משהו השתבש בדרך אל העיר
משהו השתבש בדרך אל העיר

דר' ראסם חמאיסי, מתכנון ערים וגיאוגרף, מרצה בכיר בחוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה, חוקר בכיר במכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים, ומנהל מרכז לתכנון ולימודים, כפר כנא

 

כפר קאסם מול ראש העין מציגות על דרך הניגוד את הדרך הנפתלת של היישוב הערבי בישראל מן הכפר אל העיר. הכפר הערבי צמח, נעשה מודרני יותר ומשכיל יותר, אך לא הפך להיות עיר לכל דבר, גם עקב מדיניות מקפחת שיטתית, וגם עקב השמרנות והמשטר החמולתי שנותר על כנו

קובעי מדיניות פיתוח ברמה הארצית והמקומית, מתכננים עירוניים ותושבים מתלבטים ומתווכחים בשאלה אם היישוב הערבי בישראל הוא עדיין כפר, או שמא הפך לעיר. חלקם טוענים כי מאחר שאוכלוסיית הכפר הערבי המסורתי  גדלה, שטחו הבנוי התרחב, מבנהו הכלכלי והחברתי השתנה, הוא הפך ליישוב עירוני. אחרים טוענים שלמרות תמורות אלה עדיין נתפס היישוב ככפרי, ותושביו תופסים את עצמם ככפריים במיוחד מבחינת התנהגות חברתית וקהילתית. לתשובות שניתנות לשאלה זו יש השלכות על מדיניות הפיתוח והקצאת משאבים ציבוריים, בצד פיתוח דימוי עצמי של עירוניות או המשך הכפריות.

המושג המסורתי "כפר" מבטא יישוב קטן, שיש בו אחידות במגורים שאינם גבוהים, של צפיפות נמוכה, של קהילה קטנה שבין חבריה יש יחסים של קרבה. הכפר מתבסס על ייצור מקומי, בעיקר חקלאות. לעומתו, המושג "עיר" מבטא צורת יישוב גדולה, שיש בה מגוון רחב של צורות ודפוסי מגורים, בצפיפות יחסית גבוהה. בעיר גרות קהילות מגוונות ממקורות שאינם בהכרח מכירים זה את זה. בין פרטי הקהילות בעיר יש יחסים על בסיס הישגי, וקיים בה מגוון של ייצור וצריכה של שירותים.

להבחנה בין כפר לעיר יש ביטוי גם בהיקף ואופי הזיקות בין היישוב למרחבו או לסביבתו. לעיר יש זיקות בעלות אופי של מתן שירותי מסחר, מנהל ותעסוקה לא חקלאית. בכפר, הזיקות הן בעלות אופי חקלאי והיחסים החברתיים מוגבלים. בעיר מתפתחים מעמדות ביניים העוסקים במגוון תעסוקות של הצווארון הלבן והכחול. בכפר, המבנה המעמדי הוא דיכוטומי, חסר בו המעמד בינוני. המעמד הגבוה כולל בעיקר את המנהיגות המסורתית השיוכית, השלטת ובעלת משאבים ואמצעי ייצור, בעיקר קרקעיים. המעמד הנמוך בכפר הוא של האיכרים ומעבדי הקרקעות, שיש ביניהם דמיון שיוכי וחברתי נחות בהשוואה למעמד הגבוה.

העיר מאפשרת ומציעה מסלולי מוביליות חברתית וגיאוגרפית; בכפר יש  מוגבלות במסלולי מוביליות. העיר גדלה כתוצאה מריבוי טבעי וקליטת הגירה ומייצרת חברה מגוונת מבחינת מוצא. הכפר גדל בעיקר כתוצאה מריבוי טבעי, ובדרך כלל מאבד מאוכלוסייתו לטובת העיר.

בקרב היהודים פותחו מושגים המצביעות על צורות יישוב חקלאיות וכפריות כמו קיבוץ, מושב ומושבה, ובאחרונה יישוב קהילתי. צורות יישוב אלה הן חלק  מהאידיאולוגיה הציונית שתפסה צורות יישוב אלה באופן חיובי, ככלי למימוש החלום הציוני. את הכפר הערבי תפסה התנועה הציונית כצורת יישוב נחותה ומפגרת. תפיסה זו שכיחה גם היום. אבל זו תפיסה המתקיימת גם ביישובים הערבים שגדלו והפכו להיות ערים, מבחינה מוניציפלית, אך תושביהם ממשיכים לתאר את היישוב כ"הכפר שלנו". ועם זאת, התפיסה והמהות המסורתיים של המושגים עיר וכפר משתנים בחברה הפוסט-תעשייתית, והדיכוטומיה ביניהם מיטשטשת.

   היישוב הערבי בישראל עובר תהליך שאפשר להגדירו "עיור משובש", או עיור סלקטיבי. מצד אחד, נעשה בתוכו שימוש חומרי ואינסטרומנטלי בתכונות ובהיבטים העירוניים, ומצד אחר הוא מתפתח במסגרת השמרנות הערכית, הנורמטיבית וההתנהגותית של החברה הערבית. להבנת התהליך יש להבחין בין שני מושגים, עיור והתעיירות. עיור הוא תהליך יצירת ערים הנעשה בהחלטה פוליטית כמו שינוי מעמד מוניציפלי, או משום גידול אוכלוסייה. התעיירות פירושה תהליך הקשור בשינוי נורמטיבי וערכי, שבו הפרט עובר מהתנהגות לפי קודים ונורמות כפריים, המבוססים על מסורתיות ושיוכיות חמולתית, להתנהגות לפי קודים חברתיים וקהילתיים עירוניים, בצריכת שירותים, תשתיות והתנהגות במרחב.

אפשר לומר שביישובים הערביים מתחולל תהליך עיור והיישובים גדלים מבחינת אוכלוסייה, שטח בנוי וצפיפות בנייה ו/או נפשות לדונם, באורח התואם דגמים עירוניים. אך העיור אינו מלווה בתהליך מקביל של התעיירות. למרות הגידול בשטח הבנוי חסרים ביישובים תשתיות ושירותים עירוניים. אין דרכים, אין סטנדרטים תקניים ואין מבני ציבור, קהילה ושירותים, המאפשרים פיתוח התנהגות עירונית הקשורה בבילוי פנאי ובזמינות שירותי תרבות וקהילה.

התושב הערבי נחשף לתהליכי מודרניזציה ועלייה ברמת חיים, אבל הכוח הקולקטיבי החמולתי, ההתנהגות המרחבית, וצריכת השירותים הקהילתיים, התרבותיים והחברתיים, מבטאים שמרנות ומסורתיות. לאור אפיון זה קשה לומר שהפרט הערבי הפך להיות "מעויר" "ועירוני", אך גם לא ניתן להמשיך לאפיין אותו ככפרי, אלא כמי שעובר "עיור סלקטיבי". עיור כזה קיים ביישובים הערביים גדולים וקטנים, עם שינויים בהדגשים ובעוצמה.

במאמר זה אנסה לשרטט תהליכים אלה החלים על  כ120- יישובים מוכרים מבחינה מוניציפלית ותכנונית, באמצעות מה שמתרחש בכפר קאסם, יישוב הנמצא בשולי מטרופולין תל אביב. למרות מיקום זה הוא סובל ממגבלות המראה ופיתוח נורמלי בסטנדרטים מקובלים. קל להמחיש את התהליך אם משווים אותו ליישוב יהודי סמוך, ראש העין, ששינה את אופיו בעשור האחרון, בהתערבות המדינה שנתנה לו משאבים כספיים, ניהוליים, קרקעיים ותכנוניים, חלקם על חשבון כפר קאסם.

                                         *

לפני 1948, היישוב הערבי הפלשתיני בארץ היה בעלה מבנה היררכי: ערים מרכזיות (יפו, חיפה, ירושלים, עכו) קלטו הגירה מהכפרים, והיו מרכז מנהלי וכלכלי לעורף של יישובים כפריים חקלאיים. ערים אלו ריכזו את המעמד הבינוני והמנהיגות החברתית, התרבותית וכלכלית של האוכלוסייה. במלחמת 1948 ואחריה התרחשו גירוש, עקירה והג'יג' (יציאה בתנאי בהלה ובריחה) של אוכלוסיית הערים וחלק גדול מהכפרים הפלשתיניים. כ800- אלף נפש מכ418- יישובים היו לפליטים מחוץ למדינת ישראל החדשה. כפריהם נהרסו או החליפו שם ואוכלסו ביהודים. חלק  אחר מאוכלוסיית היישובים הערביים שנהרסו או פונו הפכו להיות פליטי-פנים או נפקדים נוכחים במולדתם. חלקם עברו להתגורר בכפרים סמוכים ליישוב המקור שלהם. בשנת  1949 נאמדה האוכלוסייה הזו ב156- אלף נפש, רובם בכפרים. מיעוט קטן מהאוכלוסייה הערבית המשיך להתגורר בתנאים ירודים בערים כמו חיפה, עכו, יפו, לוד, רמלה, שהיו לערים מעורבות.

 בעקבות המלחמה, שארית האוכלוסייה הערבית בישראל סבלה מארבעת בעיות יסוד, שהשפיעו על התנהגותה הפוליטית, המרחבית והקהילתית, ועל יצירת העיור הסלקטיבי. הבעיה הראשונה היתה שהם הפכו למיעוט במולדתם, "אזרחים בכוח", במדינה החדשה שקודם לכן נלחמו בה. על המיעוט הזה נכפו כללי משחק גיאופוליטיים וניהוליים שהוא לא היה שותף בקביעתם. כללי משחק אלה נקבעו על ידי הרוב היהודי, ששלט במשאבי הכוח, שנועדו לשרת את יהוד המרחב.  כדי לממש כללי משחק אלה, שבתכליתם צמצום הטריטוריה ומרחב הפעילות וההתנהגות של המיעוט הערבי, הוטל ממשל צבאי שפיקח על תנועתו ומנע את ניידותו ללא היתר. להגבלות אלה היתה השפעה על צמיחת "העיור העצור" של האוכלוסייה הערבית ביישוביה. גידול האוכלוסייה נספג ביישוב ולא התפתחה הגירה מהיישובים.

הגבלות הממשל הצבאי על ניידות הערבים שימרו את הדגם הגיאוגרפי של פריסתם המרחבית שנוצרה בעקבות המלחמה; ריכוזם בגליל, במשולש ובצפון הנגב ובערים המעורבות, איפשר למוסדות המדינה הפקעת קרקעות של האוכלוסייה הכפרית הערבית והעברתן להתיישבות הכפרית היהודית, שקמה בסמוך ליישובים הערבים. הפקעת קרקעות פירושה צמצום מרחב המחיה ומקורות הפרנסה היסודיים של האוכלוסייה הכפרית, בנוסף למשמעויות הפוליטיות והחברתיות. הפקעת הקרקעות דחפה את הערבים לעבודות לא חקלאיות, כפרולטריון העובד מחוץ ליישוב, בעיקר ביישובים היהודים, וצימצמה את הפערים החברתיים-מעמדיים בתוך היישוב, בין בעלי הקרקעות לחסרי קרקע.

כלפי חלק מהאוכלוסייה הערבית הבדווית ננקטה מדיניות ריכוז במרחבים מוגבלים והופקעו קרקעות שהיו בבעלותם או באחזקתם. כזה היה ריכוז הבדווים באזור "הסייג" בבקעת באר שבע, כשלב ראשון בעיורם, שניתן לקרא לו "ריכוז אזורי". השלב השני החל בריכוז הבדווים ביישובים, שנקרא "הריכוז היישובי", החל בשנות הששים, עם הכרזה על הקמתן של שבע עיירות ובהן תל שבע ורהט. עד עתה, כמחצית מאוכלוסייה הבדווית (55 אלף נפש בשנת 1999)  גרה מחוץ לעיירות, בכפרים לא מוכרים, חלקה על קרקעות בבעלותה וחלק אחר על קרקע שהיא מחזיקה.

הפיכת האוכלוסייה הערבית למיעוט יצרה מצב של  ניגודים בין מדיניות ויעדי הפיתוח הממסדית, שנועדו ליהוד המרחב, לבין צורכי הפיתוח של המיעוט הערבי בכפרים ובערים. בגלל המדיניות המפלה, הפיתוח ביישוב הערבי נעשה במשאבים מוגבלים, ובאורח שאינו תואם את הצרכים של האוכלוסייה.

הבעיה השנייה היא מבנית וקשורה בגודל היישובים. המיעוט הערבי גר ביישובים קטנים, ברובם כפרים, שהיכולת שלהם לייצר הזדמנויות פיתוח ותעסוקה מוגבלת. לגודל היישוב יתרונות יחסיים מבחינת סף כניסה של מוצרים וטווח הביקוש. ככל שהיישוב גדול הוא בעל יכולת גדולה לייצר הזדמנויות תעסוקה, שירותים ופעילות קהילתית. ליישובים הערביים אין יתרון גודל. חסרון הקוטן גרם לכך שהיישוב הערבי הכפרי אינו יכול לייצר בעצמו הזדמנויות פיתוח, בייחוד  לאחר שאיבד את המשאב הקרקעי. עד היום, רוב האוכלוסייה הערבים (68%) גרה ביישובים בינוניים וקטנים.  

  גם הבעיה השלישית היא מבנית וקשורה במיקום היישובים בפריפריה של  ישראל (הגליל, המשולש והנגב הצפון מזרחי), בסמוך לגבולות מדינות אויב ערביות, שהערבים קרובים אליהן מבחינה לאומית, דתית, תרבותית. למיקום גיאוגרפי פריפריאלי זה היו משמעויות מבניות וגיאופוליטיות שליליות על פיתוח האוכלוסייה ויצירת ההזדמנויות. אמנם בישראל אומצה מדיניות תמיכה ציבורית מסיבית לפריפריה, אך באופן דיפרנציאלי, על בסיס לאומי. התמיכה הכבירה ניתנה לאוכלוסייה היהודית בפריפריה שנועדה ליהוד, כדי למנוע רצף או ריכוז ערבי גדול במרחב. הפריפריה הערבית סבלה מהעדר יעדי פיתוח וממדיניות מפלה במשאבים.

הבעיה הרביעית קשורה במאפייניה החברתיים, הקהילתיים והתרבותיים של שארית האוכלוסייה הפלשתינית בישראל. אוכלוסייה זו, רובה כפרית, מסורתית שיוכית, והיא מורכבת מחמולות ושבטים. עיקר עיסוקיה (80%) היה חקלאות, ורמת ההשכלה היתה נמוכה מאוד. המאפיינים המסורתיים והשיוכיים התחזקו בנסיבות שנוצרו ועם הפיכת האוכלוסייה למיעוט. הממשל הצבאי פעל באמצעות המנהיגות המסורתית, ובמקרים רבים נתן לה מעמד מועדף. בתנאים אלה הפכה החמולה למוסד הקהילתי והשיוכי בעל הכוח, התקרה המגינה על פרט, בתנאים של שיוך מוגבל למדינה ולחברה האזרחית. המבנה החברתי של היישוב הערבי כלל מספר קטן של חמולות מרכזיות, ושארית של חמולות קטנות או פליטים ובדווים שבאו להתגורר ביישוב הערבי. נוצרה חברה בעלת היררכיה ברורה של מוקדי כוח והשפעה: שתי חמולות מרכזיות המתחרות על השליטה במוסדות המוניציפליים, או לפעמים מתחלקות בכוח; חמולות קטנות המנסות להסתדר ו"לשחק" בין החמולות המרכזיות באמצעות קואליציות. הפליטים והבדווים שנכנסו ליישובים נתפסו כ"זרים" בו, חסרי כוח והשפעה על מבנהו החברתי.

מבנה זה של חלוקת הכוח ביישובים הערביים מתקיים עד היום, ויש לו השפעות שליליות על תהליך העיור ופיתוח היישוב לפי כללי תכנון וניהול תקניים. המבנה החברתי-פוליטי הזה מאופיין במאבק בין הכוחות המסורתיים, המנסים לשמור על השליטה במשאבי הכוח, לבין כוחות פחות מסורתיים המנסים להפעיל מנגנוני כוח מודרניים והישגיים. האחרונים לרוב אינם מצליחים עדיין. למבנה חברתי ניהולי זה השפעה על היכולת לייצר תקשורת עם מוסדות המדינה. הכוחות המסורתיים פנו למוסדות המדינה בגישה של "בקשת טובה". המנהיגות המסורתית גם לא פעלה עם קודים וכלל המשחק כדי לזכות במשאבים או לגייס אותם. בתוך היישוב הערבי התחזק תהליך "הלוקאליזם", בהעדר הזדמנויות ברמה הארצית והאזורית.

                                        *

ארבעת בעיות היסוד הללו קבעו את קווי היסוד בפיתוח האוכלוסייה הערבית וצורת היישוב שלה. אוכלוסייה זו עברה תמורות שהן תוצאה ישירה של תהליכים והסדרים ביישובים ומחוץ להם. הזרם המרכזי של האוכלוסייה הערבית עבר ממאבק נגד מימוש הציונות על חשבונו, למצב של אזרחים בכוח. בשנות השבעים צמח שלב הקריאה לשילוב ושיתוף האוכלוסייה הערבית במוסדות המדינה. התביעה הזאת תקפה גם היום. ואולם עדיין קיימת העדפה ברורה לפתח את היישוב היהודי ולא הערבי. כך הדבר בנצרת מול נצרת עילית, כפר קאסם מול ראש העין, מג'ד אלכרום מול כרמיאל, רהט מול קרית גת. למרות המהפך בתפיסה הפוליטית של האזרחים הערבים, הפיתוח ביישוביהם, לקראת הפיכתם לעירוניים, זוחל באיטיות.

המעבר משלב ההמתנה, שאפיין את הנסיבות הכפרית, לשלב השיתוף שצמח יחד עם תהליך העיור ביישובים הערבים, מחייב פתיחת הזדמנויות ומוביליות למועסקים הערבים במינהל ושירותים ברמה ארצית ומחוזית, כדי שיהיו שותפים בחברה האזרחית. אך הזדמנויות אלה עדיין מוגבלות לפנים היישובים. הצעירים הערבים, שהם רוב האוכלוסייה, תובעים עיסוקים עירוניים, אך מערכת היישובים הערביים לא יכולה לתת להם את מבוקשם, והמערכת הארצית והמחוזית חסומה בפניהם. צמצום הקרקע יצר מצב שרוב כוח העבודה הערבי הפך להיות פרולטריון המועסק בעבודות לא חקלאיות. הוא אינו עובד ביישוב המגורים שלו.

היישוב הערבי שהיה כפר וגדל, לא ייצר הזדמנויות כלכליות בתוכו אלא המשיך להיות תלוי בהזדמנויות התעסוקה של היישוב היהודי הסמוך, בבנייה, תעשייה ושירותים שאינם מצריכים השכלה או הכשרה מיוחדת. בתנאי מיתון כלכלי, הנפגעים הראשונים הם היישובים הערביים. לא במקרה, שיעור האבטלה הגבוה ביותר הוא שם.

האוכלוסייה הערבית גדלה מ156- אלף בשנת 1949 לכמיליון נפש בשנת 1999 (לא כולל מזרח ירושלים והגולן). כפר קאסם גדל מ2,600- נפש בשנת 1961 ל14- בשנת 1999. פירוש הדבר, שהאוכלוסייה גדלה ב500%- בממוצע ב50- השנים האחרונות. גידול זה הוא בעיקר תוצאה של ריבוי טבעי גבוה. הוא הביא לצמיחת דור חדש של צעירים משכילים, המחפשים הזדמנויות עם אוריינטציה עירונית ביישוביהם ומחוץ ליישוביהם. אך גידול האוכלוסייה לא לווה בהגירה מהכפר לעיר ובין הכפרים, בכדי לחזק את עיורם, מלבד כניסת בדווים או פליטים. לכפר קאסם נכנסו כ3,000- בדווים ופליטים, בעיקר ממחוז הדרום. ההסבר להעדר הגירה שלילית מהכפרים הערביים הוא הניכור והזרות שבין האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות לאוכלוסייה הערבית. אבל גם המבנה החברתי השיוכי בכפר וחשש מהפקעת קרקעות ויוקר המחייה בעיר אינם גורמים מזרזי הגירה לעיר. גורמים מבניים של מרחק קצר בין מקום עבודה למגורים תרמו גם הם להעדר הגירה. כך התחוללו שינויים במבנה התעסוקה ביישוב הערבי בלי שהדבר יילווה בהעתקת מקום מגורים.

 רוב היישובים הערביים מתנגדים להגירה חיובית אליהם ומנסים לשמר את המבנה החברתי דמוגרפי בהם. כפר קאסם, שקלט הגירה גדולה יחסית של בדווים, החליט בתחילת שנות התשעים לא לאפשר עוד כניסת מהגרים. המהגרים הם בדרך כלל אוכלוסייה חלשה חסרת מסורת ושיוך למקום. התוצאה היא תוספת נטל על היישוב, החלש ממילא, ושיבוש הסדר החברתי בו. העדר קליטת הגירה הוא בעצם שיבוש תהליך העיור. ערים בדרך כלל צומחות בהתבסס על הגירה חיובית. ביישובים הערבים, המהגרים המועטים אינם מרגישים שייכים למקום ונתפסים כזרים. זרות זו היא חלק מהשמרנות הכפרית. המהגרים לכפר קאסם מתגוררים בשכונה נפרדת ונבדלים מהאוכלוסייה המקורית, המתגוררת עדיין לפי שיוכיים של חמולות, כמו במתחמי החמולות בדיר, צרצור, עיסא.

ראש העין התפתחה על אדמות היישוב הערבי ראס אלעין, שנהרס בשנת 1948. שם נקלטו תחילה מהגרים מיהודי תימן. היישוב מתחלק לשתי יחידות. ראש העין "הוותיקה", הבנויה במתכונת כפרית צמודת קרקע ובמבנים של עד ארבע קומות, שבהם מתגוררים רוב תושביה מיהדות המזרח. מאז 1989 החלה להתפתח ראש העין החדשה. יש שילוב של בנייה נמוכה ורוויה על אדמות מדינה לתושבים חדשים שהיגרו לעיר ונקלטו בה. בין החלק החדש לישן יש מתחים, בשל הרכב האוכלוסייה והבדלים באיכויות המגורים והתשתיות. אבל המשאבים שמשקיעה המדינה מצמצמים את ההבדלים. משאבים כאלה אינם מושקעים בכפר קאסם. (ראה לוחות 1 ו2-)

 

אחד הגורמים המחזקים את השמרנות ביישובים הערביים קשור במגורים, באופיים ובשיטת אספקתם. שיטת הבנייה העצמית נהוגה ברוב היישובים הערביים. בשיטה זו, ראש משק הבית הוא יוזם הבנייה, הוא מנהל את תהליך הוצאת ההיתר ואת תהליך הבנייה, לפי יכולתו הכלכלית. הבנייה העצמית מחייבת זמינות קרקע בבעלות פרטית. מודל החלוקה הקרקעית ההיסטורי, בין החמולות והעדות ביישוב, מנציח מבנה חברתי מרחבי, המתחלק בין חמולות ועדות בגלל מחסור בקרקע ובדירות או בתים. תהליך הבנייה העצמית מתחיל לפני שהצעיר הערבי מתחתן  ונמשך לפעמים כמה שנים. המסייר היום ביישובים כמו כפר קאסם רואה בתים בנויים בצורות שונות ובשלבי גימור שונים. הבנייה נעשית בסגנונות שונים, מתקופות ועולמות שונים, בצפיפות ובגובה שונים. בחלקים החדשים, יותר ממחצית היישוב חסרה תשתית דרכים, ביוב, ניקוז, תאורת רחוב.

לעומת זאת בראש העין, שבה החלה תנופת בנייה ופיתוח לאחר 1989, בגלל קליטת עלייה מחבר המדינות, הבנייה נעשתה ביוזמה ציבורית, או בידי חברות משכנות וקבלניות, על קרקע בבעלות מדינה ובתמיכה של משרד השיכון. התכנון והפיתוח קודמים לאכלוס. במתחמי הבנייה יש אחידות הסגנון ויש פעילות ועסקי נדל"ן של בתים, כולל השכרת דירות. דבר שאינו קיים בכפר קאסם.

וכך, משני צדי כביש "חוצה שומרון" מתקיימים שתי צורות בנייה, שני דגמים ודפוסי חיים, מנהגים מרחביים ותרבותיים שונים ומדיניות תמיכה ארצית שונה. הצד היהודי נתמך בידי המדינה. בצד הערבי הפיתוח נעשה בעיקר באמצעות  מימוש מנגנונים פנימיים ברמת הפרט, הקהילה והרשות המקומית. התמיכה הציבורית מוגבלת.

הפיתוח בכפר קאסם התנהל לפי סדר חלוקת הקרקעות ובבנייה עצמית שאינה תואמת את התכנון המגביל ליישוב. הפיתוח לא התחשב בסדר הפנימי שצמח בתנאים ואילוצים חיצוניים של זרות ובורות, או התעלמות של קובעי מדיניות הפיתוח הארצי והמחוזי. בהרבה מקרים יש התעלמות מסדר פנימי זה שקובעי מדיניות התכנון והפיתוח, בחלקם, לא מבינים אותו או לא רוצים לקבלו, ומנסים לאנוס שינוי התנהגותי, חומרי וערכי, התואם את תפיסת עולמם ויעדיהם הפוליטיים. זאת, גם בלי להשקיע משאבים המפתחים חלופות. דוגמה מוחשית לכך היא העדר השקעה ביוזמה ציבורית למגורים, מה שנקרא "בניית שיכונים", כפי שהדבר נעשה ביישובים היהודיים. קובעי המדיניות מחכים שתהליך זה יתרחש מעצמו ביישובים הערביים. 

ואולם הניסיון בעולם ובישראל מראה שדבר זה אינו מתרחש מעצמו, ביישובים קטנים ובינוניים, ללא תמיכה ציבורית. ראש העין, שהיתה בעצם כפר חלש עד שנת 1989, עבר מאז מהפך. אפילו אזור התעשייה שקם ביוזמה ובתמיכה ציבורית ממלכתית, בסמוך לבתי המגורים של כפר קאסם, על קרקע שהופקעה מתושביו והפכה לקרקע מדינה בשנות החמישים, הוצאה מתחום שיפוט של היישוב בשנת 1959, לאחר הטבח בכפר בשנת 1956. אזור תעשייה זה, ששטחו 300 דונם, וקרקעות רבות אחרות שהופקעו מכפר קאסם, מיועדים היום לאזור תעשייה בצומת קסם, על אדמות שסופחו לראש עין, כדי להוות בסיס מס מוניציפלי ומקור פרנסה. לעומת זאת, המועצה המקומית כפר קאסם עדיין סובלת מהעדר הכנסות עצמיות, להוציא מסים מוניציפליים על המגורים ועסקים, המיועדים לצריכה עצמית.

אדמות כפר קאסם, כ13.5- אלף דונם לפני 1948, נאמדות היום (תחום השיפוט של היישוב) ב8,400- דונם. כפר קאסם איבד 5,100 דונם לראש העין והמועצה האזורית לב שרון.

                                         *

"העיור הסלקטיבי המשובש" ביישובים הערביים הוא תוצאה ישירה של מערך האילוצים והמגבלות החיצוניים, שהביאו הגבלות על הניידות המרחבית, קהילתית ותפקודית של פרטים הערבים. כך כמעט לא מתפתחת דיפרנציאליות בין היישובים הערביים, מוביליות גיאוגרפית והגירה ביניהם. גידול האוכלוסייה והפיתוח מתנהלים כמעט באותו קצב ביישובים הערביים, בגלל העדר מדינות תמיכה ציבורית כללית או דיפרנציאלית. בתנאים של העדר דפוס עירוני המקיים מבחר דיפרנציאלי של מגורים, תעסוקה, שירותים, מינהל קהילה, תרבות וחברה, היישובים הערביים "מנציחים" את הכפריות בדגמי הפיתוח שלהם, ואפילו בחלקים החדשים.

אמנם, חלק מהיישובים מתקרבים לשלב המראה לעיר. התפתחו בהם תהליכי העצמה פנימיים ומגיעה אליהם הגירה חיובית מעטה. תהליכי העצמה אלה קשורים בעלייה ברמת החינוך וההשכלה, בחיפוש אחרי הזדמנויות תעסוקה בתחום השירותים והצווארון הלבן, עלייה בביקוש לשירותי קהילה ותרבות שצמחו באופן מוגבל ביישובים. תהליכי העצמה אלה חייבים לקבל עידוד ותמיכה מהממשלה. מדיניות זו צריכה לכלול החלטות שיביא לשינוי בתפיסת היישוב הערבי ובגישת התכנון הפיזי, מתכנון מגביל לתכנון מפתח, הכולל שטחים חדשים, לרבות שטחים בבעלות מדינה, שייועדו למגורים, לשירותי ציבור, לגנים ציבוריים. יש גם צורך להרחיב את תחומי השיפוט של היישובים הערביים, כך שיכללו קרקעות שיאפשרו פיתוח. התכנון המרחבי ותחומי השיפוט אמנם קשורים בטריטוריה, אך מימוש תכנון מפתח עשוי לצמצם את הרגשת "המצור" של מנהיגי היישוב הערבי ובעלי קרקעות ערבים, המשמרים את הקרקעות שלהם לדורות הבאים.

יחד עם מימוש גישה טריטוריאלית שונה, המאפשרת התרחבות, במיוחד ביישובים שהם בעלי פוטנציאל המראה בכיוון העירוניות (כולל פיתוח שכונות ערביות בערים מעורבות כיפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה) - יש צורך בתמיכה תקציבית כדי להדביק את הפערים שנוצרו בתקופת העדר השקעה ציבורית ביישובים. השקעות ציבוריות אלה צריכות להיות מופנות לתשתית היישובים, ליצירת דגמי מגורים חדשים לקבוצת מחוסרי הקרקע ההולכת וגדלה ולאלה שאין להם עניין להמשיך להתגורר במרחב השיוכי. יש צורך בפיתוח מנגנוני הכשרה ויצירת הזדמנויות תעסוקה ביישובים, באופן דיפרנציאלי,  המאפשר חיזוק מגוון צורות היישוב הפתוחות לבחירה לפני הצעיר. יש לאפשר הקמת יישובים חדשים העשויים להיות מענה לצורכי האוכלוסייה הגדלה.

אין בהצעה הזאת כוונה להעתיק דגמי פיתוח ולאנוס את מימושם על החברה הערבית. האוכלוסייה הערבית מונה היום כמיליון נפש וצפוי שתגדל לשני מיליון בשנת 2020. גידול זה מחייב היערכות בצורת היישוב הערבי ויצירת מגוון צרות יישוב ודפוסי מגורים. כדי לקדם את התקופה החדשה העומדת בפתח היישוב הערבי, המדינה נדרשת להעמיד כלים לפיתוח ולסגירת הפערים בין יישובים ערביים ליהודיים. התביעה מן הערבים להיות שותפים במדינה בתנאי קיפוח ונחיתות לא יכולה להימשך. למול הנכונות של הערבים הפלשתינאים בישראל להיות שותפים בחברה האזרחית ולהניח הצדה את ההיסטוריה, המדינה נדרשת לגלות נכונות לסמן את היישוב הערבי כיעד פיתוח. מדיניות כזו עשויה להביא לתהליך עיור נורמלי באוכלוסייה הערבית, ליצירת צורות יישוב מגוונות של עיר וכפר, עם תשתית תקנית וחיים קהילתיים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד