בנים במלכודת
בנים במלכודת

ד"ר אורן יפתחאל הוא ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. ארז צפדיה הוא תלמיד לתואר שלישי בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון

 

בין בני הדור השני בערי הפיתוח נוצר מעמד אתני מזרחי חדש בעל מאפייני זהות מסוימים. יש לו תחושת שייכות למקום, אך  הוא מתקשה לבנות  פרויקט של בניית זהות גאה "מלמטה". בני הדור השני מגלות סימנים מובהקים של רצון להשתלבות בזרם המרכזי הישראלי, ומסתייגים מהמפגש המקומי עם העלייה מחבר העמים

(מוטו:)

ארץ זבת חלב ודבש

(להקת "שפתיים" 1992 אלבום "ממרוקו לציון". מלים: חיים אוליאל)

אתה שעזבת את הכפר הרחוק / אתה שהיית מכובד פלמרוק / השארת רכוש, הבאת תרבוש / השארת ממון, הגשמת חזון...

את שעלית מהכפר הירוק / את שקראו לך ללה שוק / הכל שם הותרת, הבאת רק כפתן / ופולר אדום, אך הגשמת החלום...

השארתם הורים / עליתם מרצון, מאהבה לציון

אתם שהייתם חדורי אמונה / אתם שהבאתם את חג המימונה / רציתם להידמות, החלפתם שמות / ז'וז'ו לא כדאי, פרחה זה שם גנאי

ליקקתם הדבש, שלא תמיד מתק / נשפך החלב, לא בכיתם אחריו / עם כל הקשיים, השפה, החומות / תקעתם יתד ונתתם פרות

 

שיר זה של להקת "שפתיים", שקמה ופעלה שנים רבות בעיירה הדרומית שדרות, הוא פתיח נאות לדברים המובאים כאן. מילות השיר, כמו גם מנגינתו, חושפות את השניות, האמביוולנטיות והדו-כיווניות של הזהות המזרחית בערי הפיתוח. מחד, הקשיים, הקיפוח והזרות ביחס למקום שאליו באו המזרחים, בעיקר בשנות החמישים; מאידך, השלמה ואפילו תמיכה באותו פרויקט לאומי מיישב שבעטיו נקלעו לשוליים של החברה הישראלית.

למרות התמורות שחלו במדינה בשנים האחרונות, נותרו "ערי הפיתוח" המגזר הפחות מפותח בחברה היהודית בישראל. האוכלוסייה מעוטת היכולת, לרוב בעלת רקע מזרחי, ממשיכה להתמודד עם בעיות תפקוד הערים ועם קשיי המוביליות בחברה הישראלית. תהליך זה מבליט את המתח בין שני יעדים מרכזיים: "מיזוג הגלויות" ו"פיזור האוכלוסין". יעד מיזוג הגלויות יושם בנסיון לקדם זהות לאומית ישראלית-יהודית-עברית משותפת, מתוך שאיפה להטמיע את קהילות המהגרים היהודיות השונות לכלל עם ישראלי-יהודי חדש ומאוחד. זהות זו, שיוצגה כ- 'מודרנית' ו-'מערבית', ונוסחה על-ידי קבוצת המייסדים המזרח-אירופאית, הובנתה גם כתשליל של האויב הערבי-פלסטיני שיוצג כמסורתי, מפגר ואלים. מלכתחילה אם כך היה מיקומם של המזרחים בעייתי בתרבות הישראלית, כיוון שתרבות בית-אבא שלהם הייתה מזוהה עם העולם הערבי, 'המזרחי' והנחות.

יעד פיזור האוכלוסין, שהיה שם צופן לפיזור היהודים בלבד, יושם בין השנים 1948-1963 באמצעות הקמה של 28 יישובים ומרכזים עירוניים בגודל בינוני, בעיקר בגליל ובנגב הצפוני. יישובים אלה, העתידים להיקרא "עיירות הפיתוח", אוכלסו בעיקר במהגרים ופליטים מארצות האיסלאם. אלה יושבו בעיירות בעזרת מגוון של אמצעים, שכללו הפנייה ישירה 'מן האונייה לסְפָר', הקמת שיכונים ציבוריים לשוכני המעברות, והנהגת מערך תמריצים למגורים והשקעה בעיירות בפריפריה. תהליך זה יצר בידוד, סגרגציה ומתח בין עדות מסוימות, ובכך בלם את תהליך האינטגרציה והשוויון.

מתח זה עומד בבסיס המשטר הישראלי, אותו אנו מכנים 'אתנוקרטיה מיישבת', המושתת על פרוייקט-על של ייהוד הארץ, מול ההתנגדות וההדרה של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. תוך-כדי  תהליך ההתיישבות וההשתלטות, נפערו גם הבדלים גיאוגרפיים ומעמדיים בין המעמד-האתני הדומיננטי, דהיינו היהודים האשכנזים, לבין קבוצות יהודיות חלשות יותר, כגון המזרחים בערי הפיתוח. בתהליך זה נוצרו בישראל ישויות כעין-אזוריות (אם כי ללא רצף מרחבי), המאגדות יישובים בעלי מאפיינים אתנו-מעמדיים דומים, אותם אנו מכנים 'אזורים שבורים'. ניתן להמשיל 'אזורים שבורים' אלה לשרשרות של חרוזים, היוצרים מרחב מוגדר בחברה הישראלית, כגון היישובים הערביים, הקיבוצים, ההתנחלויות, ולענייננו כאן - ערי הפיתוח.

החולשה והבידוד היחסי של עיירות וערי הפיתוח משקפים מבנה חברתי, כלכלי ופוליטי, שנכתב עליו לא מעט במחקרים על החברה הישראלית. עם זאת, היבטיה המרחביים והזהותיים של התופעה נחקרו מעט יחסית. המטרה העיקרית במאמר הזה היא לבדוק את היווצרותן של עיירות (ומאוחר יותר "ערי") הפיתוח כ"מקומות נושמים וחיים", על גיבושה של זהות קולקטיבית חדשה של תושביהן המזרחים. המושג "זהות קולקטיבית" ניתן להגדרה בכמה אופנים. כאן נתייחס אליו כאל מקבץ מאפיינים תרבותיים, חברתיים-כלכליים, מרחביים ופוליטיים, המשותפים לקבוצה מסוימת, והמתווים את מיקומה בחברה ואת יחסה לקבוצות אחרות. ממצאי המחקר מעלים שיישובם של המזרחים ביישובים עירוניים קטנים בפריפריה הביא להיווצרותה של "זהות במלכוד". זו מאופיינת במודעות מסוימת לקיומה של זהות ייחודית ונפרדת, אך גם בחוסר יכולת לגבש סביבה פרויקט נורמטיבי שיטפח את אותה הזהות.

זהות הנמצאת במלכוד, כגון זו של המזרחים בערי הפיתוח, נותרת באזור הדמדומים. אין בידי הקבוצה המזוהה "כרטיס כניסה" למוקדי הכוח (אלא אם כן חבריה ישנו את זהותם כיחידים), ובה בעת, המעמד-האתני הדומיננטי מונע את שימורה או גיבושה של זהות העלולה לאתגר את מרכזי הכוח התרבותיים והפוליטיים. הוא עושה זאת בעזרת שיח מדכא בחינוך, בתקשורת ובמערכת הפוליטית.  כך עולה מן המחקר שזהותם המזרחית של תושבי ערי הפיתוח, השואבת מהזיכרון והתכנים של חיים יהודיים בארצות ערב, היא חנוקה ומבולבלת. ואולם גם זהותם "הישראלית-יהודית" (במתכונתה האשכנזית), העולה מהממצאים שלנו כזהות מתחזקת, כוללת רתיעות ומתחים לא פתורים.

בעמודים להלן נציג מעט מהממצאים שעלו מסקר שעשינו בשנים 1997-8 בקרב יוצאי צפון אפריקה, בשש ערי פיתוח מייצגות: שלוש בצפון (שלומי, מעלות ובית-שאן) ושלוש בדרום (קרית גת, אופקים ודימונה). הסקר כלל 264 ראיונות שנעשו פנים-אל-פנים. נבדקו עמדות ואמונות תושבי שש העיירות במגוון נושאים הקשורים בתחושות המקום, הזהות ומקומם בחברה הישראלית. המחקר בדק רק משפחות שאינן חרדיות, וכאלה ששני דורות שלהן מתגוררים ביישוב. מחצית הנשאלים היו בני הדור הראשון, אלה שילדותם עברה בצפון אפריקה. המחצית האחרת היתה של ילדיהם בני הארץ.

                                        *

המרכיב הראשון בזהותם של תושביי עיירות הפיתוח שנלמד בסקר היה היחס ל"מקום" ו"תחושת המקום". למרות הנטייה של מדעי החברה להתעלם ממרכיב ה"מקום" בניתוח זהויות, הגיאוגרפיה היא גורם מכריע בזהות. בידוד גיאוגרפי של מהגרים בעיירות קטנות בפריפריה, המתלווה לתחושות אפליה, יוצר מכנה משותף בקרב הקבוצה ומחזק את הזהות האתנית באמצעות גיבוש זהות מקומית. הקשר בין אתניות, זהות ומקום מגורים, מחייב תפיסה של המקום כהתמזגות של סדר אנושי וטבעי, ניסיון חיים, עיצוב קשרים חברתיים. במסגרת מערכות היחסים החברתיות במקום, אם הוא עיר ואם כפר או עיירה, בני אדם עוברים תהליכי סוציאליזציה שמסייעים במשך הזמן ליצירת תחושת שייכות למקום. ממנה מתפתחת זהות תרבותית מקומית.

תופעה זו מקבלת משמעות מיוחדת במקום שהוא עיירה קטנה בפריפריה, המאוכלסת בקבוצה תרבותית הומוגנית יחסית ובעלת מאפיינים כלכליים דומים. במצב זה, הזהות האתנית במקום מאותגרת ומוגדרת מול זהויות אחרות וסגנונות חיים אחרים, שמחוץ למקום. מתחזקים גם מרכיבים בזהות המקומית המגובים בסמלים מקומיים, וההופכים לא אחת לסמלים בתרבות המקומית, כמו קבוצת כדורגל מקומית, הרחוב הראשי של העיירה, פסטיבלים מקומיים ועוד.

כדי לבחון את תחושת המקום והיחס למקום של תושביי ערי הפיתוח הוצגה למשתתפי הסקר סדרה של שאלות. הם התבקשו לתת ציון של 7-1 לצמדי שמות-תואר מנוגדים המתארים את עירם. 7 משמעו ציון גבוה לפן החיובי בצמד שמות-התואר, 1 משמעו ציון גבוה לפן השלילי. הציונים הממוצעים מוצגים בתרשים 1. הציונים שניתנו לכל צמד שמות-תואר קובצו באופן שאיפשר הצגה של התפלגות התשובות באחוזים. התפלגות זו מובאת בלוח 1.

 

נא למקם את לוח 1 ואת תרשים 1 בערך כאן

 

ציונים ממוצעים לכל צמד שמות-תואר מובאים בתרשים 1. כאן הושם גם דגש על ההבדלים בין הדור הראשון לדור השני. מהסקר עולה שרוב התושבים רואים את העיירות כמקומות ידידותיים, בטוחים, בעלי אוכלוסייה טובה ודבר שגאים בו. אך משאלות אחרות עולים צדדים אחרים של תפיסת המקום. למשל: רוב התושבים מצטערים שהובאו בשנות החמישים לעיירות. אגב, ממשתתפי הסקר שלא נולדו בעיירת הפיתוח, כמחצית הובאו אליהן בניגוד לרצונם. אך, כאמור, יש בהם גם "גאוות מקום" שהתפתחה עם השנים, והיא מצביעה על איכות הקשרים החברתיים ועל ביטחון אישי כמרכיבים חיוביים משמעותיים בעיירות. הערכה זו מהולה בראייה מפוכחת של מצב העיירות, כמוזנחות יחסית, לא-אהודות ובעלות איכות חיים נמוכה, במיוחד בהשוואה לערים ויישובים אחרים בישראל. עדות לביקורתיות כלפי מצב העיירות היא ש62%- מהנשאלים היו מעדיפים לגור ביישוב אחר, אפילו היום, לאחר שני דורות. הרצון להעתיק את מקום המגורים בולט במיוחד בבני הדור השני, שהביעו שאיפה לעבור למרכז הארץ.

 

נא למקם את תרשים 2 בערך כאן

 

הרצון לעזוב את עיר הפיתוח זוכה לעידוד גם בשל האיום על המקום ואופיו, שנוצר במהלך שנות התשעים בדמות כניסת מהגרים מברית-המועצות לשעבר. בראשית שנות התשעים נדמה היה שניתן לחלץ את ערי הפיתוח ממצוקותיהם הכלכליות באמצעות קליטה של מהגרים מרוסיה. אלו אמורים היו להוות את עתודת כוח האדם המקצועי, המשכיל והמיומן, ויהוו כוח משיכה לענפים כלכליים הזקוקים לכישורים אלה. אלא שכניסה של כמות גדולה של מהגרים (חלק מערי הפיתוח הכפילו את אוכלוסייתן) איימה על ההגמוניה המזרחית שנוצרה בעיירות, יצרה תחרות על משאבים כלכליים שבלאו הכי מצויים במחסור (תעסוקה, דיור ושירותי רווחה), ושינתה את המרחב הכל-כך מוכר וידידותי של הוותיקים בעיירות. זו גם הסיבה ליחס הצונן לו זוכים הרוסים, ואולי הדבר אף מגביר את הרצון לעזוב את ערי הפיתוח אל מרכז הארץ. הנתונים מראים בבירור כי כניסתם של ה"רוסים" מסכנת את הזהות המקומית ואת תחושת האהדה אל המקום שנוצרה בעיירות. מרבית האוכלוסייה הותיקה בערי הפיתוח איננה מקבלת את הטענה שהגעת הרוסים תרמה לתושבים בערי הפיתוח (תרשים 3).

 

נא למקם את תרשים 3 בערך כאן

 

*

המרכיב השני בזהותם של תושבי ערי הפיתוח שניסינו לבדוק הוא מידת הקרבה-ריחוק שחשים תושבי העיירות כלפי קבוצות בחברה הישראלית. ככלל, הגדרת "האחר" ותחושת הקרבה אליו הם מצע נוח לגיבוש או לחיזוק של זהות. זהות אינה תוצר של הבניה בודדת, אלא הבניה של לפחות שתי קבוצות, המגדירות  עצמן האחת מול רעותה. ברוב המקרים, המערכת הזו אינה דיכוטומית ואינה מתקיימת רק באינטראקציה בין שתי קבוצות, אלא היא קשורה לחברה כולה, על כל גווניה. היא גם אינה מבוססת על הדיכוטומיה של אויב-חבר, אלא על מגוון אסטרטגיות המעורבות ביצירתה של חברה מפוצלת.

בבואנו לעמוד על מצב הקרבה-ריחוק שחשים תושביי ערי הפיתוח כלפי קבוצות בחברה הישראלית, ראינו מדרג ברור למדי, התואם בעיקר (אך לא רק) שני ממדים מרכזיים: דמיון אתני וקרבה גיאוגרפית. בסדרה של שאלות התבקשו משתתפי הסקר לציין את מידת הקרבה או הריחוק שהם חשים כלפי הקבוצות השונות. התפלגות החשים ריחוק/קרבה מוצגת בלוח 2.

מתוך התפלגות התשובות נבנה "מדד תחושות הקרבה" של תושבי העיירות לקבוצות אחרות בחברה הישראלית (תרשים 2). מדד זה מבוסס על ערכים הנעים בין 1 ל7-. משמעות הערכים מובאת במקרא ציוני הקרבה בתרשים 2. הדירוג המופיע בתרשים 2 נעשה באמצעות המרת תשובות משתתפי הסקר לציונים ממוצעים, התאמתם לטווח ערכי המדד, ומיונם בסדר יורד.

 

 

ככלל, תושבי ערי הפיתוח חשים קרבה למזרחים ביישוב ובארץ ולתושבי ערי פיתוח אחרים, ויש בהם אדישות מסוימת כלפי המתנחלים, הדתיים והקיבוצים. התפתחה אצלם הרגשת ריחוק מהחרדים, הרוסים, הערבים בישראל ובשטחים, ובמיוחד מתושבי רמת אביב ו"שינקין", המייצגים אורח-חיים ומעמד שונים בתכלית. מכאן עולה שלמדיניות הישראלית, שיצרה את שרשרת העיירות בפריפריה הישראלית, ואת בידולן המרחבי-תפקודי מהיישובים בסביבתן, היתה השפעה ברורה על היווצרות מעגלים חברתיים ודפוסי עמדות. אלה היו כמובן נדבך חשוב בגיבושה של זהות קולקטיבית בקרב תושבי ערי הפיתוח. הבדלים בין-דוריים מעידים על ריכוך מסוים של הפן העדתי ביחס של הדור השני לאשכנזים ולמזרחים: בהשוואה לדור הראשון, הדור השני חש פחות ריחוק מהאשכנזים ופחות קרבה למזרחים. אך התמונה הכללית דומה בשני הדורות.

*

מידת הקרבה והריחוק כלפי קבוצות באוכלוסייה בישראל משמשת בעקיפין כמדד להשקפותיהם של תושבי ערי הפיתוח על היבטים הקשורים באופי המדינה. בעיות של זהות קולקטיבית זוכות לביטוי בעמדות הקבוצות השונות בישראל כלפי נושאים הנוגעים לאופי המדינה. הניסיונות להשתתף בקביעת עמדות בנושאים אלו משקפים רצון של הקבוצות להשתתף בשיח האקטואלי ולהשפיע עליו.

מה העמדות הרווחות בערי הפיתוח ביחס לאופי המדינה? קוצר היריעה מונע מאתנו להרחיב בעניין זה. נסכם את ממצאי הסקר עליו באמירה שתושבי ערי הפיתוח מאמצים בדרך כלל אוריינטציה המוגדרת כימנית-מתונה בשיח הפוליטי הישראלי. הם תומכים במדיניות של צמצום הפערים וביטול האפליה כלפי המזרחים, אפליה שעדיין קיימת לדעתם, אך תומכים גם בקיבוע נחיתותם של הערבים בישראל. לדעתם, המדינה צריכה להמשיך ולפעול בעיקר למען תושביה היהודים. לגבי ההסדר עם הפלשתינאים, רוב המזרחים בעיירות תומכים בהמשך השליטה בשטחים, תוך הענקת אוטונומיה לפלשתינאים. העמדות המדיניות הקיצוניות יותר, כמו תמיכה בטרנספר של הערבים, סיפוח השטחים או שוויון מוחלט לערבים, זכו לתמיכה זעירה בלבד. מכאן יוצא, שמרכיב האוריינטציה הפוליטית בזהות המזרחית בערי הפיתוח "יושב" בלב השיח הישראלי, והוא אופייני לבני המעמד הבינוני-נמוך. כלומר, מדיניות הבנייה והאכלוס של העיירות בשנות החמישים, ש"תיעלה" מזרחים רבים למצב של נחיתות מעמדית, הביאה אותם גם להשתייכות למחנה פוליטי מסוים התואם מעמד זה, שניתן להגדירו כ"ימין פסיבי-מתון".

שאלה אחרת שעניינה אותנו היא מהן "אבני הבניין" התרבותיות המרכיבות את זהותם של תושביי ערי הפיתוח המזרחים? מה הם מעדיפים לקרוא, לשמוע ולהעריץ? לניתוח העדפותיהם התרבותיות הורכבו רשימות של דמויות-מפתח בתרבות בישראל ובעולם, לפי תחומי יצירה (זמרים, זמרות, סופרים ואישים חשובים). כל דמות מייצגת בדרכה דפוס תרבותי. משתתפי הסקר נדרשו לציין את שלוש הדמויות האהובות עליהם בכל תחום, בלי שתהיה חשיבות לסדר הסימון. בתרשים 5 מוצגים ההבדלים בדמויות האהובות אצל הדור הראשון והשני (לדוגמה: 90% מבני הדור הראשון בחרו ביהודה פוליקר כאחד משלושת הזמרים האהובים עליהם ביותר).

 

לפי הסקר, תושבי ערי הפיתוח אימצו רבים מ"גיבורי התרבות" של הזרם המרכזי-האשכנזי בישראל: מחיים נחמן ביאליק, דרך נעמי שמר ואהוד מנור עד אריק איינשטיין. אך בהעדפותיהם נמשכת התייחסות עקבית לסממני התרבות המזרחית. דמויות ואמנים כמו להקת טיפקס, שושנה דמארי, אתי אנקרי, הבבא סאלי (אפילו פריד אל-אטרש) מאפילות על דמויות אשכנזיות רבות בהעדפות התושבים. כך נוצר ממד נוסף של השעטנז התרבותי-זהותי בעיירות: עירוב של דמויות ציבוריות אהודות ואיקונים תרבותיים, המשלב מזרח עם מערב, תרבות מבית אבא עם הזרם השולט במדינה.

אוריינטציה זו תואמת גם את הגדרתה המועדפת של המדינה בעיני הנסקרים, הגדרה שהיא מסורתית-יהודית בצורה סוחפת (כלומר, לא דתית ולא חילונית). ביתר פירוט, 77% מהנשאלים טענו שאופי המדינה צריך להיות יהודי-מסורתי, 12% טענו שהוא צריך להיות יהודי-דתי, ו8%- טענו שהמדינה צריכה להיות בעלת אופי חילוני. נבחנה גם שאלת ההשתייכות של תושבי ערי הפיתוח. ההשתייכות החשובה להם ביותר היא לעם היהודי, הרבה יותר מהאזרחות הישראלית והדת היהודית הבאות אחריה. שוב, יש כאן אותם מרכיבים של שילוב בין תרבות בית-אבא לבין תרבות הזרם ההגמוני במדינה. אין כאן שלילה של החילוניות, ולא שלילה של הלאומיות, אלא פשרה בין היהדות במובנה הדתי ליהדות במובנה הלאומי, באמצעות טשטוש הגבולות ביניהן.

גם בהגדרת הזהות האישית ניכרים סימנים דומים (תרשים 6). ההגדרה הנפוצה ביותר בקרב בני שני הדורות היא "ישראלי-יהודי". שוב הגדרה שיש בה שילוב של דת ולאומיות. ההגדרות "יהודי" או "ישראלי" זכו לתמיכה  מועטה יחסית, כאשר בני הדור הראשון בחרו בהגדרה "יהודי" כמשנית לאחר "ישראלי-יהודי", ובני הדור השני בחרו בהגדרה "ישראלי" כמשנית לאחר "יהודי-ישראלי". כל ההגדרות שהתייחסו לנושא הזהות האתנית, "ישראלי-מזרחי" או "ישראלי-מרוקאי/תוניסאי" זכו לתמיכה הנמוכה ביותר. לשם השוואה, במחקריו של סמי סמוחה עלה ש- 63% מן היהודים בישראל מגדירים את עצמם כ"ישראלים-יהודים". ממצא זה זהה לממצא מערי הפיתוח שהוצג בתרשים 6.

 

ארבעה המרכיבים בזהות תושבי ערי הפיתוח שנסקרו לעיל נבחנו שנית לאור ההבדלים הבין-דוריים. הבדלי זהות בין הדורות, דור המהגרים ודור הבנים ילידי העיירות, הם מבחן מצוין לכוחם של מנגנוני הסוציאליזציה הממלכתיים, שפעלו לקידום מיזוג הגלויות ולהנחלת זהות ממלכתית, אל מול כוחם של מנגנוני השעתוק הפועלים בערי הפיתוח. אלה האחרונים ניזונים, בין השאר, ממעמדם החברתי והכלכלי הנמוך יחסית ומתחושות קיפוח ואפליה. "המקום", כאתר שפועלים בו מנגנוני השעתוק הבין-דוריים, אינו רק זירה של כוחות חברתיים, אלא הוא עצמו מרכיב בזהות. גבולות המקום מחזקים ומשעתקים את החלוקה הלא-שווה של משאבים והזדמנויות. שעתוק אי-השוויון הכלכלי-חברתי, ועמו הקשר למקום ויצירת תרבות מקומית העוברת בירושה, באמצעות חינוך ומנהגים, מחזק את הקשר בין הגיאוגרפיה לזהות הקולקטיבית. ניתן לומר שמרחב, מקום ואזור חייבים להיות מובנים כמרכיבים מכריעים ובלתי נפרדים של השעתוק הבין-דורי של הזהויות הקולקטיביות.

עוצמתם של מנגנונים אלו ניכרת היטב בהבדלים בין הדור הראשון והשני. אמנם, השינויים שחלים במעבר מדור לדור קטנים יחסית, אך ניכרת בהם עקביות. הדור השני, שנולד בערי הפיתוח אל מציאות מובנת מאליה של ישראליות ומודרניות, נוטה לאמץ עמדות קרובות לזרם המרכזי-אשכנזי בחברה הישראלית, יותר מדור ההורים. הדור השני מזדהה עם המדינה ועם מדיניותה, זהותו חילונית וישראלית יותר, ומזרחית פחות בתכניה התרבותיים. הם גם נוטים לאמץ עמדות פוליטיות מתונות יותר מהוריהם. בני הדור השני נוטים במיוחד לרכך את העדתיות, באמצעות הבעת יחס קרוב יותר לאשכנזים ורחוק יותר מהמזרחים (ביחס להורים כמובן). עם זאת, בני הדור הזה מודעים לנחיתות ערי הפיתוח בפרט ולנחיתות המזרחים בכלל, ולפער המתרחב בין הפריפריה המזרחית ליתר החברה היהודית בישראל. כך, למעשה, הופכת זהותם ל'זהות במלכוד", בין זו האשכנזית-ישראלית הדומיננטית, ששעריה לא נפתחו ליהודים המזרחים כמזרחים, לבין זו המסורתית, היהודית-מזרחית, בעלת השורשים הערביים, שיש לה סטיגמה שלילית והפכה ל"טאבו" בחברה הציונית. מלכוד זה הוא אחת התוצאות המשמעותיות של פרויקט ההתיישבות, שיזם ויצר את העיירות המבודדות והומוגניות למדי אל מול הפרויקט התרבותי הדומיננטי של "מיזוג הגלויות".

ניתן אם כך לומר, שהקמת ערי הפיתוח בשנות החמישים ואופן פיזורן במרחב השפיעו בצורה משמעותית על זהות תושביהן המזרחים. בידודן בפריפריה, ההומוגניות האתנית של תושביהן, מצבם הכלכלי-חברתי הנחות ביחס לחברה בישראל ותחושת קיפוח ואפליה היו גורמים חשובים ביצירת זהות מובחנת בעיירות. ועם זאת, הרצון והצורך בהשתלבות במרכז היו גורמים חשובים במניעים להסרתם של מאפיינים מזרחיים בתרבות, בעיקר בקרב הדור השני. אבל השתלבות במרכז מתוך נחיתות מבנית (כלכלית, חברתית ותרבותית), מלווה גם בתחושת קיפוח מעמדית ועדתית, ועלולה להוביל לתסיסה וחוסר יציבות.

לפיכך, מדיניות פיזור האוכלוסין, ובמיוחד הדרך שבה בוצעה (פיזור תוך יצירת מרחבים מעמדיים ואתניים מובחנים), סתרה את אידיאל מיזוג הגלויות והשאיפה ליצור קולקטיב ישראלי חדש, הומוגני ושוויוני. בערי הפיתוח נוצר מעמד אתני מזרחי חדש בעל מאפייני זהות מסוימים, אך כאלה שאינם מאפשרים פרויקט של בניית זהות גאה "מלמטה", בשל תיוגה הסטיגמטי והפריפריאלי. שורשיו של מעמד-אתני זה הם תולדה של המבנה הגיאוגרפי-פוליטי-כלכלי שניתב את המזרחים תושבי העיירות לנחיתות מעמדית, וממנה למלכוד זהותי הנמשך דורות. עמדות התושבים מגלות סימנים מובהקים של רצון להשתלבות בזרם המרכזי הישראלי, כי אין להם היום אפשרות ריאלית אחרת לשינוי משמעותי במצבם (מלבד, אולי, מהצטרפות לתנועות ספרדיות-חרדיות כש"ס), אל מול המסגרות הקיימות של הלאומיות הישראלית ומוקדי הכוח והסטטוס שלה.

אך מצב של מלכוד מעודד ניסיונות "היחלצות" באמצעות יצירת מוקדי זהות אלטרנטיביים לזהות הממלכתית, המציעים אופציות תרבותיות אחרות לצבירת כוח (וכאן רלבנטית הדוגמה של ש"ס). כלומר, כל עוד תישמר הנחיתות המבנית שנוצרה וטופחה על-ידי מדיניות התכנון, המצב בערי הפיתוח כנראה יישאר לא-יציב, והן ימשיכו להיות מוקד של מתח כלכלי ופוליטי, ושל סלקציה חברתית שלילית. סביר להניח שיצמחו עוד זהויות קולקטיביות בערי הפיתוח, שיתאפיינו במתח כלפי המרכז החברתי-פוליטי במדינה.

 כדאי להקשיב לקול חשוב נוסף שעולה באחרונה מעיר פיתוח דרומית. בשירה "מעלה אבק" מנסחת להקת טיפקס, בצורה בהירה, את כאבה של הזהות הדחויה, השולית והנשכחת. השיר האירוני, המתגלגל ממקצב ומנגינה מערבית לסלסול מזרחי, מקונן על "פיזור" האוכלוסייה, שנחשב תמיד לאבן הפינה של המדיניות הישראלית. אך למרות המחאה השיר אינו מיליטנטי. קיימת בו גם מעין השלמה, עצובה ושקטה, עם הגורל שהביא אותם "נידחים" ליישוב "מעלה אבק", שבו הם חיים ובו הם ממשיכים להשתוקק לעלות על הכביש מ"שום מקום" "ולעבור".  לעבור לאן? כנראה אל לב החוויה והזהות הישראלית. 

עירוב זה של כאב, כעס ואירוניה, יחד עם ניסיון להשתלב בחברה הישראלית-אשכנזית ולשכוח את העבר הערבי-מזרחי, נראה כאופייני לציבור המזרחי בערי הפיתוח, שאפשר לאפיינו כ"מזרחים ללא מזרחיות".  צירוף בו-זמני זה של מחאה על קיפוח ואפליה, יחד עם חוסר היכולת להניע אינטגרציה ושותפות מהבסיס הרעוע של שוליות גיאוגרפית, כלכלית ותרבותית; או, לחלופין, לטפח זהות הנוטלת בגאווה מהתרבות היהודית העתיקה שהתפתחה בארצות ערב - הוא-הוא המלכוד שבו נתונה הזהות המזרחית בערי הפיתוח.

 

"מעלה אבק"

(להקת "טיפקס", 1995; מלים: קובי אוז)

זה לא מרשים חשבו אישים בממשלה / יש חלקים ריקים על המפה / ושם למטה חסרה עוד נקודה / החשובים הורידו אז פקודה / נבנה כאן עיר, וגם נביא קצת אנשים / שימלאו בחייהם את הבתים החדשים

זה טוב, הרבה ניקוד על המפה / ובעיתון הרי הבטיחו חשיפה / כך ציוו שרים בקול רדום / ורצו לטפל במצבי חירום / עסקן זוטר עשה את המרחק / כדי לברך יישוב חדש ששמו: "מעלה אבק"!

במעלה אבק בערב, נאספים בצד הדרך / זוכרים חלום של נשכחים / אחווה של נידחים

מתחו כאן כביש שחור וצר / חוצה עמוק את המדבר / בקצה הכביש בנו בתים / כמו זרקו קופסאות של גפרורים / בתי קפה עם שיכורים / ואנשים בבית מתבצרים / וכאן כולם חולמים על יום / בו יעברו את הכביש משום מקום

במעלה אבק בערב, נאספים בצד הדרך / זוכרים חלום של נשכחים / אחווה של נידחים.

 

 

לוח 1: "תאר את תחושותיך לגבי העיר בה אתה גר", התפלגות התשובות באחוזים 

האחוז מבין משתתפי הסקר החשים שעיר הפיתוח שלהם היא

 

האחוז מבין משתתפי הסקר החשים שעיר הפיתוח שלהם היא

 

39%

21%

7. יפה /

    מכוערת

85%

6%

 1.  מקום ידידותי /

          מקום עוין

38%

34%

8. מועדפת /

    מוזנחת

71%

10%

 2.  בטוחה /

          מסוכנת

34%

23%

9. מתפתחת /

     נסוגה

64%

16%

 3.  אוכלוסייה טובה /

          אוכלוסייה גרועה

31%

40%

10. איכות חיים גבוהה /

       איכות חיים נמוכה

62%

19%

 4.  משתפרת /

          נסוגה

26%

35%

11. אהודה בארץ /

      שנואה בארץ

52%

23%

 5.  קשורה לארץ /

          מבודדת בפריפריה

13%

47%

12. עשירה /

       ענייה

49%

21%

 6.  דבר שגאים בו /

          דבר שמתביישים בו

הערה: הטבלה מבוססת על קיבוץ נתוני ציונים רציפים (מ- 1 עד 7) לקטגוריות בדידות באופן הבא: ציונים 1-3 קובצו תחת שמות התואר בעלי המשמעות השלילית (לדוגמא: מקום עוין, מסוכנת וכיו"ב), ציונים 5-7 קובצו תחת שמות התואר בעלי המשמעות החיובית (לדוגמא: מקום ידידותי, בטוחה וכיו"ב). אלו שנתנו ציון 4 אינם מופיעים בטבלה, אך שיעורם מבין המשיבים הוא המשלים ל- 100%. כל קיבוץ אחר עשוי היה להניב התפלגויות שונות. ציונים ממוצעים לכל צמד שמות תואר מובאים בתרשים 1.

 

לוח 2: "תאר בבקשה את תחושות הקירבה החברתית שלך לקבוצות הבאות בישראל", התפלגות התשובות של כלל משתתפי הסקר

מרגיש רחוק / רחוק מאוד מהם

אדיש כלפיהם

מרגיש קרוב / קרוב מאוד אליהם

הקבוצה

2%

13%

85%

בני עדות המזרח ביישוב שלי

6%

15%

79%

בני עדות המזרח בישראל

6%

16%

78%

יוצאי צפון אפריקה בישראל

13%

12%

75%

החילונים בישראל

13%

21%

66%

תושבי ערי הפיתוח האחרות

28%

19%

53%

דתיים

25%

25%

50%

חברי מושבים

16%

35%

49%

האשכנזים ביישוב שלי

22%

30%

48%

העולים מאתיופיה

19%

42%

39%

האשכנזים בכל הארץ

45%

22%

33%

המתנחלים ביש"ע

43%

30%

27%

חברי קיבוצים

44%

29%

27%

החרדים המזרחים

50%

25%

25%

העולים הרוסים ביישוב שלי

58%

30%

12%

העולים הרוסים בכל הארץ

59%

30%

11%

ערביי ישראל

62%

28%

10%

החרדים  האשכנזים בבני-ברק

65%

27%

8%

תושבי רמת אביב

69%

25%

6%

תושבי 'שיינקין' בתל-אביב

71%

24%

5%

הפלסטינים בשטחי האוטונומיה

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד