ממשיכים לדבר אל עצמם
ממשיכים לדבר אל עצמם

ד"ר צבי בקרמן וד"ר מרק סילברמן מבית הספר לחינוך ומרכז מלטון באוניברסיטה העברית

 

שתי קבוצות ניצות במלחמת התרבות בישראל, המסורתיים והליברלים, לוקות בעמדה מהותנית של התרבות שבה כל הצדק מצוי בצד אחד. יש אולי אפשרות לחולל שינוי באופי המתעלם והאלים של יחסים אלה, על ידי המרת הפרדיגמה המהותנית בדיאלוג

בשנים האחרונות מתנהל ויכוח ציבורי חריף בנושאים פוליטיים ותרבותיים בין הקבוצות השונות המרכיבות את המרקם החברתי-תרבותי של ישראל.  ויכוח זה מצביע על התערערותו של שיח האחדות  שאפיין את ישראל "היהודית" - לכל הפחות באופן הצהרתי - מאז הקמתה עד מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים.  אובדנו של שיח זה מקבל ביטוי רחב בוויכוחים המתנהלים בין הסוציולוגים וההיסטוריונים המסורתיים  לבין החדשים, ובספריהם של אקדמאים העוסקים בהבניית הזיכרון הלאומי הקולקטיבי. עבודות אלה ועוד רבות אחרות בוחנות את זרמי הוויכוח הגלויים והסמויים בין קבוצות המשנה המתמודדות על המשאבים  הסמליים והחומריים-כלכליים בחברה הישראלית.

הקולות הרבים של הנוטלים חלק בוויכוח זה, כפי שהם מושמעים בתקשורת, בעיקר המודפסת, מעלה את האפשרות לחלק את בעליהם באופן כללי,  למרות גווני-גוניהם של הקולות, לשני מחנות עיקריים: מחנה ה"לא די יהודים" ומחנה ה"יותר מדי יהודים". אלה שניתן לזהותם כמשתייכים  למחנה ה"לא די" טוענים שישראלים יהודיים, המקיימים זיקה עמוקה לתרבות המערבית הליברלית, ולא מקיימים זיקה דומה ליהדות כתרבות דתית כוללת, אינם די יהודיים והם מתנגדי היהדות. כדוגמה בוטה לטענה זאת, נעתיק כאן מדבריו של האלוף משנה יעקוב עמידרור, שאמר בראיון לעיתון: "יש הרבה חכמה בטענה שהחילונים הם לא יותר מגויים דוברי עברית...חוץ מהעברית, במה מתבטאת היהדות שלהם, החילונים?...מבחינתנו, היהודים הדתיים, אתם גויים דוברי עברית" (ידיעות אחרונות, 24.4.96).

אלה שניתן לזהותם כמשתייכים  למחנה ה"יותר מדי" טוענים שישראלים יהודיים המקיימים זיקה עמוקה ליהדות כתרבות דתית כוללת, ולא מקיימים זיקה דומה לתרבות המערבית הליברלית,  הם יותר מדי יהודיים והם מתנגדי המודרניות.    כדוגמה לא פחות בוטה לטענה זאת נעתיק כאן מדברים שכתב ב' מיכאל - הוא עצמו יהודי בעל זיקה עמוקה לשתי התרבויות האמורות - בקשר לש"ס בטור השבועי שלו: "'אל המעיין' מבקשת ליצור אדם ספרדי חדש. קיצוני בדתו, בור, שטוף אמונות-תפלות, מלא בוז למדע, גדוש שנאה לתרבות האוניברסלית, נטול מחויבות לעקרונות הדמוקרטיה...די לעיין בפרסומי 'אל המעיין' המופצים בבתי-כנסת כדי לגלות עד כמה מקדשת ומפארת העמותה הזאת את הבורות והנבערות" (ידיעות אחרונות, 22.11.96).

מן הציטוטים הנבחרים מקולות המסורתיים (מחנה ה"לא די") ושל הליברלים (מחנה ה"יותר מדי") שנביא בהמשך, ניתן להסיק  שתפיסתם התרבותית את עצמם ואת זולתם מבוססת על שתי תחושות-יסוד משותפות.  תחושות-יסוד אלה ניצבות אלה לעומת אלה כתשליל של רעותן:

1.  "לנו יש תרבות". המסורתיים - "יש לנו התרבות האמיתית: התרבות ההיסטורית-דתית-רבנית". הליברליים - "יש לנו התרבות האמיתית:  התרבות המערבית-הליברלית-הדמוקרטית".

2.  "לכם אין".  מסורתיים לליברליים:  "אתם גויים דוברי עברית". ליברלים למסורתיים: "אתם האויבים של המודרניות".

כפי שננסה להראות, דוברי שני המחנות לוקים בשלושה ליקויים עיקריים הקשורים זה בזה: דימוי-עצמי תרבותי יהיר ולא-ביקורתי, חוסר-קשב אמיתי לקולות התרבותיים של זולתם, והגמדה וזילות תרבות זולתם. בהמשך ננסה להצביע על חלופות שבאמצעותן אולי ניתן להתגבר על נזקים אלה ולתת להם מענה משכנע.  בחלופות אלה, השוני התרבותי לא נתפס כסכנה וכאיום, אלא כסיכוי וכהזדמנות לגדילה תרבותית חיובית ועשירה יותר. שיח התרבות לא מתנהל באלם ובאלימות ביחס לזולת, אלא בחסד ובאדיבות כלפיו.

                                         *

למרות ההבדלים בביוגרפיה ובהשקפת עולם, המסורתיים חשים וסבורים שלא תיתכן תרבות הראויה לשם התואר יהודית, שאינה מושתתת על התודעה של  היות העם היהודי ניצב לפני ברית שנכרתה בינו לאלוהים. הם יסכימו לדברים אלה של הנשיא לשעבר של בית המדרש הרבני הקונסרבטיבי בניו-יורק, גרשון כוהן, כפי שהופיעו בקובץ "יהדות העולם ומדינת ישראל" שיצא בניו יורק ב1977-: "אך ורק מנדט דתי-טרנסנדנטי יכול להעניק תחושת אחווה בין צאצאי (הגדלים בארה"ב, צ"ב ומ"ס) לבין יהודים בעלי מוצא מרוקאי החיים בישראל...אין לתביעה לנאמנות לעם היהודי מצדי ומצדו של יהודי כלשהו כל היגיון מלבד רעיון הברית המשמש תשתית למנדט טרנסנדנטי זה".

בעיניהם, קיומה של תרבות יהודית מותנת בידע המסורת הרבנית, בהזדהות עמה ובאימוצה לחיים היום. אמירתו הבאה של הרב א' הרצברג בוודאי הייתה מקבלת את הסכמתם המלאה: "על מנת להיות יהודי אותנטי, היהודי הישראלי החילוני חייב להכיר את המסורת היהודית הדתית. אם הוא בור ועם הארץ במקורות היהדות וחסרה לו גישה רצינית אליהם הוא ייחשב בצדק כ'גוי דובר עברית'" (הארץ, 30.6.95). לאור זיהויים את התרבות הרבנית כמגדירה את הפרמטרים הנורמטיביים של התרבות היהודית, המסורתיים רואים ביחס של העדר עניין ובורות מצד הציבור החילוני כלפי תרבות יהודית אסון תרבותי. הם טוענים שמצב תרבותי זה מציג איום על עצם קיום מדינת ישראל והעם היהודי כיחידה תרבותית ייחודית. כדוגמה לתחושה זאת, אנו מצטטים דברים אלה ממצעה של תנועת ממד: "...אנו רואים בהבטחת אופיה היהודי של מדינת ישראל צורך קיומי... אנו סבורים שאובדן הייחוד היהודי עלול חלילה לסכן את עצם קיומה של המדינה". לדעתם יש לטפל ביסודיות ובדחיפות בסכנה תרבותית זאת, בהשקעת מאמצים חינוכיים שתכליתם לחזק את תודעתם היהודית של ישראלים אלה, כפי שהדגישו בדו"ח שנהר.

דוגמה מעניינת לקריאה זאת יצאה מפיו של הסופר א"ב יהושע, שטען "אם אנו רוצים להתחקות אחר השורשים של זהותנו, חובתנו לערוך חיפוש זה באמצעות פנייה למקורות וטקסטים שהם בעיקר בעלי אופי דתי" (הארץ, 29.12.95).

ניתן לומר, לסיכום, כי המסורתיים מודדים את רמת תרבותם היהודית של הליברליים לפי מידת זיקתם למסורת הדתית, תופסים את ריחוקם מתרבות זאת כאסון וכאיום, וקוראים לטיפול שורש תרבותי וחינוכי בתופעה זאת.

                                         *

למרות הבדלים בביוגרפיה ובהשקפת עולם, הליברלים חשים וסבורים שלא תיתכן תרבות אנושית הראויה לשם התואר אנושית שאינה מושתתת על זיקה לתרבות המערבית הליברלית. בעיניהם תרבות זאת עולה בערכה על פני כל תרבות אחרת בכלל, ועל פני התרבות היהודית המסורתית בפרט. אמירתו הבאה של יגאל תומרקין בוודאי הייתה מקבלת את הסכמת רובם: "אין מושג כזה 'תרבות חילונית', אלא 'תרבות', כי אין שום תרבות אחרת שאיננה חילונית. כל השאר זה מסורת ופולקלור" (כל העיר, 1.10.97). מן הסקירה שעשינו בעיתונות ניתן לדלות ארבעה נימוקים מרכזיים לכך שהם דוגלים בעליונותה של תרבות מערבית: א) אופייה הפילוסופי, המדעי והרציונלי; ב) אופייה האוניברסלי והכלל אנושי; ג) היא פונה לקדמה ולעתיד; ד) היא מעודדת את האוטונומיה והחופש של היחיד.

ההנחה שאופייה הפילוסופי-מדעי של התרבות המערבית מקנה לה עליונות על פני התרבות היהודית המסורתית, שאופייה פונקציונלי, חומרי ופולחני, מתבטאת בדברים אלה של שולמית הראבן: "ודאי שאני יהודיה יותר מאותו אברך-משי הצועק מולי 'שא-בעס'... מפני שביסודו של דבר המשטר הדמוקרטי, השלום...נסמכים על יסודות יהודים עמוקים, אינטלקטואליים ורוחניים, יותר מן הריטואל האוטומטי, הפוחד פחד מוות מכל חידוש, שעצם הכפייתיות שבו דומה יותר ויותר לעבודה זרה..." (ידיעות אחרונות, 17.11.95). עליונות תרבות זאת, בגלל האוניברסלי והכלל-אנושי שבה, לעומת התרבות היהודית, מפאת האתנוצנטריות שבה, מודגשת בדברים אלה של צבי לם: "מי שאינו מוכן להסתפק בנוסחאות פלפול כאלה (שיש דבר כזה כמו יהדות הומניסטית, צ"ב, מ"ס), יצטרך להכריע, ביום מן הימים, בין אורינטציה הומניסטית המחייבת התחברות אל התרבות האנושית והתרחקות מזיקות אתנוצנטריות ובין יהדות (או גרמניות, צרפתיות), כלומר שיבה אל זיקות שבטיות" ("בתפוצות הגולה", שנה י"ז, 73/74).

השבח שמרעיף עמוס קינן על העיר תל אביב משקף היטב את עדיפות מבטה החיובי כלפי ההווה והעתיד של התרבות המערבית על פני השתעבדותה של התרבות הדתית לעבר: "ירושלים היא אולי בירת הנצח לנצח. אבל תל אביב היתה והווה, עיר הבירה האמיתית של ישראל...יש לה מעצמה רק זיכרונות היסטוריים טובים; זיכרונות ההווה התוסס...תל אביב, עיר של הווה, מוכיחה שרק ההווה הוא גבול הביטחון מפני עתיד נורא המבוסס על העבר" (אלפיים 16).

בתשתית צערה של אורית שוחט על הקושי למצוא חילונים אמיתיים מצויה ההנחה שהתרבות המערבית מעודדת את האוטונומיה של היחיד, ושהתרבות הדתית מדכאת אותה: "החילונים יושבים בכיסאותיהם...חדורי רגשי אשמה על שאינם צמים ביום כיפור ואינם מקימים סוכה...נדמה להם שכדאי להם לפחות לפגוש את הרב כדורי במפעלי 'פיקנטי'...או לשמוע את פרשת השבוע מגיל קופטש, ובלבד שלא יישארו לבד עם עצמם ועם הצורך לקבל החלטות רציונליות ואוטונומיות, בלי סייעתא דשמיא" (הארץ 15.11.00).

                                        *

הניתוח והביקורת שאנו מציעים כאן על תפיסות התרבות שסקרנו מעוגנים בתפיסות הבנייתיות חברתיות של התרבות. תפיסות אלו קוראות תגר על הגישות המסורתיות, המהותניות והפוזיטיביסטיות, לתרבות. לפי גישות אחרונות אלה,  התרבות  היא מעין מהות אפלטונית-אידיאית, אובייקטיבית, בעלת קיום עצמאי הנמצאת מחוץ לאדם, קבועה ויציבה ונעדרת הקשרים היסטוריים דינמיים ומתפתחים. או, היא מעין מהות חומרית המתגלית במוצרים חומריים בעלי אותם המאפיינים המוזכרים.

בניגוד להן, הגישות ההבנייתיות מניחות שתרבות אנושית כלשהי אינה  מתבטאת בגילוייה החומריים, או בגילוייה האידיאיים, אלא במפגשים אנושיים של דיאלוג, המתקיימים בהקשרים חברתיים היסטוריים דינמיים ומשתנים. התרבות היא מוצר דינמי המתפתח תמידית, תוך כדי פעילות אישית ובין-אישית, שיח ארגומנטטיבי של קולות רבים העובדים יחד, פעמים בהרמוניה פעמים בקקופוניה.  חוקר התרבות גודליה טוען כי בני אדם אינם פשוט חיים תוך זיקות תרבות הדדיות, אלא הם יוצרים זיקות תרבות הדדיות כדי לחיות.

באמצעות גישות אלה ניתן לומר, שמעל שתי תפיסות תרבות אלה מרחפת פרדיגמה מהותנית ופוזיטיביסטית של התרבות. בגללה, שתי הקבוצות עושות ראיפיקציה בתרבות שהם מחויבים אליה, ובתרבות זולתם שהם מתנגדים לה.  כתוצאה מכך, שתיהן נתונות לשעבוד כפול: להגמוניה  היהודית-רבנית מכאן ולהגמוניה המערבית ליברלית מכאן. שעבוד כפול זה מוביל אותן לתפיסה גאוותנית ולא ביקורתית של תרבות עצמן, ולשלילה כוחנית של תרבות זולתן. מצד אחד, הכבוד הרב שהמסורתיים רוחשים לתרבותו ההיסטורית הדתית של עם ישראל, כמציבים גבולות ברורים בלעדיים להגדרת תרבותו של הציבור היהודי הכללי, הוא  על חשבון אי-מתן כבוד מספיק לממדים היהודיים הרבים הטמונים ביצירה התרבותית הישראלית הנעשית באורח ספונטני ודינמי בתוך ההקשרים החדשים של הלאומיות היהודית שהתנועה הציונית חוללה. מצד שני, הכבוד הרב שהליברלים רוחשים לתרבות המערבית הליברלית על יסודותיה התבוניים והאוניברסליים כביכול, כמציבים גבולות ברורים בלעדיים להגדרת אופייה של תרבות אנושית ראויה, הוא על חשבון אי-מתן כבוד מספיק לתרבותו היהודית בפועל של הציבור הדתי והציבור הדתי-מסורתי על גווניו הרוחניים והאתניים כפי שהוא מפרש וחי אותה. 

                                         *

כפי שהראינו, המסורתיים מאמצים באופן בלעדי את אמות-המידה הדתיות-האתניות ההיסטוריות לבחינת יהדותה של תרבותו של הישראלי היהודי. שני גורמים ראשיים הקשורים זה בזה מסייעים לאופיו הבלעדי של אימוץ זה, מחזקים ומנציחים אותו: אחד היסטורי ואחד סוציולוגי.  ההיסטורי - החפיפה המלאה  כמעט שהתקיימה כ1500- שנים בין ישראל לבין תורתו, כתרבותו הבלעדית.  הסוציולוגי - קולותיהן של קבוצות דתיות לאומיות וחרדיות הפועלות פעילות תרבותית ענפה להציג את היהדות בגרסה ההיסטורית הדתית האמורה כגרסתה הבלעדית של תרבות יהודית. 

תפיסה מהותנית זאת של התרבות היהודית כורכת עמה אי תשומת לב להקשרים החדשים ואף המהפכניים שחוללה התנועה הציונית בקיומו של העם היהודי:  מקיומו כאוסף של קהילות המפוזרות בגולה, ללא ארץ ושפה משלו (בפועל),  ונעדר אפשרות או רצון לשאת באחריות אנושית כוללת על עצמו למען עצמו, לקיומו כאומה מודרנית, בעלת ארץ ושפה משלו בפועל, ריבונית, הנושאת על עצמה ולמען עצמה אחריות אנושית כוללת. שינויים אלה בקיום הפוליטי-פיזי טומנים בחובם בהכרח שינויים תרבותיים.  כפי שטוען ברט (מיהו? עוזי) הניסיון לעקוב אחר התפתחותה של קבוצה אתנית אינו זהה לניסיון לעקוב אחר התפתחותה התרבותית: "רכיביה של תרבותו הנוכחית של קבוצה זאת לא צמחו מהמערכת התרבותית שכוננה אותה בתקופה קודמת".

לפי תפיסה הבנייתית, תרבות כלשהי ותרבות לאומית בכלל זה, אינה רק ירושה היסטורית, אלא תהליכים דיאלוגיים שבאמצעות העבודה האישית והבין-אישית המתנהלת בהם יוצרים משמעויות תרבותיות, מתאמים ומאמצים אותן. זהויות לאומיות נוצרות תוך כדי המצאת מסורות ויצירתן. בהקשר זה יש לציין שכאשר מחולליה של התנועה הציונית באו וביקשו להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי על היסודות המחדשים ו"המדומים" של ריבונות, טריטוריה ושפה, הם במפורש לא התכוונו שהמשכיות אתנית זאת תקיים, תשיג או תיצור תרבות הזהה או הדומה לתרבות הדתית המסורתית של העם, כפי שהתפרשה והתקיימה בגולה. יתרה מזאת, במובנים רבים ומשמעותיים שאיפותיהם התרבותיות עוצבו וניצבו בסימן של דחיית התרבות הזאת ומרד נגדה.

נראה לנו שבחינה הוגנת של המציאות התרבותית שהתפתחה כאן במאה השנים האחרונות, ושל זאת הקיימת והמתהווה כאן היום, מעלה שעל בסיס השפה הדתית שליוותה את קיומו של עם ישראל בגולה, לצדה, בתוכה וגם בניגוד אליה,  ישנה שפה לאומית מחודשת/חדשה. גם באמצעותה באה לביטוי תרבות יהודית. בשום פנים אין בטענה זאת כוונה לומר ששפות לאומיות אלה מבטלות את השפות הדתיות-רבניות של העם היהודי בגולה ושל חלק ממנו במדינת ישראל. טענתנו אינה אלא זאת: מן הראוי להכיר שלידם, בתוכם ולעומתם של קולות מסורתיים דתיים אלה, מתקיימים ומתהווים קולות לאומיים מתחדשים.

                                        *

כפי שהראינו, הליברלים מאמצים באופן בלעדי את אמות-המידה המערביות-ליברליות לבחינת אופייה הראוי של תרבותו האנושית של הישראלי היהודי.  אופיו הבלעדי של אימוץ זה כורך עמו העדר רגישות ליסודותיה הטרנסנדנטיים, הקהילתיים, המעשיים והמטריאליים של התרבות היהודית של המסורתיים.

עמנואל קנט זיהה הנאת אמת בהתבוננות ולא בפונקציונליות,  וג'ון סטיוארט מיל טען כי  המשיג בגרות יעדיף שירה על משחק כדורת וידידות על סיפוק מיני. הדים לכך אפשר לשמוע כאשר הליברלים מזהים את הרציונלי והמופשט כסימן ההיכר של תרבות אמיתית וגבוהה, ואת הקונקרטי, החומרי והתפקודי, כסימן היכר של תרבות נמוכה ופרימיטיבית. ממבט אנתרופולוגי בכלל, והבנייתי בפרט, ראייה דיכוטומית זאת מוטעית ביסודו. המבטים אלה מלמדים שתרבות מעוגנת עמוקות במבנים חברתיים חיים, ושבלתי אפשרי באמת לנתק אותה מחיי היום-יום ומהפעילות האנושית בהם. בניגוד למבט ההומניסטי, תרבות אינה תופעה בעלת קיום אובייקטיבי, אלא תופעה פעילה בין אישית.

לאור האמור, ניתן לומר שהגישה הליברלית נכשלת בראיפיקציה כפולה: מצד אחד, היא עושה ראיפיקציה של התרבות המערבית - תרבות התבונה חסרת הפניות; ומצד אחר היא עושה ראיפיקציה של התרבות היהודית - תרבות הגוף המטריאלי. הראשונה קיימת שם בחוץ, כאור ואמת ניצחים, והשנייה קיימת גם שם בתור חושך ושקר ניצחים.

בעיני הליברלים, תפיסת האדם כאישיות אוניברסלית, רציונלית ואוטונומית, שכוללת את עצמה, היא אקסיומה מובנת מאליה, אובייקטיבית ואוניברסלית, והיא אחת מהתפיסות שמקנות לתרבות המערבית את עליונותה. ואולם  ההילה האוניברסלית שהתרבות המערבית מלבישה על ראש האדם כייצור אוטונומי אחיד, בעל שיפוט ותודעה עצמית, איננה בהכרח מוצדקת. בהשוואה לתפיסת האדם בתרבויות העולם, התפיסה המערבית-ליברלית אינה רק לא-אוניברסלית, אלא גם פרטיקולרית (ייחודית), גם פיקולרית (מוזרה/משונה) וגם כוחנית. הפילוסוף צ'רלס טיילור והפסיכולוג א' א' סמפסון  מביאים טיעונים משכנעים שהתפיסה המערבית של האדם, כיחיד פרטי עצמי מונולוגי, המורחק מדו-שיח עם קהילה, מסורת והיסטוריה, מביאתו תדירות לתחושות קשות של תסכול, זעף וניכור.  מכאן ניתן להסיק שתפיסת האדם הנדונה אינה רק ייחודית ומוזרה, אלא גם עוינת ומזיקה לקיומו התקין, לפחות בכוח.  

יתרה מזאת, על סמך ההתפתחויות האחרונות בפסיכולוגיה הדיסקורסיבית והארגומנטטיבית, ניתן להביא ראיות חזקות לכך שהתפיסה הנידונה אינה רק ייחודית, מוזרה ומזיקה בכוח, אלא גם לא אמינה. לפי התפיסות המחדשות של האדם העולות מן ההתפתחויות האמורות, האדם, בעצם החיים שמוטלים עליו לחיות, הוא ייצור דיאלוגי הנקרא תמידית לשקול את מגוון האפשרויות והעמדות שמציאות החיים מציבה לפניו. הגישה הרטורית תופסת את ה"אני" כנוצר תמידית באורח דינמי בדו-שיח עם האחר.  ה"אני" נוצר ומתהווה באמצעות מערכת אין-סופית של דיאלוגים כאלה. בניסוחו של  וולושינוב:  "המלה תמיד מכוונת אל הזולת שאליו היא מופנית, אליו שהיא אמורה לפנות...כמלה היא תמיד מוצר של מפגש/יחס בין דובר לבין מקשיב, בין נותן 'דבר' לבין מקבל 'דבר'... אני מטביע בעצמי צורה מנקודת מבטו של הזולת, בסופו של דבר מנקודת מבטה של הקהילה שאני משתייך אליה.  מלה היא טריטוריה בה שותפים... משמיעה ושומעה".

לסיכום, גישות אלה מעלות סימני שאלה קשים בעניין התקיפות של ההבחנה שישראלים אלה מבחינים בין תרבות גבוהה (שלהם) ותרבות נמוכה (של המסורתיים); ההלל שהם גומרים על התפיסה המערבית של ה"אני" החופשי;  הקבורה שהם קוברים את ה"אני" המשועבד של התרבות המסורתית.

                                      *

הפרדיגמה המהותנית של התרבות, המצויה בתשתית תפיסותיהם של המסורתיים והליברלים, מובילה אותם לשיח מונולוגי ביניהם. בשיח מסוג זה כל צד מתייחס לזולתו כ"הם", מי שאינם "אנו" - מי שיוצרים אותנו בהיותם "הם".  המושגים של "משרת נחות" ו"כלי-הרג דוממים" השאולים מסמפסון, ועבודתו של שי-זו, יכולים לשפוך אור על טיבם המונולוגי של היחסים בין המסורתיים לליברלים.

סמפסון מראה שהתפיסה המערבית של האדם כ"אני" פנימי, המכיל את עצמו, הקנה לדוגלים בה את האפשרות לראות בזולת שלא דמה לדימוי זה את משרתם הנחות: הזולת האחר שנחיתות תרבותו מעידה על עליונות "תרבותנו" ומנציחה עליונות זאת. הוא גם מצביע על כך שבמרוצת ההיסטוריה, בשאיפתם להשתלט על זולתם, עמים השתמשו לא רק בכלי-הרג פיזיים-צבאיים, אלא גם במה שהוא מכנה "כלי-הרג דוממים יותר". כלי-הרג אלה מתגלמים בניסיון החברתי התרבותי, באמצעות דיבורים ומעשים, להבנות את הזולת האחר כנחות, כלא אנושי ואף כדמון.  מובן שלא רק שאין צורך כלשהו להעניק כבוד ליצורים נחותים אלה, אלא קיימת חובה פוליטית תרבותית ל"חנכם", במקרה הטוב ביותר, ולדכאם, לשעבדם ואף לחסלם, במקרים הגרועים יותר. בניתוח ששי-זו עושה ביומנים של הולנדים שמתיירים בסין, הוא מראה שבאמצעות רטוריקה נייטרלית כביכול ההולנדים מציגים את התרבות המערבית כנורמטיבית ואוניברסלית ואת התרבות הסינית כמפגרת וקפואה.

במקרים רבים מה שהסינים "נעשים" בעיני ההולנדים, המסורתיים "נעשים" בעיני הליברלים, ולהפך. ניתן גם "לראות" בדברים שכל אחת משתי קבוצות אלה אומרות האחת לאחרת דימויים של "כלי ההרג הדוממים" שסמפסון מזכירם. באמצעות מלותיהן ומעשיהן כל קבוצה שוללת תדירות את אנושיותה של  רעותה. לדעתנו, יש אולי אפשרות לחולל שינוי בטיבם המונולוגי, המתעלם והאלים של יחסים אלה. אפשרות זאת מצריכה המרת הפרדיגמה המהותנית של התרבות בפרדיגמה הדיאלוגית שלה. תרבות מומשגת מחדש, שאינה נתפסת כמבטאת מהות נתונה, מסורתית, מודרנית, מערבית או יהודית, נתפסת כמערכת של הקשרים קומוניקטיביים, כתבניות המכוננות ומתכוננות בתהליכים אינטראקטיביים נתונים. תרבות זאת לא תהיה בחוץ ואף לא בפנים, אלא "בין": מנוהלת ונבנית תמידית, בתזמון חברתי על הקשריו השונים. בנוסף לכך היא תכלול את אימוצה של ההגדרה המחודשת  של ה"אני", שמוצעת על ידי המודרניות הגבוהה או על ידי הפוסט-מודרניות. הגדרה זאת מבקשת להחליף את ה"אני" המהותי-המודרני ב"אני" שאינו מהותי אלא דיאלוגי: "אני" המתהווה בדו-שיח עם האחר.

אם תמונה דיאלוגית זאת של התהוות ה"אני" הולמת באורח אמין את המציאות האנושית ותרבותה,  אז השאלה העולה אינה האם יתקיימו דיאלוגים בין שתי הקבוצות האלה, אלא כיצד יתנהלו דיאלוגים אלה? האם יהיו מונולוגים אלימים, הסגורים אל עצמם והמסתגרים כלפי זולתם, המשתיקים והמשתקים אותו, או דיאלוגים אמיתיים שבהם ה"אני" נבנה, כדברי סמפסון, בחסדיו של ה"אחר".

נראה לנו שהאפשרות לבחור בדרך האחרונה, הכוללת הכרת פניו של הזולת וקשב אדיב לקולותיו, קשורה בחוזקה לאופן שבו השוני ויחסי הגומלין בינו לבין האוטונומיה והחירות יומשגו ויתבצעו בפועל. בינתיים, עד ימינו, אנו מתרשמים שהתייחסותם של הליברלים ושל המסורתיים לשוני היא בעייתית. בגלל התוקף האובייקטיבי והאוניברסלי שהראשונים מייחסים לתרבות המערבית, הם נרתעים מפני השוני התרבותי של אחרים זולת עצמם בכלל, ושל המשתייכים/ות למשפחתם היהודית הדתית המסורתית בפרט. מכאן, היפתחותם לחשיבה ביקורתית חדשה על עמדתם לשוני, שתעודדם להעניק יחס של כבוד אליו, היא שלב אחד מהשלבים הראשיים בדרך לאפשרות קיומו של שיח דיאלוגי.

בגלל התוקף האובייקטיבי והאוניברסלי שהאחרונים מייחסים לתרבות המסורתית הדתית, הם לא רק מודעים לשוני ולחשיבותו, הם גם מבליטים אותו ומתגדרים בו. אם כי אנו סבורים שהשוני הוא תנאי הכרחי להבניית תרבות וזהות, הוא אינו חייב לשפוט או להישפט, לשלוט או להיות נשלט.  מכאן, שהיפתחותם לחשיבה ביקורתית חדשה על עמדתם הגאוותנית לשוני, שתעודדם לאחוז בו  אחיזה אדיבה, לא שופטת זולתם ולא משתלטת עליו, היא  גם שלב אחד מהשלבים הראשיים ההכרחיים בדרך לאפשרות קיומו של השיח האמור. לדעתנו, כאשר השוני בין שתי קבוצות אלה לא ייתפס כסיכון וכאיום, אלא  כסיכוי וכהזדמנות, הן אולי עשויות לגלות שהאחת יכולה ללמוד מהאחרת דברים חדשים ומעשירים על עצמן, וגם למען עצמן.

אך אם ניסיונות אלה לא יישאו פרי, הרי שלכל הפחות בהתגברותם על הפרדיגמה המערבית המהותנית של התרבות, שני הצדדים ילמדו לשקול את כובדה של "תרבות" האחר; להימנע מיחס אלים כלפיה; ולרכז את כוחם בבניית עולם משופר יותר המושתת על אחריותן האנושית.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד