לחיות בין זאבים/ נעמי לבנקרון
לחיות בין זאבים/ נעמי לבנקרון

לפי ההערכות, 3,000 נשים נסחרות בישראל למטרות זנות. רשויות רבות כשלו במאבק בסחר בנשים: הכנסת, המשטרה, הפרקליטות. אך כואבת מכל בגידת העיתונות. היום יש אמנם כתבות רבות יותר מבעבר, אך הדגש בהן שגוי מיסודו: כמעט תמיד עומדת במרכז האשה, הקורבן, ולא סוחרי הנשים, החוסים בעלטה

 

נעמי לבנקרון

נעמי לבנקרון היא מנהלת משפטית של מוקד  סיוע לעובדים זרים בתל אביב, מרכזת את הקליניקה בנושא סחר בנשים בפקולטה למשפטים אוניברסיטה העברית

 

שיעור הסחר בבני אדם, בעולם כמו גם בישראל, נמצא בעלייה מתמדת. במתכונתו העכשווית הוא מתקיים בישראל מראשית שנות התשעים של המאה ה20-. עם הסיבות  לפריחתו ניתן למנות תהליכים גלובליים כמו התפרקות ברית המועצות, הזעזועים הכלכליים שפקדו אותה לאחר מכן, התמוטטות רשתות התמיכה החברתיות בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, והביקוש העצום לשירותי מין קנויים בארצות רבות, ובהן ישראל. אדישות רשויות האכיפה ואדישות הציבור ברבות מהארצות האלה מאפשרות את שגשוגו של הסחר בנשים למטרת זנות.

עד שנת 2000, ההתעלמות מהתופעה היתה מוחלטת כמעט. קורבנות הסחר העידו רק לעתים רחוקות על עבירות שנעשו בהן. הרשויות הסתפקו במעצרן ובגירושן. רק במאי 2000 נחקק בראשונה תיקון 56 לחוק העונשין, שאסר מפורשות על סחר בנשים למטרות זנות. חוק זה נוצר רק בשל דו"ח חמור שפירסם  אמנסטי אינטרנשיונל על הסחר בנשים בישראל.

אך חקיקה לחוד ואכיפה לחוד. אכיפת החוק היתה מועטה והעונשים שפסקו בתי המשפט היו קלים במידה ניכרת מעונש המקסימום שנקבע בחוק - 16 שנות מאסר. בשנת 2001 הגבירה ארה"ב את מעורבותה במאבק בסחר בנשים בעולם, ואיימה לבטל את הסיוע הכלכלי למדינות שאינן נאבקות בו בתחומן. איום זה נעשה ממשי כאשר ישראל דורגה בקבוצת המדינות שאינן פועלות למיגור הסחר בנשים. האיום פעל והניב שינוי במדיניות. עם זאת, המאבק למיגור הסחר נמצא בראשיתו, שכן מרבית הרשויות נאה דורשות ולא נאה מקיימות, ולפעמים פעילותן נגד סוחרי הנשים נראית כתשלום מס שפתיים בלבד.

 

                                          *

 

קורבנות הסחר בנשים מובאות, רובן ככולן, ממזרח אירופה, ובעיקר מרוסיה, מולדובה ואוקראינה. בשנה החולפת החל גיוס מוגבר של קורבנות מאוזבקיסטן. גילן הממוצע הוא 23. רק 9% מהן דיווחו שעסקו בזנות בעבר, כלומר: רובן המכריע החלו לעסוק בזנות רק עם בואן לישראל. 29% מהנשים דיווחו כי היו מובטלות במדינת המוצא, ואלה שעבדו, עבדו במגוון רחב של מקצועות, כמו מזכירות, זבניות, מורות, תופרות, ספריות. שכרן הממוצע בארץ המוצא היה 38 דולר בחודש. קל להבין מדוע הבטחה לשכר של אלף דולר בחודש קוסמת לנשים רבות. השיקול שעושה האשה פשוט: אם תעבוד מחוץ לארצה, אפילו בזנות, תוכל לצבור בתוך שנה הון עתק, 12,000 דולר, ולהיחלץ מהעוני. אם לא תסכים, כל שתוכל לצפות לו הוא משכורת דחק וגידול ילדיה בתנאי עוני ונחשלות שחוותה בעצמה. הנשים הבאות לישראל ולמדינות אחרות בוחרות לרוב באפשרות הראשונה. ועם זאת, קשה לכנות את בחירתן בחירה חופשית.

מרבית הנשים מועברות היום לישראל מהגבול המצרי. מארצן הן מועברות לרוב למוסקבה, ומשם לאחת משלוש ערים במצרים: קהיר, שארם א-שייח' והורגדה. מערים אלו הן נלקחות ברכב וברגל, במסעות מפרכים לפעמים. לפעמים נשים נאנסות ומוכות בדרך בידי הבדואים המובילים את שיירותיהן. כאשר הנשים נכנסות לישראל הן נמכרות. חלקן יימכרו במכירה פומבית לכל דבר ועניין, בדיוק כפי שמכרו שפחות במאות קודמות. אחרות יימכרו במכירה פרטית יותר, "בארבע עיניים" (שני סוחרים), ואחרות נכנסות לישראל והן כבר "שייכות" לסוחר מסוים, ששילם את מחיר הבאתן. מחיר אשה בישראל - 4,000-10,000 דולר. המחיר תלוי בגיל, במראה ובאיכות התיעוד המזויף שברשותה, ובמשתנים רבים אחרים כמו צלקות, שומות בולטות, לידות וניסיון עבר בזנות. סוחרים שאינם יכולים לקנות אשה "שלמה" גוזרים "בעלות משותפת" ומתחלקים באתנן. לפעמים הנשים "מושכרות" ועוברות מבית בושת אחד לאחר, לרוב תמורת 500 שקלים ביום.

סוחרים רבים מקיימים יחסי מין עם "הנשים שלהם", כי הם רואים בהן סחורה לכל דבר ועניין, והם הלא הבעלים. "זכות הלילה הראשון" של החברה הפאודלית קמה לתחייה בישראל של 2003.  אין ספק כי המדובר באינוס, אך עבירה זו איננה מופיעה תכופות בכתבי אישום כי נראה שהפרקליטות, וגם הציבור הרחב, אימצו את המיתוס שזונה איננה יכולה להיאנס.

לאחר מכירתן, מתחילה העסקת הנשים בזנות. בשלב זה דרכוניהן כבר אינם עמן, דבר המגביל את חירותן ומציב מכשול לבריחה, בלתי-עביר לרובן. 8% מהנשים שרואיינו דיווחו על הרעבה. כל הנשים שרואיינו עבדו בזנות שבעה ימים בשבוע. לכל היותר, הן נהנו מיום חופשה אחד בחודש. 34% מהן דיווחו שעבדו גם בעת המחזור, בניגוד לרצונן, והשתמשו בדיאפרגמה לחסימת הדימום. לפעמים ניתנה להן רק דיאפרגמה אחת ונאמר להן להוציא אותה לאחר כל מגע מיני, לשטוף אותה ולהחזירה למקומה. הנשים דיווחו שעבדו עד 20 שעות ביום. הממוצע הוא 13 שעות ביום.

אף כי תעשיית המין מגלגלת סכומי עתק, הנשים מקבלות פרורים. לפי הראיונות, סוחרים גובים מלקוח 100 עד 600 שקל. הנשים קיבלו בממוצע 20 שקל על לקוח. 13% מן הנשים שרואיינו לא קיבלו פרוטה.  

שתי שיטות להימנע מתשלום לנשים הן הטלת קנסות ומכירה חוזרת. את הקנסות קובעים הסרסורים והסוחרים, לפי חומרת "העבירה" שעוברת האשה: יציאה מבית הבושת או קבלת שיחת טלפון בלי רשות, לקוח שלא היה שבע רצון, איפור לא הולם לדעתו, לעיסת מסטיק ועוד. גובה ה"קנסות" נע ממאה דולר ועד אלפי דולרים, סכום עצום מבחינתן, המורה שכל מטרת הקנסות היא להימנע מתשלום לנשים, או לצמצם את הסכום המשולם להן ככל האפשר. מכירת נשים מבית בושת אחד למשנהו משרתת אף היא מטרה זו של הימנעות מתשלום, ובצד זה מאפשרת גם "רענון הסחורה" להגברת הביקוש ומניעת קשרי ידידות בין הנשים, בבחינת "הפרד ומשול".

ב40%- מהמקרים, סוחרים כלאו את הנשים. כחמישית מהן היו קורבנות לאלימות של סרסוריהן, 9% חוו התעללות של לקוחות. קורבנות סחר סובלות לפעמים מאלימות שאינה מופעלת נגדן באופן אישי, כמו מעשי שוד והצתה, שנראה כי הם קורים בבתי בושת בתכיפות גבוהה יותר מאשר במקומות אחרים. קורבנות הסחר נחטפות לפעמים על ידי סוחר - במסגרת מאבק בין כנופיות על אזורי פעילות, למשל. מעניין לציין שכאשר הן מספרות על חטיפתן הן אומרות ש "נגנבו", אף שהמלה "חטיפה" קיימת ברוסית וברומנית. נראה כי השימוש במונח "גניבה" נובע מהפנמת היחס כלפיהן, כאל חפץ.

תנאים אלה מטביעים את חותמם בנשים. על פי מחקרה של פרופ' ג'ולי צוויקל מאוניברסיטת בן גוריון, שבדקה את בריאותן הנפשית של 55 נשים המועסקות בבתי בושת בישראל, אצל שליש מהנבדקות אובחנו סימפטומים של דיכאון, ו19%- נמצאו בדיכאון קליני המצריך טיפול. אצל 26% נמצאו סימפטומים של מצב פוסט-טראומטי. חלק מהמצבים הפוסט-טראומטיים היו קשורים במובהק בתנאי העיסוק, בתקיפות מיניות, בהתעללויות ובאונס.

 

                                          *

 

בניגוד למיתוסים רווחים, ולפיהם עובדים זרים הם המקור העיקרי לביקוש הרב של שירותי זנות, מעדויות הנשים עולה כי הרוב המכריע של הלקוחות הם ישראלים. רק מיעוטם הם זרים. הנשים גם ידעו להצביע על מאפיינים ספציפיים של הלקוחות הישראלים: דתיים, חיילים, שוטרים ועוד. בקבוצה השנייה בגודלה נמצאו לקוחות דוברי ערבית, שכן הנשים התקשו להבדיל בין ישראלים דוברי ערבית, ערבים ישראלים ופלשתינאים. תיירים ועובדים זרים היוו את קבוצת הלקוחות הקטנה ביותר. יש לציין כי מיתוסים מעין אלה, המאשימים את הזר, האחר, בצריכת שירותי המין, בעוד ידיו של התושב המקומי נקיות כביכול, קיימים גם במדינות כמו תאילנד (שם מקובל לתלות את האשם בתיירות המין) וקוסובו (חיילי האו"ם). יש לזכור כי בשום מדינה לא יכולה תעשיית מין להתקיים מלקוחות זרים בלבד. הם יכולים רק להגביר את הביקוש.

מספר הלקוחות לאשה נע בין שניים-שלושה ביום ל30- ויותר. לפי הערכות, מספר הביקורים בבתי הבושת בישראל מגיע למיליון בחודש (לפי הערכה ש3,000- קורבנות סחר מוחזקות בישראל, מקבלות בממוצע עשרה לקוחות ביום ועובדות 30 יום בחודש). אך זהות הלקוחות, גילם, מוצאם, ומה הם יודעים ואינם יודעים על האשה שהם רוכשים למחצית השעה, אינו טורד את מנוחת הציבור או את מנוחת התקשורת. האשה נמצאת במרכז, הלקוח בשוליים, ואולי הוא אף קורבן של פיתוי.

מיתוס אחר בעניין הסחר בנשים הוא, שכל העוסקים בו שייכים לכנופיות ולפשע המאורגן. אין ספק שהפשיעה המאורגנת פעילה בתחום זה; אבל יש גם "יזמים זעירים" רבים, שבחנו את הסחר בנשים מקרוב וראו כי טוב: עד שנת 2000 לא היה כל חוק שאסר פעילות זו; וגם כאשר החלו סוחרי נשים לעמוד לדין, עונשי המאסר שהוטלו עליהם היו קלים למדי והעבירה נותרה עבירה משתלמת, עם רווחים גבוהים בצדה, עם אפשרות מועטה ל"תאונות עבודה" מצערות בדמות כתבי אישום שמגישה הפרקליטות. מן הראיונות, כמו גם מפסיקת בתי המשפט, אנו למדים שהסוחרים אינם תמיד בעלי עבר פלילי, או שייכים ל"מאפיה הרוסית" המאיימת. אלה רק אנשים שראו חלון הזדמנויות עסקי, נטול סיכונים כמעט, ומיהרו להיכנס. הסוחרים עסקו לפעמים בעיסוקים נורמטיביים לחלוטין לפני מעצרם. אנו מוצאים ביניהם קצין כיבוי, מדריכת כושר, נהג של תנובה וקוקה קולה, רוקחת וגננת.

גם אם הנשים ידעו שיעסקו בזנות, התנאים שפורטו לעיל לא היו ידועים להן. אם הן רוצות לסגת מ"העסקה" לאחר שנכנסו לישראל, הדלת כבר סגורה לפניהן. מסכת  איומים ואלימות פיזית ונפשית מונעת מהן לממש את רצונן. האיום לפגוע בהן ובבני משפחתן בארץ המוצא הוא הנפוץ ביותר. הסוחרים טוענים שהמשטרה משתפת אתם פעולה, ושבכל מקרה אם יפנו לבקש את עזרתה צפוי להן מאסר ממושך, כי שהות בלתי חוקית וזנות הן עבירות חמורות בישראל  (אין זה כך). הנשים, שאינן מכירות את החוק בישראל, נוטות להאמין לטענות האלה, שעולות לרוב בקנה אחד עם החוק במדינת מוצאן. איום מקובל אחר שסוחרי נשים נוקטים נגד קורבנותיהם הוא, שאם ינסו להימלט וייתפסו, יימכרו למקום גרוע הרבה יותר. לרוב הן מאוימות בהקשר זה במכירה למכון "בשטחים", ושם, יודעות מרבית הנשים ששוחחנו עמן ושסיפרו על איום זה, "אי אפשר להישאר בחיים יותר משלושה חודשים".

השאלה המעסיקה לרוב את הציבור הישראלי היא האם ידעה אותה אשה שהיא עתידה לעבוד בזנות; שכן, אם לא ידעה שהיא עתידה לעבוד בזנות, אפשר להניח בבטחה יתרה שהציבור יתייחס אליה כאל "הקורבן הקלאסי", יחוש חמלה ויבקש להעניק לה את כל העזרה האפשרית. אך אם האשה באה לכאן ביודעה שמדובר בעיסוק בזנות, היא נתפסת כ"סתם זונה רוסיה", שאחת דתה: מעצר וגירוש.

 כשני שלישים מהנשים ידעו שיועסקו בזנות, אך הובטחו להן תנאים שונים מאלה שמצאו בפועל: שכר של אלף דולר בחודש, מספר מועט של לקוחות ביום ויכולת לעזוב את מעסיקיהן לאחר שהשלימו את עלות הבאתן לישראל. גם אם אשה באה לישראל בידיעה שהיא עתידה לעסוק בזנות, ובסופו של דבר הוכנסה בידי סוחריה למלכודת ללא מוצא, שבה היא שפחת-מין ולא אדם חופשי, היא קורבן סחר; ואין כל רלבנטיות לשאלה מה ידעה או לא ידעה לפני הבאתה לישראל.

 

                                         *

 

רשויות רבות כשלו במאבק בסחר בנשים בעשור הראשון לקיומו: הכנסת, שלא חוקקה כל חוק ספציפי עד 2000, המשטרה, שהתעלמה ממנו תקופה ארוכה, הפרקליטות, שהוציאה הנחיות שכמעט מנעו לחלוטין חקירה והעמדה לדין בתיקים אלה, ובתי המשפט, שנתנו עונשים מקלים לסוחרים מרגע שעבירת הסחר היתה לעבירה עצמאית. כואבת יותר מכל היתה בגידת העיתונות. היום יש אמנם כתבות רבות יותר על כך מבעבר, אך הדגש בהן שגוי מיסודו: כמעט תמיד עומדת שם במרכז דמותה של האשה, הקורבן.

כאשר עיתונאים פונים לארגון וולונטרי המטפל בסחר בנשים, עוד בטרם עשו תחקיר, ולו גם חלקי, הם תמיד יבקשו "תביאי לי אשה" (במלים אלה בדיוק). "תביאי לי אשה" פירושו תמיד, כפי שלמדנו מעשרות בקשות, "תביאי לי מישהי צעירה, רצוי אפילו קטינה, מישהי שלא ידעה שהיא עתידה לעסוק בזנות, נכלאה באזיקים במרתף ונאנסה 20 פעם ביום, בלי אוכל או שתייה, ובלי לקבל כסף כלשהו". קורבן סחר קלאסי. לאחר מכן הולך העיתונאי החרוץ וכותב עוד כתבה הפותחת במלים "נטשה, שם בדוי" וממשיכה בנוסח "קנו אותי מכרו אותי אנסו אותי". בזה גם מסתיים הסיפור.

מאמר כזה אינו משרת אלא את האינטרס של סוחרי הנשים והלקוחות, שמעוניינים כי אור הזרקורים יכוון תמיד לנשים, בעוד הם חוסים בעלטה וממשיכים לפעול באין מפריע. בלהט המרדף "להשגת אשה", תחקירניות-טלוויזיה לא מועטות אינן בוחלות באמצעים: מבטיחות בדברי חלקות "היא תהיה כל כך מוסווית שגם אמא שלה לא תזהה אותה", או מפעילות לחץ מתון ומסבירות שאנו פוגעים במאבק נגד הסחר בנשים כי איננו מספקים את הבחורה, ורק אם מישהו יראה את נטשה בוכה בשידור חי הוא יירתם למאבק.

אם התחקירניות היו נאנסות 30 פעם ביום הן לא היו ששות לספר על חוויותיהן לפני המצלמה, לפני מדינה שלמה, ולא משנה כמה הצללה וטשטוש-קול הבטיחו להן. אבל כאשר דברים אמורים בזונה, בזרה, ברור לתחקירניות שכל מה תשאף אליו אותה "יצאנית" הוא לשבת מול מנחה שרמנטי באולפן (או מנחה פמיניסטית מהוללת)  ולהציג את הפרטים האינטימיים ביותר, הכואבים ביותר, לכל המעוניין. כי כשאת עוסקת בזנות, גם הזכות הבסיסית ביותר, הזכות לפרטיות, נשללת ממך.

יחס זה של התקשורת לנשים ניכר במונחים המשמשים תדיר במאמרים. מעטים העיתונאים שיכתבו "קורבן סחר בנשים"; רווחות הרבה יותר ביטויים כמו "נערות ליווי" "פרוצות", "זונות" ו"יצאניות". אילו היו הדברים אמורים בישראלית שנכלאה במדינה זרה ואולצה לעסוק בזנות, בתנאים תת-אנושיים, העיתונאים היו מזדרזים לכתוב על אונס סדרתי, ועל "אשה שנכפתה לזנות". לא כך כשמדובר באשה מחבר המדינות.

 

                                         *

 

"מוקד סיוע לעובדים זרים" מנסה, בין השאר, לסייע לנשים קורבנות סחר הממתינות לעדותן באכסניות, בעזרת קורסים ללימוד השפה העברית, השפה האנגלית, ומחשבים. לפני כשנה קיימה העיתונאית יולי חרומצ'נקו קורס כתיבה יוצרת לנשים. אחת ממטרות הקורס היתה לאפשר לציבור בישראל לשמוע את קולן של הנשים עצמן, במקום את סיפורי ה"קנו אותי מכרו אותי אנסו אותי". מסיפורים אלו ברור מה הן היו רוצות שהציבור הישראלי ישמע ויבין.

כך, למשל, כתבה בת 19 ממולדובה:

"אני רוצה לספר לכם קצת על המצב באותן מדינות עניות שנשכחו על ידי אלוהים. מולדביה, שהיתה פעם מדינת החום, הלבביות והיין, שאותה אהבו כולם, היא עכשיו עולם שתושביו לא חיים אלא נלחמים על הישרדות. היין זוכה עכשיו להצלחה בעיקר אצל המקומיים, וכמובן בעיקר אצל גברים.

"הממשלה, או 'היושבים למעלה' שואפים כמובן לטוב ומנסים לעשות סדר, רק לא במדינה אלא בכיסים שלהם.

"אני האמנתי תמיד שהאשה, כמו הגבר, יכולה לעשות סדר במדינה, להעניק לה ולילדיה - תושבי המדינה -  רוך ואהבה. אבל נראה שעוד לא הגיע הזמן שהאשה תיקח את מושכות השלטון לידיה.

"במולדביה האשה פשוט חייבת לעבוד באיזשהו מקום, כדי שהילד שלה, כמו גם בעלה, שמסוגל לבזבז משכורת על אלכוהול, לא ימותו ברעב.

"למה? האם כדי להתקיים במולדביה לא מספיקים 35 דולר? לא! זה בדיוק העניין. מספיק כדי להתקיים, לא כדי לחיות.

"ולאן היא נוסעת, האשה המולדבית? כמובן שלחו"ל. ולאן קל יותר להגיע? דרך מכרים, שמציעים משכורת גדולה, וגם חוסכים לה את הצורך לשלם עבור הנסיעה. וכך היא תסכן את חייה ואת הבריאות שלה - האשה נוסעת להרוויח כסף בחוץ לארץ.

"ומכיוון שתמיד עדיפה דוגמה חיה, ומכיוון שהפעם הראשונה שלי בחו"ל היתה בישראל, בואו נדבר על ישראל. הבנות, הנשים, שמגיעות לעבוד בישראל בכל עבודה שהיא, מגיעות בסוף לאותה העבודה - סיפוק הצרכים המיניים של אנשים 'הזקוקים לכך'. ובישראל יש לכם כמות אדירה של אנשים כאלה.

"אותה בחורה, שמתוך טיפשות או תמימות נוסעת בתקווה לטפל בילד או להדביק טפטים, מגיעה למקום סגור שם היא צריכה לענג את הקליינטים תמורת 20-30 שקלים ביום, או בחודש. אותה בחורה, שבפעם הראשונה בחייה החליטה לעשות צעד כזה פשוט מחוסר ברירה, שהבטיחו לה 'הררי זהב עם פסגות יהלומים', פשוט מאבדת את שפיותה מההלם אחרי מעבר הגבול, מהפחד ליפול לידי הערבים, שמשם הרי אי אפשר לצאת בחיים. והפחד הגדול למות מידיו של האיש שלו היא שייכת.

"האם את כל זה אמור לשאת יצור רגיש ושביר, הנזקק לכתף ותמיכה גברית?

"למה ממשלות המדינות שאליהן נאלצות להגיע הבנות שלנו, מתוך אילוצים של עוני בלתי נסבל, לא נוקטות שום צעדים כדי לתת להן אפשרות פשוט לעבוד! האם בחורה, שהגיעה ללא בעיות לישראל, רוצה באמת שיהיו לה עשרה קליינטים ביום, ואחר-כך כל החיים להתחרט על זה?

"אבל נראה שהמדינה באמת חושבת ככה. היא אפילו נוקטת אמצעים, אבל לא כדי להגן על הנשים האלו אלא כדי לגרש אותן. כן, הבחורה תחזור הביתה, אבל בעוד חודש תגיע שוב - הרי אי אפשר להאכיל ילד באוויר, ואז תחזור עוד פעם שוב, עד שתיקלע בסוף לידיים של איזשהן מפלצות, ולא תחזור עוד.

"אם לבחורה היתה ניתנת האפשרות להגיע באופן חוקי, האם באמת היא היתה מסכנת את הבריאות שלה? כאילו שאי אפשר ללכת לעבוד ב'ניקיון' או להיות מטפלת בווילה. זה יותר שקט ויותר 'בריא'. כמה פעמים בנות, מתוך טיפשות וניסיון לחסוך כסף, אחרי עבודה של שנה עם עשרה קליינטים ביום, מגלות שהן לעולם לא יוכלו יותר להיות אמהות. ובשביל מה בנות צריכות לעבור את כל הסבל הזה - כדי להתחרט אחר כך כל החיים? אבל לו הן היו מגיעות בדרכים הנורמליות, במטוס, באופן חוקי ובלי בעיות, אף בחורה לא היתה קוברת את חייה ואת העתיד שלה.

"ומי אשם בזה? בטח לא אנחנו!

"אז אנחנו מבקשות מהמדינה: האם באמת הבחורות שלנו, שחייבות להאכיל משפחות, לא יכולות לקבל את האפשרות לעבוד? לעבוד, לא לבלות!

"יכול להיות שיש לכם ילדים בבית והם לא בוכים, אבל יש לכם לב ואתם יכולים להבין אותנו. אנחנו מבקשות: תנו לנו את האפשרות להגיע לישראל באופן חוקי, ואני מבטיחה לכם: אתם תמצאו בחורות רוסיות לא ב'מכונים', אלא ב'ניקיון'".   

אשה מאוקראינה מתארת, בין השאר, את התנאים שבהם המתינה לעדותה:

"אתם יודעים כמה היתה יכולה לעלות לנו נסיעה לישראל אילו היינו מחליטות פתאום להגיע לכאן כדי לעבוד? לא תאמינו! 4000 דולר! ומכיוון שסכום כסף כזה לא נוכל לאגור אפילו בעשר שנים, חצי מהאוכלוסייה של הזרים כאן הם אנשים לא חוקיים. ילדות, שאותן מביאים לישראל כל שבוע ב20-30- חתיכות, טסות לכאן כדי לעבוד בזנות, בלי לדעת איך יעברו את הגבול. הן חייבות לעשות את זה, כדי לא למות מרעב. המשטרה עוזרת לנו, אבל לא בכל מאת האחוזים. הנה, למשל, כשהמשטרה לוקחת אותנו, למה אחרי עבודה כזאת אנחנו לא עוברות בדיקות גינקולוגיות מקיפות? כי מישהו 'מגבוה' לא חושב שזה נחוץ. כשהמשטרה דואגת לזה שאנחנו לא נופיע בבתי המשפט כדי לא לסכן את חיינו, אני מאוד מודה להם על זה, אבל כמובן שלא כל אנשי המשטרה כאלה. יצא לי לשמוע המון דוגמאות שהמשטרה התייחסה לבנות בזלזול. מה, אנחנו לא אנשים? ככה גם מתייחס אלינו הצוות של ההוסטל, שבו אנחנו גרות. אם אין מספיק דיירים, חדר האוכל לא עובד. ואנחנו מה, שנאכל אוויר?

"אבל אנחנו מעטות. אנחנו רק אחוז מכל הבנות שאותן לוקחת המשטרה. את השאר פשוט שולחים לכלא, ומשם הביתה. ובלי שום דיונים בבית משפט. אז כמה 'בעלבתים' נשארים בלי עונש, הרי עדים אין. הנשים נסעו, ואם נסעו, אז גם אין עדים. והנה אנחנו כעדות תביעה קיבלנו 200 שקלים לשבוע, שממש לא מספיקים לבחורה, במיוחד עכשיו בחורף, כשצריך להתלבש חם יותר, וזה גם יותר יקר.

"כל כך מעליב כשאחרי סוף הדיונים בבתי המשפט מישהי מקבלת 10 אלף שקלים פיצויים ומישהי לא מקבלת כלום. מעניין לפי איזה קריטריונים קובעים למי צריך לשלם, ולמי לא? מי עבדה כמה? והאם לא כולנו באופן זהה חצינו את הגבול? ולמה הפיצויים צריכים להיות משולמים על-ידי הנאשם למדינה, ולא לבחורה? על מה הם משלמים למדינה, על סבל נפשי? אני חושבת שכולנו באותו מצב וגם הפיצויים צריכים להינתן לכולן, רק בסכומים שונים.

"ובינתיים אנחנו נאלצות ללכת לעבוד כלא-חוקיות, כי הרי מסמכים אין לנו. הולכים לחנות בגדים לעבוד בשביל 1-3 שקלים לבגד, או 17 שקל בשעה. אנחנו הרי לא נרתעות משום עבודה, רק שכשאת בחורה, ועוד רוסיה, די מהר את מתחילה לראות ניסיונות של הטרדות מיניות מצד הבעלים. ומה? לא רוצה? אז תעופי מפה! וכך ממשיכים לחפש בשקט.

"לו היו לנו איזשהם מסמכים אפשר היה עוד לטעון למשהו. אבל אנחנו כאן אף אחד, בלי שום מעמד, ויזות, מסמכים.

"ומי יודע מה יהיה אחר כך? אז עבדנו, אז שלחו אותנו הביתה, ושם כבר מחכים לנו. הרי 'קורי הפשע' חובקים חלק גדול מהעולם, במיוחד בתחום של מכירת אנשים. כן, פה הושיבו את כולם בכלא, הכל טוב, אבל עד מדינות ברית המועצות לשעבר 'ידיה' של המשטרה הישראלית לא מגיעות. לו הם היו רוצים באמת להגן עלינו, העולם האחר שלנו, מערכת מוסדות האכיפה אצלנו, אולי זה היה נראה אחרת.

"אז האם באמת לנו, לאותו אחוז מהבנות שמעידות, אי אפשר לעזור? אנחנו מנסות בכל כוחנו לעזור למדינה, למשטרה בחיפושיה אחרי הפושעים. והתוצאות ניכרות, אם להסתכל על כמות הפושעים שנתפסו במהלך חצי השנה האחרונה. האם באמת אנחנו גורם מפריע? האם באמת אחרי כל מה שעשינו בשביל המדינה היא לא יכולה לעשות משהו בשבילנו? כן, לחלק מאתנו יש ילד בבית, ואם נעבוד חודשיים נחזור אחר-כך הביתה. לאחרות יש אמא שצריכה ניתוח, ויש כאלה שלהן אין אף אחד בכלל. אני, למשל, לא מתביישת להגיד שאבא שלי הוא אלכוהוליסט גמור, אמא צריכה ניתוח ואני צריכה לדאוג לאמא, לאחותי הקטנה ולסבתא הקשישה שלי.

"פשוט אי אפשר להסתכל על כולנו כאילו היינו אותו דבר. לכל אחת יש את סיפור החיים שלה וצריך לבחון אותה מכמה כיוונים.

"כן, אולי בעיניי מוצאת חן המדינה התרבותית הזאת, יכול להיות שאני הייתי רוצה להישאר כאן. אבל כנראה שאין לי האפשרות לבחור את גורלי בעצמי.

"אז זהו, בשם האחוז של הבנות אני מבקשת מכם לבחון את הגורלות שלנו, כל אחת בנפרד, ואז יכול להיות שתבינו שאפילו אנחנו יכולות להביא תועלת למדינה. פשוט בינתיים, כשאנחנו אף אחת, בלי שום מעמד בכלל, אנחנו עוזרות מעט מאוד.

"מאוד הייתי רוצה שגם אתם תחשבו ככה!"

אשה מרוסיה כתבה חיבור על "ישראל בעיניים של תיירת":

"הדבר הראשון שנתקלתי בו בהגיעי לישראל היה המכס בשדה התעופה. שעה וחצי חקרו אותי למה הגעתי לכאן, אפילו שהגעתי יחד עם אבא שלי. והיו לנו ויזות לשלושה חודשים וחבילת תיור. אחרי ששיחררו אותנו נסענו עם אבא לטייל. אז הכל כבר היה טוב, השירות והשאר. הסבירו לנו פנים בכל מקום.

"הגעתי לישראל לחבר שלי, שאותו הכרתי במולדתי. באתי להתארח אצלו. כך התחיל סיפור שהייתי בארץ הזאת. כשאבא נסע, החבר שלי מסר אותי למכון.

"אלה היו הימים הנוראים ביותר בחיים שלי, אפילו שכבר עבדתי לפני כן בזנות. אבל אני עבדתי במקום שבו התנאים היו מצוינים. ובישראל, כשעבדתי אצל בני ארצי, הרגשתי את עצמי דפוקה מכל הכיוונים, במלוא מובן המלה. אחרי עבודה של שבועיים אני בורחת והולכת למשטרה. שם הקשיבו לי ובעצם עזרו לי במה שיכלו, אפילו שאפשר היה גם יותר מזה.

"בהתחלה חייתי אצל חבר ישן שלי, אחר כך עזבתי אותו כי התחילו בעיות ביחסים. ניסיתי למצוא עבודה. עבדתי בתור מזכירה, בתור מוכרת בחנות ובכל מקום זה נגמר בזה שהבוס התחיל להציק לי ואחרי שלא השיג את מה שרצה, פיטר אותי. אחר כך הכרתי זוג רוסים. הם הציעו לי לעבוד במרכז רפואי, אבל זה נגמר באותה צורה.

ללכת ברחובות תל אביב בכלל אי אפשר. הגברים נראים כמו זאבים רעבים. כל אחד רוצה להכיר, לקחת מספר טלפון וכן הלאה. בעצם יש מעט מאוד אנשים טובים גם בין הרוסים וגם בין הישראלים. האם באמת בגלל שאני תיירת ואני נראית סקסית אי אפשר לחשוב עלי כמו על בנאדם? אני מאוד רוצה לעבוד כמו כולם בעבודה נורמלית, כדי שיסתכלו עלי לא רק כמו על אובייקט מיני, אלא כמו על בחורה רגילה. הביתה לרוסיה אני פוחדת לחזור, לא יודעת מה מחכה לי שם.

"האם באמת אי אפשר לעשות בשבילנו איזו חריגה מהכללים, ולהרשות לנו להישאר? אנחנו נתנו עדות שתעזור לעצור אנשים שמתעסקים בקנייה, מכירה וניצול בנות. אז למה אתם לא יכולים לעזור לנו?"

 

                                          *

 

נראה כי מצוקות אלה של הנשים אינן מחלחלות לציבור הישראלי, או לרשויות האכיפה, כי היחס אליהן לא השתנה במידה מספקת, אף כי חל שינוי מסוים בשנים האחרונות. אכיפת החוק אמנם רבה יותר, אך היחס לנשים נותר כיחס למי שעשה את שלו והוא יכול ללכת.

חברה נאורה ודמוקרטית, שמתגאה בחוקי יסוד המקדשים את כבוד האדם וחירותו, אינה יכולה להמשיך ולהשליך לבית הסוהר קורבנות עבירה מחפירה מעין זו, בעוד הסוחרים מתהלכים חופשי, או לעשות שימוש בעדותן ולגרשן. על מדינת ישראל לאמץ מדיניות הומנית, להעניק להן סיוע נפשי, פיזי, הליך שיקום, מקלט מוסדר שבו ימתינו לעדותן, ייעוץ משפטי והגנה. עליה לוודא שהעוברים עבירה זו של סחר בבני אדם יתנו את הדין ויישבו שנים ארוכות בבתי הסוהר. אין די בהצהרות פופוליסטיות של חברי כנסת ושרים, אמירות כוללניות וועדות שיחקרו. אין ספק, קשה עד בלתי אפשרי לעקור את הפשע הזה מהשורש, אך יש לעשות כל שניתן כדי לצמצמו ולמזער את נזקיו לקורבנות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד