רגע לפני הבגידה
רגע לפני הבגידה

 

העיר של חיי וספרי  תמיד תהיה עיר של אבנים קשות, יצרים מבעבעים, ליליות ומזיקים, אמונות תפלות, מטורפים, משיחי שקר, אברכים מזוקנים ויפהפיות קדמוניות

 

את הצרחה הראשונה של חיי צרחתי דווקא בבית חולים ממשלתי בתל אביב. החדר, שקירותיו ודאי היו צבועים אפור, סימא את עיני, שהתרגלו לאפלולית הרחם, האור החזק של העיר הלבנה.

נלקחתי משם  בעגלת עץ רחבה לצריף של סבתי, קרוב מאוד לים. קולות הגלים המתנפצים בקצף רך אל החוף המירו  את שאון המיית הלב ופכפוך המים שבהם שחיתי תשעה חודשים וקצת, והרגיעו את לילותי הראשונים בעולם.

שבועיים בדיוק ארך הרומן שלי עם העיר הצעירה שנמחקה מחיי באחת.

מאז אני חיה בירושלים בדיכוטומיה שאיננה ניתנת לפירוק. כי בכל מה שקשור לירושלים, אני מאמינה שהעולם מתחלק לשניים: יש שאוהבים את ירושלים ויש  המתעבים את העיר הזו, אבל  אין בנמצא אדם אדיש למראה. ירושלים פועלת על כל החושים, ובכוחה לסכסך את דעתם של חלושי הנפש ולהטריף את השפויים. לזכותה או לגנותה של העיר אפשר לאמור, שהיא העיר היחידה בעולם שזכתה בכבוד המפוקפק והעניקה את שמה למחלת נפש הפוקדת דווקא את המאמינים בה,  אלה שאינם יכולים לה ונכנעים לקסמיה. "סינדרום ירושלים" מתגלה ברחובות העיר בין כל  אותם ישועים, מריות, יוחננים ודוידים השבים לפתע לחיים, מתהלכים בינינו, לפעמים כהיוולדם, וזועקים את בשורת הקודש בעיר האבנים הקשות.

אני כמובן נמנית עם אוהביה, אבל אין זו אהבה של חסיד שוטה. ובאהבה כמו באהבה, אני מנהלת עמה מערכת  יחסי אהבה-שנאה, ומוצאת עצמי פוסעת בין שני הקצוות של הרגשות העזים שהעיר הזו מעוררת אצלי, ממש כמו אצל  בני זוג הנשואים לנצח, ואינם יכולים זה עם זה וזה בלי זה.

זכרונותי הקדומים ביותר עוצבו בירושלים, העיר שהיא מקור השראתי. בירושלים שלי, דמיון ומציאות מתערים ומתערבבים זה בזה עד כי לעולם לא אוכל לדעת היכן מתחילה המציאות ומאיפה ממשיך הדמיון. שהרי לפעמים החיים בעיר הזאת משולים לחיים בבועה לא מציאותית, שבה הכל קורה והכל יכול להתרחש בערב רב של מאורעות ואירועים, שחלקם כתובים בספרי היסטוריה והרבה אחרים מושמעים לנו כאגדות.

כי בעורמה הצליחה ירושלים שלי לכפות עצמה עלי. העיר הזו השפיעה עלי בכובדה וברצינותה, קיבעה את גורלי ועיצבה את אישיותי. בחשאי ובלי שהרגשתי חילחלה אל תוך חיי, הטמיעה את ההיסטוריה הקצרה שלי בחיי הנצח שלה וקיבעה את זהותי האישית ב"אני ירושלמית". ה"ירושלמיות" הזו נושאת  את הווייתי  פעם כאות של קלון ופעם כעיטור של מופת.

פעם הייתי מאשרת את העובדה בהשפלת עיניים, נכונה לתגובות העולבות של שוכני השפלה. היום אני מכריזה על כך בגאווה סמויה, כאילו אני שייכת לכת קדומה וסגורה בעלת זכויות יתר, שרק אנשים בעלי שאר רוח ורמי מעלה יכולים להימנות עמה. אנשי השפלה, המגיבים לדברי אנשי ההר ב"דווקא לא רואים עליך", או "לא נורא", וכמובן המשפט היגע  ש"הדבר הטוב ביותר בירושלים היא הדרך לתל אביב", זוכים למבט ירושלמי נוקב ומזלזל.

בעיר הזו אנו חשים תמיד תחושה מוצדקת של תסביך רדיפה. אלה המתגוררים מחוץ לטריטוריה שלנו מחפשים אצלנו את הפגמים. אם הפגמים אינם קיימים, או מסתתרים מתחת לפני השטח, תמיד ימצאו אלה החופרים לעומק ושולפים אותם משם בקול תרועות ניצחון. בירושלים נשחטו כל הפרות הקדושות ושעירים לעזאזל נשלחו אל המדבר. את הכל אוהבים להשמיץ  בעיר הזאת: את האקלים, את ההרים, את האבנים, את הממסד, את ילד טוב ירושלים, את החרדים שלנו, שמוסיפים לעיר אקזוטיקה בצבע שחור, את  המסעדות המקומיות, את חיי הלילה, את קבוצות הכדורגל ואת המבטא של ה"מאתיים". כל מיתוס נדרס ברגל גסה, וכל אירוע הופך ללעג.

ולכן שמחה רבה הסב לי השלג האחרון שירד על העיר וכיסה אותנו בשמיכת לובן קרה. נדמה היה כי כל תושבי השפלה עמדו בתור ארוך כדי לבוא אלינו ולחזות בנס.  מתנהלים בשיירה של פקעת עצבים במשך שלוש שעות ועוצרים בשולי הדרך כדי להתפלש בתוך הלבן שלנו. רטובים ועלובים ראינו אותם מחליקים בתוך שקיות אשפה שחורות על שרידי השלג, מתבוססים בבוץ מי שלגים שהפשירו, בידיים קפואות עורמים ערמות של הלבן הלבן הזה על גג המכונית, כדי שכולם שם בשפלה יידעו שביקרו אצלנו, ואחר כך פושטים בבטן ריקה על מסעדותינו שהשמיצו, כדי למצוא להם שם ארוחה חמה. עדיין חיים בזכרוננו הפלישה  של תושבי שפלה מבוהלים, על טפם ונשותיהם, שחיפשו אצלנו מקלט מפחד הסקאדים, ונהירתם לעיר העתיקה לחפש שם מציאות לפני שהחל לחלחל בהם הפחד מהאבנים המתעופפות של האינתיפאדה. אפילו בני הנוער בשפלה מודים שהדיסקוטקים בעיר שלנו אין להם אח ורע בארץ כולה, וכדי להיכנס אליהם הם עומדים בתור אחד עם כל ההרריים. עוד הם זורמים בהמוניהם לאירועי תרבות המזוהים כירושלמים. אפשר למצוא אותם בפסטיבל ירושלים, בפסטיבלי הסרטים, בתערוכת שכרון צבעים ובצ'יהולי. עשרות אלפי בני השפלה שוטפים אז את ירושלים ועומדים בתור כדי לראות מה יש לעיר הזו להציע להם.

היום אינני  מצטדקת ומתרצת את  מקורי התל אביבי. שם נולדתי, אבל ילדי שלי כבר נולד בירושלים, לאם ירושלמית. אני ירושלמית כמו ארבע האמהות שלי, אלה של החיים ואלה של ספרי, שנולדו וגדלו בעיר ההזויה הזו. העיר של חיי וספרי  תמיד תהיה עיר של אבנים קשות, יצרים מבעבעים, ליליות ומזיקים, אמונות תפלות, מטורפים, משיחי שקר, אברכים מזוקנים ויפהפיות קדמוניות. 

וכמו אהובה שאי אפשר לחיות אתה, כך גם אני וירושלים. בשקט ובחשאי אני רוקמת תוכניות עזיבה. וכשאצא מהעיר לא אחזור להביט לאחור, כמו אשת לוט שהפכה לנציב של מלח. אני עוזבת כי החיים קוראים לי. לא עוד גלי אבנים הנושאים ניחוחות של 3000 שנות היסטוריה עקובה מדם. הגיע זמן ההווה של עכשיו וכאן ומיד. ריחות מלוחים של ים יחליפו ניחוחות  של קטורת וקדושה, וחול חמים ייגרס תחת כפות רגלי במקום מרצפות אבן קרות.

הרבה סופרים ומשוררים, בני כל הזמנים, דימו את ירושלים לאשה אהובה, לאם רחוקה. רבים אחרים השתמשו בעיר כרקע עלילתי וכמסגרת ליצירות ספרותיות, שבהן מייצגת העיר מציאות נצחית ומגלמת בקרבה את יפי העולם כולו, וכולם יחד שרו לה שירי ערגה וגעגועים, איש איש כפי הרגשתו וכפי השראתו.

ואני כבוגדת נוטשת אותה, נושאת עמי מטען כבד של זיכרונות ומבטיחה שאמשיך לאהוב אותה משם, מרחוק. שהרי מירושלים לעולם לא אצליח לברוח גם אם ארחיק לסוף העולם. העיר הזאת שנטמעה בי היתה לחלק מהווייתי, וגם אם אגור הרחק ממנה, תמיד אהיה "ירושלמית" בהכרזה ו"ירושלמית" בהכרה. "ירושלמית" בגלות ארעית בשפלה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד