תרבות כבר אינה מילה גסה
תרבות כבר אינה מילה גסה

גבריאל שטאובר עומד בראש האגף לתרבות תורנית בעיריית ירושלים

 

המגזר החרדי הוא פרטנר למגוון רחב ביותר של פעילויות תרבות ופנאי באופי המתאים לו, במגבלות ההלכתיות והשבטיות ובקודים התרבותיים שלו. עלעול אקראי בעלון חרדי מגלה היצע לא דיאטטי כלל של פעילויות, וחושף מאבקים והתנגדויות

 

 

"אשר על כך באנו עוד פעם לחזור על אזהרה ואיסור החמור שכבר אסרו גאוני קדמאי זצ"ל שלא יעבור שום איש ואשה מכל קהילות האשכנזים יכב"ץ למסור בניו ובנותיו בבתי הלימוד הדשים בכל אופן שהוא הן בקבע הן 'באקראי' כ"ז שאינם מתנהגים בדרך החינוך הישן המקובל לנו מאבותינו ורבותינו זצ"ל בלי שום שינוי אפילו זיז כל שהוא הן בשינוי 'הכתיבה' הן בשינוי 'השפה' והן בשאר שינוי הסדרים המתחדשים בכל יום ,'במיני משחק וזמרה וריקודים' וכיוצא… בעה"ח בעיה"ק ירושלים תובב"א, יום ט' ניסן תרפ"א".

(מתוך כרוז בד"צ לכל מקהלות האשכנזים, בחתימתם של הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים ובית דינו, ההדגשות במקור).

    האם חלו תמורות בחברה החרדית, מאז ועד הנה? הנכון לקבוע כי יש שינוי זיז כלשהו ביחס לרוח הדברים, או שמא יותר מזיז, תהליך עמוק של שינוי מתחולל בחוג זה, שאם לא כן, איך יתיישב רוח הכרוז עם הציטוט הבא:

"בפעם האחרונה בהופעה חיה... המופע החינוכי הענק 'פזמון חוזר', עלילה מרגשת מאת הסופר חיים ולדר, תפאורה מיוחדת או 'לכו נרננה' - שירים חדשים, דרמה, מצגות מולטימדיה על מסך ענק" (המודיע 2001).

חוקרים ועיתונאים רבים שנדרשו לנושא, טוענים שאכן חל שינוי הנובע מהשפעות סביבתיות. מדי פעם מתפרסמת כתבת צבע בעיתונות כשהכתבים מתפתים ופורסים לקוראים "סנסציה" על הציבור החרדי הסגור:

"בשנה וחצי האחרונות מתפתחת במגזר החרדי תעשיית קולנוע ממשית", כותבת שרי מקובר במגזין "מעריב" סופשבוע. לא פחות! או: "עיצוב חלונות ראווה, פיסול קרמי, מוסיקה, אמנות, תיאטרון, והתעמלות נמרצת בחדרי כושר עד טיפת הזיעה האחרונה. לא, חברות וחברים, אנחנו לא מדברים על תרבות הבילוי של דוגמניות הצמרת, אלא על האשה החרדית החדשה. קבלו טרנד היסטרי מתחת לשביס" (חן, תשס"ד).

פרופ' דב גולדברגר, היום מנכ"ל משרד הרווחה, טוען "כי צרכיה של החברה החרדית מושפעים מהתפתחויות בתרבות הפנאי של החברה החילונית, ועל אף הניתוק הגיאוגרפי ישנה חדירה של השפעות מהתרבות המודרנית גם לחברה החרדית". לעומת זאת, בביטאון "במתנ"סים" (שי"ל ע"י גולדברגר), במאמר בעניין זה, נכתב: "כאשר יצאה קריאה מצד הרבנים להימנע מבילוי במקומות שבהם עלולים להתקיים מפגשים לא רצויים של גברים ונשים, הרי שמיד נערכו בהתאם ויצרו הפרדה, מה שמצביע על העובדה כי קיימת התופעה של 'בילוי', אך מנותבת ומתגשמת בהתאם לקריאות האוסרות" (ליוש, תש"ס). אם כן, ברור גם לכותבת המאמר כי המלה בעניין זה היא של הרבנים.

כשהרבנים קובעים, מתברר שהם גם יעמדו בפרץ כל שינוי בקוצו של יו"ד. איה הם, אפוא, העולמות החדשים שמתגלים חדשות לבקרים לאנשי תקשורת שנדרשים לכך מעת לעט?! אולי נמליץ לרשת בתי הקולנוע רב-חן לפתוח סניפים במגזר?

 

                                            *

 

"שאל בן דמא, בן אחותו של ר' ישמעאל, את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: 'והגית בו יומם ולילה', צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית!" (תלמוד, מסכת מנחות, דף צ"ט, עמוד ב').

"תרבות הפנאי והחינוך לפנאי", "דפוסי שעות הפנאי". "פנאי", כמשמעותו בימינו, העולה הוא בקנה אחד עם תורת ישראל, ומה יחסה אליו?

"רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק"  (מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ו). והרמב"ם מפרש: "זה משל לקוצר השנים ורוב החוכמות ועצלות בני אדם לבקשה עם רוב השכר עליהם ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולימוד".

מאז ומעולם התייחדו גדולי התורה בהקפדה על ניצול אופטימלי של זמנם. מעשה וביקש הרבי ר' אברהם מרדכי אלתר מגור למסור את אחד משעוניו לתיקון. כשהאומן לא מצא את בו כל פגם, הסביר: "במשך יממה שלמה השעון מפגר בשניות אחדות!" ולאברך אחד סמוך לנישואיו, ששאל באיזה ספר מוסר ייקבע לימודו, הראה על שעונו ואמר: "זה הגדול בספרי מוסר כולם... כל רגע שהולך לאיבוד, אינו חוזר לעולם... " (ראש גולת אריאל, חלק א', פרק עשירי, עמוד רס"ב).

על הרבי ר' מנחם מנדל שנאורסון מלובביץ' מסופר, ש"תמיד דרש מעצמו ומכל האחרים להיות יצרניים כל הזמן. בקיץ 1956 תכנן לבקר במחנה קיץ של ילדים שהוא עצמו הקים. מישהו הציע שאחרי הביקור יישאר בהרים לחופשה קצרה. אמר הרבי: "שעות הנסיעה לשם, זמן השהות שלי שם ושעות הנסיעה חזרה, הן כבר חופשה שלמה" (הדרך לחיים של משמעות, עמ' 105). למעשה, במשך יותר מ-40 שנות הנהגתו בלובביץ', לא יצא הרבי אפילו לחופשה אחת. וכבר אמר הרבי מקוצק: "רצוני שחסידיי לא יחטאו מפני שלא יהיה להם פנאי לחטוא ולא מפני שאסור" (אמת ואמונה, עמוד ק"כ).

"אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים", אומר פתגם מפורסם. בל נטעה לומר שהדברים נוגעים לימים רחוקים. בשבועון "השבוע בירושלים", תחת הכותרת "ובלכתך בדרך", כותרת המשנה: "ישנם אנשים אשר הזמן מהם והלאה. השעון לא נולד בשבילם. לעומתם הקפידו וייקרו מאז ומתמיד גדולי ישראל כל רגע. כיצד מנצלים גדולי ישראל את זמן הנסיעה, אנקדוטות וסיפורים מאחורי השמשה"  (ארנון, תשס"ד). בכתבה תיאורים של 11 רבנים בני זמננו, וכיצד הם מנצלים כל דקה.

ואם לגברים יש חובת תלמוד תורה, הרי אף בנשים אומרת המשנה: "רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא וייתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שעמום") מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה').

האם יש התאמה בין המובאות לעיל לבין הדה-פאקטו בחיי הדתיות החרדית? עלעול אקראי בעלון חרדי מגלה היצע לא דיאטטי כלל של פעילויות. חוג מחול לנשים, קורס להכנת תסרוקות, פסיכולוגיה של שפת הגוף, ציור בשילוב אמנות, מחול חווייתי עם אילה, כתיבה יוצרת, מחול קלאסי, שיעורי לימוד ואימון לדרמה, שירה, פנטומימה, מחול ומחזמר ועוד (תכל'ס, 2003).

במחקר שעשתה תמר אלאור ושפורסם ב-1992, נלאתה הכותבת מלמצוא פשר הדבר והיא כותבת: "חשוב לציין, כי אף שמספר מערכות שהתפתחו למיצוי הזמן הן מערכות לגיטימיות שאינן שנויות במחלוקות, כגון: מסגרות של שיעורים לנשים, הרי שחלק מן הנשים שרויות בדילמה ואף נוטות 'לבקר' את השתתפותן בפעילות אפילו בשעת מעשה. ביקורת עצמית זאת מבטאת יחס אמביוולנטי לעניין זמן פנוי כמזוהה עם חילוניות".

במכתב מהתאריך י"ד באייר תשס"ג כותב לי יעקב גוטמן, איש קוממיות: "לכאורה כל העניינים האלו של תערוכות, הצגות, אור קולי, וכל מרעין בישין שחודרים לא עלינו גם לחוגים הכי חרדים אצלנו, זרה אצלי. אני מהדור שלפני 'מבול אש' מקהילה קטנה 'אויבערלענדער' בצ'כוסלובקיה. זוכרני בילדותי איך הורי הי"ד שמרו על אחיותיי לא להיגרר אחרי הרוחות אלו שהיו חזקות אצלנו... (בתנ"ך מופיעה המלה 'תרבות' רק פעם אחת, 'תרבות אנשים רעים'. אולי השם גורם לשגיאות?)".

על כך השבתיו: "לגבי תערוכות וכו' הרי גדולי ישראל ייסדו את התארגנות החרדים לעיתונות חרדית, התיישבות ועוד. מדובר בציירים יר"ש שומרי תו"מ, אברכים שמציירים, וכי תימנע פרנסתם בגין אמונתם, 'בשביל שאני חרדי הפסדתי?!' או שמא עליהם להציג יצירותיהם במקומות בהם מוצגים יצירות בלתי צנועות בלשון המעטה וכו'. הרי בוודאי עלינו לתת להם במה ובקעה להתגדר בה ואפשרות להציג ולמכור מיצירותיהם כמו גם הזדמנות לאלו המעוניינים לבקר בתערוכה 'נקיה'... מה שכתוב 'תרבות אנשים חטאים', הכוונה תלמידי אנשים חטאים יעו"ש תרגום אונקלוס ואבן עזרא, ולא כמשמעות המלה בשפת המדינה 'תרבות'... להפך, מחז"ל אנו למדים שיש תרבות טובה ויש תרבות רעה, שכן חז"ל (חגיגה ט"ו: לגבי 'אחר', חגיגה ט"ז: לגבי מנחם, וסנהדרין ק"ו: לגבי דואג האדומי) משתמשים במושג: יצא לתרבות רעה, ולפי"ד, יצא לתרבות, הל"ל ותו לא מידי, אלא יש תרבות טובה (=תרבות תורנית) ויש תרבות רעה". 

מדברי הרמב"ם עולה, כי התרבות ופעולות נוספות הנן "אמצעי". "מי שהתעוררה עליו מרה שחורה" - יסירה בשמיעת הניגונים ובמיני זמר ובטיול הגינות ובבניינים הנאים וחברת התמונות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה שחורה ממנו. והכוונה בכל זה - שיבריא גופו. ותכלית הכוונה בבריאות גופו - לקנות חכמה" (שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ה'). "כי מי שיכוון אל זה העניין - לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב או לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים, אם לא יכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חוליה, עד שתהיה בהירה זכה לקבל החוכמות". "כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח ויינפש, ואז ישוב למזגו השווה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולעניינים הנאים, עד שתסור ממנה הלאות".

בדברים אלו, מורה לנו המורה כי בהחלט יש מקום להתעניין בתחומי המוסיקה לגווניה, לטייל בגינות, לבקר במוזיאונים ולו רק כדי להבריא גופו שיוכל לעסוק בתורה. יתרה מזאת, כותב הרמב"ם שהנפש זקוקה להבטה והסתכלות בפיתוחים ובעניינים הנאים בכדי להסיר ממנה את הלאות. תחומי תרבות ופנאי שונים הנם הכרחיים לחיי הנפש.

בנושא זה כותב הרב יחיאל וינברג: "הרב רש"ר הירש הניח אפוא אבן הפינה לאמת העתיקה, כי יהדות ותרבות אינן יסודות וגורמים סותרים זה את זה, אלא להפך: הן ביחס של התנאה והשלמה הדדית, לא רק שהיהדות מתרת וסובלת את התרבות בתחומה, אלא היא גוף התרבות העליונה ביותר. יש רק צורך וגם חובה להסביר את היהדות על פי יסודותיה הרוחניים ולהכשיר את ההוגים בה לקבוע את היחס שבינה ובין התרבות העולמית. ואך על ידי הסברה מקיפה ומעמיקה של תוכן היהדות ורוחה אפשר להציל את אלה התועים אחרי התרבות הזרה בחושבם כי אין ביהדות אלא תביעות ללא משמעות ומשמעת ללא רוח, ושכל עצמותה של היהדות אינה אלא תפילות וחגיגת חגים" (אגרות, צפון אגרת י"ח).

והמסקנה היוצאת היא: "לא רק שאפשר לעמוד במישור תרבות הזמן ולהיות בעת ובעונה אחת גם שומר מצוות, אלא דווקא אדם נאור ומשכיל היודע לערוך ערכי רוח ותרבות, מוכרח להודות ביתרונה של התרבות היהודית. ולא עוד, אלא שהתרבות התורנית היא המתאימה ביותר לטבע הווייתו של עמ"י"  (לפרקים, תשס"ב) .

ועוד שם: "התקדמות האנושות בתור יעודה של הדת היהודית, תופסת מקום מרכזי במסכת הרעיונות של ספרי רב הירש. ד"ר יצחק היינמן מצטט את דברי הרב הירש על ההבדל העקרוני שבין השקפתו על ההתקדמות לבין השקפת הרפורמים כורתי הברית עם ההתקדמות ב'פרט קטן בלבד': בעיניהם ההתקדמות היא המוחלט והיא המתנה את הדת, בעינינו אנו, הדת היא המוחלטת והיא המתנה את ההתקדמות, זהו כל ההבדל, אבל הבדל זה פירושו תהום פעורה?".

 

                                              *

 

סדר היום של רבים מהמשפחות החרדיות עמוס. גברים רבים יתחילו יומם בטבילה במקווה טהרה ובתפילת שחרית, כשבתחילת היום או בסופו שיעור תורה של כשעה מינימום. כך שטרם כל, עומדות לרשותם שעתיים וחצי פחות משיש למי שאינם דתיים. אף הנשים, ובפרט במשפחות ברוכות ילדים, נדרשות לשעות הרבה לניהול משק הבית, קניות, בישולים, טיפול בילדים, קל וחומר באשה עובדת. סופי שבוע מוקדשים לתפילות, סעודות השבת, לימוד עם הילדים ומנוחה. וכך גם רוב החגים, למעט חולו של מועד בפסח  ובסוכות. אם נבקש להצביע על הסיבות לפערים בנושאי תרבות ופנאי בין המגזר החרדי לכללי הרי זה אחד מהם.

גורם נוסף הוא ה"סטיגמה", הסטריאוטיפ שהחרדי הוא מיושן, אינו מבין ואינו צורך תרבות, ועסוק כל היום במצוות הדת. זה אגב, לדעתי, פשר הגילויים כביכול והסנסציות המתפרסמות מדי פעם בעיתונות על תופעה כזאת או אחרת שכביכול "חדרה" לציבור החרדי, הנובעות ברבים מן המקרים מבורות וחוסר ידע.

יש עוד מרכיב בעיכוב פיתוח שירותי תרבות לציבור החרדי והוא חוסר היכולת האישית של "קומיסרי" התרבות והפנאי הציבוריים, פקידי ממשל ורשויות, להתמודד עם הצרכים הייחודיים. "במסמך מרתק שהוציא מנהל האגף לתרבות בכתב ידו בשנת 1991, הוא אומד את צרכני התרבות בירושלים: מתוך כלל אוכלוסיית ירושלים הוא מפחית את המגזר הערבי והמגזר החרדי, קרוב לשני שלישים מכלל האוכלוסייה, שלא נתפסים כאוכלוסיית יעד להיצע תרבותי עירוני" (גולדשטיין, 2002). אמנם, מדובר בקהילה סלקטיבית לגבי האופי והתוכן, אך בהחלט מתפתחת, מתקדמת, מודרנית, וכן רוצה וצריכה וצרכנית של רבים מענפי התרבות והפנאי, תוך שמירה על גדרי הצניעות בתוכן, והאופי והקפדה על הנחיות ההלכה. "חוש תענוג ממראה יפה מועיל לנפש להתעורר לעבודת ה' והוא הכרחי ללימוד המדע והדת" (המספיק לעבדי ה', עמ' קס"ה).

תחומי האמנות השונים כמו כיור, פיסול, חיטוב, צילום, ציור, לגיטימיים בהחלט, לא על חשבון ביטול תורה, ויש דברים שאסור לפסל או לצייר. כך גם המוסיקה לגווניה. במופעים ובספרות מחפשים את המסר הערכי, והרי המסר תמיד מסתתר, ומה שוני יש אפוא?! לא פלא הוא ש"עד היום שוכן מתנ"ס בשכונה חרדית באשדוד בדירה פרטית. כדי לעמוד בביקוש העצום שוכרת המנהלת הנמרצת אולמות בבתי ספר, ומפעילה מספר מרשים של קורסים קבועים והפעלות בצורת סדנאות באופן חד פעמי. הכי קשה לה לדחות שוב ושוב פונות חדשות כי הביקוש עולה על ההיצע (חן, תשס"ד)". כך במתנ"סים, כך במתקני תרבות אחרים, כך באשדוד, כך בערים אחרות. בפגישה שהיתה לי לאחרונה עם חבר מועצת עיריית אשדוד, הממונה על התרבות התורנית בעיר, ציטט הלה את ראש העירייה שאמר, "התרבות לא נועדה לחרדים".   

בשנת תשל"ג ביקשו בכפר חזון יחזקאל של צעירי אגודת ישראל (פלג ליטאי) להקים בריכה במקום. גדולי האדמו"רים התנגדו לכך מטעמים שונים, אף שלא התנגדו לרחיצה בים או בבריכה מטעמי בריאות ורוגע, ותוך שמירה על טהרת הנפש בהתאם לסטנדרט האיכות שטופחו במקום. לעומת זאת תמך בכך רבי משה פיינשטיין מארה"ב, שראה "בזה עניין מצוה דגמילות חסדים להילדים והנערים שיש להם צער גדול כשאין להם מקום לרחוץ ולהתקרר בימים החמים דימות הקיץ... וכל מחנות הקיץ שבכאן יש להם בריכות תחת השגחת מחנכים ומשפיעים יראי ה'".

כאמור, הצורך ומימושו הותרו על ידי הרבנים, ובתנאי לאי פגיעה בצניעות הרוחצים, למשל: רחצה נפרדת לחלוטין. רצוי שברחיצת נשים תפקח מצילה ולא מציל  (אגרות משה, אבן העזר, חלק ד', סימן ס"א). ישנם חוגים חסידיים שבהם בחורי ישיבות מהבר מצווה ועד לנישואין לא הולכים לים או לבריכה. ככלל, לאוכלוסייה פעילויות פנאי במקורות מים (ים, בריכה וכו') אטרקטיביים במיוחד. בסקר "האוכלוסייה החרדית בירושלים - מאפיינים וצרכים" הוצגה למרואיינים רשימה של פעילויות העשרה רצויות. השיעור הגבוה ביותר ניתן לשחייה - 54%.

ביהדות יחס של כבוד למלה הכתובה. לא בכדי כונינו עם הספר, אנו עדים לפריחת הספרות החרדית. אם בעבר התפשרו על ספרים כמו "חסמבה", "קופיקו", "ילדי גרין", "השביעייה הסודית", "הנסיך הקטן", היום המדפים עמוסים לעייפה מתוצרת ביתית פרי עטן של סופרות בעיקר (ביטול תורה לאנשים). אך ישנם גם סופרים גברים. יחד עם השפע המתרבה בתחום, ישנה רגישות רבה לתוכנם, כפי שזה בא לידי ביטוי במאמר ב"המודיע": "יורשה לנו, על כן, לנצל את הזמן הנעלה דנן, כדי להסב את תשומת לב ההורים היראים והשלמים, שלומי אמוני ישראל, לפירצה הגדולה הנפרצת בחומותינו מצד חומר הקריאה המוענק לילדינו. היבול ה'חרדי' למראה המציף את שוק ספרי הקריאה, מתקבל על ידינו בדרך כלל בברכה ובמאור פנים, מבלי להבחין בחדירתם של מפגעים רוחניים, המשתמשים בתחפושת חרדית כדי להסתיר מאחוריה חגורות נפץ מן הסוגים המסוכנים ביותר" (גרליץ, תשס"ד). 

בסקר שהוזכר נשאלו מרואיינים, שאמרו כי ישתמשו בספרייה, איזה ספריות מועדפות על ידם. הרוב (70%) מעדיפים ספרי קריאה לנוער ולמבוגרים. 50% מעדיפים ספריות השאלה, 47% מעדיפים ספרית עיון והשאלה, 3% מעדיפים ספריות עיון. סה"כ - 97% מעדיפים ספריות השאלה. 47% ציינו כי הם לא מעוניינים בפעילויות נוספות בספרייה, 41% ציינו כי היו מעוניינים בשעת סיפור ו-27% ציינו כי היו מעוניינים בעידוד הקריאה.

עיריית ירושלים, באמצעות הקרן לירושלים, הקימה במשך השנים יותר מ-30 ספריות לציבור החילוני והערבי, ואף לא אחת לחרדי. בעקבות הקמת האגף לתרבות תורנית הוקמו שש ספריות, מתוכן אחת ניידת, ועוד ארבע נמצאות בהליכי הקמה. בספריות שמוקמו בשכונות החרדיות 4,500 מנויים, 9,000 קוראים, 25,000 השאלות בחודש.  4,382 השתתפו בשעות סיפור בשנה"כ 2002, ועוד 3,436 השתתפו באותה תקופה בפעילויות שונות בספרייה. הספריות ממוחשבות, ההשאלות מתבצעות באמצעות מכשיר ברקוד, וכתבי-עת מגיעים מדי שבוע. אין בהן חיבור לאינטרנט.

הקריאה ממלאות שעות פנאי רבות, בעיקר של בני נוער. זה טבעי בהתחשב בעובדה כי לעומת האוכלוסייה הכללית, שבה שליש מכל שעות הפנאי מיוחד לצפייה בטלוויזיה, הרי שבאוכלוסייה שבנידון, מכשיר זה הוא בבחינת "בל יראה ובל ימצא", כמו גם הווידיאו, למעט חסידי חב"ד, המשתמשים במכשיר זה לצפייה ברבי ובהתוועדויות חסידיות. המחשב גם הוא איננו נפוץ במידה "המקובלת". גם מכשיר הרדיו יצא מהאופנה. כיום, בתקנון תלמודי תורה ובבתי הספר רבים נדרשים ההורים לחתום שאין להם מכשיר זה בביתם. שח לכותב השורות אחד מבעלי "ערוצי הקודש" הפירטיים, שקיבל הסכמת רבנים לפועלו, שכאשר נכנס לרבי מגור סירב הלה להסכים, באומרו "יש כפתור שמסתובב", ובכך התכוון  לתחנות האחרות ה"אסורות". מהנשאלים בסקר האמור שנשאלו על פעילויות תרבות רצויות, ציינו את הספרייה 60% והספרייה הניידת 52%.

נתון זה מעניין במיוחד על רקע ידיעה שהתפרסמה ברבעון מרכז ההדרכה לספריות ושתוכנה כדלהלן: "מאבק של חרדים כנגד הפעלת ספרייה ציבורית ניידת אשר סיפקה שירותי ספריה לציבור הדתי-לאומי בשכונת רמת שלמה בירושלים, הסתיים בכניעת העירייה לדרישות החרדים. בשכונה החדשה רמת שלמה, הממוקמת על רכס שועפט בפרברי ירושלים, מתגוררות כ-2000 משפחות חרדיות, ולצידם מתחם למשפחות צעירות הנמנות עם הזרם הדתי-לאומי. הספרייה הניידת, מיניבוס עמוס ספרים, הוא שירות חדש שהחליטה העירייה לספק לשכונה. לאור הביקוש הרב, נקבעה לספריה תחנה גם במתחם של הדתיים הלאומיים. רבני השכונה החרדיים יצאו למלחמת חורמה בספרייה, בטענה שהספרייה מביאה ספרות תועבה המסכנת את הילדים. רבני השכונה שלחו עצומה לראש העיר אהוד אולמרט. מנהלת השכונה מיהרה להיכנע ומפעילי הספרייה נדרשו למקמה בקצה הצפוני-מזרחי של השכונה" (בספריות, 1997).     

 

                                              *

 

נסיעות ותיירות הנם דפוסי התנהגות מרכזים בשעות הפנאי, ובהתאם לכך ההיצע בתחומים אלה. בשלוש עונות מרכזיות יש נדידה לאתרי נופש ותיירות: בשלושת השבועות שבין ט' באב לר"ח אלול (יולי-אוגוסט), בסוכות ובפסח. זאת מפני שבימים אלו לא מתקיימים לימודים כלל גם לבנים (לבנות יש חופש גדול בהתאם לחינוך הממלכתי). האתרים המועדפים הם צפת, טבריה, גליל, גולן ואזור ים המלח.

גם במסגרת נופש ומרגוע, הבילוי המועדף לשעות פנאי (לאחר פינוקים כמו בריכת מים ענקית, כניסה חופשית לספא, ג'קוזי, סאונה יבשה ורטובה, חדר כושר, טיפולים) הוא הרצאות בנושאי חינוך ומשפחה, ומופעים כמו "מופע טלפתיה מרהיב", "מופע מיוחד לנשים", הצגה חינוכית "שיק הפקות". לאחרונה אטרקטיבית ביותר התיירות למזרח אירופה: פראג, הונגריה. שם מוצעים לתייר החרדי מלונות גלאט כשר למהדרין מן המהדרין, שיעורי תורה ותוכניות כלבבו. הסבר לכך הוא המחיר הלא גבוה יחסית.

תופעה שצוברת תאוצה היא שבתות נופש וחזנות, כשהכרוז מספר על "שבת באווירה מרוממת", עם "החזן הנודע", "הזמר ובעל התפילה", "החזן הראשי ל..." וכו', וכן שבתות בהשתתפות מרצים נודעים.

טרנד עכשווי הוא הקיטנות לנשים בחורף או בקיץ, למשך שלושה ימים. בדרך כלל מטרתן היא "ניקוי ראש" והפוגה מן המטלות השוחקות של ניהול המשפחה. הקוקטייל המרכיב את הנופשונים האלו: הרצאות תורניות לצד הרצאות בריאות טיפוח ומופעים.

בשנה"כ 2002, במסגרת הקמפיין לתיירות של עיריית ירושלים, נעשה ניסיון ראשון לפנות במיני-קמפיין ממוקד למגזר החרדי בארץ. התוצאות היו מעל ומעבר למצופה, ובתקופה של שפל תיירותי ומלונות על סף סגירה, הכריזה התקשורת המקומית כי "התיירות החרדית הצילה את העיר". ההצלחה הביאה להחלטה להמשיך את העניין גם בשנה"כ 2003 והלאה. ההשקעה הישירה היתה בסך 400 אלף שקל בשנה.

בשני העשורים האחרונים צברו תאוצה של ממש הנסיעות להשתטחות על קברי צדיקים בארץ, כשהאתר המוביל הוא קבר הרשב"י במירון. מלבד עשרות האוטובוסים הפוקדים את המקום בימות החול, מדי חודש בחודשו, בשבתות האתר עמוס במאות משפחות השוהות שם ובחו"ל. האתרים המובילים במזרח אירופה ואוקראינה: אומן, מקום קברו של מוהר"ן מברסלב, ברדיצ'ב, ליז'נסק, ועוד.   

ההתפתחות הטכנולוגית מציבה אתגרים חדשים בכל זמן ועידן. היתה זו שאלה של זמן עד שהמוסדות הרבניים יידרשו לסוגיות הנובעות מהתפתחות התקשורתית. לא יעלה על הדעת, שקווי הפנאי וההיכרויות לסוגיהן יבואו ברשימת שימושים בשעות פנויות. מלחמת חרמה של "הוועד למען טוהר מחננו" נגד הודעות SMS מגופים שונים למטרות מסחר ושירותים, טילטלו את חברות הסלולרי הגדולות, והניבו פיתוחים טכנולוגיים להתמודדות עם הבעיה. כך יש "קשר כשר" של חברת "פלאפון", "מעלות" של חברת "סלקום", ו"שבת" של חברת "אורנג'", המאפשרים חסימה לשירותי בידור ופנאי.

הנושא הבוער בחברה הוא המחשבים ותכולתן: אינטרנט, די-וי-די ועוד. מה שהוליד "בית דין מיוחד לענייני הפרצות שבמחשבים". זה החליט כי המחשב לא ישמש לפנאי והנאה, "ואין להשתמש במחשב אלא לצורך עבודה בלבד לשם פרנסה". יחד עם זאת, מעיון בכרוז שהופיע תחת הכותרת "דעת תורה" עולה, כי יש מה שנכלל באיסור חמור ויש מה שנקרא סכנה חמורה. וזה לשון המודעה: "היות שנתבקשנו ע"י גדולי ישראל שליט"א לעיין בעניין הפרצות המסוכנות העלולות לבוא ע"י שימוש במחשבים ואינטרנט ודומיהם ואחרי שבררנו מפי מומחים הבקיאים בעניין, הננו לגלות דעתנו, דעת תורתנו הקדושה כדלהלן: איסור חמור על כל איש מישראל להתחבר לאינטרנט. גם אנשי מקצוע שבלי האינטרנט תינזק פרנסתם, חובה עליהם לחפש כל דרך לצמצם את השימוש אפילו בצרכים ההכרחיים, ורק במקום עבודתם ולא בביתם ח"ו. כמו"כ, מן החובה לדעת שהשימוש במחשבים לצורך הסתכלות במשחקים וסרטים וכו' הוא סכנה חמורה ביותר".

האינטרנט אסור, ואילו לגבי המשחקים קיימת "התרעה" בדבר הסכנה החמורה שבהם. ואמנם, באחת מהחצרות החסידיות הגדולות השאירו פתח ל"היתר", לצפייה בסרטים "נקיים", ועם אישור לנשים ולילדים עד גיל 9.

היתה תקופה שבה פיכה מעיין של יצירת תקליטורים לילדי בתי הספר והת"תים, ובהם "סיפורי צדיקים", עלילות חינוכיות וסיפורי חסידים, בבימוי אברכים שהשתתפו גם כשחקנים. היתה לזה הצלחה היסטרית. בין הלהיטים - "האחים גרובייס", שני אברכים שביימו והפיקו כ-30 סרטי מחשב, "חלום הפקות איכות" ועוד. דעת הרבנים בלמה את ההיסטריה סביב העניין, ובמידה מסוימת עצרה את הסחף. מעניין לראות את דעתו של הפוסק הרבני הגדול, רבי משה פיינשטיין, לגבי ההליכה לתיאטרון ולבתי קולנוע: "ובדבר כניסה לטיאטר ולמואוויס הרי הוא דבר האסור ואיך שייך שיתירו לו להסיר את כובעו ולהיות בגילוי ראש ויוסיף עוד חטא על חטאו. [...] ואם השאלה היא באחד שתקף יצרו עליו לילך לשם ולא ישמע שלא לילך, אולי טוב שיסיר כובעו ולא יהיה חילול ה' משום שלא ידעו שהוא יהודי שומר תורה, היא סברה גדולה אבל רק למכוון לשם שמים, אבל כיוון שרחוק לומר שאיש שתוקף יצרו עליו יכוון לשם שמים הויא כוונתו באמת רק לזלזל בעוד דבר גם באיסור גילוי הראש לכן אין להתיר לו" (אג"מ או"ח סי' צ"ה).

*

"האדם בטבעו נמשך לאומנות, משום שהאומנות מבטאת את היופי שבבריאה. יופי זה ענין רוחני כמו שביאר זאת המהר"ל בביאורי אגדות שלו למסכת חולין (דף ס'): "והפאר והיופי דבר זה מצד עניין אלוקי שיש בנבראים שאין היופי מתייחס אל הגשמי......." (שוורץ, תשנ"ב)

"בית ספר לצילום" במסלולים נפרדים לגברים ונשים, שהוקם השנה בירושלים, שנראה בעבר כחזון אחרית הימים, הוא רק נדבך בשורה של פעילויות שמתקיימות וכוללות קורס הכשרת מדריכות אמנות, במסלול דו שנתי מוכר על ידי משרד החינוך והתרבות. בין הנושאים הנלמדים: פיסול, ציור, רישום, תלת ממד ועוד חוגים במגוון הנושאים בתחום. ניידת אמנות המעבירה סדנאות חד פעמיות בשכונות, בבתי ספר ובמסיבות פרטיות, ו"כלים שלובים - סטודיו לקרמיקה". בשנת 2002 השתתפו בפעילויות השונות של המרכז 14,000 בני אדם. מקלט לאמנות הפועל בשכונת מקור ברוך, ותערוכות שמתקיימות מדי שנה, מלמדים כי  האמנות הפכה לצורת ניצול פנאי, בעיקר אצל נשים ונערות, המקובלת יותר ויותר. אפילו העיתון המוביל "המודיע" מקדיש מדור קבוע לנושא: "גלריה".

קוראי "המודיע" שהתעוררו בחול המועד סוכות האחרון הופתעו לקרוא את המודעה דלהלן: "לידיעת הציבור! הננו רוצים להביא לידיעת הציבור שמופע החזנות עליו התפרסם שהוא מתקיים היום בירושלים אמור להתקיים בתערובות וללא הפרדה רח"ל ושומר נפשו ידיר רגליו". זו התייחסה למודעה שקדמה לה באותו עיתון, על חגיגת חזנות בעמק צורים  בליווי מקהלת יובל ובניצוחו של ד"ר מרדכי סובול.

בעבר התקיימו ערבי שירה חסידיים, מופעי זמרה שיצאו מהאופנה בעקבות איסור גדולי הרבנים, ובהם הרב אלישיב והרבי מגור (ה"פני מנחם"). ערבי חזנות, לעומת זאת, מקובלים בהפרדה מלאה בין גברים לנשים. באופן כללי, לחזנות היתה עדנה בציבור החרדי לאחר שהוספדה והיתה נחלת עולם הולך ונעלם. אחד החזנים המובילים בעולם הוא החזן יצחק מאיר הלפגוט, ההולך בלבוש חסידי מלא, ויותר אברכים נראים היום חובשים את ספסלי בתי הספר לחזנות בתל אביב ובירושלים. בנוסף לכך, ישנם כיום עשרות זמרים, או כפי שחלק מהם מקפיד להגדיר עצמם "בעל מנגן", משום שההגדרה "זמר" מסמלת בעיניהם מילת חול.

"כאשר התחברו והתאגדו אנשים נכבדים מווארשא ומלאדז' להוציא לפועל הוצאת עיתון עבור המון בנ"י שיתנהל ברוח החרדים ושיפקח ע"ז וועד אנשי אמונה להשגיח בפרטיות זה העניין, ונחוץ לחזק ידי אנשי הוועד, בכן הנני לבקש מאד להיות בתומכי המוכ"ז הנוסע בדבר מצווה זאת להרבות חותמים וקוראים על העיתון כפי האפשרות, יען זה דרך קרוב לעצור בעד ההפקרות ורוח פרצים שנתרבה בכמה וכמה בתי אחבנ"י בעז"ה" (הרבי מגור, תשנ"ה).

העיתונות החרדית החלה דרכה מתוך הצורך לתת תשובה הולמת לעיתונות האחרת שסחפה בשעתו רבים. שהרי אם לא לשם כך, יש בקריאת עיתון שלא לצורך משום ביטול תורה וביטול זמן ואף גרוע יותר, דברי "כפירה" ו"תועבה" בימינו. ערמת העיתונים ה"כשרים" יכולה למלא שעות פנאי רבות, בעיקר בסוף השבוע, שאז יוצאים לאור מספר גדול של שבועונים ויומונים, עם כמויות אדירות של חומר עיתונאי, כתבות, ראיונות, מדורים בנושאי חינוך ומשפחה ועוד. גם בנושא זה התחולל מאבק ציבורי שהוליד תפקיד ייחודי לעיתונות זו, "מבקר רוחני" ו"ועדת רבנים", שתפקידם לדאוג שלא יודפס חומר שנוי במחלוקת וכיוצא בזה.

המוביל הוותיק והשמרן הוא עיתון "המודיע", המוצא לאור בגיליון יום ו' שלו גיליון עמודי חדשות, תוספת כללית, תוספת תורנית, תוספת למשפחה, "המודיע הצעיר" לילדים, ומדי פעם תוספות על פי נושאים שונים, וכן עיתון יומי ועיתון שבועי בשפה האנגלית. התוספת התורנית כוללת: מאמרי זיכרון ומתורותיהם של גדולי תורה, מאמרי השקפה, פרשת השבוע, נושאים בהלכה ובמנהג, סקירת ספרות תורנית, חינוך ועוד. בין היתר יוצא לאור ירחון "עולם החסידות - נקי מחשש לשה"ר ופוליטיקה", שבועון "כל העולם כולו", המכיל תמונות רבנים ואדמו"רים בלבד מאירועי השבוע בלבד, שבועונים באידיש כמו "די ברכה אין שטוב" (הברכה בבית). במסלול נפרד יוצאים לאור מגוון עלונים על פרשת השבוע, שהמוכר והמוביל שבהם הוא "שיחת השבוע", וכן עלונים על לימודים נוספים כמו "הדף היומי" של תלמוד הנלמד כל יום על ידי רבים, ושבועון בשם "מאורות הדף היומי".

מטבעו של מאמר, קצרה היריעה ולא הורחבו בו נושאי פנאי נוספים כמו: הבילוי בקניונים שלמעשה אינו דפוס התנהגות שהשתרש, לעומת תופעת מרכזי הקניות כדוגמת: קניון רב שפע בירושלים והקניון החדש בבני ברק, היציאה למסעדות כצורת בילוי וריבוי הגלאט – כשר למול התנאת כשרות ע"י הגוף הכשרותי המוביל (העדה החרדית) באיסור ישיבה במקום בשעות הלילה. פנאי הגיל השלישי – גברים (כוללי בעלי בתים), נשים, חלקם של ציבור ה"בעלי תשובה" בהתמקצעות בתחומים שונים. פנאי ילדים (בנים, בנות), (לונה פארק, גן חיות) הציבור החרדי המודרני והחרדי האמריקני, לימודי פנאי, למשל: מרכז לק"ח – לימודי קהילה וחברה, הפועל בשיתוף האגף לתרבות תורנית ועוד.

יש גם להביא בחשבון כי התחבורה מהווה יסוד חשוב מאד בזמן הפנוי, על האפשרויות לניצולו. היא מציעה נגישות ונוחיות בהגעה למתקני פנאי, ומשמשת כאמצעי לנופש פעיל העומד בפני עצמו. בתכנון פעילות יש להביא בחשבון את העובדה כי רבים מבני הציבור החרדי משתמשים בתחבורה ציבורית.

*

לא כולם מברכים על ההתפתחות הפנאי במגזר החרדי. הרב ישראל אייכלר (כיום חבר כנסת) מתריע על הסכנה שבחדירת התרבות הנכרית ליהדות החרדית: "גם בארץ ישראל נסדקו חומות המגן של ה"גיטו העצמי" שגזרה על עצמה היהדות החרדית. אמנם רוב ילדי החרדים אינם יודעים אנגלית וסכנת ה"אינטרנט" יחסית פחותה מאשר בארה"ב ובאירופה. אבל יש חדירה מסוכנת של התרבות החילונית ב"השגחת הבד"ץ". באמריקה אומרים שיש היום בשר פרווה, חלב בשרי ולחם שמברכים עליו מזונות, גלידה בטעם דבר אחר ועוגיות כשרות לפסח. אבל גם בארץ אנו עדים לתרבות ה"חסידיסק" או ה"חסידימיקס" ולעיתונים ומחשבים ורדיו וסי.די.רום ואינטרנט ואינטרוועלט הולך ומתרחב. מי שמביט רק למרחק של חמש, עשר שנים, יכול לומר: נישט געפעהרליך. תמיד אפשר להביט על רוב הכוס המלאה של התחזקות בתורה ויראת שמיים ברמה שלא היתה מאות שנים. תמיד אפשר לספור את תנועת החוזרים בתשובה שהפכה מרבבות למאות אלפים וכמעט מליון יהודים שומרי שבת, דבר שלא היה בארץ הזאת. השבוע הוכנס ספר תורה ב"סטאלינגראד", בית ההסתדרות בתל אביב. יש הרבה אור בארץ הזאת. אבל כל הדברים האלה גורמים לשאננות שהיא מסוכנת בטווח של דור דורותיים. בעוד שלושים או חמישים שנה אנו עלולים למצוא דור אחר לגמרי והס מלהזכיר.

ככל שהחומה בין היהדות לתרבות הרחוב הולכת ונסדקת, ככל שהלבוש מתקרב יותר ללבושם של המתבוללים, ככל שמדברים יותר עברית בארץ ויותר באנגלית באמריקה, מתרחבים הסדקים בחומה. ככל שהזמר ה"חסידי" דומה יותר לקצב השירה הפרועה של המתבוללים, החומה נופלת. ככל שעוסקים יותר בפוליטיקה ויושבים באותה כנסת ומדברים סרה באותם שרים וחשים חלק בלתי נפרד מן המדינה החילונית, כך אנו עלולים למצוא את עצמנו בדור שמחקה את התרבות הנכרית. ככל שהחילונים משתפים את החרדים ביותר מערכות כלכליות וחברתיות, כך הסכנה גדולה יותר לדורות הבאים" (אייכלר, המחנה החרדי).

למרות האמור לעיל אני סבור כי, המגזר החרדי הוא פרטנר למגוון רחב ביותר של פעילויות תרבות ופנאי באופי המתאים לו, במגבלות ההלכתיות והשבטיות ובקודים התרבותיים שלו. להלן כמה ציטוטים מהמאמר "ליברליזם והזכות לתרבות" (אבישי והלברטל, 1994): "ליצורי אנוש יש זכות לתרבות – לא לתרבות כל שהיא, אלא לתרבותם הם!","ביסודה של הזכות לתרבות מונחת התפיסה שתרבות היא אורח חיים, חובק כל דוגמת אורח החיים החרדי המקיף את מלא היבטיו של הקיום האנושי", "תרבות הקבוצה משפיעה על כל תחומי העשייה של אנשיה: בישול, סגנון ארכיטקטוני, שפה משותפת, המסורת הספרותית והאומנותית, מוסיקה, מנהגים, לבוש, חגיגות וטקסים".

הזכות לתרבות היא גם "הזכות לקבלת תמיכה באורח החיים מצד מוסדות המדינה, על מנת שהתרבות תוכל לשגשג", "לסיכום, שומה על מדינות ובמיוחד על מדינות לאום לגלות יחס נייטרלי כלפי תרבות הרוב ויחד עם זאת לסייע לתרבויות המיעוט באמצעות מתן זכויות מיוחדות".

במשך מספר שנים שקדו צוותות שמנו עשרות מומחים, שמונו ע"י ראש העירייה דאז, מר אהוד אולמרט, על הכנת "תכנית אב אסטרטגית לירושלים לשנת 2020", בכרך 3 הדן ב"מימד הערכי תרבותי" בפרק: "החלופה המומלצת – מאפיינים והמלצות" נקבע:

"לפיתוח פעילות אומנותית יצירתית במגזר החרדי יש לגשת מתוך רגישות רבה. חשוב לא להתערב בכינון מסגרות ולא להכניס גורמים שמחוץ למגזר זה, אלא לעודד יוזמות שנמצאות בתוך המגזר החרדי. הגורמים שיובילו מהלך זה יהיו מתוך העולם החרדי, בעלי כישורים טבעיים הידע המקצועי עם הרגישות החברתית הנכונה. יש להעמיד לרשותם תקציבים לפיתוח פרויקטים בתוך המגזר החרדי, כמו: סדנאות כתיבה, שירה, ציור, תאטרון ואולי אפילו קולנוע.

הציבור החרדי יגלה יחס חיובי ליצירה האומנותית אם זו תהיה כלי ביטוי לתכנים דתיים. כוחה של האומנות הוא ביכולתה להעלות על פני השטח מתחים פנימיים הנובעים מהדינמיקה וההתלבטות הפנימית של הקהילה ולתרום לפירוקם. יתר על כן האומנות תשמש גם אפיק לתקשורת עם עולם הכללי שיוכל להציץ אל עולמם הרוחני של החרדים.

המלצות בנושא פעילות אומנותית:

פיתוח פעילות אומנותית יצירתית מתוך רגישות רבה וללא מעורבות בכינון מסגרות ולא מעורכות גורמים שמחוץ למגזר זה.

לעודד יוזמות שנמצאות בתוך המגזר החרדי.

להעמיד תקציבים לפיתוח פרויקטים בתוך המגזר החרדי: סדנאות כתיבה, שירה, ציור, תאטרון ואולי אפילו קולנוע.

לייחד פרסים מיוחדים לאומנות במגזר החרדי.

טוב יעשו אלו המופקדים על התרבות בשירות המדינה וברשויות המקומיות באם יישמו המלצות אלו, למנות מתוך העולם החרדי בעלי כישורים טבעיים וידע המקצועי עם הרגישות החברתית הנכונה, להעמיד לרשותם תקציבים בכדי לפתח ולהרחיב את תחומי התרבות והפנאי במגזר זה.

 

מקורות                  

המודיע, 29 במרץ 2001. 

שושנה חן: "חרדית בכיף" במוסף זמנים מודרניים, ה' בתשרי תשס"ד.

בלה ליוש: "דפוסי שעות הפנאי של נערות בזרם החרדי-חסידי בישראל", במתנסי"ם, אדר ב' תש"ס.

ארנון,  עמוס, השבוע בירושלים, ל' בכסלו תשס"ד.

תכלס', 12 ספטמבר 2003.

לפרקים, ירושלים תשס"ב, עמ' רי"ט, רכ"א.

גולדשטיין תרצה, תרבות גבוהה ותרבות פופולארית בירושלים, 2002.

גרליץ, מרדכי, "להגן על צאצאינו", המודיע, ז' בתשרי תשס"ד, עמ' ג'.

"מאבק של חרדים כנגד הפעלת ספריה ציבורית ניידת" בספריות, ספטמבר 1997, עמ' 23.

שוורץ, הרב יואל, "מדריך תורני לאומנות, ירושלים תשנ"ב.

מכתבו של הרבי ר' אברהם מרדכי אלתר מגור, מתוך: "ראש גולת אריאל", חלק ב', ירושלים, תשנ"ה.

אייכלר, הרב ישראל, "סכנת התבוללות חרדית", המחנה החרדי, גיליון 1020.

מרגלית, אבישי, והלברטל, משה, ליברליזם והזכות לתרבות, מאנגלית: רות בר אילן, הופיע בכתב העת social research (fall 1994), עמ' 491-510.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד