כתבי הקודש של האדם החילוני
כתבי הקודש של האדם החילוני

ד"ר מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה

 

מן ההגדרה התיאורטית של מושג הריטואל אפשר לראות כיצד הכינוי "ריטואל", שהוצמד למוספי הספרות בחגים, מקבל תוקף. מוספי הספרות בעיתונות הישראלית בתקופת חג מאופיינים בחזרתיות: הן חזרות קלנדריות, הן חזרות צורניות-ז'אנריות והן חזרות תוכניות ופרסונאליות

 

אנו מכנים בשם "טקסטים" גם את יצירות הספרות הנעלות ביותר, התנ"ך והתלמוד, וגם את מדורי הספורט והכלכלה בעיתון היומי. אנו נוהגים להבחין בין טקסטים הזוכים לעבור את מבחן חיי הנצח ולכונן את התרבות לבין טקסטים ש"עוטפים אתם דגים". אבל בעיתונות המודרנית יש נקודה אחת המחברת בין השניים, בין העיתונות החולפת והתרבות המתכוננת. מאמר זה יבחן את המתח בין חול לבין קודש, בנקודת המפגש ביניהם, במוסף הספרותי של סוף השבוע, ובעיקר בזה המחדד את המתח, המוסף הספרותי בערבי החג.

הטענה המרכזית, שתעלה לאורך הדברים, היא שמוספי הספרות בחג יוצרים ריטואל חילוני המוצא את ביטויו בעיתון המופיע בימים הקדושים לדת. ריטואל זה הנו חלק מיצירת תרבות חדשה ומביסוס האידיאולוגיה, שכוננה את מדינת ישראל.

בניסוח גס מעט, אך לא בלתי מדויק, ניתן לכנות מוספי ספרות אלה "כתבי הקודש של האדם החילוני". זאת, מתוך התבוננות במשתתפים במוספי הספרות של החג (בכירי הכותבים בארץ), עיתוי הפרסום (ערב החג), הנושאים הנדונים במוספי הספרות (נושאים "חגיגיים" ונעלים), מתוך החשיבות המוקנית למוספים הללו על פני המוספים של ימי החול, ומתוך בחינה מחודשת, לא תמיד שמרנית, של הדת ושל המסורת, הבאה לידי ביטוי במוספים.

המחקר בחן מדגם של 1,050 מוספים לספרות, שפורסמו בשבעה עיתונים מרכזיים בעברית במשך 52 שנים, מאז קום המדינה ועד שנת  2000 (העיתונים שנבדקו: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "למרחב", "הצופה", "על המשמר" ו"דבר"). בנוסף לכך, נערכו 12 ראיונות עם עורכים של מוספים ספרותיים בעבר ובהווה. 

 

                                              *

 

הביטויים החיצוניים, המייצגים את משמעות החג הם סמלים וטקסטים תרבותיים, וחיבורם יחד למערכת כוללת של סמלים, בריטואלים. הריטואלים הנם פעולות חברתיות שבהן הסמלים והטקסטים פועלים ומובעים בפועל. חלקם מסמנים את התחלת החג ואת סופו, ובכך מפרידים אותו מחיי החול; חלקם מציינים את קדושת החג ואת משמעותו.

מתוך ההגדרות הרבות של הסוציולוגים למושג הריטואל (Turner (1969), Glukman (1962), Lane (1981), Lukes (1975), Elliot  (1980)), Geertz (1966) Durkheim (1965)), ולמרות ההבדלים בניסוחים,  אפשר בכל זאת לחלץ כמה מרכיבים משותפים שיסכימו עליהם החוקרים השונים, הדוגלים בהגדרה רחבה של מושג הריטואל, הגדרה שאינה תלויה בהכרח בגורם טרנסצנדנטי:

1. חזרתיות - הריטואל הנו פעילות הכוללת חזרות רבות. החזרתיות בא לידי ביטוי בעצם ההופעה של הריטואל, בתבניותיו ובתכניו.

2. לימינאליות - סיפיות. הריטואל מתקיים בזמן מובחן ומבחין מהזמן השגרתי שסביבו. הזמן הלימינאלי מובחן מהשגרתי בתוכן, בצורה, ובאופן תפיסת המציאות. הלימינאליות נוצרת, בין השאר,  על-ידי הגבלה בזמן ובמרחב. הפרדת הריטואל מזמן החול וממרחב החולין שסביבו היא פרט חשוב בהפיכת הריטואל ל"קדוש" ו"נעלה". כפי שמציינים הסוציולוגים, הקדוש ניכר בהשוואתו לחולין.   

3. מבחינה תוכנית משתמש הריטואל בסמלים רבים ומתייחס לאובייקטים בעלי משמעות חברתית מיוחדת, גבוהה. משמעות הערך "בעל משמעות חברתית גבוהה" משתנה מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. מכאן שיש לבחון את הריטואל בהתחשב בחברה ובתקופה שבה הופיע.

 4. פעילות קולקטיבית - הריטואל בא לידי ביטוי, בין השאר, בטקסטים הקיימים  באופן חומרי (כמו ההגדה של פסח). מבחינה תרבותית, העובדה המשמעותית היא עצם קיומם של המוספים לספרות כטקסטים, גם אם איש אינו קורא בהם. במקרה הישראלי, זוהי טענה היפותטית. מחקרים מצאו כי 17% מכלל הקוראים מעיינים במוסף "לעתים קרובות" (כ"ץ וגורביץ, 1973;  כץ, אדוני וגורביץ, 1992). מבחינה סוציולוגית אפשר לטעון כי הריטואל מחייב שותפות אקטיבית או פסיבית של חברי הקהילה בו. מבחינה זו, הקריאה במוספים לספרות היא הריטואל ולא המוספים בעצמם (קרי, האובייקט החומרי).

מושג הדת אזרחית. בהשראת רוסו, השתמש הסוציולוג האמריקאי Bellah (1967) במושג "דת אזרחית" ובעקבותיו זכה המושג זכה לתהודה בתיאוריה הסוציולוגית. במחקריו בחן בלה את הקשר בין הערכים שעליהם מושתתת התרבות האמריקאית החילונית ואופיים המטאפיזי, לבין הלאומיות באמריקה. בלה היה הראשון שחיבר בין תרבות שנתפסה כחילונית לבין יסודות דתיים. 

Durkheim (1965), Geertz (1966) ו-Bellah (1967) מתייחסים להגדרת המושג "דת", ומתייחסים להיבט הקולקטיבי ולתכניו (סמלים, אמונות, פעולות), אך הם אינם מחייבים קיום ישות "אלוהית", על-טבעית, ובכך מאפשרים להתייחס למושג "דת" באופן רחב. הגדרה כזו מאפשרת להתייחס לתפיסות אלטרנטיביות-מודרניות של המושג דת, כמו "דת העבודה", קומוניזם או "דת אזרחית". הגדרה זו עומדת למול ההגדרה הצרה, המסורתית, למושג "דת", שבה הישות ה"אלוהית" היא מרכיב אימננטי ומרכזי. אנחנו נתייחס להגדרה "דת" במשמעותה הרחבה, זו היכולה להפרות דיון על התייחסות לתרבות כדת של האדם החילוני ולמוספי הספרות בעיתונות כאל כתבי הקודש שלו.

ספרות סוציולוגית קשרה בין התנועה החלוצית, הלאומיות והציונות, לבין מושגי הדת. מחקרם של Libman & Don Yehiye (1983) המשיך מקומת המסד שיצק  בלה, וטען כי הציונות ביססה סוג של דת אזרחית, המבוסס על הדת היהודית המסורתית. דת זו נתנה לגיטימציה לערכי הציונות, ולמעשה, הבנתה את החברה וליכדה אותה. בתוך דת זו עוצבו מחדש החגים היהודיים, כך שהפן ההלכתי מבוטל בהם או ממוזער, ובמקביל מועצם הפן החקלאי, שקשור בתחייה הלאומית בארץ.

מחקר חשוב שמחיה את התפיסה של הציונות כדת לאום ומדגים אותה, הוא מחקרו של עוז אלמוג (1998) על "הצבר". אלמוג מצייר את דיוקן הצבר כאברך חילוני, ואת הטקסים, הסמלים והארכיטיפים שליוו את הצבר, כמי שכוננו את הדת החילונית הציונית. סוג דומה, אך שונה, של  טקסים וסמלים מציג מעוז עזריהו (1995) בספרו "פולחני מדינה", הקושר את חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל, בשנים הראשונות לתקומת המדינה, תוך בחינת  המיתוסים המכוננים ופולחני המדינה.

התקשורת ממלאת תפקיד חשוב ביצירת ריטואלים מודרניים. Anderson (1983) מתייחס לאבחנתו של הגל, ולפיה עיתוני הבוקר משמשים את האדם החילוני כתחליף לתפילה. אנדרסון מציע הסבר לאופי הפרדוקסלי של קריאת העיתון כריטואל קולקטיבי: "הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, המשתתף בטקס מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו-זמנית על-ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק".  (עמ' 66-67).

קארי (1977), המשתמש אף הוא בטענתו של הגל, מציע אבחנה מעניינת בין תקשורת כצורה אחרת של העברה  (transportation), ומנגד "תפיסה ריטואלית של התקשורת, הרואה בתקשורת תהליך בו נוצרת התרבות המשותפת, כיצד היא משתנה ולובשת צורה" (ע' 43). אבחנה זו מדגישה את הרעיון שהתפקיד העיקרי של תקשורת אינו מסירת מידע, אלא יצירה של ריטואלים שבונים חברה, היוצרים קהילה. גישה זו "מאפשרת לבחון תקשורת דרך החברה בה היא נוצרת, במקום לבחון את השפעתה על אחרים" (Zelizer, 1993, עמ' 87). 

בחינה כזו מציעים   Katz & Dayan (1984), שטבעו את המושג "אירוע מדיה" כשדנו בטקסים המשודרים בשידור חי בתקשורת האלקטרונית וחלה בהם "חובת צפייה", כמו הנחיתה על הירח, או ביקור סאדאת בירושלים. ריטואלים של חג בעיתונות הכתובה נעדרים סממנים רבים של "אירוע מדיה", כמו שידור חי, מחויבות והתכנסות לצפייה. אך הם  ממחישים יפה את תפקידה של התקשורת ביצירת הילה של "קדושה" סביב האירועים ואת תפקידה החברתי של התקשורת ביצירת קהילה. בתוך התרבות העברית-חילונית המתהווה פועלים אמצעי התקשורת לבניית קהילה ולביסוס חברה ותרבות. מוספי הספרות בחגים מופיעים בימים הקדושים לדת ולמסורת, כדי ליצור מסורת חדשה, מסורת חילונית, שכתביה מתחדשים מדי חג.

 

                                               *

 

למוסף הספרותי בעיתונות העברית מאפיינים ייחודיים, הנובעים מן ההיסטוריה שלו ומהתפקיד שמילא בגיבוש התרבות והאידיאולוגיה. ראשית, בשונה ממוספים העוסקים בספרים בעיתונות העולם, הוא אינו מצמצם את עיסוקו לביקורת ספרים, אלא הוא, למעשה, כתב-עת לספרות מצומצם-הקף, המופיע בתוך עיתון ומכיל שירים, סיפורים ומאמרים בנושאי תרבות, בלי קשר להופעת ספר ספציפי. שנית, הוא מופיע באופן קבוע בערבי שבת וחג.

גם המוספים ה"רגילים", כמו זה הפוליטי, משנים פניהם בחגים ונוסף להם נופך חגיגי, ומופיעים בהם ראיונות חגיגיים עם ראשי המדינה. אך במוספי הספרות של עיתונים אלו, המופיעים לפני יום מנוחה - הימים שבהם קורא האדם הדתי בקדושים שבכתביו - מתגלה השינוי הגדול בין קודש לחול בתקשורת הישראלית.     

החג נתפס על-ידי העורכים של מוספי הספרות כהזדמנות להתנתק מרצף היומיום, מן הרצנזיות הקצרות, מההתייחסות לאקטואליה הספרותית, כדי לבחון תופעות שביומיום אין די מקום לטפל בהן. אך, כאמור, לא רק עניין גודל המרחב הוא הקובע. החג נתפס כבעל איכויות משלו, כמו היכולת לעצור את הרצף היומיומי ולהביט בפרספקטיבה היסטורית על העבר. 

כשעוסקים בתכנים המתפרסמים במוספי הספרות בחג מגלים, שהנושא הבולט ביותר בחג הוא היחס לדת ולמסורת. אפשר לומר זאת בהכללה: כמעט אין מוסף חג שאינו מכיל התייחסות לדת המסורתית, לטקסטים הדתיים שקוראים באותו חג (מגילת רות בשבועות, ההגדה בפסח וכד'), למנהגי החג בארץ ובתפוצות, או ליהדות באופן כללי. אם הדבר מתקבל כטבעי כשעוסקים במוספי הספרות בעיתון יומי עם אוריינטציה דתית (כמו עיתון "הצופה"), הדבר מעורר תמיהה מסוימת כשעוסקים במוספי הספרות בעיתונים חילוניים, ובעיקר באלו שהם ביטאוני מפלגות, המזוהים עם תנועות סוציאליסטיות.

עם זאת, מתוך הקריאה בטקסטים המתייחסים למסורת ולדת, מתגלה שלא תמיד הקריאה היא מסורתית. במקרים רבים הקריאה היא מפרקת, חתרנית ואנטי-ממסדית.    

כדוגמה בולטת לעיסוק של העיתונות במסורת אפשר להזכיר את מוספי חג הפסח, המתייחסים לטקסט היהודי הנקרא בערב החג, ההגדה של פסח. עם קום מדינת ישראל, קמו הגדות מתחרות להגדה המסורתית, שהוקראו בקיבוצים והדגישו את התחייה המודרנית של ישראל בארצו ואת הפן החקלאי. טקסטים חדשניים אלו היוו, בשנים מסוימות, איום על הטקסט המסורתי, וכל העיתונים התמודדו עם שני סוגי הטקסטים, החדשני והמסורתי, במוספי הספרות. שלא במפתיע מתגלה כי העיתון הדתי, "הצופה", שומר בקנאות על האופי המסורתי של החג. עיתון זה מפרסם במוספי הספרות, לאורך כל השנה, גם באלו שאינם נופלים בחג, טקסטים המתייחסים למסורת היהודית. פרסום זה נובע מן התפיסה כי הספרות היפה מקומה ב"חלק הרוחני" של העיתון בצוותא עם הטקסטים הדתיים ופרשנותם.

באחד מגליונות הפסח ("הצופה", פסח תשכ"ה) מובאת בכותרת המוסף הקביעה: "מאכס ברוד מביע מורת רוחו מההגדות המתוקנות בקיבוצים" ומתחת מובא קטע מספרו האוטוביוגרפי "חיים של מאבק", המתאר את סלידתו מהסדר בקיבוצים. "הצופה" מבקש להכות את הקיבוצים בנשקם, האינטלקטואלים היהודים.

לעומת הקריאה המסורתית של "הצופה" אפשר להציג את הקריאה שמציעים עיתוני מפלגות הפועלים: "על המשמר", "דבר" ו"למרחב". עיתונים אלו מביאים  דיווחים רבים מסדרים קיבוציים ומההכנות לקראת הסדר. עוד מופיעים טקסטים מודרניים ותווים לשירתם מתוך הגדה חילונית בליל הסדר. 

מגמה זו בולטת עד 1995, השנה האחרונה להופעת "דבר". בשנה זו כותב עורך מוסף הספרות, עמוס לויתן, בהתייחסו ל"הגדה ישראלית חדשה של התנועה החילונית ישראלית ליהדות הומניסטית":  "זו הגדה המיועדת לנשים ואנשים יהודיים מכל הגילים החוגגים את חג הפסח, חופשיים ממצוות ההלכה האורתודוכסית ומחובות שזו מטילה עליהם בהלכות החג. ואכן, סדר ליל פסח וההגדה שבמרכזו, הפכו זה כבר לכאב ראש לא קטן לציבור חילוני שאינו יודע בדיוק כיצד לאכול את החג הזה...". לויתן מבקר את ההגדה החדשה לא על חילוניותה, אלא בגלל מבחר השירים הכלול בה.

עם זאת, יהיה זה מוטעה להנגיד דיכוטומית את עיתוני תנועות העבודה לעיתונים האחרים. עיתונים אלו מצטרפים לריטואל הגרפי של כלל עיתונות החג: איורים מתוך הגדות וצילומי דפים מתוך הגדות עתיקות, המתפרסמים לצד הדברים. אפשר לראות בעיתוני השמאל עיתונים הנוטים לקו חילוני יותר בחגים, אך לא כ"חול" מול "קודש".  העיתונים  "על המשמר", "דבר" ו"למרחב", בדומה ל"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", מביאים עד שנות השבעים קטעי פרשנות לטקסטים דתיים, מסות על יהדות והערכות של כתבים את ההגדה המסורתית של פסח. כך, לדוגמה, ב"על המשמר" מערב פסח תשל"ז, תחת הכותרת "ההגדה ומה שאין בה", כותב יעקב רבי:

"אוהב אני את  ההגדה של פסח. המסורתית, האותנטית למן 'הא לחמא עניא' שבראש מגיד ועד שני הפזמונים שבסוף נרצה: 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא'. בכוונה אני מונה את הפריטים האלה שאינם משובחים כלל מבחינה ספרותית...  את ההגדה הזאת אני אוהב, - שאלה הם 'שבחי' פתיחתה וסיומה. והבה נודה: גם כמה קטעים שבתווך אינם מן המובחר".

שירת ימי הביניים היא תחום נוסף החוזר תדיר במוספי הספרות לחג בעשורים הראשונים למדינת ישראל. באופן בסיסי ביותר, מתחלקת השירה בעברית בימי הביניים לטקסטים דתיים-ליטורגים (שירת הקודש), ושירה שאינה קשורה בטקסטים דתיים ועוסקת, בין השאר, באהבה, בטבע ובמסיבות יין (שירת החול). במוספי החגים, ברוב המקרים, מתפרסמות יצירות משירת הקודש, יחד עם פרשנות מסורתית. רוב היצירות המתפרסמות נושאות אופי דתי ומתקשרות לחג  - פיוט לפסח בפסח. עניין זה יוצר קשר דרך הזמן למורשת היהודית בימי הביניים, קשר של המשכיות ורצף. 

שירת החול מתקופת "תור הזהב" בספרד הופיעה בעיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" רק מסוף שנות השבעים. לפני כן הופיעו (בעיקר בעיתון "הארץ") רק פיוטים וטקסטים בעלי גוון דתי. ב"דבר" ו"על המשמר" מופיעה שירת החול עוד בשנות החמישים. אפשר לראות כי "הארץ", "ידיעות" ו"מעריב" עברו תהליך של חילון מאוחר יותר, בהשוואה ל"על המשמר" ו"דבר". 

במשך שנים ארוכות, שירת החול אינה קיימת במוסף "הארץ", ולו גם כאופציה לקריאה של שיר. גם כשיש רמיזות ל"אהבה" מודיע המהדיר שמדובר באהבה שבין האל וכנסת ישראל. יש לזכור שמדובר בעיתון חילוני על-פי הגדרתו, שההיצמדות לפרשנות המסורתית אינה עולה בקנה אחד עם השקפות עורכיו הספרותיים (כמו בנימין תמוז ויהושע קנז). אפשר לתלות תופעה זו בקו השמרני של  "הארץ". עד אמצע שנות השמונים הוא השמרני ביותר בין העיתונים החילוניים.

בניגוד לכך אפשר לראות את האופן שבו מופיעה שירת ימי הביניים ב"על המשמר" של פסח תשט"ז (26.3.56). תחת הכותרת "לקט שירי אביב" מופיעים שיריהם של יהודה הלוי, שמואל הנגיד, משה אבן-עזרא, שלמה אבן גבירול, בשירים כמו "הנה ימי הקור כבר עברו" ו"כתנת פסים". רק לשם השוואה, במוסף "הארץ" של אותו היום מופיע "פיוט לפסח" של ר' יוסי בר ניסן, בתוספת הערות של א"מ הברמן. 

משנות השמונים ואילך מתמקדים העיתונים בשירת החול. הם גם מקדישים לניתוח ולבחינת השירים הרבה יותר מקום. כך אפשר למצוא מסה של עדי צמח ב"ידיעות אחרונות" של פסח תשמ"ג על שיר חשק של שמואל הנגיד - תחת הכותרת "הצבי הבוגד". צמח מעיין בשירו של שמואל הנגיד "אלי, הפוך" ופותח במלים הבאות: "ביחסי אהבה בכלל, וביחסי אהבה חד-מיניים בפרט, שאין מסגרת חברתית-דתית מקובלת מקיימת אותם, יש משברים לא מעטים, הנובעים מהתאהבות פתאומית ומחילופים פתאומיים של בן-הזוג עקב כך" ("ידיעות אחרונות", פסח תשמ"ג, 28.3.83). האופי החופשי של הצגת הדברים, בהשוואה ל"מסורתיות" הצגתם בתקופה שקדמה לשנות השמונים, מלמד על התהליך שעברה העיתונות הישראלית החילונית. מעבר מ"חרדת הקודש" בקריאה בטקסטים העתיקים לקריאה חופשית יותר. אין מדובר, בדרך כלל, במעבר מקצה אל הקצה, אלא בהתייחסות משוחררת יותר, המשתקפת בהצגת שירי חול במקום או לצד  שירי הקודש ובקריאה שאינה שמרנית.

 

                                              *

 

אם במוספי הימים הרגילים כמעט אין התייחסות לשואה, הרי במוספי הספרות   בחג, בכלל, ובמוספי חג הפסח, בפרט, ישנה התייחסות רבה לנושא. לא בכל המוספים ולא בכל השנים מופיעה יצירה המתייחסת לשואה, אך כמעט תמיד יש לה אזכור: אם ביצירה (שיר, סיפור, פרק זיכרון), אם בטור של מערכת המוסף, אם בביקורת או בראיון.

מגוון היוצרים הנוגעים בשואה ביצירתם ומפרסמים במוסף הספרותי הוא רב. בין היוצרים הללו אפשר למנות את אהרון אפלפלד, אבא קובנר, אורי-צבי גרינברג,  אלכסנדר ויונת סנד,  ק.צטניק (יחיאל דינור),  מאיר בוסאק, שלום רוזנפלד,  ש.שלום,  אורי אורלב, אידה פינק ובן-ציון תומר. 

מדוע מאוזכרת  השואה בתדירות גבוהה יחסית במוספי הספרות של החגים בכלל ובאלו של חג הפסח בפרט?

הסבר אחד נעוץ בתאריך שבו חל יום השואה, כשבוע לאחר חג הפסח. "ב-21 באפריל 1951 שוב קמה הכנסת על רגליה והחליטה, בעוד החברים ניצבים בדום, כי כ"ז בניסן בכל שנה יהיה 'יום השואה ומרד הגטאות'. התאריך שיקף פשרה". (שגב, עמ' 425).  בשנים הראשונות נהגו לציין אותו על-פי החלטת הרבנות הראשית בעשרה בטבת (יום הקדיש הכללי) או ב-19 באפריל, התאריך שבו החל מרד גטו ורשה לפי הלוח הכללי. אף כי בממסד הפוליטי רצו יום זיכרון שאינו דתי, הסכימו שיש לקובעו על-פי הלוח העברי ואין לציינו בערב פסח. כ"ז בניסן היה תאריך עברי, מחד גיסא, ותאריך קרוב למרד וליום העצמאות מאידך גיסא.

הסבר נוסף קשור למשפטים החוזרים תדיר בהקשר של חג הפסח והשואה, והמעידים על מהותם: "מצווה לספר ביציאת מצרים", "והגדת לבנך", "זכר ליציאת מצרים" - מצוות "הזיכרון" היא המצווה החשובה ביותר בחג הפסח. "לזכור ודבר לא לשכוח", "לעשות יד ושם", "יום הזיכרון לשואה", "יזכור", "יש להילחם במכחישי השואה" - "הזיכרון" הוא הצוואה הגדולה של קורבנות השואה ושל ניצוליה. בשני התחומים, השואה וחג הפסח, "הזיכרון" הוא המרכיב המרכזי. אין תימה, אפוא, שזכר השואה הוא אחד המוטיבים הבולטים במוספי הספרות של חג הפסח.

אחד המאפיינים של הריטואל החילוני בימי החג הוא הנגיעה בנושאים "נעלים" או בתימות שביומיום אין מטפלים בהם. שואת יהודי אירופה היא נושא כזה. אם במוספי הימים הרגילים כמעט אין התייחסות לשואה, הרי במוספי הספרות בחג, בכלל, ובמוספי חג הפסח בפרט, ישנה התייחסות רבה.   

החג, כפרק זמן לימינאלי, מפתח ריתמוס משלו, איטי יותר, מושהה, ריתמוס שעוצר ומפנה את תשומת הלב להיסטוריה, מאורעותיה וגיבוריה. השואה מצטרפת לפרק הזמן הלימינאלי, פרק הזמן של הקדושה, באספקט נוסף. השואה היא דבר שאינו מוטל בספק, יש בה חלוקה ברורה בין טובים ורעים ואי אפשר להציב כאן סימני שאלה. "הקדוש", לפי Durkheim (1965) מתאפיין באותם דברים: אי הטלת ספק וחוסר האפשרות להטיל סימני שאלה.  

באופן מפתיע, בניגוד למתרחש בחלקים האחרים של העיתון עד משפט אייכמן, מופיעה השואה במוספי הספרות כבר מתום מלחמת העולם השנייה. המוספים הללו מתמודדים עם שני נרטיבים. מצד אחד, יהודי אירופה כ"בני אדם", יוצרים, לומדים, אמיצים; ומן הצד האחר, יהודי אירופה שהלכו כ"צאן לטבח". הנרטיב האחרון מודגש על דרך השלילה באמצעות האדרת המרד היהודי והלא-יהודי בנאצים. מפתיע דווקא הנרטיב הראשון, שבו ניתן פתחון פה לניצולים, המתוארים בעיתונות הישראלית בכללותה במלים שליליות, ואילו במוספי הספרות הם "בני אדם", שעברו רגעים קשים, שניצלו בנס (ולא על חשבון חבריהם שמתו, כפי שטענו בחלקים אחרים בעיתונות). במובן הזה, המוסף הספרותי חתר נגד התפיסות המקובלות של הניצולים עד משפט אייכמן, והיה הבמה והשופר להצגת נושא השואה, שהודמם ביתר חלקי העיתון ובחברה הישראלית.

 

                                              *

 

הניסיון ליצור קשר עם מורשת התרבות דרך הזמן, דרך טקסטים של שירת ימי הביניים,  השואה, ציורי הגדות, וכתיבה על מדרשי החג, עומד בצד ניסיון ליצור קשר עם מורשת התרבות דרך המרחב - קרי, עם קהילות יהודיות ואינטלקטואלים יהודיים ברחבי העולם.

את פניו הרבים של תחום זה אפשר לראות בסוגי המופעים שלו. הראשון הוא יחס נוסטלגי לקהילות. כך הוא סיפורו של דב שטוק (סדן) ב"דבר" של פסח תש"ה על עיר הולדתו ואנשיה, או סיפורה של "יהדות ליטא" מתפרסם ב"על המשמר" בראש השנה תשכ"א ( 30.9.60). 

עוד אפשר למצוא רשמי ביקור עדכני בקהילות ברחבי העולם. כך כותב שליח "הצופה", עקיבא בן עזרא, ערב פסח תשל"א, תחת הכותרת "חג החירות באמריקה החופשית":

"לדאבוננו הגדול, רוב ההורים אינם עורכים סדר. הם מסתפקים ב'סדר' של הזקנים, ומספר גדול של ילדים כאן לא ראו סדר כלל וכלל. הם יודעים שאוכלים מצה בחג הפסח ותו לא!... בשנים האחרונות נתרבו הסדרים בבתי המלון. האשה היהודית באמריקה מבקשת להקל חייה, וחייה היהודיים במשמע. למה לה לאשה הדתית כל הטרחה של ההכנות... הרי יש מלון בהרי הלייקווד או במיאמי אשר בפלורידה"  ("הצופה", 9.4.71, פסח תשל"א). 

סוג מופעים נוסף הוא דיון בטקסטים של יוצרים יהודים. הדוגמאות לכך רבות, בהן הדיון ב"שאלת היהדות של סארטר" ("מעריב", פסח תשל"ד)  או במשנתו פרנץ רוזנצוויג (קורצוויל, "הארץ", פסח תשט"ז). כן מרבים המוספים בפרסום טקסטים של יוצרים יהודים. בדרך כלל, מדובר בתרגום, בעיקר מיידיש, שמרבה להישנות במוספים לספרות של החגים. דוגמה אחת מרבות היא  "מגילת רות" נוסח איציק מאנגר המופיעה ב"על המשמר" בשבועות (30.5.52).

מוספי החג מביאים ראיונות חג עם יוצרים יהודים. הראיונות עוסקים, מצד יצירות המרואיין,  בזהות יהודית ובקשר ישראל-תפוצות. דוגמה לעניין זה היא שיחה עם ברנרד מלמוד בגליון פסח  של "דבר" תשכ"ח, או בראיון עם אלבר ממי ב"משא" של למרחב בפסח תשל"א (9.4.71). בה בעת, מתפרסמים במוספי החג, באופן נדיר יותר, ראיונות עם ישראלים לפני צאתם ל"גולה הדוויה".  תחת הכותרת "שליחות הריקוד הארצישראלי" כותב נחמן בן עמי על שיחתו עם "גרטרוד קראוס לפני צאתה לארה"ב" ("על המשמר", 48'). 

יש ומתפרסמים תיאורים של  מנהגי חגים של קהילות ברחבי העולם. "הצופה" מרבה לספר על חג הפסח בקהילות בגולה.  "הצופה" מצרף את השואה לסדר הפסח כשהוא מציין כי באמריקה "לפני פתיחת הדלת לאמירת 'שפוך חמתך' הכל קמים, ובעל הבית קורא את דברי האזכרה האלה: 'בליל שימורים זה נעלה בדחילו ורחימו את זכר ששת המיליונים אחינו בגלות אירופה אשר נספו בידי עריץ ומזיד אשר הרע לעמנו שבעתיים מפרעה... ובליל התקדש חג הפסח קמו שרידי הגטו בווארשה וילחמו עם הטמאים כיהודה המכבי בשעתו'..."  ("הצופה", 9.4.71, פסח תשל"א).

אפשר למצוא במוספי הספרות מאמרים וטקסטים, העוסקים ביחס ישראל-תפוצות בלי קשר ליצירה וליוצרים או למנהגי חג. במקרים רבים, העיסוק ביחסי ישראל-תפוצות מגיע מעמדה מתנשאת. כך  כותב יצחק דמיאל במוסף הספרות של "דבר" בשנת 1956, תחת הכותרת "מכתב לאח בתפוצה": "כמה, אחי, משונה הדבר וכמה קשה לי להתרגל ולהודות בעצם קיומה של העובדה הזאת שהנה עתה, בצאת השנה השמינית לקום ממלכת ישראל, עומדים אני ואתה בדיון זה שלנו. ולא עוד אלא שאני להתדיינותנו זאת אף איני זקוק להעלות אילו-שהן טענות והארות חדשות: אני דייני לפתוח את הפנקס הישן שמלפני עשר ועשרים ושלושים שנה, לעיין בכתובים שחשבתים ל'כתבים בלים', ומהם פשוט להעתיק דפים ועמודים" ("דבר", פסח תשט"ז, ע. 5).

אפשר לומר זאת באופן חד-משמעי: הקשר עם התפוצות הנו קשר שעורכי העיתונים והמוספים לספרות מחשיבים לקשר חשוב, משמעותי ובעל משקל "יהודי" שיש לטפחו, בעיקר בחגים. מצד אחד, אפשר לראות צער על  קהילות שחרבו וניסיון לשים להן זכר (שואה). מן הצד האחר, ההתייחסות לקהילות הפועלות היום הוא, בדרך כלל, מתנשא, בעיקר ליהדותן של הקהילות ולחינוך שהן נותנות לילדיהן. העיתונות פועלת בתוך הניסיון הכולל של התנועה הציונית להחליף את המערכת הגלותית-הדתית-המסורתית-היהודית הקודמת במערכת חדשה, ארץ-ישראלית-חילונית-לאומית-עברית. לצורך ההמרה מגייסים מוספי הספרות  בחגים את המערכת הדתית, כדי להוכיח את "עליונות" המערכת הישראלית, שרק בה יכולה להמשיך ולהתקיים המסורת.

 

                                              *

 

"פנינו לכמה מחשובי סופרינו בנוגע לעבודתם הספרותית בשעה זו ותוכניותיהם להבא. שאלנו אותם מה יש באמתחתם - ספרים שהם אך בחינת נשאפים, או שכתיבתם כבר נסתיימה, או שכבר הוכנו לדפוס, שירים, סיפורים מחזות, דברי עיון או מסות; וגם אם יש להם תוכניות של ממש אחרות, הן לפי יזמה עצמאית או כל יוזמה אחרת, כגון עריכה של קבצים או כתיבה בשביל הופעות פומביות מיוחדות. לא כל אלה שפנינו אליהם נענו, מהם מסיבות שהזמן גרמן, מהם משום שדרך המשאל הזאת אינה נראית להם. לא כאן המקום לוויכוח אם אמנם יש צידוק לדעתם של האחרונים, בדור זה עלינו לקבל את דינם וכמונו כן קהל הקוראים, שבלי ספק אך יצטער על העדרם. וכנגד זה ודאי יהנה משנה הנאה מדבריהם של אומרי ההן"  ("הארץ", 21.9.60).

בחגים, ובעיקר בראש השנה, נוהגים העיתונים לפנות למבחר יוצרים ומבקרים ולשאול את כולם שאלה אחידה. ז'אנר המשאל הספרותי מופיע באופן רציף מסוף שנות החמישים ואילך. עם השנים, מתקצרת הקדמת המערכת המספרת על אופן עריכת המשאל ועל השאלה המוצגת בו, בהנחה הסמויה שהקוראים כבר יודעים במה מדובר ואין צורך להכביר במלים. אפשר לומר שהקהל כבר מצפה למשאל, והמערכת רק צריכה להזכיר מהי השאלה.

בשנים האחרונות ניכרת "עייפות החומר" במשאלים מסוג "מהם הספרים הטובים של השנה?" והנושאים מתגוונים: משאל ראש השנה תשנ"ז של "הארץ": "איזהו המקום שרומאן, שיר או אולי אישיותו של סופר הפכוהו למחוז געגועים פרטי שלך וחוללו בך תשוקה לבקר בו או להכירו מקרוב?"; משאל ראש השנה תשנ"ד של "הארץ": "ספרים שקראנו בסתר - הספר האסור הראשון שקראנו"; משאל "הצופה" לפסח תשנ"ג, תחת הכותרת "רזה זה יפה? - משאל על העברית הרזה"; משאל "ידיעות אחרונות" לסוכות תשנ"ד: "דמותו של טשרניחובסקי"; משאל "הצופה" לראש השנה תשנ"ד בנושא "מות הביקורת"; משאל "מעריב" לשבועות תשנ"ב ביחס לקשר בין סופרים למפלגות; משאל "מעריב" לראש השנה תשמ"ז תחת הכותרת: "היכן הרגליים של סבתא? - האם ידיעת הביוגרפיה של הסופר תורמת להבנת יצירתו?". אפשר לראות כי נושאי המשאלים מגוונים ומעניינים, ואינם נשארים בתוך התחום הצר והבטוח של משאלי סיכום ביניים של הספרות העברית.

מדוע, אם כן, מתפרסמים רוב המשאלים בתקופת החגים? התשובה המהותית, מעבר לגידול במספר העמודים שעומד לרשות העורך, תהיה קשורה בטבעם של המשאלים הללו. בחינת מהותם מגלה כי המשאלים מחייבים עצירה של סדר החיים הרגיל. בחלק מן המשאלים פסק הזמן והעצירה למתן דין וחשבון כלולים בסוג השאלה של  המשאל ("מהם הספרים הטובים ביותר בשנה האחרונה?"). אך גם באלו שאין שאלתם מן הסוג "הסיכומי", הרי עדיין השאלות הן מן הסוג שאין שואלים ביומיום, שאלות שמחייבות לעצור את סדר היום הרגיל ולבחון אותו. אין פלא, אם כן, שהעיתוי הבולט לפרסום המשאלים הספרותיים הוא ראש השנה.

Turner (1969) מציין כי במישור הפעילות החברתית, מובחן החג בביטויים שונים כגון טקסטים תרבותיים. בעיניה של ה"דת החילונית" אפשר לטעון כי ז'אנר המשאל הספרותי הוא ז'אנר של טקסט תרבותי חילוני, שהופעתו החוזרת, כמעט אך ורק בחגים, הופכת אותו לז'אנר הבולט  בריטואל  החילוני של מוספי הספרות. למעלה מכך, זהו הז'אנר המבחין אותו ממוספי היומיום. החג, כפרק זמן לימינאלי, נוטל "פסק זמן" מפרקי הזמן הרגילים. זהו פרק הזמן הנכון לעשות סיכומים ולהתבונן בשאלות שלא שואלים בימי החול. זהו הקשר המהותי בין המשאל  הספרותי ובין עיתוי פרסומו - החגים. זאת ועוד, צירופם של  אנשי רוח רבים, סופרים, משוררים ומבקרים ביחד, הוא מעין קוקטיל רב משתתפים, מסיבה, חגיגה. ומהו העיתוי הטוב ביותר לחגוג אם לא בחג?

עניין "קוקטיל" המשתתפים מחבר אותנו לתופעה מעניינת אחרת והוא הנוהג להביא יוצרים מפורסמים, גיבורי תרבות, ולפרסמם בהבלטה. הסיבות לכך מגוונות, החל משיקולי רייטינג ולחצים מערכתיים להביא "שמות" (שלא חסרו גם בעבר), אך גם בלי ספק מתוך רצון לחגוג, רצון להציג את המיטב של הספרות העברית. הסופרים הללו, החוזרים תדיר בעיתון, הם המובילים את הריטואל.

הדוגמה הבולטת ביותר הוא שמואל יוסף עגנון (זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1966) שכתביו התפרסמו בכל גליונות החג, ורק בגליונות החג, של עיתון "הארץ" במשך 50 שנה. דוגמה בולטת נוספת הוא נתן זך המפרסם בחגים בעיתון "ידיעות אחרונות". עיתונים אחרים השתדלו להביא שמות ידועים או לטפח כאלה, כ"יוצרי  הבית", כדי שיהיו "כהני הריטואל", שהופעתם,  כציפורים המבשרות את האביב, מסמנת את הריטואל, מסמנת את בוא החג.

 

                                            *

 

מן ההגדרה התיאורטית של מושג הריטואל בהקשרו הרחב אפשר לראות כיצד הכינוי "ריטואל", שהוצמד למוספי הספרות בחגים, מקבל תוקף. מוספי הספרות בעיתונות הישראלית בתקופת חג מאופיינים  בחזרתיות: הן חזרות קלנדריות, הן חזרות צורניות-ז'אנריות והן חזרות תוכניות ופרסונאליות. המוסף מופיע בכל יום שישי ובכל ערב חג באופן קבוע וסדיר. החזרתיות ניכרת גם, ובעיקר, בתכנים. מלבד המקום הנרחב שמוקדש לחגוג את הספרות העברית, נמצא כי ישנם נושאים החוזרים באופן בולט במוספי החג, ובהם התייחסות רבה לדת ולמסורת, לשואה ולשירת ימי הביניים. חוזרים גם "כהני הריטואל", היוצרים המופיעים בחג.

מאפיין נוסף של ריטואל היא הלימינאליות: מוספי הספרות בחגים מופיעים בעיתוי לימינאלי - ערב המעבר מחול לקודש. כטקסטים תרבותיים הם מייחדים את החג  במישור הפעילות החברתית מיתר מוספי ימי החול. זאת הם עושים באמצעות ז'אנר מיוחד, המשאל הספרותי. זהו הז'אנר הנוטל "פסק זמן" מפרקי הזמן הרגילים, הז'אנר שמצא את העיתוי הנכון, החג, לעריכת סיכומים ולהתבונן בשאלות שלא שואלים בחול. גם הצירוף של סופרים, משוררים ומבקרים רבים ביחד מבחין מבחינה כמותית-צורנית את מוסף החג ממוספי הימים הרגילים. במישור המשמעות החג, כפרק זמן לימינאלי, הוא מפנה את תשומת הלב להיסטוריה, מאורעותיה וגיבוריה. ראינו כי במישור המשמעות, מפנה מוסף החג את תשומת הלב, בין היתר, להיסטוריה של הספרות והתרבות העברית, למסורת היהודית, לשירת ימי הביניים ולשואה. אלו מזכירים את הרצף ההיסטורי שעליו נבנית הספרות העברית העכשווית, גם דרך יצירות הספרות וגם דרך הגיבורים ההיסטוריים. הטקסט הריטואלי מקיים גם מוגבלות בזמן ובמרחב: עובדת היותו של המוסף הספרותי מוגבל בזמן היא ברורה. המוסף מתפרסם ערב החג והקריאה בו נעשית במשך החג, כשלאדם בכלל, ולחילוני בפרט, מתפנה זמן לעיין בטקסטים הכתובים. במירוץ של ימי החול הזמן קצר מלהגות בם.

ריטואל זה אינו מוגבל במרחב מצומצם אלא הוא מתרחש במקביל ברחבי "הקהילה המדומיינת" (Anderson, 1983), הקהילה שחבריה אינם מכירים האחד את השני אך יכולים לדמיין את הפרטים המרכיבים אותה.

לפי הסוציולוגים, אחד ממאפייני הריטואל הוא שימוש בסמלים והתייחסות לאובייקטים בעלי משמעות חברתית גבוהה. יהיה זה טריוויאלי לטעון כי המוסף הספרותי משתמש בסמלים ובאובייקטים בעלי משמעות חברתית גבוהה. הרי כל יצירה מילולית משתמשת בסמלים, לא כל שכן יצירה ספרותית. זאת ועוד, ברור כי ליצירות ספרות מוקנית משמעות חברתית גבוהה. כלומר, התכנים הספרותיים נמצאים, מעצם טבעם, בקטגוריה של "גבוה". עם זאת, הטקסטים המתפרסמים בעיתונות החג מוגבהים לדרגת "נעלה", בכך שמספר הטקסטים שאינם ספרות יפה או ביקורת מצטמצם,  אם לא נעלם, והתכנים שעליהם נסובים חלק מהטקסטים הם תכנים בעלי משמעות תרבותית-היסטורית גבוהה (שואה, מסורת, ימי-ביניים). הקולקטיביות של הטקסט מתבטאת בעובדה שקהל הקוראים קורא באותו הזמן, זמן החג, בטקסט. כל אחד מן הקוראים מבצע פעולה של קניית העיתון ואחר-כך אקט של קריאה בטקסט המשותף, תוך ידיעה שחברים אחרים בקהילה קוראים בטקסט. קבוצות חברתיות המשתמשות בחומרי המוסף לשיחה מחזקות את המשמעות הקולקטיבית של הריטואל.

הניתוח הראה כיצד הופעת מוספי הספרות בעיתונות החג ותוכנם, הנם טקסטים המכוננים ריטואל חילוני, הצמוד לימי חג דתיים. Elliott (1980) הציע להבחין בין ריטואלים המובלים ומנוהלים על ידי התקשורת, וכאלו המנוהלים על ידי מוסדות חברתיים אחרים והתקשורת משמשת בהם כמתווכת או כמעצבת חלקית. הריטואל הזה, מודרני וחילוני, הנו ריטואל המנוהל כולו על ידי התקשורת. מעטים הריטואלים שהתקשורת מנהלת באופן בלעדי. התרבות החילונית המודרנית השכילה לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור לעצמה ריטואלים משל עצמה ולהציב אתגר מתחדש לפני האדם הסקרן ותאב-הדעת, למרות האופי האוקסימורוני לכאורה של הצימוד, ריטואל חילוני.

 

מקורות

 

אלמוג, ע. (1997). הצבר - דיוקן. תל-אביב: ספריית אפקים, עם עובד.   

כ"ץ, א., אדוני ח., וגורביץ, מ. (1992). תרבות הפנאי בישראל - תמורות בדפוסי הפעילות החברתית 1990-1970. ירושלים: מכון גוטמן, האוניברסיטה העברית.

כ"ץ, א., וגורביץ, מ. (1973). תרבות הפנאי בישראל.  תל- אביב: עם-עובד.

עזריהו, מ. (1995). פולחני מדינה. באר-שבע ושדה בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון.

שגב, ת. (1991). המיליון השביעי - הישראלים והשואה. ירושלים: כתר.

 

 

Anderson, B. (1983). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism, London: Verso.

Bellah R.H. (1967). Civil Religion in America. Deadalus, 96, 1-21.

Carey, J.W. (1992). Communication As Culture, New-York: Routledge. (orig. pub. in 1977).

Durkheim, E., (1965). The Elementary Forms of Religious Life, New-York: Free Press. (orig. pub. in 1915).

Elliott, P. (1980). Press Performance as Political Ritual in H. Christian (Ed.), The Sociology of Journalism and the Press (141-177). Keele: University of Keele.

Geertz, C. (1966). Religion as a Cultural System. In M. Banton (ed), Anthropological Approaches to the Study of Religion (1-46). London: Tavistock.  

Glukman, M. (1962). The Ritual of Social Relations, Manchester: Manchester University Press.

Katz, E. and Dayan, D. (1984). Television Ceremonials. Society, 22(4): 60-66.

Lane, C. (1981). The Rites of Rulers. Cambridge: Cambridge University Press

Liebman, C. and  Don Yehiye, E. (1983). Civil Religion in Israel: Traditional Judaism and Political Culture in the Jewish State. Berkeley: University Press. 

Lukes, S. (1975). Political Rituals and Social Integration. Sociology 9: 289-308.

Turner, V. (1969). The Ritual Process. Chicago: Aldine Publication. 

Zelizer, B. (1993). Has Communication Explained Journalism. Journal of Communication, 43(4): 80-88.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד