הקסם הכוזב של ש"ס
הקסם הכוזב של ש"ס

בן-דרור ימיני הוא עורך דין ופובליציסט

 

ש"ס היתה ותישאר חידה, גם סימפטום וגם בעיה. גם מתריסה וגם מדכאת. כמוה גם המזרחיות שאת שמה היא נושאת לשווא, ושאותה נושאים, גם הם לעתים לשווא, אינטלקטואלים ורדיקלים מזרחים

ש"ס היא מפלגת הפרדוקסים. מזרחית, אבל נטולת מזרחיות. חרדית, אבל רוב מצביעיה אינם חרדים. ימנית, אבל נעדרת כל אידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. חברתית, אבל מצביעה באופן שיטתי נגד כל יוזמת חקיקה חברתית. ש"ס היא מפלגה ללא מצע, ללא אידיאולוגיה, ללא סדר יום. הלקונה הזאת - מפלגה ללא מצע - מזמנת לש"ס זיווג תמוה. השמאל המזרחי מתנדב, לעתים תוך כיפוף המציאות, להעניק לש"ס זהות תרבותית ולראות בה את מה שש"ס לא מתיימרת לראות בעצמה: מפלגה מזרחית, חברתית, יונית. אוטופיה מזרחית. הזיווג הזה, בין שמאל רדיקלי למפלגה פונדמנטליסטית הוא עוד פרדוקס, אחד מני רבים.

במאמר זה אנסה לתהות על סוד הקסם של ש"ס, המושך אליו המוני מנוחשלים, המצביעים נגד עצמם, ולא מעט אינטלקטואלים רדיקליים, שבלוליינות הגותית מזדהים עם כל מה שהפוך להשקפת עולמם.

                                          *

האינטלקטואלים המזרחים אינם צועדים לבד במסלול האשליות. קבוצות רדיקליות, בדרך כלל כאלה המזוהות עם השמאל הביקורתי, מתחברות אל הקבוצות השמרניות ביותר, החשוכות, הפונדמנטליסטיות. דווקא שם הן מחפשות את תשועתן. הן אפילו מדמיינות, מדי פעם, שהתשועה אכן מצויה שם ומגיעה משם. למעשה, לא מדובר בהתחברות ממש, אלא בעיקר בריקודי חיזור, בהתרפקות חד-צדדית. הקבוצות השמרניות לעולם לא מתרשמות מהרדיקלים שמנסים להזדנב אליהן, לתמוך בהן, להגן עליהן. הן אפילו רואות סכנה בחיבור המוזר הזה. לפעמים הן משתמשות בו, וגם אז מדובר בשימוש קצר טווח, בניצול לצורכי הסברה או תעמולה.

הסוציאליסטים האוסטרים, בתחילת המאה, האמינו שדווקא מהמפלגה הלאומנית תבוא תשועתן. ומה יחפשו סוציאליסטים אצל פשיסטים? ובכן, המוני העם, אלה שלתמיכתם משוועים הסוציאליסטים, מפנים את אהדתם אל הלאומנות. בין מיתוס הזהות והאומה לבין חזון המהפכה והתודעה, ההמונים העמלים בוחרים, בדרך כלל, במיתוס האומה. התסכול מוביל את הרדיקלים לחיפוש המטבע מתחת לפנס. אם שם נמצאים ההמונים, אזי נתחבר אליהם ומשם נשפיע.

העובדה שההמונים העמלים, העניים, הזרים, הדתיים, מצויים דווקא במקום מסוים, הופכת את אותו מקום לרומנטי משהו. אם הם שם, יש בזה משהו. יש שם אמונה, יש שם שורשיות, יש שם פוטנציאל. אז מה אם כל מה שהמקום הזה מייצג הוא חושך ואפלה. אז מה אם המקום הזה הוא ההיפוך הגמור והמושלם לכל מה שהרדיקלים אמורים להאמין בו. זה הופך למשני. העיקר שהאוצר הבלום של המחוזרים המאכזבים מצוי בו. אם רק נתקרב למאהב הרצוי - הלאומני, החשוך, הפשיסטי, הדתי - אולי נזכה גם אנו לרגעי חסד של אהבה.

ממי התלהב השמאל המרקסיסטי והלניניסטי באיראן של ימי המהפכה? עם מי הוא שיתף פעולה? עם  אייתואללה חומייני. היו שלבים באותם ימים גורליים של תוהו ובוהו, כשחומייני כבר חזר לאיראן והשאח כבר ברח, שכוחות השמאל היו קרובים מאוד לשלטון. הם היו מסודרים יותר, מאורגנים יותר, אבל במקום לנסות ליצור סדר חדש כלבבם, הם העניקו את השלטון, על מגש של כסף, לאיש החשוך ביותר, שזכה לאהדת ההמונים. הוא הצטייר בעיניהם כמהפכן אמיתי, אותנטי, עממי, שורשי. מיותר לציין מה עלה בגורלם של אנשי השמאל, חסידי האותנטיות, ברגע שחומייני ביסס את שלטונו.  

מצעד האיוולת לעולם לא נפסק. השמאל הפלשתיני הרדיקלי מוצא את עצמו מזדהה עם החמאס. חה"כ ד"ר עזמי בשארה, אינטלקטואל מהזן הליברלי, מוצא את עצמו מהלל ומקלס את החיזבאללה, ארגון שהחומייניזם נר לרגליו. השמאל המזרחי הרדיקלי מוצא את עצמו מגן על ש"ס, אוהד אותה ובמקרים רבים גם תומך בה. הם - אנשי החושך, הפשיסטים, הפונדמנטליסטים - הצליחו במקום שבו כשלו לחלוטין הרדיקלים או הליברלים, אנשי כוחות הקדמה. הם גייסו את ההמונים, ואשר על כן צריך למצוא את ההסבר. תחילה את ההצדקות, ואת ההזדהות בסופו של דבר.

מעולם לא קיימו הכוחות הפונדמנטליסטיים, באשר הם, את ההבטחה שכביכול היתה טמונה בהם. הם אולי הצליחו לערער את הסדר הישן, לפעמים גם להרוס אותו. אבל סדר חדש, צודק יותר, הם לא יצרו. איראן המקוטבת - חברתית וכלכלית - מימיו של השאח, לא פינתה את מקומה לאיראן צודקת יותר. זעם ההמונים, שחומייני היה מבטאו, לא הוביל לשיפור במצב ההמונים. המדוכאים עלי אדמות נותרו מדוכאים.

אבל צריך להיזהר. כל השוואה היסטורית לוקה בחסר. אין דינה של התנועה הלאומנית האוסטרית כדינו של חומייני, ואין דינו של בשארה כדינם של אנשי השמאל המזרחי בישראל. וש"ס אינה חמאס, כשם שעובדיה יוסף אינו חומייני. רק האשליה עוברת כחוט השני וממשיכה ליצור את החיבורים הבלתי אפשריים.

לפני שבועות אחדים התקיים באוניברסיטת ת"א כינוס מרשים תחת הכותרת: פרספקטיבות על החברה הישראלית. מושב שלם הוקדש לש"ס. נאמרו שם גם דברים מעניינים, ובעיקר סותרים לחלוטין, על היווצרותה של ש"ס. באוניברסיטאות כבר נכתבות עבודות דוקטורט על התופעה, שהיא אחת המשמעותיות ביותר בחברה הישראלית. עם הצלחתה הראשונה של ש"ס, בבחירות 1984, כינה אותה העיתונאי אמנון אברמוביץ "עב"מ". מאז היטבנו להכיר את הנפשות הפועלות, אבל כתופעה, ש"ס היתה ונותרה עב"מ. רוב הדוברים על ש"ס, בכינוסים אקדמיים, מעולם לא דיברו פנים אל פנים עם פוליטיקאי מש"ס. מספרים על ש"ס סיפורים, ובלשון ימינו נרטיבים, ובש"ס בכלל לא יודעים שהם כאלה. למעשה, בש"ס בכלל לא יודעים שהם "נרטיב". ש"ס היא תנועה ללא מצע, ללא אידיאולוגיה, ובדרך כלל, גם ללא הבנה ממשית של "התפקיד ההיסטורי" או "התפקיד החברתי" שהיא ממלאת (ובעיקר אינה ממלאת).

לאחר שעות שיחות רבות עם מנהיגי ש"ס אני יכול לומר רק שאין לש"ס  שום מושג מיהי ומהי ש"ס. רוב מה שקורה שם אינו פועל יוצא של גישה מסודרת, בוודאי לא של אידיאולוגיה, אלא של צירוף מקרים נסיבתי. לש"ס אין ולא היה סדר יום. המאבק המסודר היחידי הוא המאבק למען קיומה וביסוסה של רשת החינוך. וגם שם, בניגוד לתדמית הידועה, מדובר ברשת מאוד מבולגנת, שבשנתיים האחרונות נמצאת בעיקר בנסיגה, ולא רק בגלל בעיות ניהול ותקציב. אין גם שום קשר בין מספר הילדים ברשת החינוך - כ13- אלף בגני ילדים, ומספר דומה בבתי ספר יסודיים - לבין ההצלחה האלקטורלית.

פחות מעשרה אחוזים ממצביעי ש"ס קשורים לרשת החינוך או למוסד דתי או חינוכי אחר שלה. כלומר, למעלה מתשעים אחוז ממצביעי ש"ס מצביעים למפלגה זו בלי שום קשר לממסד, לארגון, למוסדות. רוב מצביעי ש"ס גם לא היו שותפים באסיפת בחירות, ואפילו לא בקמיע מתוצרת מישהו מהמקובלים. ההצבעה לש"ס מתבצעת, בעיקרה, באמצעות התקשורת העוינת (את ש"ס). התקשורת העוינת היא סוכן התעמולה הגדול ביותר, הרבה יותר מ"אל המעיין". ככל שיענו את ש"ס, באמצעי התקשורת, כן היא תגדל וכן תרבה. ובעצם, ש"ס זקוקה לעינוי הזה. היא חייבת להיות מוקצית מחמת מיאוס בישראל הנאורה והשבעה, כדי להצדיק את קיומה. ככל שהיא מבוקרת יותר, היא מפחידה יותר. וככל שהיא מפחידה יותר, היא מתעצמת יותר.

אין שום קשר בין ש"ס למזרחיות. צמרת ש"ס היא הדבר המנוגד ביותר להוויה מזרחית, ובוודאי מנוגד לתודעה מזרחית. התרבות היחידה שמעניינת את ש"ס היא תרבות הישיבות הליטאיות. משם הם באו. שם הם רוצים להישאר. אין שום הבדל בין כינוסים של האגודה, דגל התורה או ש"ס. בכל המקרים, הפרופיל החזותי הוא בדיוק אותו פרופיל - מגבעת שחורה וחליפה כהה. לבוש ליטאי למהדרין. רק הרב עובדיה יוסף - הוא בלבד - שומר על מאפיין חיצוני מזרחי, בדמות גלימת הראשון לציון. קיים פער תהומי בין צמרת ש"ס, הליטאית בהווייתה, למצביעי ש"ס, שרובם הגדול רחוקים מהליטאיות מרחק מזרח ממערב.

בניגוד לצמרת ש"ס, רק מיעוט מבוטל ממצביעי ש"ס שייך לעולם החרדי. אפשר גם להניח שרוב מצביעי ש"ס לא רוצים מדינת הלכה. מדינה יהודית כן, אבל לא שלטון מועצת רבנים. למעשה, אין מפלגה שבה יש ניגוד כל כך גדול, כל כך קיצוני, בין המצביעים לבין המנהיגות. הצמרת עסוקה רוב זמנה בעיקר בסיפוק האינטרסים של קבוצת עסקנים קטנה ושל רשת החינוך המפלגתית, והמצביעים טרודים בבעיות שיכון, תעסוקה, חינוך, בריאות.  

ש"ס היא מזרחית אך ורק במובן הבגיניסטי - כבוד מזרחי. היא לא מעניקה לחם, שיכון, חינוך או פרנסה. ש"ס לא מעניקה עבודה. ש"ס מעולם לא נשאה את דגל המלחמה באבטלה. לש"ס היתה רק רטוריקה חברתית עמומה. ש"ס, בדיוק כמו בגין לפניה, מספקת את הכבוד המזרחי. ש"ס החלה לצמוח בדיוק בימים שבהם בגין דעך.

בכל המאבקים החברתיים, במשך כשני עשורים, ש"ס מילאה תפקיד שלילי. ש"ס היתה נגד יום חינוך ארוך. ביןשמירה על אינטרס צר של פחות מעשרה אחוז מבוחריה, הלומדים ברשת החינוך של ש"ס, לבין אינטרס של תשעים אחוז מבוחריה, שהוא אינטרס של רוב המנוחשלים בחברה הישראלית, בחרה ש"ס להיאבק נגד הרבים, למען מתי המעט שלה. במאבק על חוק הדיור הציבורי היתה ש"ס נגדו, בטענה המפוקפקת שהחוק אינו כולל קריטריון של מספר הילדים. בש"ס לא היה שום דיון מסודר בעניין החוק. מישהו העלה את הטענה המפוקפקת, וש"ס הצביעה כמו עדר. כך גם בעניין הסדרי הקרקעות. ההון הלאומי המשמעותי ביותר - שישפיע על כל חלוקת ההון בחברה, על פערים חברתיים - לא זוכה לשום התייחסות מצד ש"ס. בהצבעה על הצעות חוק שיקצינו את הקיטוב הכלכלי, תמכה ש"ס בקואליציה שכללה את מרצ ואת הליכוד. המוני מצביעי ש"ס, שמצבם העגום רק יונצח בעקבות הסדרי החקיקה הצפויים, מקבלים עוד סטירת לחי ממפלגתם.

מדוע אם כן אנשים, ככל שהם מנוחשלים יותר, גובר הסיכוי שיצביעו בעד מי שאינו נוקף אצבע לטובתם? התשובה מצויה בתחום הפוליטיקה של הזהויות, שהיא בעיקרה פוליטיקה של אשליות. רק לחזקים יש הפריבילגיה להצביע לפי אינטרסים. המנוחשלים מצביעים לפי הזהות. הליכוד לא שיפר את מצבם של המנוחשלים. אבל הליכוד, בעיקר של בגין, מכר למנוחשלים זהות שלפעמים ידועה גם בתוארה המפוקפק, "כבוד". העשירון העליון לא זקוק לכבוד. העשירון התחתון הוא חסר כבוד. בגין ועובדיה יוסף, עם כל ההבדלים ביניהם, מעניקים למנוחשלים בדיוק אותו מוצר. הם נותנים להם גאווה על בסיס של זהות, גם אם הגאווה הזו היא אשליה. הם מעניקים להם תחושת שייכות, שגם היא אשליה.

                                           *

ד"ר מאיר עמור, בהרצאה מלומדת שנשא באוניברסיטת ת"א, טען שהגדרת האזרחות הישראלית כיהודית בלבד, והמעבר מ"מדינה של יהודים" ל"מדינה יהודית", הם שמאפשרים את עליית כוחה של ש"ס כמפלגה יהודית. ועוד טוען עמור, שדחיקתם של הערבים מהשתתפות בציבוריות הישראלית, חיזקה את מרכיב הזהות היהודי באופן שחיזק גם את ש"ס. זו טענה מעניינת, אבל מופרכת לחלוטין. נכון שאחת מהסיבות להצלחותיה של ש"ס נעוצה בכך שהיא משווקת את הזהות היהודית ללא התנצלויות. אבל דווקא משום שהדרישה ל"מדינת כל אזרחיה" החלה להישמע ברמה, מפלגה כמו ש"ס מספקת מפלט לרבים שרוצים לראות בישראל "מדינה יהודית" - כעניין של זהות משותפת וקולקטיבית, גם אם ש"ס לא מספקת שום דבר אחר. עמור טוען שחיזוק הזהות היהודית מאפשר את קיומה של ש"ס, בשעה שהאמת הפוכה: דווקא ערעור הזהות היהודית, על ידי חלקים באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה, מחזק את ש"ס, המספקת זהות יהודית, שאותה רוצים בוחריה. ככל שתגבר הדרישה ל"מדינת כל אזרחיה", תגבר גם תגובת הנגד, של הזדהות עם מי שמייצג את הזהות היהודית.

החברה הישראלית מאופיינת בשתי תופעות מקבילות: דיבורים מצועצעים על הצורך בהשתתפות אזרחית, של ערבים ומזרחים, ודחיקה של שתי הקבוצות, למעשה. הדחיקה אינה ברמה הפוליטית, אלא ברמה הכלכלית-מעמדית וברמה התרבותית. הערבים הם הקורבנות הבולטים ביותר של הקיטוב החברתי-כלכלי, והמזרחים אחריהם. שתי הקבוצות מוצאות מפלט בתנועות שמספקות זהות תרבותית, דתית ולאומית. הרטוריקה של התנועה האיסלאמית בישראל לא שונה מהרטוריקה של ש"ס. שתי התנועות, גם בלי מצע פוליטי מסודר, מחזיקות באותה השקפת עולם שמרנית, אנטי-מערבית, אנטי ליברלית, אנטי פמיניסטית, אנטי חילונית. שתיהן רוצות לראות טלוויזיה "נקייה" יותר. שתיהן חוששות מההפקרות המערבית. שתיהן רואות את מקומה של האשה בבית. שתי התנועות מייצגות את הייאוש מההבטחה הנאורה-ליברלית.

שתי התנועות דוחות את הישראליות. הרטוריקה הנאורה היתה ונותרה שוויונית. הפרקטיקה היתה ונותרה מפלה. בכל מוסדות הכוח, למעט הכנסת, היו ונותרו מאפיינים בוטים של אי-שוויון ואפליה. כך הצמרת הכלכלית. כך הצמרת התרבותית-תקשורתית. כך הצמרת המשפטית. היחסים הפנימיים בתוך ישראל מתאפיינים במערך יחסים דומה לזה שבין המערב לעולם השלישי. יש רטוריקה שוויונית, ליברלית, הומניסטית. אבל כוחות השוק, הם שקובעים את חלוקת הכוח.

ש"ס איננה מספקת פתרונות. ש"ס היא הביטוי להמשך הקיטוב. בגין לא התיימר להיות מגן מעמד העובדים, אבל הוא זה שהצליח לזכות בקולות המנוחשלים. הוא היה נגד החזקים, הצבועים, הקיבוצניקים, האשכנזים. הוא סיפק למנוחשלים את הגאווה. קשה מאוד לספק פרנסה, שיכון, חינוך, שוויון. אבל קל מאוד לספק גאווה וזהות. במלכודת הזאת, של גאוות הזהות המזרחית, נופלים לעתים גם אינטלקטואלים מזרחים.

ד"ר יוסי יונה מספק את האצטלה האקדמית לתופעת הזהות והרב-תרבותיות, וטוען שהקבוצות שבהן מדובר "תובעות גם הכרה בייחודן התרבותי וגם שוויון פוליטי וכלכלי, והן מזהות זיקה בין חוסר הכרה בייחודן התרבותי ובין האפליה שאליה הן חשופות". האמנם? האם ייחוד תרבותי מוביל לשינוי חברתי? או שמא, כפי שאטען בהמשך, התודעה התרבותית הכוזבת רק מקבעת את המזרחים במעמדות הנמוכים. וחמור מכך: הזהות התרבותית, מבית היוצר האמריקאי של הפוליטיקלי-קורקט, הפוסט-מודרניזם והרב-תרבותיות, הם גרסה משוכללת יותר של ה"כבוד" שמכר בגין להמונים. זה היה "כבוד" שכולו התפעלות מייחודם התרבותי. זה היה "כבוד" שכל כולו קוסמטיקה חלופית, זולה ומשפילה, לקיבעון כלכלי. הליכוד של בגין נתן כבוד והגדיל את הפערים. ד"ר יונה שוגה באשליה שהתודעה התרבותית, ככל שיש כזו, תוביל גם להכרה מעמדית. זה לא קרה עד היום. אין סיכוי גדול שזה יקרה בישראל בעתיד.

פרופ' יהודה שנהב מדבר על "המכנה המשותף בין המזרחיות היהודית למזרחיות המוסלמית והנוצרית", והוא מצטרף בכך למצעד הזהות המזרחית, שהיא בעיקרה הצטעצעות אינטלקטואלית. גם יונה וגם שנהב, וכמוהם כל האינטלקטואלים המזרחים הנושאים את דגל המזרחיות, הם מערביים בכל הווייתם ואורחותיהם. כל השקפת עולמם, הרב-תרבותית, הפוסט-ציונית, הפוסט-מודרנית, נטועה עמוק ביבוא אקדמאי אמריקאי למזרח התיכון, ולא בשום מכנה משותף מזרחי. לרוב האינטלקטואלים, המזוהים עם מזרחיות, אין קשר להוויה מזרחית: לא יהודית, לא מוסלמית ולא נוצרית. ההוויה המזרחית אינה רק חמימות, אנושיות והכנסת אורחים, אלא לעתים, ולא בהכרח פחות, גם שמרנות, פטריארכליות, דיכוי האשה, חוסר סובלנות פוליטית, דיכוי מיעוטים ועוד רעות חולות.

גם הפריחה היהודית הנוכחית, במרוקו ובתוניס למשל, היא תוצאה של שיתוף פעולה ואינטרסים עם ממשל קפיטליסטי ומדכא, בחברה שסובלת מעוני איום ונורא, יותר מעדות לתור זהב בין יהודים לערבים. העובדה שיש להם, פה ושם, דיסקים של מוסיקה איראנית, ערבית או מרוקאית, לא הופכת אותם למזרחים. גם ללא פוזה מזרחית, יש אשכנזים רבים שמאזינים בדיוק לאותה מוסיקה. האינטלקטואלים המזרחים מבלים באותם פאבים כמו ידידיהם האשכנזים, מדברים באותו סגנון, אוכלים אותו אוכל, ומתקשרים באותה שפת מושגים. המרחק התרבותי בינם למצביעי ש"ס הוא מרחק שבין מערב למזרח, תרתי משמע. יש להם רק התרפקות רומנטית מסוימת, שמזכירה יותר את "רוח העם" של ההיסטוריונים הרומנטיים-לאומיים, מאשר את ההכרה המעמדית של מרקס ואנגלס.

פרופ' שנהב כועס על הפרדוקס של "מדינה יהודית ודמוקרטית". אבל התרבות המזרחית, שהוא מדבר בשמה, אולי לשווא, היא זו שמאפשרת, בצדדיה החיוביים, קיום בסתירה עם פשרות. זו תרבות שיודעת לעגל פינות, בדיוק כפי שהוא טוען. דורש ולא מקיים. גם את הצד החיובי הזה רוצה שנהב לנפץ, והוא מאמץ את הגישה ההפוכה. דווקא הקרתנות האקדמית המנוכרת והאולטרא-מערבית, התרבות הטוטלית והמרובעת, היא זו שמדקדקת בדקדוקי עניות ומחפשת לנו תמיד את הסתירות, ולא את הפשרות. 

                                             *

שנים רבות שאני תוהה ביני לבין עצמי, וביני לבין חבריי, מהי אותה "מזרחיות" שבשמה אנו מנופפים ואשר בשמה מנופף ד"ר יונה, המחדד את גישת ה"זהות". המזרחיות שלנו, יורשה לי לומר, היא בעיקרה התרסה על המערביות שהכזיבה, כמו גם על הנאורות שלא סיפקה את הסחורה. המזרחיות שלנו היא בעיקרה חברתית ולא כל כך תרבותית. המזרחיות שלנו היא ביקורת על המבנה החברתי-כלכלי, שמגדיל פערים ושמשאיר את המזרחים למטה. המזרחיות שלנו היא התרפקות על יהדות אחרת, מתונה, שהיתה בארצות האיסלאם, אך גם היא הולכת ונעלמת, ולא נותר ממנה דבר.

המזרחיות שלנו היא אלף חוויות קטנות ואישיות, חוויות של אפליה, חוויות של התנכרות, חוויות של זלזול, חוויות שמי שלא עבר אותן, לא יבין אותן. אצל חלק מאתנו, החוויות הללו מובילות לזעקה מרה ובוטה, שצורמת את האוזן הכאילו נאורה. המזרחיות שלנו היא גם התרסה על הפטרונות המערבית, שדיכאה את התרבות המזרחית בישראל. אבל הדיכוי הצליח, לפחות בחלקו. כולנו, כל אלה שמדברים בשמה של הזהות המזרחית, הפכנו למערביים, גם כאשר אנחנו שומעים את פיירוז או אום-כולתום. 

למערביות הזאת, שאנו כל כך נגדה, יש פנים כפולות. היא גם פטרונית, מתנשאת, מדכאת, חומסת, אבל גם הומנית, ליברלית ודמוקרטית. היא משחקת אתנו משחק כפול. לעתים אנחנו קורבנות של המשחק הזה, ולעתים אנחנו נישאים על גליו. נכון שהמזרחים דוכאו בישראל - חברתית, תרבותית, כלכלית, פוליטית, והכל תחת מכבש כור ההיתוך, והמדינה הכאילו מערבית ודמוקרטית. אבל איפה היינו, גם אנחנו וגם מצביעי ש"ס, אם לא היינו עוברים את מכבש הדיכוי. איפה היינו אם מדינת ישראל לא היתה שלוחה מערבית, כדברי מקס נורדאו בסוף המאה הקודמת, אלא מדינה מזרחית, בסגנון המדינות השכנות. ובכלל, לאחר שחשפנו, וטוב שכך, את מנגנוני הדיכוי והצביעות של המערביות והנאורות, מהי בדיוק האלטרנטיבה שהיתה יכולה להיות?

אסור לנו לשכוח: אנחנו לא פטריארכליים, וזה לא ממש מזרחי. אנחנו בעלי גישה פחות שמרנית, וזה לא ממש מזרחי. אנחנו נגד דיכוי האשה, וזה לא ממש מזרחי. אנחנו בעד דמוקרטיה, וזה לא ממש לקוח מבית המדרש המזרחי. אז כן, אנחנו רוצים שלהקת ענבל תקבל תקציב דומה לזה שמקבלת להקת בת-שבע, אנחנו רוצים שספרי ההיסטוריה יספרו גם את הסיפור שלנו, ואנחנו רוצים שהתזמורת האנדלוסית תהיה חשובה כמו התזמורת הפילהרמונית. אנחנו גם רוצים שוויון. שוויון כלכלי, שוויון בשיח הציבורי, שוויון בכל פנל העוסק בתרבות, בכלכלה או במדיניות חוץ. שוויון באקדמיה. אנחנו לא מתקשים להיכנס לעורו ולנשמתו של הערבי, משום שגם הוא,  ביתר שאת, עבר ועובר את חוויות האפליה. אבל האם זה מה שהופך אותנו לבעלי זהות מזרחית? בסגנון הימים הללו, אנחנו כבר לא ממש מזרחים. לכל היותר, אנחנו בעידן הפוסט-מזרחיות. והקשר בין הפוסט-מזרחיות לבין המזרחיות הוא כמו הקשר בין הפוסט-ציונות לציונות. 

ש"ס לא נמצאת בשום מקום מהמקומות הללו.  היא לא בשיח הזה, אבל רוחה מרחפת מעליו. היא לא מזרחית אבל יש לה פוזה מזרחית. מצביעי ש"ס הם תערובת מוזרה וכמעט בלתי אפשרית. רובם ככולם מזרחים, אבל בזה נגמרים קווי הדמיון. מצביעי ש"ס הם גם חרדים, גם דתיים, גם מסורתיים, וגם חילוניים גמורים. גם אנשי עיירות פיתוח וגם תושבי הערים הגדולות. מה מוצאים המונים אלה בש"ס? היא פטרונית משהו, אפילו מתנשאת. היא יוצאת מתוך הנחה שמשהו לקוי במצביעים. היא אינה משרתת את האינטרסים שלהם.

התשובה פשוטה: המוני המצביעים לש"ס פועלים באופן אמוציונלי ולא רציונלי. הם פועלים בניגוד לאינטרסים של עצמם. הם מזדהים עם ש"ס שמטפחת את הזהות, ולא עם הקשת המזרחית שמציעה תודעה חברתית ומאבק חברתי. המוני המצביעים של ש"ס עושים זאת לא בגלל שהכל בסדר, לא בגלל שהם יודעים מה טוב, לא בגלל שהצבעתם מחושבת, אלא להפך. המנוחשלות משבשת את דעתם. אין דרך אחרת להגדיר את מי שמצביע למפלגה שמתנגדת לחוק הדיור הציבורי, ליום לימודים ארוך, ותומכת בהסדרי הקרקעות מתוצרת הקואליציה של אבשלום וילן ממרצ ואריאל שרון מהליכוד. אין דרך אחרת להגדיר את הצבעתם של מי שתומכים במפלגה שאף פעם לא התעניינה בחלוקת ההון, בחלוקת העבודה, בחוסר השוויון, במיסוי הבורסה. אין דרך אחרת להסביר את נאמנותם של רבים למפלגה שאף פעם לא שמרה להם אמונים.

סוד הקסם של ש"ס נעוץ באותה אשליה מקדמת דנא, של המוני מנוחשלים, פועלים, או מעמדות נמוכים, המעדיפים את מיתוס הזהות הקולקטיבית, הוא מיתוס האומה, על פני חזון התודעה או ההכרה המעמדית-חברתית. הם יודעים שמשהו לא בסדר. הם יודעים שהם למטה. הם  מלאי מרירות. הם מתחילים לפתח ניצנים ראשונים של הכרה במעמדם - אך הם תקועים בשלב המרירות. אין מעבר להכרה חברתית מחלצת. שלב הביניים, שבו החברה כולה צועדת קדימה, וזה כולל אותם, אך ממדיו של הפער הולכים וגדלים, הוא השלב שבו גדל התסכול וגדלה המרירות. זה השלב שבו נדרשת הבחירה, בין גישת הזהות לגישת המעמד.

גישת הזהות מספקת את הגאווה, את תחושת השותפות, את תחושת השייכות, את תחושת העליונות. גישת המעמד מחייבת את הראייה הרחבה יותר: תודעה חברתית-מעמדית ובכלל זה הכרה בכך שהם למטה. אלא שמכך הם חוששים. הם לא רוצים להכיר בכך שהם למטה. הם מעדיפים את ההכחשה. הלאומיות, הדתיות, היהודיות - גישת הזהות - הם המוצא והם ההכחשה. הם ההתגשמות של "פוליטיקה של זהויות", שמסרסת את הפוליטיקה החברתית, הכלכלית, המעמדית.

זו הפוליטיקה של הרב-תרבותיות, הזוכה לברכתו של ד"ר יונה; אך למעשה, היא רק מנציחה אותנו בשלבים של העוני והנחשלות. הזהות התרבותית היא המקום שבו נמצאים אנשי ש"ס. אבל הזהות הזאת לא מסייעת להם לצאת מהמנוחשלות ומהנחשלות. להפך. הזהות הזאת מקבעת אותם בתחתית. היא לא מסייעת להם לעבור לפוליטיקה של מעמדות. 

ארה"ב הפכה למרחב רב-תרבותי. מדינות אירופה היו ונותרו מדינות חד-תרבותיות, שאימצו את תרבויות המוני המהגרים. מצבם של החלשים והמיעוטים באירופה הרבה יותר טוב ממצבם של החלשים והמיעוטים בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ הרב-תרבותיות. האם לאירופה כדאי לנו להידמות, או לארה"ב?

                                            *

ואחרי כל אלה, צריך לחזור ולשאול: מה מחפשים רדיקלים מזרחים בש"ס? האם גם הם לוקים באותו עיוורון? שורש ההזדהות עם ש"ס נובע גם מכך שש"ס היא נייר הלקמוס של החברה הישראלית. לא תמיד חשוב מה ש"ס עושה ומה ש"ס אומרת. מה שחשוב יותר, לא תמיד, אבל לפעמים, הוא איך החברה הישראלית השבעה, הכאילו נאורה, מתייחסת לש"ס. ההתייחסות הזאת מלמדת על השסע החברתי והעדתי. לעתים היא אפילו מעצבת אותו. למשל, את המשבר הקואליציוני הגדול, שהוביל להתפטרות שרי מרצ. הוויכוח היה על פחות מ30- מיליוני שקלים. רוב הפוליטיקאים, עובדי המדינה, משפטנים ואנשי תקשורת דיברו על "קריטריונים מקצועיים" ועל "מנהל תקין".

לא לפני הרבה שנים היה סיפור עם מגזר באוכלוסייה שהניהול שלו היה כושל. ולא רק כושל, אלא שאותו מגזר הסתבך עם אנשים מפוקפקים ועם סדרי מינהל שהיה רחוקים מלהיות תקינים. המדינה החליטה שאת המגזר הזה אי אפשר לעזוב לנפשו, שיתמוטט. המדינה חשבה שצריך לסייע. כך נולד הסדר חובות הקיבוצים. אף אחד לא חשב שצריך לרוץ לבג"צ, כדי לאפשר את ההסדר. אף אחד לא העלה טענות על "שוויוניות בחלוקת המשאבים". אף אחד לא דיבר על "קריטריונים מקצועיים". אף אחד לא דיבר על "מנהל תקין". גם התיאטראות המקצועיים סבלו בשנים האחרונות ממנהל לא תקין ונכנסו לגירעונות של מיליוני שקלים. ובעצם הימים שבהם ש"ס נאבקה על עוד כמה מיליוני שקלים, כחלק מההסדר, וכתנאי לחזרתה לקואליציה, הופיעו ידיעות קטנות בעיתונים על כך שאושרו מיליוני שקלים לכל מיני גופים, כדי לכסות על גירעונותיהם.

אין כמעט מומחה למשפט פלילי שיכול לשבח ולהלל את פסק הדין של אריה דרעי בבית המשפט המחוזי. פסק הדין משאיר טעם שאפשר להגדיר אותו, בלשון המעטה, כמאוד לא נוח. אבל הדברים נאמרים בעיקר בחדרי חדרים. הם לא נאמרים בראש חוצות. משפטנים ספורים, כמו אביגדור פלדמן למשל, הרהיבו עוז להעלות על הכתב את ספקותיהם. רבים אחרים מסתפקים באמירות עקיפות וישירות במסגרת פורומים מצומצמים יותר. אחדות השורה עדיפה על האמת המשפטית, שיש חשש כי עוותה. מקהלת המשפטנים דקלמה את הסיסמאות הידועות על "שלטון החוק", ועל כך שדרעי הוא סכנה לאומה.

בהקשרים רבים אחרים, עצם קיומה של ש"ס, גם ללא סדר יום או מצע, הופך לעניין מכריע. בדיון הציבורי על כינון חוקה, היה זה אחד מאנשי ש"ס שאמר: גם אם ינסו להעביר את עשרת הדיברות כחוק יסוד אנחנו נצביע נגד. הוא התכוון לכך שהוא לא מוכן שבית המשפט העליון יהיה הפרשן העליון של החוקה. אמר, ולא ידע מה אמר. הוא אמר בדיוק מה שחושבים משפטנים בכירים, ולא רק פרופ' רות גביזון, על השבר שהולך ונוצר בין בית המשפט העליון, מושב האליטוקרטיה, לבין הכנסת, מושב הדמוקרטיה. הוא אפיין את אחת הבעיות המרכזיות שעוברות על ישראל - שקיעת הדמוקרטיה לטובת האליטוקרטיה - גם אם לא קרא לילד בשמו.

כלומר, ההגנה על ש"ס אין פירושה הזדהות עם סדר היום שאין לש"ס. ש"ס הפכה לאתגר בעידן הפוסט-מודרני. שהרי בשיח הישראלי היא מייצגת את ה"זר", את ה"אחר". היא מייצגת אותו כסמל, גם אם היא לא דואגת לו. שהרי ש"ס, כאמור, מעמיקה את נחשלותו של האחר.

במשך שנים מנסים לדקלם לנו את הסיסמה ש"הבעיה העדתית נעלמה". בדיוק כשם שפעם אמרו לנו ש"אין בעיה פלשתינית", משום שאין עם פלשתיני. יש מי שעדיין מנסה למכור לנו את ההבל של אין בעיה עדתית. קיומה של ש"ס מוכיח שהבעיה העדתית לא רק קיימת, אלא גם זועקת, בלי קשר לעובדה שש"ס עצמה לא פותרת את הבעיה, ואולי גם מחמירה אותה.

ש"ס היתה ותישאר חידה, גם סימפטום וגם בעיה. גם מתריסה וגם מדכאת. כמוה גם המזרחיות שאת שמה היא נושאת לשווא, ושאותה נושאים, גם הם לעתים לשווא, אינטלקטואלים ורדיקלים מזרחים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד