עקרונות של ציונות דתית אחרת
עקרונות של ציונות דתית אחרת

יוסקה אחיטוב, חבר קיבוץ עין צורים, מלמד במרכז יעקב הרצוג ובישיבת הקיבוץ הדתי

 

על הציונות הדתית לבחון חלופות שבהן נתרחק מחלומות על מדינת התורה, נשתחרר מהיומרה לפרש את כוונות הבורא, נפנים את עוצמתה ומהותה של התופעה החילונית, ונמזער את הפערים בין חזון הציונות הדתית למציאות האפשרית

עולה התחושה כי הגיעה השעה לנסח במפורש עקרונות של ציונות דתית אחרת, השונה מן התפיסות הרווחות בציבור. אכן, גם בעולמה של הציונות הדתית המקובלת היום אפשר להצביע על רוחב ועל מגוון די עשיר של תפיסות, עמדות ואמונות, אבל אלו לא התלכדו לכדי גיבוש שיטה שניתן לבודד אותה מן הגישה המקובלת.

כוונת המאמר הזה היא להזמין דיון פתוח בחלופה אפשרית לגישה המקובלת (שתיקרא להלן: "התפיסה החלופית"), תוך מיצוי חולשותיה. מדיון זה לא נגזרת בהכרח התארגנות פוליטית נפרדת, אף כי עשויות להיגזר ממנה גם מסקנות ואסטרטגיות פוליטיות שונות מהמקובל.

ההנחה היא שצפויה תועלת בעצם הצגתה, בין השאר משום שהצגה כזאת של הציונות עשויה להיות גורם משחרר ומרחיב את שדה החשיבה והפעולה הציונית-דתית, ואולי אף לתרום במשהו לשיקום היכולת לשיתוף פעולה רחב יותר בחברה הישראלית של ימינו.

דומה כי גישה כזו תוכל לטפל אחרת בנושאים חיוניים העומדים על סדר יומנו; תציב תשתית אחרת של יחסים בין דתיים לחילונים, בין יהודים לגויים; תהווה נקודת מוצא שונה להתמודדות עם בעיית הסובלנות והפלורליזם; ותיצור כושר גבוה יותר לקליטת ערכים דמוקרטיים והגדרה אחרת של היחס ההלכתי למדינה.

ציונות דתית כזאת אף תרחיק חלומות על מדינת התורה ו/או מדינת הלכה הרחק ממטחווי היכולת להשפיע על מהלכים בהווה. לא אוכל להיכנס כאן לסוגיה לכל רוחבה, אבל אפשר לומר שהתפיסה החלופית נוטה למזער את הפערים בין חזון הציונות הדתית למציאות הריאלית האפשרית באמצעות הורדת הרף האידיאל, בלי לוותר על השאיפה המתמדת לשיפורים ולתיקון.

כפי שיובהר להלן, השימוש בשפה הדתית בהקשר הציונות הדתית יכול להיות משותף לבעלי תפיסות אמוניות ותיאולוגיות שונות. בכך הוא יכול לקרוא אליו מגוון די רחב של מאמינים ושומרי תורה ומצוות. ואולם אין בו כדי לחפות על מחלוקות על לסולם הערכים הראוי, ולא על מחלוקות אסטרטגיות ביחס למטרותיה ולשאיפותיה של הציונות הדתית. יש להניח שיהיו קוראים שהתפיסה החלופית תעמוד בסתירה לתודעתם הדתית ולחוויותיהם הדתיות. מאלה אני מצפה שיכירו לפחות בכך שאפשר גם אחרת. והבהרה אחת נוספת: יש להבחין בין אמונות ועמדות אישיות, שלא תמיד יש להן ביטוי באידיאולוגיה התנועתית, ובין אמונות ועמדות "תנועתיות", היינו, אמונות ועמדות שהתנועה הציונית הדתית רואה עצמה מחויבת אליהן וחותרת לממשן.

                                                *

התפיסה החלופית קוראת להשתחרר מהחובה האמונית ומהיומרה לפרש את ההיסטוריה והמאורעות של ימינו לפי כוונות הבורא, וגם לשחרור מן הוודאות שאנו מצויים בתהליך ברור ובלתי נמנע של גאולה דתית, משיחית ופוליטית, וגם אם איננו יכולים לנחש את המחר, אנו יודעים את המחרתיים.

מעניין לציין כי מצאנו אצל ר' מרדכי יוסף ליינער, האדמו"ר מאיז'ביצא (1800-1854), בחיבורו "מי השילוח", שבשנים האחרונות זכה לעדנה ומתרבים הלומדים בו, התבטאויות חוזרות ונשנות על חוסר היכולת המוחלט של האדם לרדת לסוף כוונת הבורא, ועל כך שעליו להסתפק ב"לבוש" בלבד, שיסוד האשלייתיות המודעת בו חזק. בלשונה של פרופ' רחל אליאור בסוגיה זו ("תמורות במחשבה הדתית בחסידות פולין, בין 'יראה' ו'אהבה' ל'עומק וגוון' ", תרביץ סב, תשנ"ג), "נקודת המוצא של עבודת האדם היא אי ודאות וספקנות הנובעות מיחסיות הזמן והמקום ומריבוי הלבושים והמהויות המונחים ביסודה של המציאות". בין השאר, רואה בעל "מי השילוח" בהצלחתו של הנחש לפתות את אדם ואת חווה ביטוי סמלי לחוסר יכולתו העקרונית של האדם באשר הוא אדם להבחין בוודאות הנעלה-מכל-ספק בכוונות הבורא יתברך. ובלשונו:

"ש'תוהו' נקרא כשאדם אינו יודע כלום, ו'בוהו' נקרא כשמכוסה ממנו האור שכבר טעם רק שנשכח ממנו. ו'חושך' (...) היינו שבתפיסתו אי אפשר להשיג גודל עמקות אורו מחמת שהוא מאוד מוצנע ועמוק וזה ההעלם יכול להיות אפילו באישים גדולים אפילו בנביאים, וצריך לבקש רחמים שלא יארע להם טעות חלילה. וכמו שמצינו באדם הראשון שהיה יצור כפיו של הקב"ה, וגם בחווה שהיתה אם כל חי, שנעלם מהם והנחש הטעה אותה, וגם ארם הראשון נמשך אחרי דברי הנחש" (מי השילוח חלק ב, תחילת פרשת בראשית דף ד ע"א).

אינני בא להציב כאן קטע זה מתפיסת האמונה של האדמו"ר מאיז'ביצא, שהיא מורכבת וקשה מכוח עצמה, אלא כדי להצביע על האפשרות להציב בתוך העולם היהודי האורתודוקסי המובהק גם עמדה דתית, שמרכיב הספקנות בידיעת רצון הבורא מונח ביסודה, כאחד האפיונים של מצב האדם. לא בכדי מסומל עניין זה בדברי האדמו"ר מאיז'ביצא במצבו של אדם הראשון. מעמדה דתית בסיסית כזאת לא מתחייב ערעור בעוצמת המחויבות לקבלת עול תורה ומצוות.

ראוי לעמוד על ההקבלה בין תפיסות מטא-היסטוריות דתיות, בדבר חוקיות ההיסטוריה האנושית, לבין תפיסות "חילוניות" דומות. תפיסות כאלה, שהתיימרו לחשוף את החוקיות הפנימית של ההיסטוריה, או את "עורמת ההיסטוריה", היו רווחות, כידוע, גם בתרבות האירופית, מן המאה השמונה עשרה עד מחצית המאה שלנו, והזינו תיאולוגים, פילוסופים, היסטוריונים ואידיאולוגים של תנועות לאומיות, לרבות התנועה הלאומית הציונית. כל אלה נסמכו על תפיסות שונות ועל "קודים" נסתרים ש"גילו" בהיסטוריה האנושית, כדי לחזות באמצעותם גם את עתידם של המהלכים ההיסטוריים.

התפיסה החלופית שוללת, כאמור, את יומרתו של האדם לפענח חוקיות כוללת ואובייקטיבית כלשהי, שעל פיה פועלת, כביכול, ההיסטוריה. שלילה זו יכולה להיזון  מהכרה במוגבלות היכולת האנושית, או מכפירה בקיומה של חוקיות מטא-היסטורית בכלל, או משתיהן. בין כך ובין כך, הרי היא הופכת את הפרשנות של ההיסטוריה ושל העולם למעשה של בחירה רצונית ומודעת של האדם.

ההכרה במוגבלות היכולת האנושית כשלעצמה, בתחום העולם הדתי, אף שיש בה כדי להעמיד בתשתיתה הנחת יסוד של ספקנות ואי ודאות, איננה שוללת בהכרח אמונה בהשגחתו של הבורא ובהנהגתו את העולם. הספקנות ואי הוודאות הבסיסית נוגעות רק לחוסר יכולתנו כבני אדם לנסח ולהגדיר את אופן השגחתו ואופי הנהגתה של הבורא בעולם, או לעמוד על טיב רצונו. כל הניסיונות האנושיים להגדיר ולנסח את אלה אינם חורגים מנטיותיהם הסובייקטיביות של בני האדם, והן שקולות זו לזו. ככל הנראה היתה כך, או בדומה לכך, עמדתו של האדמו"ר מאיז'ביצא. לפיכך, ניתן למצוא אצלו ניסוחים דטרמיניסטים הבולטים בחריפותם ("הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים", מי השילוח חלק א', פרשת קרח, נ' ע"ב); ולצדם, כפי שראינו, שלילה הבולטת לא פחות בניסוחה החריף, של כל ניסיון לזהות ספציפית את כוונת הבורא בכל אירוע ובכל מהלך היסטורי ספציפי, ולפרשם על פיה.

מבין המייצגים הרבים והשונים של העמדה האחרת (המצרפת הכרה במוגבלות היכולת האנושית, עם כפירה בקיומה של חוקיות מטא-היסטורית בכלל) מחוץ לתחום העולם הדתי, ראוי לציין את ישעיה ברלין, שהרבה לעסוק בשאלות אלה. המניע המפורש לבחירתו של ברלין בתפיסת עולם כזו הוא מוסרי. תמונת עולם מטא-היסטורית אינה עולה בקנה אחד עם ממשותה של החירות השמורה לבני האדם, שאותה רצה ברלין לשמר, כולל נטילת אחריות מוסרית מלאה למעשיהם ולבחירותיהם. למניע זה מצטרפת גם תפיסתו את טיב האדם וטיבה של האנושות, כפי שזו עולה מספרו "האנושות: בול עץ עיקש". 

ברלין מאמין ששום פתרון סופי בעניינים האנושיים לא יצלח "לא רק למעשה, אלא בעיקרון, וכל ניסיון נחרץ להשיג פתרון כזה סופו שיוביל לסבל, התפקחות מאשליות וכישלון" (האנושות: בול עץ עיקש, תל אביב 1994, עמודים 55-56). אל מול ההשקפה של אלה המאמינים בקיומם של ערכים נצחיים המחייבים את הכל, ושחולמים על כך שבבוא הזמן ישוכנעו בהם כלל בני האדם, מעמיד ברלין את ההשקפה כי מזגם של בני אדם, השקפותיהם ומשאלותיהם, שונים תמיד אלה מאלה. ההשקפה הכוללת אינה אלא אשליה, ולו משום שהרעיון בדבר קיומו של עולם שבו ערכים שונים יעלו אי פעם בקנה אחד הוא בלתי אפשרי מבחינה מושגית (ולא רק מבחינה מעשית).

הדבר הטוב ביותר שנותר לעשותו הוא "לנסות לקדם איזון שיהיה בלתי יציב בהכרח, אבל לפחות יוכל למנוע את בני האדם מלאלץ את זולתם לקבל את אמונתם, שהיא כוללת ומוחלטת בעיניהם, ולקדם את המידה המרבית של אהדה והבנה שאפשר להשיגה באופן מעשי, שלעולם לא תהיה שלמה".

                                                *

לשלילת חוקיות מטאפיסית הפועלת בעל כורחנו בעולם, על פי הנהגת הבורא, או למצער שלילת יכולתנו להכיר אותה ולזהותה, יש נגיעה ישירה בתפיסת מהותה וטיבה של החילוניות בעולם -  ובתחזית ביחס לעתידה הזמני והחולף. לפיכך עולה מהתפיסה החלופית שינוי בסיסי של היחס כלפי החילוניות וכלפי החילונים.

בציונות הדתית המקובלת רווחת האמונה שהתהליך הציוני יוביל, במוקדם או במאוחר, לחזרה בתשובה של החילונים, ושהחילוניות היא בהכרח תופעה זמנית. ביטוי חזק וכובש ניתן לאמונה זו בתורת הרב קוק. יותר משזו תקווה או מסקנה מניתוח סוציולוגי או תרבותי של המציאות, זו אמונה הנובעת ממקורות חז"ל המתפרשים כלשונם; אמונה הקשורה בטבורה בידיעה מפורטת של כוונות הקב"ה בהיסטוריה של ימינו, עד לרמה של ידיעת פרטי המהלכים הטקטיים שהקב"ה נוקט כדי להביא למימוש תהליך הגאולה המשיחית באמצעות התנועה הציונית.

במהלכים טקטיים אלה המיוחסים לקב"ה, נודעת חשיבות ואפילו צורך חיוני דווקא בחילונים, שמתאפיינים בנון-קונפורמיות ובתכונה של מרידה. זו נדרשת לצורך גיוס האנרגיה הדרושה לשינוי המסגרות האורתודוקסיות המקובלות, שאילו היו מניחים להן לנפשן הן היו ממשיכות על פי דרכן ואופיין ללא שינוי. תהליך הגאולה מחייב מיניה וביה מרידה, שינוי מסגרות. לשם כך "גייס" הקב"ה, כביכול, את החילונים ואת החילוניות. בשלב מתקדם כלשהו של תהליכי הגאולה, שוב לא יהיה בהם צורך והם "ישקעו בתחתית החבית".

ראוי לציין שהתפיסה האינסטרומנטלית הזאת כלפי החילונים תקפה גם כלפי החילוניות, משום שרק זו מעיזה לשאול שאלות נוקבות על האמונה, ובזכותה נדרשים המאמינים להעמיק את חשיבתם הדתית ואת אמונתם שלהם, ו"לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות" (אגרות הראי"ה א', עמ' קס"ד). והרי בסופו של דבר הגאולה היא גאולה רוחנית לא פחות מגאולה פיזית.

כך כותב הרב קוק, שמובטחים אנו ש"הדור הראשון של עקבתא דמשיחא, בתחילת הקץ המגולה של יישוב ארץ ישראל, הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל (...) וכשיתחזק הכוח החומרי של האומה אז יגלו כוח הסגולות הרוחניות הקדושות שבה, ותשוב התורה וכל מאורותיה לאיתנה, להיות לאור עולם". בן הוא כותב ש"סוף המהלך הוא שיקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכוחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע (...) וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד" (אורות התחיה, עמ' פ"ה).

הערכות עתידיות אלה בדבר טיבה, מהותה ו"תפקידה" של החילוניות, מכבידות מאוד על היכולת להפנים את החילוניות כתופעה קבועה בטווח הנראה לעין, ולקיים עמה דיאלוג "בגובה העיניים". ראוי להדגיש את העוצמה של תזת הארעיות הזאת. לכאורה, סביר שכל יהודי שומר תורה ומצוות יצפה לכך שבזמן מן הזמנים יקבלו הכל את עול מלכותו של הקב"ה וישובו לעובדה בלבב שלם. לא רק בני ישראל, אלא כל באי עולם.

אולם התזמון של חוויית הגאולה שאנו מצויים בה כיום, יחד עם תופעת החילוניות, מקנה לארעיותה של החילוניות עוצמה וקוצר רוח. טול מההתבוננות בתופעת החילוניות את חוויית תהליך הגאולה המתדפק על חלוננו, ואז תזכה למנה נדיבה של אורך רוח כלפיהם, כשתהליך החזרה בתשובה שלהם יוכל לחכות לעתיד רחוק יותר, רחוק עד כדי כך שלא יהווה גורם בעל משקל בהכרעות אקטואליות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. אגב, יש מקום לבדוק ולהשוות את עוצמת המוטיבציה להחזרה בתשובה על רקע תפיסות גאולתיות דוחקות, כמו אצל חב"ד, עם עוצמת המוטיבציה להחזרה בתשובה שלא על רקע גאולתי דוחק. במלים אחרות, לאי הפנמת החילוניות כתופעה קבועה בימינו יש השלכות מיידיות על מדיניות התכנון לטווח רחוק של מערכת היחסים בין החילונים והדתיים, ועל טווח ההסכמות המשותפות לעיצוב אופיה של המדינה.

התפיסה החלופית, המשוחררת מן היומרה להציע הסבר מטאפיסי או מטא-היסטורי לחילוניות, משוחררת מיניה וביה גם מן ההכרח להכיר בארעיותה הדוחקת של החילוניות. הפנמת החילוניות כתופעה קבועה בטווח הנראה לעין, על סמך ניתוח המציאות התרבותית והחברתית של ימינו אלה, היא תנאי להפניית תשומת הלב להבנה מעמיקה ומציאותית של תופעה זו מתוך עצמה. מעתה אין לדון במהותה ובטיבה מתוך הכתובים, וראוי לעשות הבחנה מדוקדקת בינה לתופעות דומות בעבר.

מאז ומעולם משמשים בערבוביה מושגים והגדרות הלכתיות, המוסבים על קבוצות ויחידים הסוטים מהמסורת ההלכתית המקובלת, על סמך תקדימים דומים הלקוחים מן העבר, ולא בכדי. כך נהגו להחיל על הרפורמים, על חלוצים חילונים אנשי העלייה השנייה, כמו גם על אתאיסטים מודרניים - ולא תמיד תוך הבחנה מדוקדקת ביניהם - את הכינויים צדוקים, מינים, אפיקורסים, קראים, מחללי שבת בפרהסיא, וכיוצא באלה. כל החלה כזאת קבעה את הגדרים ההלכתיים הנובעים ממנה, ואת אופי היחסים ומערכת הקשרים המותרים והאסורים. וכי לא חלו בעולמם הרוחני של חילונים מאז ראשית המאה ועד לימינו שינויים המצדיקים רענון גם בהגדרתם ההלכתית או בהתייחסותנו להגדרות אלה?

בחברה רב-תרבותית הבנויה ערכית ומוסרית על כיבוד ה"אחר", קשה להמשיך ולהחזיק בתינוק שנשבה כגדר הלכתי שנועד להרחיב את אפשרויות שיתוף הפעולה אתו, ומיניה וביה גם להגדיר באמצעותו את מהותו ואת טיבו. קשיים אחרים ודומים מתעוררים גם בשימוש בגדרים ההלכתיים האחרים. עקרונית ניתן כמובן לנתק בין השימוש הפורמלי בגדר הלכתי כלשהו לצורכי פסיקה, ובין השימוש בו לצורך הגדרת המהות, ולא חסרות דוגמאות לעניין זה. אפשר להביא כדוגמה כאן את  ההגדרה ההלכתית של מיני פרות בדיני כלאים, בשונה מן ההגדרה הבוטנית, או את ההגדרה ההלכתית של תינוקת שנתגיירה כזונה - לעניין הכשר נישואיה עם כהן ואכמ"ל. זכויות הפרט, חירותו וכבודו במדינה המודרנית הרב-תרבותית של ימינו, אינן רק נוסחה אופורטוניסטית שעשויה לשרת את הציבור הדתי כל עוד הוא מיעוט במדינה. אלו ערכים שראוי להם להיקלט עמוק בתוך תפיסת העולם הדתית וההלכתית.

יש להניח שהעמדות השונות: זו שאיננה טורחת לפרש את מעשיהם של החלוצים החילונים כמקדמי גאולה אלוהית, ופטורה מאחריות פטרונית עליהם; זו שאיננה מדגישה את ארעיותה של החילוניות; כמו גם העמדה המפנימה את כבוד כל אדם וחירותו בתוך תפיסת העולם הדתית והאמונית - עמדות אלו מסוגלות ביתר קלות וביתר יצירתיות לפתח בעתיד גדרים הלכתיים נוספים הנוגעים גם לסוגיית שיתוף הפעולה עמם.

                                               *

חלום הציונות וקימומה של מדינת ישראל ניזון מן הכמיהה ומן הגעגועים לאור הזיכרונות שנחקקו היטב בתודעה הלאומית שלנו באמצעות התפילות, הפיוטים, ימי החג וימי האבל. הם לווו בדרכם עד היום בחוויה של חידוש ימינו כקדם בתחומים השונים. מהם שהתממשו בפועל, ומהם שנשארו בגדר חזון לעתיד. זכירות לאומיות אלה אימצו את היחס הרגשי אל נופי הארץ וגבולותיה, הזינו את חידושה של השפה העברית, ושימשו מניע לניסיונות לחידוש המשפט העברי, וכיוצא באלה. בלב חזון הגאולה ובמוקד הגעגועים לחידוש ימינו כקדם מצויים הגעגועים להקמת "מדינת התורה".

בזאת היו שותפים כמעט כל החוגים הדתיים, ציונים ולא ציונים. זאת, אף שהם חלוקים במאפייניה, בכלים ובפרמטרים המאפשרים את זיהויה, ובעיקר בשאלה אם היא בת השגה ובת מימוש, חלקי לפחות, בהיסטוריה של ימינו.

התפיסה החלופית מסוגלת להצהיר על נטישת הרעיון של מדינת הלכה או מדינת התורה, על כל הווריאנטים שלה, כחלק מהפרוגרמה התנועתית של הציונות הדתית. תחת דגל הנטישה הזאת אפשר לכלול יהודים הסבורים ש"מדינת התורה" או "מדינת ההלכה" היא ישות פיקטיבית שמעולם לא היתה ומעולם לא תיפקדה הלכה למעשה בתולדותינו; או כאלה הסבורים כי הפרמטרים המגדירים ומעצבים אותה כוללים מרכיבים הנחותים בעיניהם מבחינה מוסרית בכל הנוגע לערכי שוויון ומינהל דמוקרטי ראוי. לא כאן המקום להראות כיצד ניתן להתמודד עם המקורות המסורתיים בשאלה זו, בלי לפגום ביוקרתם המקודשת. אולם גם יהודים שאינם יכולים להיענות לעמדה ברורה וחדה כזאת, עדיין יכולים להצטרף  לדגל הנטישה אם הם מבינים את עומק האיום הטמון בשילוב של חזון מדינת התורה בפרוגרמה של תנועה פוליטית - כלפי כלל אזרחי המדינה; ואם הם מכירים בכך שהחברה הישראלית הפתוחה והרב-תרבותית של ימינו אינה מסוגלת להעמיד חזון כזה במגרש המשחקים הפוליטי.

למינימליסטים אלה ניתן להציע נוסחה הדומה לנוסחה שהצהיר עליה הרב קוק בזמנו, באשר לעיקרון חופש הדעות ויישומו בזמנו. הוא קיבל בדיעבד את העיקרון של חופש הדעות כהכרח השעה, בהוסיפו את ההסבר המטאפיסי הבא: "זאת היא עצת ה' שהפליא עצה, הגדיל תושייה, שכפי אותו המיעוט שכוחות האומה מתמעטים, כן יהיה נגרע כוח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה (= לעדות) על חפץ ה' (...) וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה".

בהמשך דבריו מביא הרב קוק דוגמה דומה לעניין זה בשמחה שרשב"י שמח על שבנסיבות הפוליטיות שנוצרו, בוטלה בישראל הסמכות לדון דיני נפשות בישראל. "ואך לזה (=לפיכך) הננו מוצאים בירושלמי שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם משום דלית אנן חכים מידן" (=משום שאין אנו חכמים וראויים לדון דיני נפשות)". אגרות הראי"ה א', עמוד כ'.

אכן, אנו עדים בשנים האחרונות לכך שהשימוש במושג '"מדינת התורה" או "מדינת הלכה" אינו נחשב ל"תקין פוליטית" גם בחוגים שונים בציונות הדתית המקובלת, אבל עדיין הוא פורץ ועולה כל אימת שהסיטואציה הפוליטית מזמנת אותו.

                                             *

המציאות הרב-תרבותית בישראל ובחברה היהודית בכללה, במיוחד כפי שהיא הולכת ונפרסת בימינו, מכתיבה את הצורך הקיומי להימנע מ"השתלטות טוטלית'" על המדינה ומערכותיה על-ידי אחד הצדדים.  ב"השתלטות טוטלית" אני כולל גם צעדים שעלולים להתפרש כמייצגים מגמה של השתלטות עתידית לעיצוב המדינה ככזו המושתתת על דת ישראל מכאן, או כמדינה שאין לה כל זיקה אל הדת מכאן. פעילות מעין זו עלולה לטפח אצל הצד האחר חרדות, ואלה עלולות לקרב אותו אל תחושה של ניכור עמוק כלפי המדינה ומערכותיה, ואל ייאוש מלמצוא בה קטעים הניתנים להזדהות נפשית עמה. סוג מסוים של חקיקה דתית מכאן, וניסיונות בוטים להפיכת הדת מן המדינה מכאן, יש להם תכונה של "מעירי חרדות".

באופן פרדוקסלי ניתן לומר, כי מימוש מיטב החלומות של כל צד הוא הרה אסון למרקם החברתי של החברה הישראלית. התפיסה החלופית עשויה לתרום ליצירת תשתית חברתית ותרבותית נוחה ופוריה, שבה יפחתו מרכיבי הניכור של הציבורים כלפי המדינה וכלפי זולתם, יורחב שדה השיח המשותף, ורבים ירגישו עצמם במדינת ישראל כבביתם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד