בארבע וחצי קם צייד
בארבע וחצי קם צייד

 

עובר זמן עד שמפסיקים לשמוע את הרעש העמום בראש, שאינו פוסק לרגע בסיר הלחץ של העיר הגדולה, גם בלילה, ומחליפים את צלילי האזעקה המטורללים של המכוניות במוזיקת תרנגולות, כלבים, ציפורים, חמורים

בארבע וחצי קם צייד, שותה קפה, מתפלל שחרית מקוצרת ויוצא עם הכלבים. עדיין חושך בחוץ, קצת לפני אור ראשון. סהר רזה חולה בשמי הדרום שעה שאנחנו חוצים את הכביש, העולה לצפת ואת מדשאות "גן יעקב" ומתחיל לטפס בהר. נביחות כלבים משני בתים בודדים (אחד מהם עשוי עץ, עם מרפסת ענקית, דגם הודי), הנושקים לחורשת אורנים. סוס ערמוני לוחך עשב במעלה השביל. הכלבים מרחרחים בטירוף, רצים אליו, מתגרים. בעמל רב אני גורר אותם משם. אני מטפס מעל גדר המרעה, הכלבים עוברים תחתיה. הנה השוקת. הפרות של קיבוץ עמיעד מגיעות לכאן (לפעמים לפנינו) והכלבים, מתנשפים, מטפסים ברגליים קדמיות על הדופן ומרווים את צמאונם.

אור ראשון עולה, ציפורים ראשונות מסלסלות ואפשר להבחין כבר בפרות הראשונות מטפסות אלינו מן הקצה הדרום-מערבי של שכונת הזיתים. יורדים בשבילי עפר קטנים, בין עצי אורן וגושי סלעים, אל תחילת השביל המוליך לעמיעד ואל מחול המינואט הקבוע של קבוצת פרות, חלקן לועסות בנחת ואחרות במנוסת בהלה. ושני כלבים (אחד כנעני, האחר צייד מעורב) בהילולת טירוף. נחלצים סוף-סוף מבלגן המרעה וממשיכים בשביל העפר המתפתל, שיער אורנים יפהפה בצדו האחד ומן הצד השני, מעבר לגשר, שדה עצום של סלעי פרא: מחוז השכונה הדרומית העומדת להיבנות, גם על חשבון עצי האורן שמעל לגן הציבורי.

 בדרך לעמיעד אנחנו סוטים לשביל אחד שהולך מערבה ומטפס לעבר היער. הכלבים מרחרחים שוב בהתרגשות ופותחים במרוץ. אני מרים את מבטי, מבחין מרחוק, בכניסה ליער, באיילה שקולטת במהירות את הנעשה ומתעופפת משם, וצוחק. שום סיכוי שבעולם, אבל הם ממשיכים בריצה מטורללת וחוזרים אחרי עשר דקות, מתנשמים בכבדות. מכאן אנו פונים צפונה, בשביל שיוליך אותנו חזרה בסיבוב פרסה. העצים רגועים עכשיו. רוח קלילה עוברת בעלווה, וזה הזמן לשבת מאחורי עץ, על גזע כרות, למרוט, להקשיב לציפורים, לא להניח לתולעים השחורות, המטפסות מתוך חרירים בעץ תחתיך, לטרוד את שלוותך. אחר כך גלישה איטית מקצה השביל אל הוואדי הצר למטה, שבו מכלאה גדולה, ריקה, וטיפוס קטן במעלה הגבעה.

עוד מעט שוקת המים, שהכלבים מתנפלים עליה בשקיקה. חגיגת שתייה. אחר כך ירידה כל הדרך חזרה, חציה זהירה של כביש צפת שהולך ומתמלא במכוניות כל בוקר, והביתה בשמחה רבה.

לעבור לראש פינה אחרי שנתיים בתל אביב זה להפוך את התקליט לצד השני. ליפול לבית גדול, על דונם אדמה, עם ארבעה עצי זית מהצד ושורת עצי הדרים מאחור, מלימון ועד פומלה, מכל טוב. כאן, ליד משוכת הגדר החיה המפרידה בין החצר לכביש העולה לצפת, קבור כלב אהוב, רועה גרמני שידע ימים של כפר וימים של עיר ומת בשיבה טובה; מצבת בזלת למראשותיו, והוא - בבטן ההר יש עוד בטן. ליד, עץ שקד צעיר שניטע אחר כך וגינת ירק קטנה: חסה, מיני-עגבניות, מיני-אבטיח בקיץ. הדשא מלפנים מתכרסם בשיני החום והכלבים וצל קיר הבית. בכניסה הצדדית, המקורה, ערמת עצי הסקה ממתינה לחורף. ותמיד אפשר לצאת ליער חצור הגלילית, בדרך העולה לעמוקה, לא הרחק מהמזבלה העירונית שעופות דורסים ענקיים מרחפים מעליה, ולאסוף ענפים מתים שנפלו בסערה, לקצץ בגרזן ולהבעיר באח. קר בראש פינה בחורף, בייחוד למעלה, וריח העץ הנשרף מתפשט אז ברחבי המושבה.

"ממושבה לעיירה - אין דרך חזרה" היתה סיסמת מתנגדי הקידמה בבחירות האחרונות למועצה המקומית. הקידמה, שפירושה במקרה זה שגשוג נדל"ני, קרי בניית שכונות חדשות על חשבון המרחב והנוף, מקוממת אנשים רבים החרדים לצביונה המיוחד של אם מושבות הגליל: גם כך, המחירים ממריאים באדיבותם של אנשי עסקים לא מעטים, שבאים לכאן בשנים האחרונות וטסים בוקר-בוקר לעבודה בתל אביב, משדה התעופה הקרוב. ואיך שלא יהיה, מושבה או עיירה, המקום הוא גלריה מרתקת של טיפוסים ועיסוקים שונים ומשונים. ישנו הגרעין הקשה של שרידי ילדי הפרחים משנות הששים והשבעים , אמנים ברובם. וגם גברת מוסקוביץ', שמגדלת תרנגולות חופשי בחצר (עם שמירה צמודה של רועה בלגי) ואפשר לקנות ממנה ביצים אורגניות יד ראשונה. וזוג בדואים שבאים מכפר טובא, לא רחוק, לעזור במסיק, ומכוונים אותנו לבית בד בעראבה, שם יהפכו הזיתים שלנו לשמן. וזה המינימום של קירבה לאדמה, לזולת, שהחיים בכפר יכולים להציע.

מגע בלתי אמצעי, מתחשב ככל האפשר. מה שמזכיר לי מאז בואי לכאן את ארץ ישראל הישנה והטובה של ילדותי, בשנות החמישים. לא שכולם אז היו מלאכים. גם ראש פינה לא משופעת במלאכי שרת, אבל יש אינטגרציות מעניינות בין אנשים - קשרים איטיים, זהירים, תוך שמירה על טריטוריות ומתן כבוד הדדי. כאן, מה שבטוח, אין לך המותרות האנונימיות של העיר הגדולה - היכולת ללכת ברגל שעות ולא לפגוש פרצוף מוכר. בכפר, כמו בכל כפר בעולם, כולם אומרים שלום לכולם.

ועוד לא אמרתי דבר על בתי הבזלת הישנים (כבוד הברון יסד את המושבה ב1871-, גיא אוני הוקמה עוד ב1878-), על החרמון המושלג הנשקף עכשיו ממרפסות וחלונות צפוניים ועל ואדי ראש פינה היפהפה, שאפשר להגיע אתו עד צפת, על החלמוניות שלו, פרחי בר קסומים, ועל מעיינותיו, המספקים למושבה מים צלולים. וגם לא על הסרטים והמופעים הטובים של "בית העם" (שם הולך ונכחד במקומותינו), שמולו נבנתה מפלצת ארכיטקטונית דו-ראשית וזו, כמו להכעיס, מבזיקה כל הלילה שורת אורות לאורך הגג; או על אתר התיירות, בראש ההר, עם סמטאות מרוצפות אבנים קטנות, גלריות, גפנים מטפסות, ובתי-קפה/מסעדות מפוצצים מתיירים בשבתות וחגים (אוי, המחירים! מה שמזכיר את עין כרם; גם שם ה"מקומיים" מתרחקים ממקומות כאלה); ועדיין לא הזכרתי חברים שאופים לחם ומגדלים עזים ועושים גבינות ומתפרנסים בכבוד מן האדמה; או את פריחת השקד הצובעת לבן את מורדות ההר, ועוד כהנה וכהנה, תקצר היריעה.

אם לתמצת את המעבר מהעיר לכפר, אפשר לומר: שינוי קצב והנמכת ווליום. אחרי תל אביב התזזיתית והרועשת, תהליך ההירגעות נמשך כמה חודשים. עובר זמן עד שמפסיקים לשמוע את הרעש העמום בראש, שאינו פוסק לרגע בסיר הלחץ של העיר הגדולה, גם בלילה, ומחליפים את צלילי האזעקה המטורללים של המכוניות במוזיקת תרנגולות, כלבים, ציפורים, חמורים. אני מנסה להבין ללבם של חברים, שלא מוכנים לשמוע על עזיבת "התפוח הגדול" ובקושי יוצאים ממנו. הכפר של היום הוא באמת גלובלי. האינטרנט, ההיי-טק, הטראנס ומהומות סוף המילניום לא פוסחים על ה-rednecks של הרי הגליל. ובכל זאת, את שלל הפיתויים של תל אביב קשה למצוא פה. אבל למי שחי הרחק מן ההמון הצפוף, במלכודת קסם כפרית, קשה לנסוע מכאן, אפילו לכמה ימים. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, כמאמר הפסוק. פינה שקשה להינתק ממנה. איך אמר חבר רמת גני שקפץ לביקור באמצע השבוע: "שבת אצלכם כל הזמן".

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד