מסע מהחשש אל האינטימיות/ נעה ט
מסע מהחשש אל האינטימיות/ נעה ט

בקבוצת חלומות של נוער המטופל בבית החולים גהה עובדים הנערים על מצוקותיהם באמצעות ציורים ובעקבותיהם שיחות ותובנות

 

נעה טייך פייר ודורון וולף

נעה טייך פייר היא יועצת במרכז החינוכי גהה; דורון וולף  הוא מטפל באמנות  במרכז החינוכי גהה

 

כשאנו מתבוננים בעבודתו של סלואדור דאלי  "שינה", אנו רואים ראש מפלצתי שעיניו, אפו, ופיו קשורים או מוגבהים בחבלים או ביתדות לקו הנראה כקו האדמה. ברקע יש טירה, דמות וחיה מתקרבת. האווירה פנטסטית-דמיונית, ואף על פי כן היצירה משאירה בנו תחושה מסוימת, של חוויה שחווינו בעברנו, אולי אתמול בערב ואולי אף ברגע זה. חוויית השינה. דאלי מנסה לתאר את החוויה בכך שהוא משתמש באובייקט המזכיר לנו ראש. הוא מעמיד את הדמות בפרופיל המאפשר לנו לראות רק חצי פנים. הדמות במצב שינה, או חלימה. גם האוזניים מכוסות. נראה כי הדמות נמצאת במצב תודעתי שונה ממצב הערות. במרחב דמיוני זה, הדמות מאבדת שליטה ויוצאת לעולם החלום וכך עולים ברקע החיה, דמות המזכירה דמות אנוש, וטירה, כסמלים המתקשרים אל הדמות.

לפני שהתאזרח דאלי במרכז הזרם הסוריאליסטי ונעשה מוכר לעולם באמצעות יצירותיו, הוא השתייך לזרם קטן שקולו כמעט לא נשמע, הזרם של אמנות האאוטסיידר, או "ארט ברוט". לאותו זרם השתייכו אמנים רבים ובהם פול קליי, ג'וליאן שנאבל, קלאס אולדנברג. ז'אן דובופה (1959) כותב: "ארט ברוט מצוי בקוטב ההפוך למחנה הידע, זהו מחנה הטאבולה ראסה, הלוח החלק, העבודות הן בבחינת קולו של האיש הפשוט ולא של התאורטיקן המומחה. פעולת היצירה נובעת מתוכן בצורתה הטהורה ביותר והיא מבטאת כושר המצאה בלתי מרוסן, אקסטזה של שיכרון, חירות מוחלטת".

על האמן האאוטסיידר נכתב כי הוא מבטא באופן ישיר ומיוחד את גלגולי ההיסטוריה התחושתית שלנו. בעבודותיו הוא מתאר את חלום המרחב השליו מחד גיסא, ואת הדחיסות, הבהילות, חוסר הנחת והחרדות הנפשיות של ההיסטוריה הזאת מאידך גיסא. עולמו הפנימי של האמן נראה כיקום מסובך, דחוס, מפותל ואינטנסיבי שיוצר אצל הצופה תחושה של אי נוחות, איבוד חטוף של שיווי המשקל.

לעולם החלום, שהסדר בו אינו ברור והסמל לובש ופושט צורה, הזמנו את מטופלי המחלקה (האמנים האאוטסיידרים), כדי שייצרו את עולם החלום האישי והקבוצתי. קבוצת חלומות לא קמה מתוך החלטתם החופשית של המשתתפים, ודי קשה היה, בשלבים הראשונים להקמתה, לשכנע את הנבחרים להתחיל ולהתנסות. לבסוף היא פעלה יפה, בקביעות, פעם בשבוע במערך קבוע. עם סיומה, כאשר נשאלו אם היו ממליצים על סוג קבוצה כזו גם בשנה הבאה, כולם השיבו בחיוב. היתה הסכמה מלאה, שהדבר המשמעותי ביותר בשבילם היא האפשרות לזכות בהקשבתם של האחרים והבנתם.

בתחילת הדרך מנתה הקבוצה 12 משתתפים, כולם מאושפזים במחלקה הסגורה בבית החולים גהה. שמונה מהם סובלים מסכיזופרניה, שלושה סובלים מהפרעות אישיות ואחד סובל מהפרעה כפייתית קשה.

משתתפי הקבוצה לא היו במצב פסיכוטי אקוטי, ברמה של פגיעה במידת הקשב למתרחש בקבוצה, מלבד מטופלת אחת, שלאחר כחמישה מפגשים נפלטה מן הקבוצה, ללא דרישה של המנחים או המשתתפים להחזרתה.

בהמשך השתנה הרכב המשתתפים, עקב שחרורם מהמחלקה של שלושה מהם והצטרפותם של שני חברים חדשים, שהתקבלו בבחירות דמוקרטיות (הצבעה). מטופל הסובל מסכיזופרניה, התקבל לקבוצה לאחר מות אביו, בהצעתו של אחד המשתתפים, בהרגשה שהקבוצה מגובשת דיה ומאפשרת התגייסות לעזרה. מטופלת נוספת הסובלת מסכיזופרניה התקבלה על ידי הקבוצה. במפגשים הועלו שמות רבים נוספים על ידי חברי הקבוצה, אך לא היתה הסכמה מלאה לקבלתם והם נדחו.

 הקבוצה התנהלה במסגרת פעילות בית הספר, במועדון שנמצא במתחם המחלקה הסגורה. נחתם חוזה טיפולי בסיסי בין הקבוצה למנחים, שבו נקבעו אבני יסוד של הקשר בין המנחים למשתתפים בקבוצה ובינם לבין עצמם:  כיבוד של האחד את השני,  סודיות (כל שנאמר במסגרת הקבוצה יטופל במפגשי הקבוצה, ללא שימוש לרעה במסגרת המחלקה),  כיבוד המרחב, איסור יציאה בזמן הפגישה, איסור פגיעה בחדר או בחומרי האמנות. הקבוצה הוגדרה כקבוצה סגורה, וניתנה למשתתפים הזכות להחליט מי יתוסף לקבוצה. ארונית ציוד האמנות היתה חלק אינטגרלי מהתהליך ומאפשרויות ההבעה בקבוצה. עגלת האמנות ליוותה אותנו בכל 28 המפגשים.

הקבוצה נפגשה פעם בשבוע, למשך שעה ורבע. כל פגישה כללה סבב רגשות, תחושות, מחשבות, חלומות; יציאה לעבודה באמנות על נושא משותף או נושא מובנה; לאחר העבודה באמנות, התקיימו דיון ועיבוד תוכני-רגשי של התכנים בעבודות או בשיחה. מפגשים רבים התקיימו רק בנוכחותה של עגלת האמנות ללא שימוש בה. באותם מפגשים נעשה עיבוד מילולי לתכנים שהעלו המטופלים.

 

                                          *

 

המטרות טיפוליות של הסדנה נוסחו בכמה היבטים. האחד, היכרות והתקרבות אל עולם הלא-מודע באמצעות החלום, תוך שימוש באמנות. החלום כאשנב לתכנים לא מודעים העולים ותופסים מקום בצורה סימבולית ובאים לידי ביטוי באמנות. האמנות מאפשרת דיאלוג עם האובייקטים המצוירים על הדף, פענוח אותן אוטונומיות שנזנחו בעקבות הקושי וההתמודדות עם המחלה.  המחשבה היתה, שקבוצת חלומות תהיה מקום שבו ניתן לחלום בהמולה המחלקתית.

האמנות שימשה כמתווכת, מארגנת, אמצעי קבוע ואישי, אפשרות להתבוננות והבנה. משתתפי הקבוצה היו קולות הפירוש, ההכוונה, הדאגה, והתובנה. היצירה באה כמתווכת בין עולם המשאלות לעולם החיצון, כמקום שבו ניתן להבין את מניעי היצירה ובהקבלה את מניעי החיים. היצירה מאפשרת העלאה והתמודדות עם מנגנוני הגנה. היצירה כמרחב פוטנציאלי, כמשחק וגשר בין אובייקט המעבר לתופעת המעבר המיושמת ביצירה.

התהליך האמנותי חולק לשניים. בשלב הראשון, ממפגש ראשון ועד מפגש חמישי, היתה הנחיה מובנית, שמטרתה לאפשר היכרות של חברי הקבוצה את המנחים והמדיה האמנותית. במפגשים אלה ניתן מקום למרחב הרצוי של משתתפי הקבוצה, מה היו רוצים שיהיה כאן ואיך יתייחסו האחד לשני. ההנחיה הראשונה בקבוצה היתה "הצגת עצמנו". מהעבודות ניתן לראות שמשתתפי הקבוצה מביאים רפרטואר עשיר של דילמות, קונפליקטים ומשאלות ביחס לעצמם ולמקום.

עבודה 1:

עבודה של מטופלת בת 14 הסובלת מהפרעת התנהגות קשה, והתלבטויותיה על זהותה המינית הביאו את הצוות לדון בשאלת המגדר.  בהצגת עבודתה היא אומרת: "זה דומה לי, סתם חייזר מפגין". אנחנו מבינים: מ' מביאה דמות חייזר, לא אנושית, הנראית כרובוטית, הנושאת את שלט הקבוצה. גוף נוקשה, חורק, מעביר תחושה של קצרים, כעס, חשמל. דמות המבקשת לעצמה מקום בקבוצה הזאת בפרט ובקבוצה האנושית בכלל.

עבודה 2:

 עבודה של מטופלת בת 18 הסובלת מאנורקסיה קשה זה כמה שנים.  בקול חלש שהקבוצה מתקשה לשמוע אומרת ס' שהיא לא רוצה להראות את הציור ומחזיקה אותו בידה. היא אינה מעוניינת להתייחס לתוצר. לאחר שכל הסובבים סיימו להתייחס לעבודתם היא מניחה ללא מלים את הציור לעיני כל. אנחנו מבינים שס' בוחרת להביא את תפיסת גופה תוך הבהרה כי עליה לשלוט, הגוף מחולק לחלקים וכל חלק נצבע בקפידה.

עבודה 3:

עבודה של מטופלת בת 17 הסובלת מסכיזופרניה. היא התקבלה לקבוצה חודש ימים לאחר שבאה למחלקה עם התקף פסיכוטי חריף. היא מסבירה ש"הציפור שלי רק מתבוננת, עדיין לא מבינה, הכל מעורבב אצלה בין מציאות לדמיון". אנחנו מבינים: ע' מביאה את הבדידות, את תחושת חוסר השייכות והקושי להתחבר להמולה המחלקתית ולהוויה הקבוצתית.

עבודה 4:

עבודה של מטופל בן 15 הסובל מהפרעה כפייתית קשה. בעל רקע דתי. באותה תקופה סבל מטקסים רבים שכמעט ולא איפשרו לו לתפקד. הוא מסביר: "ציירתי את ירושלים של זהב, הכותל המערבי, אני מבקש משאלה, יוצרים קשר עם הקדוש ברוך הוא, משהו קדוש, משהו שיקרה פה, שמשהו ישתנה". אנחנו מבינים: הוא מצייר את החומות, הגבולות, מביע משאלה לגבי הקודש האישי והקבוצתי.

 

                                     *

 

במפגש שלאחר מכן, בהנחייתנו, יצאנו לעבוד בזוגות. ההנחיה היתה, שעל כל זוג לבחור נושא או לנסות להתחבר לעבודת השני. מהעבודות עולים כמה תכנים:

עבודה 5: ישנה חלוקה לטריטוריות, נושא של רגשות, לבבות, כוכב, פרחים.

מטופלת: "עשיתי מבוך שאין בו שום יציאה, זה היה אמור להתחבר למטופל אחר בקבוצה".

המטופל מסביר: "נמנעתי כי לא ידעתי למה היא מתכוונת, כשאני לא יודע לאן ללכת אני מעדיף לא ללכת, אולי מישהו מטעה אותי ולא אעשה מה שמצפים".

היא בתגובה: "לפעמים דווקא כשחושבים דבר מסוים מישהו אחר יכול לחשוב אחרת, אנחנו מסיקים מסקנה שיש הרבה דעות ומחשבות ואולי עדיף שכל אחד יעבוד לעצמו".

בעבודות 6 ו7- עולה נושא המקום והמרחב, הדיאלוג בין קו השמים לקו האדמה החסר. ציור 8 - הבית בין ההרים.

בקבוצה יש קושי להעלות תכנים והוא מבוטא במשפט כמו, "יש דברים שלא אומרים גם לפסיכולוג". עולים קולות של קריאה לשתף וקולות של חשש משיתוף. במפגש שלאחר מכן הקבוצה דנה בנושא המקום, החשש לשתף והפחד ממתן אמון ויצירת אינטימיות. חברים יוצאים מהקבוצה באמצע. אווירה קשה, של מלחמה. בסוף המפגש עולה רצון לעבוד באמנות ולא לדבר.

במפגש הרביעי, ההנחיה שניתנה באמנות היתה שכל אחד חושף רגש או משהו שהוא יכול לחשוף בקבוצה. התכנים שעולים בקבוצה, ביצירה ובמלל, הם קשים :

עבודה 9:  מטופל בן 18

המטופל סבל בילדותו מהתעללות של האב והוא מביא תכנים על התעללות, שעד כה הובאו כ"סוד" בטיפול הפרטני במחלקה. הוא מתאר את עבודתו: "זה אישי, זה הפחדים שלי, בהמשך אולי אני אספר, אני לא רוצה לחשוף - מפחד, בשום אופן לא מספר על מה אני חולם. חלמתי המון חלומות מפחידים, קשים ולא נעימים. מפחד לספר כי לא יודע מה לעשות עם כל התכנים". חברי הקבוצה מגיבים ואחד מהם פונה אליו ואומר: "אתה חזק, אין לך פחדים משמעותיים, אתה שקוף, בגלל זה אנחנו מפחדים ממך, לאחרים יש פחדים קשים יותר - לך יש רגילים". בתום אותו מפגש מבקש המטופל להישאר לבד ולספר לנו, המנחים, את הסיפור האישי שלו. "חשוב שתדעו".

עבודה 10: מטופלת בת 14

המטופלת  מתארת: "שם הציור - ככה קטן ככה שטן". הקבוצה שואלת מי זה? היא מוסרת שם של מטופל במחלקה שאינו שותף לקבוצה. "אני סרטן השד - סרטן הדש", היא ממשיכה ומסבירה: "ציירתי את המטופל שהוא ככה אפס ככה קטן, ככה שטן מציק לאחרים - שטן קטן, הוא מביא את עצמו במצב כזה". היא מוסיפה בציניות: "בא לי לבכות, יורדות לי דמעות". אנחנו מבינים: נראה שהיא מביאה את הקושי שלה עם הזהות המינית, משליכה אותו על בן במחלקה. נראה שיש לה קושי לדבר על עצמה, מ' בוחרת להביא חבר מבחוץ שעליו היא יכולה להשליך את תכניה.

מטופלת אחרת מתארת: "אני אוהבת לחלום חלומות מפחידים, זה עושה לי טוב לפחד, זה גורם לי לעשות דברים, לחיות, לשתות למשל אלכוהול, זה חיים!!" אנחנו מבינים: המטופלת מביאה את תחושת הדרך היבשה ומעלה את הפתרון הפלאי לבעיותיה - האלכוהול. מלאני קליין מביאה שתי אפשרויות התמודדות עם החרדה הדכאונית, האחד תיקון מציאותי והאחר תיקון פלאי. נראה כי  בחרה, במצבים מסוימים, בפתרון השני.

השטן תופס מקום מרכזי, וחברי הקבוצה מעלים תכנים סביב נושא הרוע, תוך ניסיון לקבל את הצדדים הרעים בכל אחד, הצדדים האפלים והתוקפניים. הקבוצה ממשיכה לעבד תכנים והאמנות נכנסת להילוך שני, היא מלווה את התהליך הנוצר בקבוצה ולא מכוונת אותו. הרציונל הוא לאפשר להם להשתמש באמנות לפי צורכיהם ובמידה הנכונה להם כפרטים וכקבוצה. זאת, בהבנה שהאמנות היא בשבילם מראה חזקה, ושלוקח זמן לעבד את החוויה על הדף. לפעמים הדימוי, הסמל והרקע ביצירה מקדימים את מוצא פינו. לוקח זמן לראות, להבין ולעבד את מכלול האינפורמציה.

ההצפה הרגשית מהתבוננות בעבודתך ושמיעת תגובות של חברי הקבוצה עשויים להיות חוויה קשה. כדי למתן אותה, יש להשתמש באמנות במינונים נכונים, גם לפרט וגם לקבוצה.

בהמשך, עד למפגש מספר 11 לערך, הקבוצה עוברת טלטלות קשות בקשר למקום ולמרחב. היעדרותה של נעה ממפגש אחד מעלה רפרטואר מחשבות נטישה בקרב המטופלים. הם גם חוששים שדחו את המנחה יתר על המידה, מפני שבפגישה הקודמת דחו הצעה שלנו להכניס רשמת.

במשך שישה מפגשים בודקים המטופלים את השתתפותם בקבוצה ואת הצורך שלהם בקבוצה. עולים קולות בעד ונגד, המטופלים מעלים את החשש מפני הקשר בין המנחים למערכת בית החולים, עולה גם השאלה אם התכנים ידלפו החוצה. בהמשך הקבוצה מסייעת למטופלת להתמודד עם החוץ. כוחה של הקבוצה גדל בעיני עצמה, מטופלת נעזרת בקבוצה בשאלת חזרתה לבית הספר. בקבוצה נוצרת תחושה של כוח. אך לא כולם יכולים להכיל את הפוטנציה. במפגש הבא נדונה שאלת ההוצאה החוצה עקב התפרעות.

עבודה 11: עבודה קבוצתית

מפגש 11, נראה כי הרוחות נרגעות והקבוצה מבקשת לעבוד על משהו חדש. אנו מציעים עבודה קבוצתית באמנות, מתוך תחושה שהקבוצה בשלה לעבודה קבוצתית. אחת המשתתפות   מציירת קונטור לטאה וכל אחד ממשתתפי הקבוצה תורם את חלקו. אחדים פעילים ומציירים ואחדים תורמים בעצות. עולה בקבוצה רצון לעבד רגשות ולהוסיף צבעים לחוויה. בתרגום קל, לתת לרגשות מקום נרחב יותר. התוצר הקבוצתי מאורגן ומובנה, בעל חוקים ברורים.

מדברי המשתתפים: הנערה שציירה את הקונטור:  "עשיתי את הדבר הבסיסי, הדבר המרכזי - להתחיל משהו חדש, אולי עכשיו זה כן יצליח, בעבר היו דברים שלא הצליחו, לא זוכרת מה". נערה שנמנעה עד כה מהשתלבות בפעילויות משותפות קמה, בלחץ הקבוצה, ומוסיפה טיפות גשם למעלה. אחריה, מטופלת מוסיפה מטרייה, אנו מבינים שיש רצון להגנה מפני החוץ בקבוצה. מטופלים מביעים שביעות רצון קבוצתית מהתוצר. יש תחושה של שותפות.

את העבודה הקבוצתית ניתן לתאר כביטוי לחלום הקולקטיבי, השבטי. תופעה זו של חלום שבטי מתבטאת בכך שכמה אנשים חולמים בסמיכות זמן אותו חלום. בתרבויות קדומות העריכו שחלום זה מבטא מסר חשוב לשבט.

התוצר הקבוצתי הוא לטאה, יצור חייתי ראשוני, ארכיטיפי. הלטאה היא בעלת תכונות של השתנות, היא התפתחה מהנחש וכסמל אנו מזהים אותה  מהתקופה הפרה-היסטורית. הלטאה כסמל מופיעה במיתולוגיה ובתרבויות שונות. במיתולוגיה הרומית היא מבטאת מוות ותחיית מתים. בעיני היוונים והמצרים היא ביטאה חכמה אלוהית, מזל טוב ושפע. באפריקה הלטאה מבטאת הגנה על בני משפחה, שלווה ביתית ופוריות. בנצרות היא סמל אמביוולנטי יותר, כנראה בגלל יכולתה לרבוץ שעות ללא תזוזה. סנט גרגורי הגדול טען שהיא עשויה לסמל את הנשמה המחפשת הארה.

האם סמל הלטאה שהופיע בקבוצה הוא ביטוי של הלא-מודע הקולקטיבי, או הלא-מודע האישי של מטופלת אחת, תוך שימוש בחברי הקבוצה כמספקים את כוחות המילוי, כוחות האגו, ההתמודדות, אלו הכוחות המובילים ומסייעים לשינוי. האם סמל הלטאה מתכוון לומר לנו שהקבוצה והפרטים בה נרתמים לשינוי, מבקשים שינוי ומוכנים לעבוד על תכנים העולים מהרובד הראשוני, הארכיטיפי, המסמל שינוי והארה?

ברובד האישי, ניתן לדבר על יכולת השינוי האישית ועל כוחות האגו המסייעים לשינוי זה, בכל פרט בקבוצה. ברובד הקבוצתי, הקבוצה מביאה סמל המייצג השתנות ושואלת שאלות לגבי השתנות זו: מה מידת כוחות ההשתנות של כל פרט בקבוצה והאם יש לקבוצה כוחות שינוי להתמודדות עם התכנים שיעלו. ובעיקר, לאן משתנים.

לאחר שבדקו את הגבולות החיצוניים של המסגרת, הם מבקשים שינוי. שינוי זה עובר מבדיקת הגבולות החיצוניים, מערך העבודה והמנחים, לבדיקת הגבולות הפנימיים של הפרט בקבוצה.

עבודה 12: גבר ואשה בעיני עצמם

עבודה 13: גבר ואשה בעיני המין הנגדי

במפגש ה13- עולים תכנים הנוגעים לגבריות ונשיות, לדומה ושונה, ומתקבלת בקבוצה החלטה לבחון את הנושא באמנות. אנו יוצאים לבדיקת הזהות המינית, התפיסה המינית או המרכיבים המיניים באדם, המיוצגים בגבר ובאשה. נושא זה נבדק לאורך חמש פגישות ועלו נושאים של כוח, מיקום המינים. במפגש מספר 15 ציירו הבנות בנים והבנים ציירו בנות. בדיון שהתפתח התגלו מבוכה וקושי לדבר. עלה נושא הדו-מיניות והחשש מניצול מיני. בפגישות הבאות נדונו נושאים כמו פורנוגרפיה, בגידה ואהבה, קבלת החלקים המשלימים באדם, הגברי בנשי והנשי בגברי.

בהמשך המפגשים מתגבשת אינטימיות בקבוצה. חברים עוזבים והקבוצה מחליטה לקבל חברים חדשים. מקום הקבוצה נבדק, אך הפעם הבדיקה רגועה יותר. בקבוצה יש גרעין קבוע של משתתפים החשים אינטימיות. מועלית הצעה שנעשה הרפיה וכל אחד יחלום וישתף אחרים בקבוצה, מרגע זה ואילך הקבוצה ממשיכה לתפקד. המשתתפים מביאים חלומות ונעשה עיבוד שלהם. בחרנו שלא לפרט כאן את החלומות. בתהליך הקבוצתי, המטרה לא היתה פירוש החלום.

במפגשים 24-28 נפרדנו מהפורמט שהיה עד כה. חברי הקבוצה מוכנים להביא את צדדיהם הקשים או המוגנים, נושא המחלה תופס מקום מרכזי. ניתן לומר כי קיימת מידה של אכפתיות, אישית וקבוצתית.

התהליך האמנותי כוון תחילה לכניסה לעבודה אישית בתוך קבוצה. בהמשך, האמנות ליוותה את התהליך ושימשה זרקור לתכנים ופעילות הקבוצה. היא איפשרה העמקת היכולת להתמודד עם תכנים אישיים וקולקטיביים. בעבודה על המיניות ניתן לראות כי היצירה מאפשרת רמת אינטימיות למשתתפי הקבוצה ולמנחים.

                                   

                                     *

 

בניסיון לנתח את התהליך הקבוצתי בחרנו בתיאוריה של מקנזי וליויסלי (1983), המתארת מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר-מועד. במודל זה מציעים החוקרים חמישה שלבי התפתחות וסיום. בכל שלב מזוהה מטרה התפתחותית מרכזית, שכוללת סוגיות בין-אישיות שעל הקבוצה להתייחס אליהן כדי שתוכל להמשיך ולהתפתח. את הלחץ לפתור את הבעיה מספק הקשר החברתי, שניתן להשתמש בו ליצירת שינוי. יחד עם המטלה שמולה עומדת הקבוצה כגוף, מאופיין כל שלב בסוגיות ובאתגרים ייחודים, שעמם מתמודדים יחידים בקבוצה.

השלבים שמציע המודל אינם רציפים. חיי הקבוצה הם תהליך מתמשך והחלוקה לשלבים היא שרירותית. לכל שלב יש מאפיינים ומטרות, אך עשוי להיווצר מצב שקבוצה תעבור שינויים, חברים יעזבו, אחרים יכנסו, דבר העשוי לערער את תהליך ההתפתחות וליצור רגרסיה לשלבים מוקדמים יותר.

השלבים הם:

ההתקשרות. המטלה הבסיסית היא לפתור את בעיית ההתקשרות בין החברים, לאפשר לאינדיבידואלים להפוך לחלק ממערכת חברתית ולא להישאר מבודדים ומנותקים. הפחד המזוהה עם שלב זה הוא הפחד מדחייה. שלב זה מאופיין בתהליך הקבוצתי, מהמפגש הראשון ועד לחמישי, כפי שתואר בתהליך האמנותי: "הצגת עצמי", "עבודה בזוגות", ו"רגש או חוויה אישיים".

בידול. מהמפגש החמישי ועד לעשירי לערך, המטלה הקבוצתית היא להכיר בהבדלים שיש בין החברים. יחידת ההנחיה תאותגר. הציפיות שלה נבחנות בביקורתיות, החברים חשים צורך להתנגד ליחידת ההנחיה ובכך חשים שהם תורמים להחלטה איך תתפקד הקבוצה. במפגש חמישי הצענו להכניס רשמת, הצעה שנדחתה על הסף. האקלים הקבוצתי מתאפיין בקונפליקט ובתחושה של אנדרלמוסיה וחוסר נחת, שיוצרים חרדה ניכרת.

אינדיבידואציה.  ממפגש 11 ועד 14, המטלה היא לקדם אינדיבידואציה, דבר המאפשר הערכה מעמיקה של מורכבות כל חבר. הפוקוס נע לגבולות שבתוך כל חבר. יש מקום לחקור קונפליקטים פנימיים, דבר המביא להכרה גדלה והולכת באמביוולנטיות, בניגודים ובחלקים מפוצלים בעצמי. בשביל הפרט, המטלה היא להיפתח לחקירה פסיכולוגית ולבדיקת מנגנוני ההגנה הקיימים. האקלים בשלב זה מאופיין בדחף להתקשרות וירידה חדה בקונפליקט. השלב השלישי מגיע לפתרונו כשכל חברי הקבוצה השתתפו בחשיפת העצמי.

אינטימיות. ממפגש 13  ואילך, המטלה היא לחוות אינטימיות ולחקור את משמעותם של יחסים קרובים. על החברים לקבל את עצמם כמסוגלים לקירבה וכרלוונטיים למישהו אחר. האקלים הקבוצתי הוא של התקשרות חזקה, תוך פתיחות לא-הגנתית וסובלנות לקירבה. רבות מהסוגיות חוזרות ומעובדות ברמה מורכבת יותר בשלב זה, תימות בין-אישיות נחקרות לעומקן. אך עדיין יש הוכחה להימנעות מהשלכותיהם העמוקות יותר של קשרים. בקבוצה - עבודות בנושא "המיניות", "התעללות", "התמודדות עם המחלה". את ההתקרבות לשלב החמישי מבשרת ההכרה שמעורבות בין-אישית חייבת להיות מבוססת על אחריות בין-אישית.

הדדיות. המשימה היא לפתח תחושת אחריות הדדית בין החברים ולחקור את משמעות הקירבה. סוגיית האמון חוזרת ותופסת מקום בחקירה מחודשת ברמות נוספות. האקלים הקבוצתי הוא של המשכיות ההתקשרות והעבודה. ההימנעות מסוגיות בין-אישיות תהיה נמוכה.

סיום.  מטרת הקבוצה היא להגיע להתנתקות, מתוך הפנמה של הקבוצה כהתנסות חיובית וקונסטרוקטיבית. ההיסטוריה של הקבוצה ושל חבריה נסקרת, נזכרים בהתרחשויות מרכזיות והן מעובדות פעם נוספת. לסיום מתלווה תחושה של אובדן ופרידה, אך מתאפשרת התנסות במיומנויות ההתמודדות שהתפתחו בקבוצה. הסיום מציב לפני כל חבר את סוגיית פתרון הבעיה הקיומית של בידודו ההכרחי של האדם ואחריותו לעצמו.

בסיום התהליך ניתן לומר כי הקבוצה עברה בכל שלבי ההתפתחות, לפי התיאוריה. אין ספק כי אם נבחן כל מפגש נגלה את השוני, העומק ודקויות הבדיקה. הואיל ובקבוצה התגבשה תחושה של אינטימיות והדדיות, המשתתפים חשו מחויבים זה לזה ולתהליך. נראה כי החוויה שחוו, עם התהליך הקבוצתי והאמנותי, איפשר להם לבחון את התהליך וליצור אינטגרציה חיובית בין עבר והווה.

 

                                          *

 

בנקודה זו של סיכום והערכה של התהליך הקבוצתי, בחרנו להביא שני מטופלים שחוו תהליך משמעותי.

מטופל בן 18 המאובחן כהפרעת אישיות, בעל התנהגות עבריינית והפרעות התנהגות קשות.

המשתתפים בקבוצה למדו שרגשות אינם טאבו, שלכל אדם יש רגשות, ושהוא יכול ללמוד לקבל אותם או לחוות אותם בצורה מלאה יותר. הם גם למדו שרגשות אינם זהים לפעולות. עבר זמן מה עד שיכול היה להודות בפני עצמו בשנאה שרחש לאביו. בתקופת אשפוזו פחד כל כך מהאלימות שברגשותיו, שניסה להחניק אותם ולהעמיד פנים שהם אינם קיימים. עם זאת, סרב לצאת לחופשות ודיבר על כך שאם ייצא ויפגוש באביו, עלול להתרחש אסון. הוא דיבר על רצח האב.

בקבוצה הוא השתומם לגלות שאינו היחיד החש שנאה כזאת, שאחרים שונאים גם הם הורה, אח או אפילו דמות מתוך המחלקה (מטופלים אחרים או צוות). הוא החל להבין שהעביר חלק משנאתו לחברי הקבוצה האחרים, אך אלה לא השיבו לו רגש זה ולא ניסו להענישו על יחסו העוין. חברי הקבוצה גם לא בזו לו בשל כך. להפך, הם התקרבו אליו וניסו לעזור. בהמשך, כאשר דיברו חברים אחרים בקבוצה על הוריהם וזכרונות הילדות שלהם, נזכר באירועים שכבר לא חשב עליהם זמן רב, שבהם אמנם מילא אביו תפקיד, אך לאו דווקא תפקיד מדכא, מאיים ושנוא, כפי שחווה בתקופת האשפוז. בלבולו ומבוכתו גדלו. בהמשך, חברי הקבוצה החלו דנים ברגשות אמביוולנטיים והדברים נעשו ברורים יותר. נראה שהמטופל המשיך לשנוא את אביו גם כאשר עזב את הקבוצה, אך שוב לא היתה זו אותה שנאה אינטנסיבית, חובקת כל.

עתה היה מוכן ומסוגל להודות שהוא אמנם שונא את אביו, אבל יש לו גם רגשות אחרים, יותר חיוביים כלפיו. שוב לא ראה את אביו באנשים אחרים. עדיין חש אי נוחות בשנאה הזאת, אך יכול היה לחוות אותה טוב יותר.

בתחילת האשפוז עמדה שאלה גדולה, אם יוכל לחזור הביתה ולהתגורר לצד אביו. בתום תקופת האשפוז הוא חזר להתגורר בבית הוריו. זה כשנה וחצי הוא חי במחיצת אביו ואמו, ועובד למחייתו כשאינו מעורב בפלילים.

מטופלת נוספת בת 19, המאובחנת בסכיזופרניה. הדבר המרגש ביותר קורה כאשר במפגש אחד תופסים המשתתפים, שהם יכולים לעזור, ואמנם עוזרים לחברים האחרים בקבוצה. לכאורה לא עשו הרבה, רק הגו את מחשבותיהם בקול, ביטאו את רגשותיהם, נתנו היזון חוזר כאשר התבקשו. כאשר חברי הקבוצה רואים בברור שהיתה השפעה לדברים שאמרו, הם מתמלאים שמחה וגאווה. יש הזדמנויות רבות שחבר בקבוצה קיבל ממשתתפים אחרים מה שבוודאי היו מסרבים לתת אילו היה מדובר בהורה, מטפל, מורה.

בהשתתפותה של המטופלת עלתה דרישה להגדרת מיקומה בקבוצה. פעמים רבות היא ביקשה לעזוב, הודיעה שהיא עוזבת, והקבוצה ביקשה שתישאר, מה שהקנה לה תחושת שייכות. ל' דחויה מאוד במסגרת החברתית במחלקה. בקבוצה היא דורשת ומקבלת חיזוקים לכל אמירה שלה, משתפת את החברים בהתלבטויות חושפניות ומעלה את עניין הקשר בין בנים לבנות. איזה קשר היתה רוצה לעצמה ולמה היא מסוגלת בפועל. אחת מאמירותיה המשמעותיות, שמשכה את תגובות הקבוצה היתה: "אני יכולה לשלוט בגבר". נראה כי בקבוצה היא למדה לחוות אמפתיה של החברים, ראתה שהאזינו לה כראוי, העמידה את עצמה פעמים לעימות ישיר אך לא מרושע ופוגע, קיבלה היזון חוזר שאינו בבחינת איום עליה, ולמדה להיעזר ולעזור הרבה יותר משהאמינה שהיא מסוגלת. בהמשך אמרה שכישורים אלו משמשים אותה גם מחוץ לקבוצה. נראה כי לא כל אחד מחברי הקבוצה היה יכול לעמוד בעימות או לבקש היזון חוזר, כפי שעשתה. אך רוב בני האדם אוהבים שיקשיבו להם וזקוקים לכך.

נראה שאת התהליכים שעברה הקבוצה ניתן לתאר כהשתקפות והתייחסות למנחים. כפי שאנו באנו עם חששות להנחיה המשותפת, כל אחד ממשתפי הקבוצה הביא את חששותיו. הקפדנו על דיון מקדים ודיון מסכם בתום כל מפגש. בהמשך פנינו גם לגורמי הדרכה חיצוניים. ככל שהתהליך התקדם, חוויית הכבוד והשותפות ניכרה, המטופלים הגיבו לרחשים התת-קרקעיים בינינו ושיקפו זאת בתחושת אמון שנבנה כתהליך מקביל בין המנחים לבין חברי הקבוצה.

מקורות:
מקנזי וליוסלי, מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד, מתוך מקראה הנחיית קבוצות, מרכז ציפורי. מהדורה שנייה, 1998

ויניקוט ד.ו., משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, תל אביב 1992

מילון אוטופיה דיסטופיה, תחנות במסע אל איזורי הדימדומים הפסיכוטיים האאוטסידרים של המודרניזם, סטודיו  89, ינואר 1989

Gilbert J.Rose, The Power OF forom, A psychoanalytic Approach To Aesthetic Form, 1992, International University Press, Inc.
Harriet Wadeson, phd, The Dynamics of art psychotherapy,1987, A Wiley-interscience publication
The Selected  Melanie Klein, edited by Juliet Mitchaell, Pinguin books, 1986

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד