השופר והחצוצרה
השופר והחצוצרה

בארי צימרמן מלמד בשיטין, מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה * הקטעים המרכיבים את המסה נכתבו ופורסמו בבמות שונות בעשרים השנה האחרונות 

 

על הבורות * על הזיכרון וההכחשה * על הפירוש הלא רבני של פסח וחנוכה * על עוצמתו של מושג האלוהים * על מכשלות ההתמודדות היהודית עם השואה * חמש רשימות מחשבה ומדרש שהיו למסה אחת

1. גּוּף וְזִכָּרוֹן

"וּמָה שֶלֹא הָיָה שֶל גּוּף, לֹא יִזָּכֵר", סיים עמיחי את אחד השירים, שבזכותם הפך לגוף ויזכֵר. הרחק מהקשרה העמיחיי מונחת שורה זו שנים הרבה בשורש מאמצַי להבין את דור אבותיי - "האבות המייסדים", ובהם גם הורי ממש - שהם, כמובן, מאמצַי להבין את דורי ואת עצמי בתוכו.

אי-יכולתו של האדם לזכור, לאורך זמן, את מה שאינו מוחש, מתחרה, כנראה, ביכולתו להתכחש לאי היכולת הזאת. דור-אבותיי היה ספוג ב"גופם" של חגי-תשרי - ראש-השנה צִלצל בו שופר וסִלסל בו חזן; יום-הכיפורים יצק "כל נדרי" ו"נעילה" - ולכן גם זָכַר חגים אלה בבואו לבנות ולהיבנות בארץ המובטחת. אך כאשר התברר פתאום שבתוך המהפכה הגדולה צריך גם לגדל ילדי-פרא אסיאתיים מוזרים, לא שמו המייסדים לבם לכך שתודעת בניהם ריקה מהמצוי בתודעתם-הם וכי דיון תיאורטי בשאלות התרבות היהודית אינו מספק תחליף נאות לתרבות היהודית עצמה.

אנשים, שגוף יהודיותם לוּבן בהם מילדותם באש בית הכנסת, לא היו זקוקים עד אחרית-ימיהם למגע ישיר עם "גופֵי" היהודיות, כדי שזו תזרום בעורקיהם כמימים ימימה.  אנו, בניהם, מבינים היום כי לא חוברנו אל ה"גוף", ואנו ממלמלים ביחד עם עמיחי: "ומה שלא היה של גוף, לא יזכֵר", ונוכחים לדעת שהוא צודק. הורינו שתקו את ה"גוף" אליו היו מחוברים, ובשתיקה זו חצצו בינינו ובינו.

והיכן ההכחשה? בעובדה שהם לא הבינו, לעתים עד סוף ימיהם ממש, כי מה שלא נמסר בפועל, מוגש בגוף, לא מוגש כלל.

דוגמה לכך אפשר למצוא בפסקה משנות החמישים, פרי-עטו של אחד המייסדים, בסוקרו את "סדר הפסח" בקיבוצו:

"וכשם שמצווה עלינו להרבות בשירים ולהוסיף עליהם שנה  שנה, כך מצווה עלינו לא לשיר בסדר פסח שירים שאין מקומם בחג אם גם יפים הם מבחינה מוסיקלית. וכי מה הקשר בין השיר 'מי יעלה בהר אדני' - פרק שהיהודים אומרים אותו בהתרגשות רבה ובכוונה גדולה בראש השנה לפני תקיעת השופר - ובין חג החירות  והאביב?"

התמרמרותו של הכותב על בורותם של מארגני הסדר וקובעי תוכניתו, יונקת מבקיאותו הספונטנית בארסנל המלים היהודיות המשובצות ברחבי אימפריית החגים של היהודים. אך מה שצורם את אוזנו כלל אינו מוחש לאותם אנשים שלא גדלו, כמוהו, במחיצתן של מלים אלה.

"מה שלא היה של גוף" לא רק שלא ייזכר, אלא אף לא יובא בחשבון שעושים המנוּעים-מלשכוח, בניהם הבורים של המהפכנים-היודעים. מי ששואל מה הקשר בין מלים-של-ראש-השנה ובין פסח, מניח, כנראה, שמקומן מובטח להן בראש-השנה. ההיגיון המהפכני שלו תופס את החג הלא-רבני, הקיבוצי, כיורש שיטתי של החגים הרבניים המקבילים, תוך שמירת מקומן המסורתי של המלים באגף המתאים להן. ההיגיון המהפכני שלו מונע בכוח הזיכרון. בחירותיו, השמטותיו, שינוייו - כולם יונקים מבקיאותו בחג הרבני. וגם בשוררו ביאליק בהסבו אל שולחן ה"סדר", גם בדקלמו טשרניחובסקי בקבלת חג ראש-השנה - הנוסח הרבני בתודעתו שוכן, מעניק בשתיקתו עוצמה וצבע למושר ולמדוקלם.

לעומת זאת, באורח פרדוקסלי, ההיגיון המסורתי של דור הבנים, מי שקיבלו על עצמם להמשיך מסורת-אבות כפי שנמסרה בידיהם, מוּנע בכוח הבּוּרוּת.

בורות אינה זהה לחוסר-ידע. רובנו חסרי ידע מקיף בתחום הציור הפלמי, ובכל זאת איננו תופסים עצמנו כבורים. חוסר-ידע הופך לבורות כאשר הוא מצמית את יכולתך לתפקד בתחום חיוני לך. אם אנו תופסים את קיומנו כיהודים כעניין חיוני לנו, הרשות בידנו לכנות חוסר-ידע נרחב בתחום היהודי בשם בורות.

כמובן, אין לי עסק עם מי שסבור כי ידע  בנושאים יהודיים כמוהו כידע בעסקי הציור הפלמי, ואין לי עסק גם עם הסוברים כי ידע בנושאים יהודיים אינו סובל לצדו שום תחום-ידע נוסף. אלה כאלה תופסים כחוסר-ידע את שאני תופס כבוּרות בתחום הקיומי האלמנטרי של חיי היהודים.

היהודי הבור, הן היצור כשלעצמו והן הנפח הציבורי העצום שהוא תופס בתוך הכלל היהודי בימינו, דבר-מה חדש הוא בעולם. ה"יְבּוּרְדִי", אם ניתן לכנותו כך, אינו מה שכינתה היהדות הרבנית (במטבע לשון מקראית שעברה מטמורפוזה דרשנית): "עם הארץ". היהודי ה"עמארצי" יודע שהוא "בור" ביחס ללמדנותו ובקיאותו של ה"תלמיד חכם", אך בורותו היא, בדרך כלל, ככתמים לבנים נרחבים על-פני מפה גיאוגרפית הידועה לו בקוויה הכלליים.

זאת ועוד: ה"יבורדי" דהיום הוא פעמים הרבה משכיל רחב-אופקים בתחומים אוניברסליים רבים, בניגוד ל"עם הארץ" של פעם, שבורותו היהודית היתה ים-של-ידע ביחס למיעוט ידיעותיו בשטחי-תרבות חוץ-יהודיים. האלטרנטיבה ההשכלתית הזו, שימיה המודרניים כימי ה"משכילים" הראשונים (שהשכלתם היהודית היתה רחבה), מעמידה את ה"תלמיד חכם" הרבני המתנכר לתרבות החוץ-יהודית כ"בור" בפני עצמו - כך מגן ה"יבורדי", לעתים, על בורותו היהודית, בהשמצת בורותו החוץ-יהודית של בעל-דבבו הרבני.

אך האמת צריכה להיאמר, אף אם קשה היא: רעה שבעתיים בורותו של ה"יבורדי" מזו של יהודי רבני-"חרדי" בלתי-"משכיל". זה האחרון לוקה בממד התרבותי, המדעי, האוניברסלי - יש בו פגם כ"אזרח העולם". זה חמור, זה עצוב, זה מעורר רחמים, אך אין זה מסכן את קיומו הרוחני, שכן עיקר עיקריו של קיום זה מצוי בו בשפע: זיקה ספונטנית ואינטנסיבית לסמלי-הזהות היהודיים, אותם הוא מכנה "מצוות שבין אדם למקום".

בורותו של ה"יבורדי", לעומת זאת, יש בה משום סכנה מוחשית לא רק להמשך קיום הזהות היהודית בו, או בצאצאיו אחריו, אלא אף לאותו קיום פיזי אלמנטרי של מדינת היהודים שעליו הוא מופקד. כי מי שיאבד את טעם הייחוד היהודי יאבד במשך הזמן גם את טעמי ההגנה על ייחוד זה. ה"יבורדי" המצוי מנותק הן מידע יהודי תיאורטי נכבד והן מידע יהודי מעשי: הוא יודע מה היא כיפה, אך מעולם לא חבש כיפה. ההגדרה הטובה ביותר לו היא: אילם. ואולי: חֵרש-אילם. כל עם נותן בעצמו סימנים כפולים, הן בלשון-הפה, השפה הלאומית, והן בלשון-הגוף, שהיא מגוון הביטויים המוחשיים לייחודו של העם, בתחום הלבוש, המזון, האמנות וכד'. גם העם היהודי מתנהג כעמיתיו ולשון-הפה, העברית, היא לנו רק פן אחד של הבעת ייחודנו הלאומי. ה"יבורדי" מתאפיין בדגש הכבד שהוא קובע בזיקתו אל לשון-הפה, המנוגד לקלות  שבה הוא פוטר את עצמו וילדיו מזיקה אינטנסיבית יותר ללשון-הגוף.

החידוד המגדיר אותנו כ"גויים דוברי עברית" מכוון בדייקנות רבה אל נקודה זו עצמה.

במה אנו אילמים? באי-יכולתנו לתת מבע מוחשי אינטנסיבי ליהודיותנו. לשון-הגוף היהודית זרה לנו מלידה.

במה אנו חירשים? בניתוקנו ממערכת הסמלים היהודית. איננו "שומעים", בתוך בלִיל הזמן הרועש, את האקורד היהודי המיוחד: ב"עשרת ימי תשובה" אנחנו בסוף ספטמבר, בראש חודש חשוון אנחנו באמצע אוקטובר, בעיצומה של שבת אנחנו חוגגים מסיבת "ליל ששי" ובתשעה באב אנחנו עושים "על האש".

מי שאינו חבר בקהילה שיתופית, אינו מוצא לפניו אלא קהילת בית-כנסת שבה יוכל לתת מבע ליהודיותו. והרבים שאינם חפצים בכך אכן נותרים בלא קורת-גג יהודית, והם ובניהם אחריהם ממשיכים להיות "יבורדים גמורים".

על אף שבורות ציבורית היא גזירה שאין הציבור יכול, לאורך דורות, לעמוד בה כציבור, אנו מסרבים להתוות פתרון-של-אמת ומפעילים פתרון-לכאורה המסייע לנו לדחוק את הפחד אל מרתפי-השכחה: גן-הילדים הממלכתי ובית-הספר הממלכתי, בהם מתרגל הילד דקלומם של טקסטים יהודיים, שמקום חיותם היחידי הוא מוסדות אלה עצמם. היות שכף-ידו של גן-הילדים אינה פוגשת בתנופתה את כף-ידה של הקהילה או המשפחה, מתבטלת מחיאת-הכף וכלה מן העולם, והשתיקה הולכת ונמשכת.

כך, לאורך שנים, נגררים אנו, ה"יְבּוּרְדים", אל עבר צומת היסטורית, שכבר ניתן לראותה בעין, שבה ניאלץ אנו, או צאצאינו, לבחור בין שתי חלופות: יהודיות רבנית או פרישה מיהודיות. גווני-הביניים ייעלמו. חלשים נהיה מכדי לעמוס דקויות קלות על כתפינו.

רק החד והמוחלט יתאים לנו. או- או. אוי - ואבוי.

נשאלת השאלה, איך נהפוך עקב אכילס למדרך עוז? איך נחשוף את יתרון החולשה ונהפכו לבסיס מוצק של איתנות עתידית?

בורותנו היהודית, שאסור שנתכחש לה, צריכה להפוך מעובדה מודחקת, מזולזלת ומפחידה, לנקודת-מוצא מובחנת המכירה בערך עצמה. זה קו-הזינוק של מסענו הארוך אל האותנטיות היהודית שלנו.

כאשר ניתקו אותנו אבותינו המייסדים מן הזיקה האינטנסיבית לסמלים היהודיים, שהיתה מנת-חלקם, ניתקונו גם מתכנים מסוימים שהיו, בתודעתם, מחוברים ללא-הפרד אל סמלים אלו. ראש וראשון לתכנים אלה היתה הזיקה למטאפיסי כיסוד יהודי הכרחי, כלומר, ההנחה שאינך יכול לתפקד היטב כיהודי אם אינך "מאמין באלוהים".

שנייה בחשיבותה, כפיפות לסמכות רבנית כיסוד יהודי הכרחי, כלומר, ההנחה שאינך רשאי לקיים זיקה זהותית אל סמלי היהודים שלא באופן המדוקדק שמכתיבה ההלכה הרבנית. שני יסודות תוכניים אלה נתפסו על-ידי אבותינו כשגויים - ועמם היה הצדק. אלא שכפי שכבר ציינו קודם לכן, עניין אחד הוא לומר כל זאת בעוד הסטרוקטורות היהודיות אצות-רצות בוורידיך, ועניין אחר הוא להפנים זאת ללא הסטרוקטורות הללו.

האם היהדות תישאר תמיד, כדברי ברנר, שד שאם תושיט לו אצבע הוא ירצה לקחת את היד כולה, או שמא אפשר להושיט לה יד ועם זאת לשמור על חופש המחשבה והפעולה, לקיים זיקה אינטנסיבית לסמלי-היהודים בלי לוותר כהוא זה על ערכי-האנשים?

תודעתו הערכית של ה"יבּוּרְדִי” נקראת היום למפגש מחייב עם סמלי-היהודים. ניכוסם של הסמלים יניב, כמו מאליו, פרשנויות תוכניות להם, באשר סמל הוא לעולם דבר-מה הפתוח לאין-סוף זיקות, ויצור סיכוי נפלא להיווצרותו של ציבור יהודי חדש-ישן.

אל ננסה לנגן את הקונצ’רטו לחצוצרה של היידן - בשופר. היידן פירושו עולם, פירושו אנוש, פירושו חצוצרה. שופר פירושו יהודי. השופר הוא חלק מ"לשון הגוף" של היהודים.

"ומה שלא היה של גוף, לא יִזָכֵר".

2. הרהור לכבוד החנוכה

אם נדרג את חגי ומועדי ישראל על-פי מידת היענותם לתביעותיו החדשניות של היהודי הלא-רבני (שהוא, בלשון העממית, היהודי ה"לא דתי" או ה"חילוני") נמצא, בראש הטור, את חג החנוכה, ובסופו את יום-הכיפורים. אמת המידה להיענות זו היא: היקף ההתנהגויות הסמליות הקשורות בחג, אשר נתפסות על ידי היהודי הלא-רבני כ"שייכות" בלעדית ליהודי הרבני.  כך, למשל, יושב היהודי הלא-רבני אל שולחן ה"סדר" בפסח וקורא ב"הגדה", אך עסקי  הגעלת כלים, הקפדה קיצונית על איסור חמץ, התפילות המיוחדות הנאמרות בחול המועד, וכו' - כל אלו אינם מעניינו.

יום הכיפורים, לבד, אולי, מן הצום, משמירת שבתון כפויה ומגיחה חד-פעמית לשמיעת "כל נדרי" או "נעילה", נמצא כולו מחוץ לתחומו של היהודי הלא-רבני. וכך גם, כמה מפתיע, חג הפורים, שדבקים בו יהודים לא-רבניים רבים בהתנהגויות קרנבליות מוזרות, תוך שהם מדלגים ברגל עבה על ההתנהגות היהודית המרכזית: קריאת ה"מגילה".

לבד מט"ו בשבט - אותו איני כולל בטור החגים דלעיל, מחמת היותו, בעצם, יצירה יהודית לא-רבנית מלכתחילה, שנתלתה בתירוץ עתיק ויצרה מתוכו חידוש יחיד במינו - אין כחנוכה חג שחלה בו מטמורפוזה כה חדה, ממש כפי שניסח זאת יוסף קלויזנר בשנות השלושים:

"מה היתה חנוכה לפני ארבעים שנה? - 'על הנסים'  ו'הלל' וקריאה קצרה בבית הכנסת, הדלקת הנרות הקטנים והדקים של שעווה או של שמן, בבית לביבות וקלפים לגדולים וסביבון לקטנים. ומה היא  חנוכה עכשיו? - חג החשמונאים. חג מלא תשואות. חג לאומי גדול, שבכל תפוצות ישראל חוגגים אותו בנשפים ובנאומים, בשירות ובזמירות, בטיולים ובתהלוכות. כאילו נשמה חדשה  נופחה בחג העתיק ורוח אחרת נתחדשה בקרבו".

אכן, צניעות ציונו הרבני של חג החנוכה, מתקופת המשנה והתלמוד דרך כל תקופת הגלות הארוכה, איפשרה השתלטות דרשנית אפקטיבית של הלאומיות היהודית המתחדשת על חג זה.

העתקת הדגש התוכני מנס פך השמן אל נס המרד החשמונאי היתה חלק מן המהפך הלאומי שחוללו יהודים לא-רבניים, במהלך הדורות האחרונים, בהווייתם ובתודעתם. הצלחתו המדינית הכבירה של מהלך זה - ריבונותם הלאומית של היהודים - גרמה לכך שאותם "נשפים ונאומים", "טיולים ותהלוכות", הנישאים בפי קלויזנר כסממנים חדשניים מאפיינים, נתבטלו בקהילה הלאומית הריבונית כמעט לחלוטין. תכני העצמאות והריבונות הועתקו אל יום העצמאות, וחג החנוכה כמעט ושב אל חיקם הבלעדי של ה"הלל" ו"על הנסים", לולא הגנה עליו זכותן של אותן "שירות וזמירות" שהזכיר קלויזנר.

יחד עם חגים כמו ראש השנה, סוכות, פורים, פסח ושבועות (= חג הביכורים), נשמרת עד היום חיותו הלא-רבנית של חג החנוכה בזכות הזמר העברי הקשור בו והמושר בו. תנופת יצירה מרשימה בהיקפה, לאורך יותר ממאה שנה, הניבה קורפוס ענק של שירי חג, המתפקדים עד היום כחישוק יהודי השומר על מועדי ישראל מפני שיבה חפוזה והיסטרית אל מתכונתם הרבנית הישנה. העובדה שאוכלוסיית המזמרים-בפועל כוללת בעיקר ילדים, אינה מפתיעה - רוב החגים היהודיים מקבלים את ביטויים הלא-רבני בעיקר בעולמם של ילדים, דבר המאפשר למבוגרים הנבוכים לקיים זיקה מסוימת אל לוח השנה היהודי, בלי להיות מחויבים ברצינות למשמועו הבוגר.

בעוד שלפני 150 שנה היו הטקסטים הקשורים בחגים נאמרים בעיקרם על ידי מבוגרים - והילדים הצטרפו לאמירתם כמי שמצטרפים להתנהגויות בוגרות - הרי היום, בחברה היהודית הלא-רבנית, הטקסטים הקשורים בחגים מושרים בעיקר על ידי ילדים, והמבוגרים מצטרפים אליהם כמי שמצטרפים להתנהגויות ילדיות. תהליך זה, שניתן לכנותו בשם אינפנטיליזציה של לוח השנה היהודי, קשור  בטבורו במהלך תרבותי חברתי עמוק. דורות המייסדים - בתוך מהפכתם העצומה - נרתעו מהעברתה של מורשת טקסטואלית נרחבת לדורות בניהם (בשל היותה ספוגה בתכנים תיאולוגיים-רבניים שבהם מרדו) והעדיפו להרוות את צמאונו הטבעי של הילד  למלים טקסיות ביצירות מילוליות חדשות, שצלצולן הפוליפוני באוזני ההורים-הזוכרים היה שונה לחלוטין מן ההד האוניסוני שיצרו באוזני הילדים הבלתי-יודעים.

הטלת עול הנאמנות ללוח השנה היהודי על  כתפי הילד - שגן הילדים והכיתות הנמוכות של בית-הספר היסודי הם לה סוכנים נאמנים - מצאה, כאמור, ביטוי נפלא ביצירות הזמר העברי ששמשו בה. איך נתאר לנו ראש השנה בלי "שנה עברה, שנה חלפה",  סוכות בלי "פטיש, מסמר", "חג אסיף" ו"שלומית בונה סוכה",  חנוכה בלי "אבי הדליק נרות לי", "נר לי נר לי, ו"סביבון סוב סוב", פורים בלי "זקן ארוך לי עד ברכיים",  פסח בלי "חלף הגשם" ו"שמחה רבה",  שבועות בלי "סלינו על כתפינו"?

יצירות זמר עבריות אלו, על הטקסטים החדשים שלהן ולחניהן הנהדרים, מהוות עד היום את הפיגום לזיקת היהודי הלא-רבני אל חגי היהודים, כי רוב הפיגומים האחרים, המסורתיים-רבניים, נתפסים על ידיו כ"שייכים" לאלו הקרויים בפיו "דתיים". העובדה שפיגום זה בנוי על גבם של ילדים, והמבוגרים חוסים, בעצם, בצילם, מעלה את השאלה: עד מתי יכול מצב בלתי-נורמלי זה להתקיים?  התשובה אינה ידועה לי, אך סבורני כי יש ביכולתי להצביע על תופעות שאולי מעידות על שלב התפתחות חדש, שבו יעבור זמר החג העברי, בחלקו, לפחות, גם אל רשות המבוגרים.

דומני  שהזמר העברי בכלל, גם בלי קשר לחגים, נהנה אצלנו ממעמד מאלף בייחודו. ודאי שמעמד זה לא היה יכול להתמיד אלמלא היו נכתבות אצלנו יצירות זמר מעולות. אך מעבר לאיכותן, החופפת לעתים את זו של מה שקרוי בעגה מקצועית "השיר האמנותי", מתפקדות יצירות הזמר העברי כמושא סמלני של הזדהות עמוקה עם התרבות הלאומית, המאחדת מזרח ומערב למארג משולב ומורכב. מתוך קש וגבבה הכרחיים של חטיפים מוסיקליים, מוברגים בתודעה הלאומית, זעיר פה זעיר שם, ברגים של זהב, אשר הופכים עם הזמן לסמלי-זהות תרבותיים, ולעתים אף מצטרפים למין הוויה מופשטת שאולי פעם ניתן יהיה לצרפה אל "סידור התפילה" הלאומי.

הפופולריות של הזמר העברי בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים, על אף תנודות שהיא עוברת מדי פעם, משמשת הן כתריס בפני אמריקניזציה מופרזת של התרבות, והן כמכנה משותף נפלא להתחדשות אפשרית של תודעה יהודית לא-רבנית בקרב מבוגרים ונוער. מה שדרוש כעת הוא חיבורם של הלחנים המתנגנים עם המלים העתיקות.

דווקא בחנוכה יש דוגמה לחיבור כזה ("מעוז צור", שלחנו הקלאסי מתייחד במקורו), והוא מצוי גם בחגים אחרים, אך מועטות הן דוגמאות אלו ביחס לרוב יצירות הזמר העבריות, המחברות טקסטים חדשים עם מוסיקה חדשה. ניתוקו של היהודי הלא-רבני מטקסטים יהודיים רבים, שאותם הוא תופס היום כ"שייכים"  ליהודים ה"דתיים", יכול להסתיים בכי טוב עם התחברות מחודשת אליהם בעזרת החייאתם המוסיקלית בלבוש הזמר העברי.

דוגמה מצוינת למקרה כזה מהווה סיומו של ה"קדיש", המוכר ליהודים רבים בלחנה של נורית הירש  ל"עושה שלום במרומיו". יוצרי הזמר העברי הם היום בעלי יכולת להוציא מן הכוח אל הפועל תהליך  של זיקה מתחדשת של המוני-עם אל טקסטים יהודיים, תוך הפקעתם מבלעדיות "דתית" משתקת.

דוגמה נוספת היא לחנו של יאיר רוזנבלום, מן היוצרים החשובים שקמו לנו בתחום הזמר העברי, לפיוט המסורתי "ונתנה תוקף" מן המחזור של הימים הנוראים, שנכלל בטקס לציון יום-הכיפורים בקיבוץ בית השיטה. במחי לחן אחד הוחזר טקסט רבני שטוף רליגיוזיות, הומה-אל ועתיר-דת, אל חיק קהילה לא-רבנית, אשר לא ויתרה לשם כך על שום תוכן הומניסטי המקובל עליה. להפך, השמעתו של הפיוט במקום הראוי לו (בית-כינוסה של קהילה יהודית) ובזמן הראוי לו (יום הכיפורים) יצרו אדוות מיוחדות בתוך הים העתיק של היהודים.

שעה טובה היתה שעת השמעתו הראשונה של הפיוט, מפיו של חנוך אלבלק, בקהילה זו ובלחן זה. שעות נוספות של קורת רוח צפויות לנו כאשר יוחזרו אל חיקנו היהודי טקסטים יהודיים נוספים בעזרת לחנים חדשים, בבחינת קנקן שבזכותו מתאפשרת לנו הזיקה אל מה שבתוכו, ואשר ראוי שישכון בתוכנו.

נרות חנוכה ראוי להם שיוקפו לא רק ב"אנו נושאים לפידים", אלא גם בלפידים שנושאים יהודים בעבורו בכל העולם - לפידי הברכות המסורתיות, שעל אף תוכנן ה"דתי", שלנו הן לא פחות מאשר של כל אחד אחר. אם אין אנו מכירים אותן בלחנים הקיימים, נלמדן, או נצפה למלחין שיצמיח למלים כנפיים חדשות. גופה של הציפור היהודית לא לעולם ימריא על כנפי הילדים. זקוק הוא לחוכמת המבוגרים, ליכולתם לנטוע תכנים חדשים במלים ישנות, להכרתם בצורך הנפשי, המשותף לילד ולמבוגר, בסמלי-זהות המעניקים משמעות לחיי הפרט עלי-אדמות.

"הנרות הללו  א נ ו  מדליקין..." - אל נוציא עצמנו מכלל "אנו".


                                         *

3. קריאה לסדר

ברדת ליל פסח על ראשי, כאשר אעטף בטלית אורותיו הבוהקים של אולם ליל-הסדר הקיבוצי, בשבתי אל השולחן הארוך ולנגד עיני אחת מאותן "הגדות" החוצצות זה כמה דורות, דווקא בערב זה, בינינו ובין "כלל ישראל", יעלו ויבואו לפני אותם קולות, ששנים על שנים הייתי רגיל בהם, והנה עתה אבדו ואינם.

תופעת ה"חזקה" על "קריאה" או שיר מסוים לאורך שנים מוכרת לכל מי שצבר שעות "סדר" קיבוציות רבות, ודומני שהיא מקרה מיוחד של הפרטה ואחות צעירה לתופעה דומה בקהילות בתי-הכנסת לאורך הדורות. עוד מצלצלת באוזני העפלתה הנועזת של דרורה, ב"סדר" נעורי  הרחוק במשמר-השרון, אל גובהי הסופרן: "ירקבו בקלונם, סרוחים על צרורותם...", בלחנו המקפיץ של יהודה שרת, ל"קומו תועי מדבר" ("מתי מדבר האחרונים") של ביאליק. עוד זכורים לי, להבדיל, קולותיהם של אחרים, איש איש בהגייתו המיוחדת,  אשר אינם מסבים עוד אל שולחן ה"סדר" בעמק הבכא שלנו.

על  רקע ארעיותה של ה"הגדה", מצד אי-הביטחון  בהישנותה המדויקת לשנה הבאה, בלטו טקסטים שהיו להם בעלי-בית ברורים. אותם, ידעת לבטח, לא תוכל ועדת התרבות לנפות בנוח עליה רוח החידוש. פסוקים יתומים ניתן לגנוז, אך זכות הקריין תגן על חזקתו. והנה, חלפו שנים, דור הולך ודור בא, מי בעתו ומי שלא בעתו. גם קריינים, בעלי-חזקה, מסלסלי בגרונם, בני תמותה הם.

אני עקרתי לקיבוץ אחר ובו, כמובן, "הגדה" אחרת וזכרונות אחרים על בעלי-חזקה אחרים. ובשבתי בקיבוצי אל הגדת התק"מ, מעשה-טלאים שבא להנחיל ונמצא מכשיל, אולי ישאו אותי רעיוני אל נקודת החיבור שבין ימות החול הקיבוציים דהיום ובין החולות הנודדים של הפסח הקיבוצי.

צל של מידה כנגד מידה היסטורית מעיב על ערוב ימיהם של ותיקי התנועה הקיבוצית שעודם (עד מאה ועשרים!) עמנו כיום. חירות ההכרעה ההיסטורית שעמסו על גבם, עת נטשו הורים וקהילה למען אופק לאומי, מהפכני, חלוצי באסיה הרחוקה, עובדה במהלך יצירתם הקולקטיבית לציווי תוכני-תרבותי, אותו איוותה נפשם להנחיל ל"דור ההמשך". והנה, ככל שהולכים המייסדים ונפטרים לעולמם, כך מעז יותר אותו "דור המשך" ליטול לעצמו חירות לאי-המשך.

בנפשם פנימה, כך מסתבר יותר ויותר, נוטה הכף, אצל מרבית החברים, נגד "קיבוץ", אך בפרהסיית ההצבעה, כל עוד מהווה נוכחות המייסדים החיים מסה קריטית, מתמהמה הניתוץ בינתיים. כאן חוזר  ומופע הפרדוקס ההכרחי, המגיע כעת  אל נקודת רתיחתו שבה, חלילה, יתפוצץ לרסיסיו, או, לחלופין, יתיך עצמו לתחייה מחודשת.

דור המייסדים, שידע בנאמנות מופתית להקרין תביעות תוכניות-ערכיות אל מי שהכתיר כממשיכיו, נכשל בהבנת הצורך העז של דורות הממשיכים להכות שורש לא רק בעומקה של אדמת המקום, אלא גם בעומק התודעה ההיסטורית, היהודית, הגלותית, הסבאית.

קשה הדבר לאומרו, ולכן אתנסח עכשיו בגוף ראשון יחיד: הורי שלי עזבו את הוריהם בגולה ועלו ארצה כיתומים בפועל. לא ארכו הימים והם הפכו יתומי-אמת. לא ארכו הימים ונולדתי אני, בן להורי, אך גם נכד לזקנַי, אשר מחמת גודש השתיקה שנשתתקו נתפסו בעיני כשלב בלתי רלוונטי, פרה-היסטורי, של הווייתי ותודעתי.

כך גדלנו, בנים שאינם נכדים, בתוך קהילה קיבוצית שאיוותה לעצמה נכדים  במהירות האפשרית, למען ניווכח כולנו שלא נותקה השלשלת.

דבר קשור בדבר. האדמה הקיבוצית רועדת היום מסיבות רבות. אחת מהן היא הלקח שינקנו משתיקת הורינו: הרשות לשכוח את המתים.

צריך שנשוב, בטפינו, בזקנינו, בייחודנו האידיאי, בזכר מתינו, אל ה"הגדה של פסח" של סבינו וסבי-סבינו, גם כמשמעו וגם כמשל גדול. צריך להכות שורש באדמת היהודים ולהפסיק להיבדל מ"כלל ישראל". צריך שננחיל לילדינו את המחויבות לזכרון רב-דורי, לא בהטפה ריקה אלא מתוך דוגמה אישית מקפת.

יש קשר בין חולות נודדים של מסורת תרבותית, הנתונה לגחמותיהם של מחדשים למיניהם ובין חולות נודדים של מסורות ערכיות. מסורת תרבותית בלתי-גחמנית, היודעת את סוד המדרש, את סוד החבית הנושנה, שאת יינה תחליף כרצונך אך את חישוקיה תשמור לעד, בת ברית היא למסורת הערכית-חברתית, שגם בהשתנותה יודעת לשמור על חישוקי עיקריה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובכל דור ודור  חייב אדם לזכור, שרק כאילו הוא יצא, שכן מי שמוציא עצמו בפועל מדי דור ממצרים, סופו נופל שנית אל בורו של יוסף.

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

                                         *

4. הרהורים לפני בוא יללת הזאב השחור הגדול

שלושה עיקרים ליוו את היהדות הרבנית לאורך שנותיה, מאז נוצקו יסודותיה  על-ידי חכמי המשנה והגמרא: תורת-אלוהים, ארץ-ישראל, לשון-הקודש. שניים מהם נטלה המהפכה הציונית, בכוח ובתעוזה, והפכה אותם לבלתי-רבניים, כלומר, בלתי תלויים בסמכות רבנית כלשהי: לשון-הקודש הפכה לעברית, שפת היומיום של העם, ובארץ ישראל קמה מדינה, כלי פוליטי להגשמת הקיום הלאומי העצמאי. רק את  התורה, ועמה הסמל הענק המכונה אלהים, לא הצליחה המהפכה הציונית לגרור אל התחום החוץ-רבני.

ניתוח מצבה של הציונות הבלתי-רבנית מביא למסקנה שצריכים אנו היום למאמץ כביר לשם שתילתה של תורת אלוהים בחיינו על בסיס בלתי-רבני משמר צורה ומחדש תוכן. עלינו לעשות כן לפני שהיהדות הרבנית, בכוחה המסתער, תעביר שוב לרשותה גם את העברית וגם את ארץ ישראל, דבר שלפני 30 שנה נראה היה בלתי מתקבל על הדעת והיום מסתמן באופק כאפשרות לא בלתי סבירה.

הפירוש הרבני לסמלים-לבושים המרכזיים של העם תרם תרומה משלו לקטסטרופה הלאומית, בת דורות אחרונים, שאירעה לעם היהודי. שואת יהודי אירופה  היתה, בין השאר, פרי גלות שהתארכה יתר על המידה, והגלות היא חלק מן הפירוש הרבני לקיום היהודי וסמליו.

שואת יהודי אירופה מתבררת היום להיות עיקר נוסף במסכת העיקרים היהודיים. עיקר זה, כשלושת אחיו, פתוח לפירושים שונים, והפירוש שייקבע לדורות בתודעת העם ישפיע בהכרח גם על עתידו של העם. כחברה יהודית לא-רבנית נוכל להקנות עמדת בכורה לפרשנותנו רק אם נכיר ביהדות הרבנית כאובייקט העיקרי של השמדת היהודים ונחייב עצמנו בזיכרונה הייחודי של יהדות זו ובחיזוק כליונה אל מעגלי חיינו. עד כה חסרה לנו היכולת לעשות זאת.

סביב היעדרה של יכולת זו, על סיבותיו, השתמעויותיו והדרך למלאו, חגים הרהורי.

בשנות השלושים של המאה היתה היהדות הרבנית באירופה נתונה בתהליך נמשך של כרסום כוחה המספרי. יהודי האמנסיפציה ומתבוללי האמנסיפציה, דור שני ושלישי להשכלה הלא-רבנית, חניכי תנועות נוער חלוציות, כל אלה נטשו אותה זה כבר במספרים גדלים והולכים. למרות כל זאת, דומני שלא אטעה אם אומר כי כמושא הבולט ביותר של ההשמדה הנאצית אפשר לסמן את היהדות הרבנית. אפילו אם יימצא שרק מחצית ממספר הנרצחים היו יהודים רבניים, עדיין תיוותר היהדות הרבנית אובייקט מרכזי, שכן יתר יהודי אירופה לא הגיעו עד אותה תקופה לשלב של הגדרה אלטרנטיבית משותפת, מקיפה וברורה, שתציבם כשווי ערך ציבורי ליהדות הרבנית על גווניה.

אבחנות אלו בין זהות לזהות מעוררות בי רתיעה אינסטנקטיבית, בהיותן מנוגדות להכללה הדורסת מצד הנאצים, שבשבילם יהודי היה יהודי בגזעו ולאו דווקא מצד השקפת עולמו או אורחות חייו. אך דומה כי יחד עם קבלה שלמה מצדנו של אחדות הגורל היהודי בתקופה הנאצית, ובכל התקופות האחרות, אין עלינו להימנע מלהכיר בעובדה שחשבוננו ההיסטורי והרוחני עם השמדת היהודים הוא, בראש ובראשונה, בפסרפקטיבה הרחבה, חשבון עם כיליונה של יהדות אירופה הרבנית.

לא כך הורונו עד היום, ולא במקרה. דור שלם של הורים ומחנכים טישטש ומטשטש עובדת יסוד זו. לא בכוונה ולא מתוך זדון אלא מתוך קוצר-ראות וחוסר יכולת להשתחרר ממגבלות רעיוניות שבסופו של דבר היו חסרות אחריות.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. ביום ח' בסיוון תש"ד, על-פי השמועה, עלו השמיימה בעשן אושוויץ סבי שלמה ע"ה וסבתי חיה ע"ה. לא כהורי אבי מתו שם, אלא שני יהודים בין המוני אחיהם, ללא שם ובגד. אמנם, סבתי חיה, על-פי השמועה, עשתה שֵם לעצמה: עירומה מבגד עלתה והגביהה עצמה מן הקהל ועל שפתיה זעקת עידוד למובלים אל מותם: "שמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד". לכן, היעדרם לא רק היעדר פרטי הוא, שביני לביני, אלא היעדר רחב מזה. מלים אלו, שאני מבקש כעת לדובבן מתוכי, משמיעות אולי הד מנפשו של הדור, דור יצחק שלא הכיר את סבו, זה תרח הזקן אשר מת בחרון אף שלא היה כמותו עד היום.

ככל שעוברים ימים ושנים כביכול מתגבהת נפשי לחזות בפלא החישוק האוסר דור אל דור. לא עוד בשצף האני הצעיר הצומח פרא ודבר אין לו זולתי הוא וצמיחתו ונעוריו. גם לא על הר העבָרים, לוטש עין אל הקץ המתקרב. הרי אני בנקודה שבה מצטללת בי התודעה ההיסטורית והופכת לאנרגיה ששורשיה בעבר ומעייניה בעתיד.

דור ללא סבים וסבתות גדלנו בארץ חמה. מה פירושו של דבר?

כשהגיעה הידיעה, באמצע שנות הששים, על מות אבי-אמא בגלות רוסיה הרחוקה, ראיתי את אמי בוכה. על המדרגות מול חדר-השכנים נשענה אל דודי ובכתה. אני זוכר צער גדול על בכיה. איני זוכר צער על מותו של "סבא משה". המלה "סבא" היתה משהו זר. כמעט לאף אחד מבני גילי לא היה מישהו שאפשר היה לכנותו בשם זה. מעולם, עד אז, לא ראיתי  את הורי בדמות בנים. דור שלם, דורי שלי, תפס ותופס עצמו כ"דור שני",בלי שיעלה על דעתנו, שאף הורינו, דור ראשון לגאולה מן הגלות, הרי הם דור שני ושלישי למי שלפניהם. תבנית היחסים שבין בנים להורים נוצקה על ידם ועל ידינו בלי שתהיה לנגדנו דוגמה חיה לה. הורינו, בנים-עוזבי-הוריהם, גידלונו בהוויית חיים שבה לא היה מקום לדמות הסבים  כמורה דרך חיים, ומתוך תערובת של יסורי מצפון וגעגועים הגיעו להדחקה, שמנעה מהם להביא דמות זו כדמות-סב בעלת תוקף.

"דור שני", כך כינונו. דף שני בספר שבו הם הדף הראשון, ולפניהם רק הכריכה המוזהבת, שעליה כתוב: המהפכה הציונית. סבא וסבתא שייכים לספר אחר, ספר הגלות, ספר העיירה, זו הרוכלת וזו הבוערת, ספר הרבנות.

ועכשיו בגרנו, עוד מעט ושבנו, ומשהו מתחבט לצאת מתוך העלטה, לאור.

מה הוא המתחבט לצאת? לא נוסטלגיה ולא חיפוש אחר סמכויות-רוח אובדות. הרי זו ההכרה  שכיליונם-באפר של סבינו וסבתותינו תובע מאתנו דבר שאבותינו בחרו שלא לתבוע מעצמם ומאתנו: לחשק חייהם וכיליונם בשלשלת הדורות.

אבי עלה  ארצה בשנת 1935. תוך ארבע שנים הפכה אירופה את עורה: קרקע גידולם של החלוצים הפכה לקבר. המיליונים שבשמם תבעה הציונות בית לאומי בארץ  ישראל נותרו בלא בית בכלל. אש אחזה בערים וביערות. החלוצים שלפני המחנה נותרו בקדמת הדרך, והמחנה הנשאר הלך ונשרף, הלך ובער.

עברו עשרות שנים. העשן נפוג. האפר שכך באדמה. האבל הפרטי הטמיע עצמו באבל הלאומי. דורות חדשים הגיעו לבגרות: דור שני, דור שלישי, דור רביעי העומד בפתח. אלה דורות ההמשך לחלוצים שבחרו בנתיב ההיסטורי הנכון, שפילסו דרך לעם אשר לא אבה לשמוע להם, וכשכבר היה נכון בחלקו לשמוע, לא הספיקה השעה.

דורות ההמשך הללו, שני ושלישי ורביעי, מה סיכוי יש להם לחלוף מעל משוכת הדור הראשון, לסגת אל הפרה-היסטוריה הציונית ולחבר את חייהם אל מורשת הנרצחים? מה רצון יש בנו להבין לעומקה את שואת יהדות אירופה, שואת היהדות הרבנית, אותה יהדות שבה מרדו הורינו ואשר את משמעות כיליונה הסיחו מלבנו?

יהודים רבניים, אמונים על מטאפיסיקה של חטא וגמול, עלולים לראות בשואה עונש אלוהי. יהודים לא-רבניים, אמונים על ניתוחים היסטוריים, עשויים לראות בשואה מחיר היסטורי איום. אבל כאשר אנו באים לשאול מה משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך, אנו נוכחים לדעת שהמטאפיסיקה וההיסטוריוגרפיה אינן מועילות. המטאפיסיקה לא עוזרת מכיוון שאין, ולא צריך שתהיה, מטאפיסיקה בחיינו הציבוריים. ההיסטוריוגרפיה אינה עוזרת מכיוון שעם החתך הרוחני שביצעה הציונות הלא-רבנית עלה הכורת גם על אפשרותנו לשמור על הזיכרון הציבורי של נשמדי השואה כאחים, כמייצגי דורות ראשונים, כחוליה בשלשלת הדורות.  משקלה של השואה בתודעת דורות ההמשך (אם לחטוא, שוב, בהכללה רחבה) מתמצה, להוותנו, בממד הזוועה האנושית וחשבון הקיום הפיסי הלאומי.

הדורות המייסדים של הציונות הבלתי-רבנית הביאו, במהפכה שעשו, לכך שדורי שלי יחסר  את היכולת לעשות חשבון רוחני-תרבותי עם השואה ועם היהדות הרבנית שנשמדה בה. הנתק שנוצר בינינו למורשת הרבנית התרחב עד כדי אובדן הכלים האלמנטריים לעשיית חשבון כזה: אמפתיה, הזדהות, בקיאות, הבנה. ומכיוון שכך, אין אנו יכולים להצמיח מתוך חשבון רוחני-תרבותי שכזה תמרורי דרך לחיינו, ומכאן אך צעד קטן למסקנה מוכרחת: אם לא נשכיל לערוך בנפשנו חשבון זה, יבוא היעדרו ויעשה חשבון אתנו.

אל נשלה עצמנו בהערכות שווא לגבי השפעתה העתידה לבוא של השואה על הווייתנו הרוחנית. צלקת אובדנם של 40 אחוז  מעמנו בתקופה של שש שנים עתידה להיפתח שוב ושוב  בדורות הבאים. עם אינו מאבד כמחצית גודלו בלי שיאבד, אם בטווח הקצר ואם בטווח הארוך, משיווי  משקלו ההיסטורי. אי שם במאורות נשמת העם נם את שנתו הזאב השחור הגדול. עם הסתלקותם מבמת החיים של הדורות שחוו את השואה, או עם הסתלקות דורות בניהם ובני-בניהם, עתיד  זאב זה לילל, תחילה מתוך שינה ולאחר מכן מתוך עירות הולכת וגוברת.

יללה זו של הזאב בוא תבוא, אם נרצה ואם לא. הד לזוועה יישמע בה, והדור יהיה נכון לו. הד הלקח ההיסטורי של עצמאות היהודים יישמע בה, והדור יהיה נכון לו. אך עוד הד יישמע בה, הד אדיר, ומי שלא מוכן גם להד זה, עתידה היללה להחריש את אוזניו. הד זה, האחרון, יהיה הדה של היהדדות הרבנית הנשמדת, על סמליה, מנהגיה, אורחות חייה. דורות ההמשך של היהדות הרבנית יקלטו הד זה, ובתבנית הנפש הקלאסית שלהם יהפכוהו, קרוב לוודאי, להתפרצות משיחית אדירה. ניצנים ראשונים ניכרים כבר כעת. תהיה זו, ללא ספק, משיחיות שקר, הרסנית מאין כמוה.

אם לא נעשה אנו מעשה תהיה משיחיות שקר זו התגובה המשמעותית היחידה ליללת הזאב, לנתירת לב העם ממקומו. כתגובה משמעותית יחידה היא תסחוף אחריה, לדרך של אובדן וייאוש, את כל העם. אך אם נעשה היום מעשה יש סיכוי לקימומה, במשך השנים, של אלטרנטיבה רוחנית לא-רבנית שתוכל להפוך את ההד המתפרץ לאנרגיה בונה ואחראית.

לכן, שומה עלינו לעשות מעשה. שומה עלינו להשיב אל מחננו, ככל שנוכל, לבושים רבניים שרופים, אותיות פורחות, מלים כדורבנות, טקסים נזנחים. לא לוויתור על תכנינו אנו נקראים, אלא למתן לבוש ישן לחידושינו. לא לרבנות אנו נקראים אלא לריבונות של נפש חדשה על גוף עתיק יומין. שבת, חג, קריאת התורה, טקסי הציבור ומנהגי הפרט - שומה עלינו לדרוש בהם ככוחנו וכרוחנו, למשמעם בתכנינו הייחודיים, לאסור בעבותותיהם את תכנינו המוסריים והלאומיים. אם נמשיך להניח טקסים ומנהגים אלה בידיה הסבלניות של היהדות הרבנית דהיום, תהיה היא זו שבחשבון אחרון תקנה לה סמכות בלעדית בעם. וטיבה של יהדות רבנית הוא שאינה מכירה בלגיטימיות של שום סמכות אחרת מלבדה.

אמנם, דף חדש אנו, בספר חדש, אך ספר זה עתיד להתפורר אם לא נדע לכרוך אותו בספרים שקדמו לו. מתוך מהפכתם המתמידה של הורינו נקראים אנו למהפכה נוספת: כיבוש רוחני של סמלי היהדות הרבנית. הברירה נתונה בידינו: כיבוש או כניעה. הבה נכבוש.

                                         *

5. שבעה פרגמנטים המסתיימים במלה "אלהים"

1. השחרור האמיתי מן המלכוד האלוהימי הוא היכולת שלא להתנות את זהותך הציבורית בזיקתך אל ישנותו או אינותו. כל תנועה או אגודה שעניינה בזהותם היהודית של חבריה, המכריזה על עצמה "חילונית", כובלת עצמה אל התלות הישנה שבין יהודיות לאמונה באלהים.

2. מה שאיום בתנועות המכנות עצמן יהודיות-חילוניות הוא עצם העובדה שאין הן מאפשרות ליהודי המאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב להיות שותף למאמציהן החיוביים למען יהודיות הומניסטית. יותר משהן מסייעות להיווצרותה של יהודיות הומניסטית, הן מפריעות לאנשים הסבורים כי דו-שיח בין יהודים, כמוהו כמשחק כדור-עף במגרש מסומן היטב. לרשת המתוחה במרכז המגרש קוראים אלוהים.

3. התנ"ך הוא יצירת-ענק ספרותית. כמו כן הוא גם יצירת-ענק אמונית, דתית, שבמרכזה האל הבורא, הדן, המרחם והכועס, "הגיבור הטרגי" של המקרא, כפי שכונה לא-אחת. אנחנו והיהודים ה"חרדיים" כרתנו ברית-אחים מקראית, הם לא ילמדוהו בישיבותיהם ה"שחורות", ואנחנו לא נלמדו בחטיבותינו השונות. כלומר, הם ילמדוהו כשיטוטי-פסוקים בגמרא, ואנחנו כהיסטוריה וארכיאולוגיה, ופולקלור, וגיאוגרפיה, ואמנות הסיפור המקראי, ואין-אונותו של המורה העייף, שאינו מוכשר ללמד את המקרא כתעודת הנפש בשיחה ובשיגה עם האלוהים.

4.  שעות-מקרא רבות חווה הילד הממלכתי מכתה ב' ועד י"ב. לבנה על גבי לבנה אנו בונים בתודעתו את הבסיס הרחב של תרבות היהודים. ובסופו של דבר, בכתה י"ב, אנו גאים ביציר כפינו: יהודי מקראי, הכלאה של יהושע פרוע וישעיהו השלישי, בן-בלי-בית בארמונות שבנתה תודעת היהודים באלפיים השנים האחרונות על בסיסו הרחב של המקרא.  קל לנו יותר להתמודד עם בית-המקדש (החרב), אלוהי-בראשית ואלוהי-איוב, מאשר עם בית-כנסת (חי וקיים) ובו ארון-הקודש וספר תורה ובו האלוהים.

5. "כך... היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה - ובורא העולם" (בראשית רבא, א', א'). אבותינו הקדומים, מתוך הווייתם הנפשית, בנו את שרטוטי דמותו של אלוהיהם. הסתכלות עזה זו בתורה, הסתכלותם היא. אכן, מסתכלים היו בתורה, ובוראים את עולמם.  ואנו, את אלוהים, כאופציה לגיטימית של אנוש בן-חורין, גירשנו מגן-העדן שלנו. ובשערינו הצבנו את להט החרב המתהפכת של סבינו: או/או. או שאתה יהודי "דתי", כלומר, "מאמין באלוהים, מקיים מצוות, כפוף לסמכות רבנית", או שאתה יהודי "חילוני", כלומר, "שאינו מאמין באלוהים, שאינו מקיים מצוות, שאינו כפוף לסמכות רבנית". וכך גירשנו גם את התורה, שהפכה לתנ"ך, שהפך לחובה בבגרות ולאי-חובה בחיים. ולא אמרנו: אם ברצוננו לברוא לנו עולם, הבה נביט בתורה ונברא לנו, בצלמנו וכדמותנו, אלוהים.

6. מדי שנה היה אבא שלי ז"ל שב הביתה משיעורו הראשון בסמינר למורים ארנים, ומדווח על אותה תלמידה (שתמיד היתה שם) שנתבקשה לקרוא בסידור התפילה, ומשהגיעה לראשי-תיבות הקב"ה קראה: הקיבוץ הארצי. על מה זה מעיד? על שום דבר, מלבד בורות ועם-ארצוּת ומאמץ ציבורי מוצלח להשכיח מורשת-ענק בשליחותו של דור-מייסדים ירא-אלוהים, ארך-מעש וקצר-רואי. אבל יש מושגים שתבעט בהם אל מעבר לדלת והם יעופו אליך מן החלון. כזה הוא מושג האלוהים.

7.  בראש השנה חוזר היהודי וממליך את אלוהיו על העולם כולו. וכי זקוק אלוהים להכתרה זו? הכאֶליזבת או פיליפּ הוא? האדם הוא הזקוק לטקס, לחזור ולומר לעצמו כי יש בעל-בית לבית, יש ראש לעיר, ולראש יש שם, ואפשר לפנות אליו, לדבר עמו, לבכות כלפיו, ואולי אף לאהוב אותו. היותי יהודי, אין פירושו שאני מאמין שלעולם יש בעל בית, אך גם אין פירושו שאיני מאמין.

 היותי יהודי פירושו שאני קשור במלים היהודיות שבהן הביע עד היום רובו הדיאכרוני של העם היהודי את האידיאה של מלכות האלוהים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד