עלייתו ושקיעתו של רחוב דיזנגוף
עלייתו ושקיעתו של רחוב דיזנגוף

ד"ר מעוז עזריהו מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה

הוא היה הלב התרבותי והצרכני של תל אביב, מרכז הבוהמה, המוביל בחנויות היוקרה, והפך לרחוב עגום וזול. זה קרה אי שם בשנות השבעים, אחרי מותו של אלתרמן, וגורלו נחתם אחרי הפיגועים של שנות התשעים

ב"מכתב גלוי למר דיזנגוף", שפורסם בעיתון "הארץ" בדצמבר 1935, לקראת הבחירות לעיריית תל אביב, הקדים הכותב וקבע: "לנצח משולבים שני השמות האלה: תל אביב ודיזנגוף". בכך הדגיש הכותב את חשיבותו של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון והאב המייסד של העיר העברית הראשונה, להיסטוריה של העיר. ב1936- מת דיזנגוף, והסתיים פרק בהיסטוריה העירונית. ההיסטוריה של דיזנגוף היא גם ההיסטוריה של רחוב דיזנגוף. אין המדובר ברחוב סתם, אלא ברחוב שהיה למושג ולמיתוס של התרבות הפופולרית הישראלית ולחלק בלתי נפרד מהתדמית האורבנית של תל אביב.

בשנת 1926, כאשר דיזנגוף איבד את ראשות העיר לנציגי מפלגות הפועלים, קראו תושבי שכונת טרומפלדור, על דעת עצמם, לרחוב הראשי בשכונה בשם רחוב דיזנגוף. היה זה ביטוי של אהדה לראש העיר, מחאה שהביעה חוסר שביעות רצון מהשינוי הפוליטי. השם הלא רשמי שבו כונה הקטע החולי בין רחוב בר כוכבא ורחוב המלך ג'ורג' של היום, החזיק מעמד שנים מספר ונעלם מהגיאוגרפיה העממית של העיר רק כשנחנך באופן רשמי, ובמקום אחר, הרחוב שנשא את שמו של דיזנגוף, ששב ב1928- לכהן כראש העיר.

לידתו הרשמית של רחוב דיזנגוף היתה במאי 1934, בחגיגות חצי היובל לתל אביב. בשנה זו גם ציינה תל אביב 75 להולדתו של מאיר דיזנגוף. חנוכת הרחוב צוינה בטקס חגיגי. 25 חוטי תכלת-לבן היו חוט הטבור שניתוקו סימן את פתיחתו של הרחוב. המספר 25 ציין את חצי יובלה של תל אביב. הצבעים הדגישו את המשמעות הלאומית, שהיתה לאקט החגיגי של פתיחת הרחוב החדש. הרחוב נועד לחבר את העיר עם מגרשי התערוכה באזור שפך הירקון, בקצה הצפוני של העיר, שם התקיים באותה העת "יריד המזרח". לא היה זה רק יריד מסחרי, אלא גם חגיגה עירונית שנועדה לציין את חשיבותה של תל אביב בחיי הכלכלה והמסחר של ארץ-ישראל בפרט, והמזרח התיכון כלל.

המשמעות המיוחדת שנועדה לרחוב החדש וחשיבותו במסגרת התפתחותה של העיר באו לידי ביטוי בהחלטה לקרוא אותו על שמו של ראש העיר המכהן, שהיה אורח הכבוד באירוע. הכיכר, שתכנונה עמד על סדר היום העירוני באותה תקופה, נקראה על שם אשתו המנוחה: כיכר צינה דיזנגוף. באותה עת לא היה פגם בקריאתו של רחוב על שמו אישיות חיה. לאחר מותו של דיזנגוף הונצח שמו גם ברחוב בנתניה.

חנוכת רחוב דיזנגוף זימנה את התפתחותה העתידית של העיר צפונה. בחגיגות היובל לעיר ב1959- היה רחוב דיזנגוף ציר החגיגות. בכך בא לידי ביטוי התפקיד שמילא בינתיים הרחוב במרקם העירוני והתרבותי של העיר. ב34-' היה  רחוב דיזנגוף בגדר הבטחה לעתיד. במהלך השנים הבאות נבנתה הכיכר, והמגרשים הריקים התמלאו בבתי דירות. ב59-', כשתל-אביב חגגה את יובל החמישים שלה, רחוב דיזנגוף כבר היה הרחוב בהא הידיעה של מדינת ישראל.

ההיסטוריה של תל אביב היא גם סיפור עלייתם וירידתם של רחובותיה הראשיים. רחובה הראשי של תל אביב הקטנה היה הרצל. מאוחר יותר שימש רחוב נחלת בנימין המרכז המסחרי של העיר המתפתחת. בעת שנחנך רחוב דיזנגוף, היה רחוב אלנבי עורק חיי העיר, כפי שנמסר בתיאור מהתקופה: "הם יוצאים לרחוב, נמשכים שורות-שורות, חבורות-חבורות  או זוגות בודדים, על פני רחוב אלנבי, הארוך והמלא חיים, בכיוון אל שפת הים [...] הזרם על פני רחוב אלנבי הולך ונמשך כל השעות מלפנות ערב ועד שעת לילה מאוחרת".

בשלהי שנות החמישים, רחוב דיזנגוף שימש כ"אבי העורקים" של חיי תל אביב. אז, בשיא תהילתו, הרחוב ייצג שתי פונקציות, ששילובן יצר את ההילה המיוחדת שלו. הוא היה מקום בילוי המזוהה עם הבוהמה, וגם הרחוב המסחרי הראשי, ה"שדרה החמישית" של תל אביב. הוא היה מזוהה עם תחכום עירוני הבא לידי ביטוי בחנויות ובאתרי בילוי. השילוב של חלונות ראווה הדורים ובתי קפה מפורסמים יצר מזיגה של יוקרה וזוהר שהיתה לתדמיתו של הרחוב. שילוב זה של אווירת צריכה והתחככות בבוהמה,  מסחר ופעילות פנאי, יצר תמהיל ייחודי שהעניק לרחוב את מעמדו כרחובה הראשי של ישראל כולה. מאמצע שנת החמישים ועד אמצע שנת השבעים, הוא היה "דיזנגוף של בתי הקפה" ו"דיזנגוף של החנויות".

                                         *

ההתפתחות של דיזנגוף כ"רחוב בתי הקפה" הגיעה לשיאה בשנות החמישים והששים, אך את ראשיתה נוהגים לראות במעבר של קפה כסית מרחוב בן יהודה לדיזנגוף, בראשית שנות הארבעים. בתי קפה הם חלק חשוב ממרקם התרבות העירונית. חשיבותם כמוסדות חברתיים היא בכך שהם נקודות למפגש בין-אישי אינטנסיבי. בית הקפה מתפקד כסוג של "מרחב ציבורי" המאפשר ומעודד את המפגשים הללו. כאשר בית הקפה פתוח לרחוב והישיבה "פולשת" לרחוב, מיטשטשת ההבחנה בין "בית הקפה" וה"רחוב". בתל אביב, במיוחד בימי החום וללא מיזוג אוויר, הישיבה בחוץ, אל שולחנות במדרכה, היתה כמעט בגדר הכרח.

מקובל לייחס את פריחת תרבות בתי הקפה בעיר לבואם של העולים מגרמניה בשנות השלושים. בתי קפה של משוררים וסופרים, כמו "אררט" ו"שלג הלבנון", נעשו אז למקומות מפגש של הבוהמה. המעבר של כסית מרחוב בן יהודה לדיזנגוף היה יותר מהעתקת נקודת מפגש. הוא גם סימן את כניסתו של רחוב "לא גדול בקצה העיר" למרכז התודעה התל אביבית. שלמה שבא חזר על טענה מקובלת כשקבע "כי בזכות כסית הפך (רחוב דיזנגוף) לרחוב מרכזי". כסית שמר על מקומו המרכזי גם לאחר שעבר לרשותו של יחזקאל וינשטיין, הידוע יותר כחצקל איש-כסית. בשנות הארבעים נעשה כסית למקום המפגש של אנשי ספרות ותיאטרון. שם ישבו שלונסקי ואלתרמן, רטוש ואבות ישורון, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, שחקני האהל, הקאמרי וכמובן שחקני הבימה, ובראשם חנה רובינא. לתמהיל המיוחד של המקום הצטרפו גם חברי פלמ"ח, בהם יצחק שדה ויגאל אלון.

ההילה של המקום שיקפה את המעמד המיוחד שהיה לאורחיו הקבועים בתרבות הארץ-ישראלית, בתקופה הדרמטית של טרום המדינה. הפונקציה של כסית כמקום מפגש נשמרה גם בשנות החמישים. כסית היה בית הקפה של אלתרמן. לשם בא גם משה דיין. ההילה התבטאה בהתגבשות מסורת, כמו ה"פרלמנט" שהתכנס במקום בכל שבת.

בשנת החמישים התקבע מעמדו של דיזנגוף כרחוב בתי הקפה, עם פתיחתם של בתי קפה בסביבת כסית. לעומת כסית הבוהמית, קפה רוול היה בעל אופי בורגני. מאוחר יותר דיווח עלי מוהר שקהל לקוחותיו של רוול כלל "יקיות ישישות ופולניות מפורכסות, בו ישבו ראשי ברילנטין שנעלו נעלי שפיץ שחורות". רוול, שבפרסומת מ63-' הציע ללקוחותיו קפה קפוא בנוסח וינה, עוגות קצפת וקסטה, היה האנטיתזה לכסית. השכנות הגיאוגרפית שלהם ביטאה מתח תרבותי. לכל אחד היה קהל לקוחות אופייני ומוגדר היטב, והדבר קיבל ביטוי במשחק הכדורגל השנתי בין יושבי בתי הקפה, שהיה למסורת.

לדיזנגוף "של בתי קפה" היו שייכים עוד שמות: ורד, לב אביב, שטרן, קראו ופראק. הנאמנות לבתי קפה היתה הצהרת שייכות חברתית וזיקה תרבותית משותפת. המרידה של משוררים צעירים (נתן זך, דן אבידן, יאיר הורביץ, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר) בסמכות המסורתית של אלתרמן וחבריו התבטאה בכך שהם פרשו מכסית, ויצרו מוקדי התכנסות חדשים בבתי קפה, שנעשו מזוהים עם זרמים חדשים בשירה העברית. בשנות הששים המקודמות הופיעו מקומות שהיו מזוהים עם הדור החדש. בלטה בהם המסעדה קליפורניה של איייבי נתן ברחוב פרישמן, ליד תיאטרון הקאמרי, שהתפרסמה בהמבורגרים (הלא כשרים) שניצלו שם. שם התקבצו אמנים, משוררים ושחקנים צעירים. בשבילם כסית וההילה המיתית שלו ייצגו את העבר.

לעומת זאת, מקומות כמו קראו, פורטו ריקו וקוקסטייל ייצגו בעיני עלי מוהר את "הגוון האפל יותר של דיזנגוף". מזנון בשם "פיצה", בית קפה בשם "רומא", מועדון הלילה "אדריה", שהופיעו כבר בשלהי שנות החמישים, סיפקו לרחוב דיזנגוף ניחוח איטלקי מובהק. בהתייחסו לתופעה כתב נתן דונביץ: "האיטלקים משתלטים בצורה מדהימה [...] ובכלל, בכמה חנויות הוצאו הפורטרטים של הרצל מחנויות הראווה, ובמקומו של חוזה הציונות הופיעה תמונתה של אדירת החזה סופיה לורן".

בשנות הששים הופיעו ברחוב מילקיות וסטייקיות. כך, בתי קפה "מסורתיים" המזוהים עם בוהמה, ומזללות שייצגו את האופנה הקולינרית העכשווית, יצרו תמהיל שקיבע את התדמית של הרחוב כמרכז בילוי ססגוני ועדכני. זיקות תרבותיות והדגשים שונים יצרו פסיפס אפשרויות שענו לצרכים ולטעמים של קהלים שונים.

                                        *

באמצע שנות החמישים החל מה שכונה "שגשוגו המסחרר" של רחוב דיזנגוף. הכוונה היתה לפתיחת חנויות "יוקרה" ו"בבניית לוקסוס". "קפיצת המדרגה" של הרחוב היתה ביטוי של תקופה שלאחר הצנע והמחסור הכלכלי שאפיין את השנים שלאחר קום המדינה. בדיזנגוף הופיעו ניצני חברת השפע המתפתחת בישראל, בדמות מוצרי צריכה וחנויות מהודרות, במיוחד בקטע שבין הכיכר לשדרות בן-גוריון, ובמידה מעטה יותר, צפונה, עד לרחוב ארלוזורוב. החנויות החדשות והמוצרים שהציעו, חלונות הראווה המפוארים ואורות הניאון הזוהרים, היו למרקם הוויזואלי של הרחוב. הם גם תרמו למוניטין של דיזנגוף כ"שדרה החמישית" של תל אביב, כמרכז קניות שהידורו ייצג מודרניות ועכשוויות במונחי  צריכה מתוחכמת ועיצוב עדכני של חנויות. ההידור והפאר ייצגו את ההפך הגמור מהאתוס החלוצי, שבשנות החמישים היה עדיין האתוס הממלכתי בישראל הצעירה.

ב1958- התייחס העיתונאי שמעון סאמט ל"שפע של חלונות ראווה של בתי מסחר לנעליים המציגים נעליים המפתיעות בעיצובן המודרניסטי-פוטוריסטי". שתי התפתחויות חשובות היו בניית מרכז הקניות פסאג' דיזנגוף (פסאג' הוד) בפינת דיזנגוף-פרישמן, ופתיחת סניף המשביר לצרכן ב59-', ליד כיכר דיזנגוף. בפסאג' נפתחו גם חנות הספורט של חודורוב ומרימוביץ', מהדמויות הבולטות בכדורגל הישראלי, וחנות הדגל של רשת מצקין, שהיתה, בניסוח מאוחר יותר, מרכז "אופנתי ויוקרתי" לביגוד והלבשה. במאמר פרסומי מ63-' כונה דיזנגוף "רחוב האפנה". בשלב זה היו לאורכו חנויות ביגוד, תכשיטים, נעליים, תמרוקים, אופטיקה וריהוט דני, שהיה אז האפנה השלטת, לצד בנקים וחנויות ספרים ותקליטים.

אך דיזנגוף הציע לא רק יוקרה, אלא גם מוצרים עממיים וזולים. בדיווח מ63-' נמסר כי החנויות בדיזנגוף היו "מלאות כל-טוב": "מקליף ריצ'רד עד אמבטיה, גלידה או שקיק צ'יפס חם, מריהוט סקנדינבי עד סלט גבינה, מסלון מחוכים עד שמלות הריון". כמו עם בתי הקפה, דיזנגוף הציע אפשרויות צריכה שונות: מהיוקרתי והאנין ועד הפשוט והעממי.

בשיאו, בשנות הששים, היה הרחוב למרכז הקניות והבילוי האולטימטיבי. ב58-' קבע שמעון סאמט כי "רחוב דיזנגוף קנה לו שם לא רק בתל-אביב אלא בארץ כולה כמקום משיכה למבקשי הידור, הילולא לשעה קלה, אווירת בוהמה, עסקי לוקסוס, נופש תוך לגימה ברעש הרחוב". בשנות הששים נודע דיזנגוף כרחוב "שחי את כל היממה, חוזר ומתגלה בכל אפנה ומטביע את חותמו אפילו בלשון דיבור.  רחוב שהפך למושג". בתודעת בני התקופה, הבילוי האופייני בדיזנגוף כלל ישיבה בבית קפה, שתיית אספרסו, ובשביל הגברים - נעיצת עיניים "בכל שמלה מרפרפת".

מקומות כמו כסית וקליפורניה היו נקודות מפגש של הבוהמה לדורותיה. בתי קפה אחרים הציעו מקום מפגש לעולים לשעבר ממרכז אירופה. חנויות היוקרה הציעו, לכל הפחות, מראית עין של אפנתיות ותחכום. ההיבט התרבותי של הרחוב בא לידי ביטוי באולם תיאטרון הקאמרי, שנחנך ב61-' בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן, ובמועדון "צוותא", שהציע "תרבות מתקדמת" בעלת אוריינטציה אידיאולוגית מובהקת. בתי הקולנוע שנפתחו לאורך הרחוב ובסביבתו המיידית, שהמפואר שבהם היה קולנוע "תל אביב" ברחוב פינסקר, היו מקדשי מעט של בידור ובילוי.

בין בתי הקפה בלט "קפה ברזילי", שהציע ל"לקוחותיו" ישיבה, בחינם, על מעקה הברזל בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן. הציון "קפה ברזילי", לישיבה בטלה בצומת עירוני סואן, הדגישה פעילות שהיתה מזוהה עם הרחוב: ההתבוננות במתרחש ברחוב. מבחינה ידועה, "קפה ברזילי" היה בית הקפה האולטימטיבי, מין גרסה מוקדמת של "קפה כאילו", שוויתר על העמדת הפנים הכרוכה בהזמנת קפה ובישיבה ליד שולחן, כדי ליהנות מהפעילות החברתית. כ"בית קפה" ללא בית וללא קפה, "קפה ברזילי" "חשף" את תפקידם הראשוני של בתי הקפה האחרים, המשמשים, בראש ובראשונה, כמקומות התכנסות, מפגש והתבוננות בנוף האנושי. 

סוג אחר של פעילות היה השוטטות לאורך הרחוב, ההתבוננות בחלונות הראווה וביושבי בתי הקפה, ובמיוחד: ההתחככות בגיבורי תרבות ובידוענים. המונח "להזדנגף" ניסח את משמעותו של הרחוב כחוויה ייחודית. פירוש הדבר היה לקחת חלק בהתרחשות המזוהה עם רחוב דיזנגוף. האמורפיות של המושג רק הדגישה את העובדה ש"להיות שם" היה העיקר. ב34-', כשנקבע שמו של הרחוב,  נעשתה ההיסטוריה לציון מקום. בשנות הששים, ציון המקום נעשה לשם פועל, וההיסטוריה הגלומה בשם נעשתה לחלק בלתי מודע של התרחשויות עכשוויות. ההשתתפות בפסטיבל ששמו 'דיזנגוף" דרשה, בעיקר, נוכחות בזירת ההתרחשות. בפועל, "להזדנגף" פירושו היה לשבת בבתי קפה ולהתבונן בעוברים ושבים, להסתובב ברחוב ולבדוק מה מתרחש בבתי הקפה, להציץ בחלונות ראווה. בעיקרו של דבר, ההיבט המרכזי של ה"הזדנגפות" היה המבט. השיא שאפשר היה להגיע אליו היה אזכור במדור הרכילות של "העולם הזה", שפירושו כרטיס כניסה למועדון ה"מפורסמים". כך, למשל, דיווח מדור הרכילות הזה ב64-' על דיילת (מקצוע שהיה עטור הילת חו"ל בשנות הששים) ובעלה, שיצא לחופשה מבית הסוהר, "נראו [...] מטיילים להנאתם שלובי זרוע, ברחוב דיזנגוף, משוחחים עם ידידים".

בפריחתו, רחוב דיזנגוף נודע כרחוב "שטוף הניאון והנערות המפורכסות". מפרספקטיבה גברית, "מצעד החתיכות" היה בין האטרקציות החשובות של הרחוב, "שאליו באים ביום ובערב, לראות ולהראות". המדובר היה בלראות, להראות - ולהראות. רחוב דיזנגוף היה "הבמה הגדולה ביותר להופעת הבכורה של החתיכות הכי חדשות ולהצגות הרצות דרך קבע של הנשים האלגנטיות". ה"נערה הדיזנגופית" הטיפוסית היתה מעודכנת בחידושי האפנה בחו"ל, והצגת הצעקה האופנתית האחרונה היתה חלק מהקסם של הרחוב. על רקע זה ניתן להבין את הנזיפה המשתמעת מדיווחו של "העולם הזה" ב64-' על הגעת המגפיים - הצעקה האחרונה באירופה - לדיזנגוף "באיחור של שנתיים טובות". הטענה ש"הנערה הדיזנגופית עוד לא הגיעה לכל אלה. כמו תמיד היא מדדה אחרי חברותיה הזרות" הדגישה את היומרה שיוחסה לדיזנגוף להינתק מהפרובינציה המקומית ולהתחבר למרכזים הגדולים בחו"ל. 

ה"ברנשים" וה"חתיכות" היו שני צדדיה של אותה המטבע. גם בהקשר המיני, המבט המחפש והמעריך היה המרכיב היסודי של האינטראקציה ברחוב. בין האטרקציות החשובות שהציע היתה התהלוכה המתמדת של עוברים/ות ושבים/ות והאינטרקציה הדו-כיוונות בינם/ן ליושבי בתי הקפה. ה"תהלוכה" העניקה לרחוב אופי של קרנבל ספונטני. דיזנגוף היה "הצגה" שבו ה"שחקנים" היו "צופים" ולהפך. ההזדמנויות שיצר היו פועל יוצא מתפקודו כמקום התכנסות פופולרי. המדובר היה במשוב חיובי: המוניטין של  הרחוב כמקום מפגש משך אנשים, שבואם אישר את תקפותם של המוניטין.

רחוב דיזנגוף היה לאתר תרבות פופולרית שייצג אתוס הדוניסטי המנוגד ניגוד גמור לאתוס של "ישראל החלוצית", שדרש הקרבה והגשמה קולקטיבית. האתוס של דיזנגוף היה הנאה ובילוי כערכים לגיטימיים, אפילו רצויים. למי שראו באתוס החלוצי את חזות הציונות ואת הביטוי המובהק של הפטריוטיות הישראלי, הנהנתנות של דיזנגוף נתפסה כקריאת תגר, כביטוי לירידה ואולי לניוון מוסרי. במאמר שהתפרסם ב"מעריב" ב63-' נטען כי הצעירים הם "ריקים, אחוזי שממון, חסרי אידיאלים, דור האספרסו, חסרי תרבות, בני טובים, חצופים, תועלתנים, מנופחים, חסרי רסן ומשולחי רסן...". לרשימה זו גם נוסף הביטוי "הסיירים של דיזנגוף" שהיו, כמובן, הניגוד המוחלט לסיירים של הפלמ"ח.

                                        *

כאשר נראה היה ששמו של רחוב דיזנגוף כ"רחוב הנוצץ" של ישראל עומד בשיאו, נשמעו קולות שקוננו על ירידתו של הרחוב. ב72-' פירסם "העולם הזה" כתבה על תל אביב. בהתייחסות לרחוב דיזנגוף נכתב: "דיזנגוף, שעוד לפני חמש שנים היה חלון הראווה הראשי והמפואר של תל אביב, הפך לרחוב של שוק, עם המון דוכנים למכירת גרעינים ולסחורות ימאים. אין כבר הבדל גדול בינו לבין הרחוב הראשי בשכונת התקוה". לפי דברים אלה, הירידה של דיזנגוף התחילה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. גם אם קביעה זו אינה מדויקת, חשיבותה בכך שהיא מציינת תחושה שזה כמה שנים רחוב דיזנגוף אינו מה שהיה.

את הירידה ההדרגתית של הרחוב יש לזקוף להצטברות גורמים שפעלו במשולב. גורם אחד, שלא קשור דווקא לדיזנגוף, היה השינוי שחל בתקופה זו בדפוסי הבילוי של החברה הישראלית. ב68-'  החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. כניסת הטלוויזיה לסלון הביאה שינויים בדפוסי תרבות הפנאי. ניתן היה לצרוך בידור בבית, במקום לצאת למקומות בילוי. עוצמת השינוי ניכרה במיוחד בתקופה שהטלוויזיה היתה חידוש. מלבד הירידה במספר צופי הקולנוע, פחת מספר היוצאים בערב מביתם "לבלות בחוץ". הטלוויזיה "הפנימה" את הבידור אל מסגרת הבית והמשפחה.

היו התפתחויות נוספות, ספציפיות לרחוב דיזנגוף. ב70-' מת נתן אלתרמן,  מעמודי התווך של כסית. מותו סימן סוף תקופה בהיסטוריה של הבוהמה הוותיקה של דיזנגוף, שהיתה מזוהה עם בית הקפה. חשיבות מיוחדת יש לכך שהתחושה שרחוב דיזנגוף נמצא בירידה רווחה ב"חוגי הבוהמה". לפי הכתבה שהופיעה "בעולם הזה" ב72-', ירידתו של הרחוב התבטאה בוולגריזציה הגוברת שלו, שהשתקפה בדוכנים שנדמה שהשתלטו על הרחוב ושינו את אופיו לרעה. למעשה, אפשר לראות בכך ביטוי חיצוני לניכור גובר בקרב אלו שראו עצמם כ"חוגי הבוהמה" כלפי אופיו ההמוני של הרחוב. נראה, ש ההצלחה של דיזנגוף הביאה לירידתו. ככל שהוא נעשה לרחוב של "כולם", כלומר, ככל שגברה ה"דמוקרטיזציה" שלו, הוא נתפס כ"המוני" יותר, דבר שהביא להתרחקות ההדרגתית של ה"בוהמה" מהרחוב.

בוהמה מטבעה חייבת להתבדל כדי לשמור מעמדה המיוחד כקבוצה אקסלוסיבית. מרגע שדיזנגוף הפך לרחוב של כולם, הוא חדל להיות טריטוריה בלעדית שלה. הקביעה שהוא אינו שונה מרחובה הראשי של שכונת התקוה הסגירה רתיעה מהמגע המיידי והבלתי-אמצעי עם הפריפריה. מרגע ש"חוגי הבוהמה" החלו נוטשים, מנטלית ופיזית, את הרחוב, החל תהליך הכרסום בתדמיתו, שניזונה באופן מובהק מזיהויו עם "חוגי הבוהמה".

תהליכים כמו זה שתוארו כאן אינם מיידיים והשפעתם המצטברת ניכרת רק כשהתהליך הוא במידה רבה בלתי הפיך. בה בעת, המודעות לשינוי באופיו של הרחוב וההבחנה שדמותו השתנתה ביטאו את ההכרה שימיו ה"טובים" חלפו. מבחינה זאת, שנות השבעים היו תקופת ביניים, תקופה של "עירוב רשויות", של סתירות וניגודים: סימני העבר הזוהר לצד סימני ההשתנות והדעיכה. במאמר שהופיע ב76-', תיאר מנחם תלמי כך את הרחוב:

"חנויות אופנה מפוארות, המנסות להתעלם מגרעיניות לוונטינית; נעליים איטלקיות במחיר של מחצית משכורת חודשית נטו ליד דוכני בוקי-סריקי של 'דברי ימאים'; מזללות חנוקות עשן שמנוני ליד חנות תכשיטים נושמת הדר עמוק; ומצעדים אינסופיים של צעירים רכי מבע מול בני-שחץ רטובי מבט ומחוספסי לשון. מין סלט תורכי של חריפות ונועם, של ברק אדמדם, שאינו נמוג מול סחי של מורד-עיר".

הכותב סבר שהרחוב עדיין "חי ותוסס", אך דיזנגוף, ש"פעם, לפני שנים לא רבות היה [...] הוויה ללא תחליף, כוכב שביט המושך אחריו שובל זוהר [...]" חולה במחלה סופנית. בלשונו, הדברים היו כתיקונם "עד שהחל מזדחל לתוכו הסרטן הלוונטיני. עד שנקבעו בו תחנות של סמים ומחבואים של צורכים, עד שנעשה המוני מדי ופרוץ מדי". "ואז החל השאור שבעיסה לגלוש ולהתאדות. נסתלקה ה'בוהמה', פרשה ה'קולטורה', התרבו מזנוני הפורמאייקה ותנורי הפחם לצליית בשר גרוע. נתגברה זרימתם של בני-שחץ צובטי עכוזים. רוכלי הכל-דבר השלימו את נוף הגרעיניות, ומוכרי הכעכים החמים, יחד עם מוכרי פרות העונה וכל דבר אחר, כבשו חזקות מתחת לחלונות הראווה של הטובות והיפות שבחנויות. אל החללים שעוד נותרו נדחקו ובאו מופרעים ומהומתנים מתוסכלים ודיזנגוף נהפך לצעקה גדולה. רבים שאוזניהם חרשו מן הצעקה הזו, מגוניה החריפים מדי, רחקו משם".

לדעת הכותב, הסיבות העיקריות לירידת הרחוב היו הוולגריזציה והלוונטיניזציה שלו. אך אלה היו לא רק סימני הירידה, אלא גם הסיבות להמשכה. לפחות מנקודת המבט של מי שבשבילו דיזנגוף היה "בוהמה" או "קולטורה", ירידתו היתה בלתי הפיכה.

                                         *

 ב79-' נעשה הסרט "דיזנגוף 99", שסיפר את סיפורם של צעירים הבאים ל"עיר הגדולה" וחולמים להצליח בתעשיית הקולנוע. שם הסרט הצביע על העובדה שבניגוד להשקפת הגלעין הקשה של הרחוב, מי שהיו מזוהים אתו ושהיה להם תפקיד חשוב ביצירת ההילה שלו, מנקודת המבט של הפריפריה עדיין היה דיזנגוף המרכז הבלתי מעורער: מקום שסימן את "מרכז העניינים". הוא היה הכתובת לזוהר, או לפחות ההבטחה לזוהר.

בה בעת החלו ניכרים סימני השינויים הטקטוניים ברחוב. ב76-' החלה בנייתה מחדש של כיכר דיזנגוף ככיכר מוגבהת. בשנות השבעים איבד כסית את המעמד שהיה לו כמרכז בוהמי-ספרותי. ב80-' ניסגר קפה רוול. בניגוד לבתי קפה אחרים, שפתיחתם וסגירתם ביטאה את הדינמיות של הרחוב, המאמרים בעיתונות לרגל סגירתו הצפויה רוול הדגישו שזו סופה של תקופה. לא היתה זו סגירת בית הקפה שהיה למוסד, אלא פתיחת מרכז קניות הנושא אותו שם ופתיחתו מחדש של בית הקפה בקומה השנייה של המבנה. לדעת היזמים, זו התחדשות ומודרניזציה. בפועל זה היה קיצה של מסורת המזוהה עם הרחוב.

ב80-' גם נפתח "דיזנגוף סנטר". הרעיון לבנות מרכז מסחרי ומגורים במקום הצריפים של שכונת נורדייה, במפגש הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג', הועלה כבר בשלהי שנות החמישים. מרכז הקניות החדש, שנפתח ב77-', הציג תפיסה חדשה: חנויות ובתי קפה המרוכזים במתחם סגור, ממוזג, מבודד מהשפעות מזג אוויר ומואר באמצעים מלאכותיים, הנשלט באופן מוחלט על ידי מפעיליו ומופרד בבירור מהחוץ. דיזנגוף סנטר היה למעשה הקניון הראשון שהוקם בישראל. רק ב86-', עם פתיחת קניון רמת-גן, נקבע גם השם קניון למכלול המסחרי-בידורי מסוג זה שפותח בארה"ב. מודעת פרסומת שהופיעה ב80-' הכריזה על דיזנגוף סנטר כעל "מרכז הקניות המודרני, הגדול והמפואר בארץ"; מודעה אחרת הסבירה את התפיסה החדשה שייצג המקום: "ייעודו של דיזנגוף סנטר: מרכז קניות, אשר בו מצויות מספר רב של חנויות בתחום אחד, המציעות את מגוון אפשרויות הקנייה הרחב ביותר ומשלימות זו את זו [...]".

דיזנגוף סנטר הציע רחוב קניות בסביבה מלאכותית וסטרילית. השילוב של בתי קפה וחנויות, האופייני לרחוב הפתוח, הועתק לתוך חלל סגור, אלא שגם הרחוב עצמו בוטל. ללא מכוניות ושמיים, ובאור הלא-משתנה של התאורה המלאכותית, דיזנגוף סנטר הציע את יתרונותיו של רחוב ללא "ההפרעות" של רחוב. התוצאה היתה חלל סינתטי לקניות ובילוי. מבחינת היזמים, והקונים, זו היתה מודרניזציה של דיזנגוף הישן. דיזנגוף סנטר הביא תפיסה עכשווית ועדכנית של תרבות צריכה, שביטאה את האמריקניזציה של ישראל. אך הצלחת דיזנגוף סנטר פירושה היה גם העתקת הפעילויות שהיו מזוהות עם הרחוב למרכז החדש. בכך הואץ תהליך ירידת מעמדו של הרחוב כמרכז הקניות של המדינה. הדבר היה קשור גם למצוקת החניה בערים: אחד היתרונות הברורים של הקניון היה אפשרויות החניה שהציע, בתקופה שאפשרות הגישה ברכב הפרטי נעשתה לשיקול מרכזי של קונים.

פתיחתו של דיזנגוף סנטר היתה שלב בתהליך הביזור, שבו איבד דיזנגוף את מעמדו הייחודי כמרכז הקניות היוקרתי של ישראל. פתיחתו של מרכז הקניות לונדון מיניסטור, ברחוב אבן-גבירול, סימנה את סופו של המונופול של דיזנגוף כ"רחוב החנויות". בהקשר זה של ביזור ניתן דווקא לראות בדיזנגוף סנטר ניסיון לשמר את מעמדו המסורתי של הרחוב כמרכז קניות. במחצית השנייה של שנות השמונים, וביתר שאת בשנות התשעים, הביאה הקמתם של קניונים ליצירת מרכזי צריכה, שהביאו את "אמריקה" לאזורים פריפריאליים במובהק. כתוצאה מכך, ההבחנה בין מרכז ושוליים בישראל לא התבטאה עוד במונחים של אפשרויות צריכה. כמרכזי צריכה ובילוי, הקניונים החליפו את הרחובות, ותרבות הרחוב נוצקה מחדש בדפוסים אמריקאיים: קניון כסביבה טוטלית של קנייה ובילוי.

פריחתו של רחוב שינקין בשנות השמונים כמרכז בילוי ותפיסתו כגרסה תל אביבית של גריניץ' וילג' יצרו אלטרנטיבה לתפקידו המסורתי של דיזנגוף כ"רחוב בתי הקפה". שינקין היה לגרסה עדכנית ועכשווית של רחוב שביטא את הטרנד התרבותי של שנות השמונים. קפה תמר החליף את כסית כמקום התכנסות של דור חדש של בוהמה ספרותית ושל מי שרצה להיות מזוהה עמה. שינקין ייצג תרבות אלטרנטיבית וצעירה.

בניסיון להחיות את חלקו הדרומי של דיזנגוף, בקטע שבין שדרות בן-גוריון והכיכר, נסגר קטע הרחוב בשבת לתנועת מכוניות. הפיכת קטע הרחוב למדרחוב נועדה לעשות את דיזנגוף ל"ידידותי" למבקרים, ובעיקר, למשוך משפחות וילדים. מופעי הרחוב ברחוב יצרו אווירה של הפנינג שהיה מיועד "לכל המשפחה". דיזנגוף נעשה ל"רחוב המופעים", אך בכך הוענק לו אופי שונה בתכלית מזה שהיה לו בימי הזוהר. ההתערבות של רשויות העירייה העידה כי דיזנגוף איבד את האנרגיה הספונטנית שלו. במאמר מ85-', ההתייחסות לדיזנגוף היתה כאל המקבילה הישראלית ל"וושינגטון סקוויר" בניו-יורק או ל"יוניון סקוויר" בסן-פרנסיסקו. בה בעת, החיוניות של דיזנגוף כרחוב בתי קפה באה לידי ביטוי בעיקר ביום ששי בצהריים:

"(בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים) היתה זו חגיגה לעבור ביום ששי בצהריים בדיזנגוף, משדרות נורדאו בצפון עד רחוב פרישמן. חנויות הפרחים, חנויות האפנה, דוכני העיתונים, בתי הקפה - כולם הומים מהמון אדם, שידרו חיוניות ושמחת חיים, שמחה של עיר תוססת".

"זה לא דיזנגוף" היתה הכותרת שבחר יעקב העליון למאמר קצר שכתב ב83-'. הוא תיאר את מצבו העגום של דיזנגוף: "בדיזנגוף שממה, חושך, עצב", תיאור שהיה מנוגד לתפיסה הרווחת, ולפיה דיזנגוף זוהה עם חיים תוססים, אורות ניאון ועליצות. כותב המאמר ראה בדמותו העגומה של הרחוב תוצאה וביטוי של המיתון הכלכלי, כלומר, תופעה חולפת הקשורה בנסיבות המסוימות של התקופה. אך סביר להניח שהשפעת המיתון רק הדגישה את מגמת הירידה של הרחוב כמרכז קניות וכמוקד פעילויות בילוי. השקיעה באה לידי ביטוי חריף יותר במיתון שהחל ב96-'. בתודעת בעלי עסקים, גל הפיגועים שעבר על הרחוב (הפיגוע בקו 5 ב94-' והפיצוץ ליד דיזנגוף סנטר בפורים 96') הוא שגרם ל"סופו של רחוב דיזנגוף": "מאז הפיגוע (בקו 5) כל העסקים ברחוב הידרדרו". אין ספק שהיו אלה אירועים דרמטיים במיוחד, שהיתה להם השפעה ניכרת על מצב הרוח הלאומי. לפצצות שהתפוצצו ברחוב שכונה ב72-', בחיבה, "פצצה של רחוב", היתה השפעה מיידית עליו.

אך מה שהיה לא פחות חשוב היו התהליכים שמנעו את התאוששות הרחוב לאחר שגלי ההדף שככו. מרכזי הקנייה המתחרים והמיתון הכלכלי המעמיק הביאו לירידה משמעותית בנפח הפעילות המסחרית ברחוב ולסגירת חנויות רבות. סימני המשבר נעשו לחלק מהנוף של הרחוב. הודעות על מכירת "חיסול" הדגישו את המצוקה של בעלי חנויות. שלטים "להשכיר" בחלונות ראווה הדגישו כי הרחוב, שנעשה באמצע שנות החמישים ללהיט נדל"ני, איבד את חינו בעיני משקיעים. מדרחוב דיזנגוף, שאמור היה להיות ה"חגיגה הגדולה", חדל למשוך אנשים. כהגדרתו של רוביק רוזנטל, ביום שבת ביטא הרחוב השומם את "הציפייה למסיבה הגדולה" שלא תתרחש. ב58-', דיזנגוף היה "רחוב האורות של תל-אביב". ב98-' כתב נתן זהבי על "דיזנגוף כדיפרסיה".

ב98-' יזמה עיריית תל אביב מבצע "התחדשות רחוב דיזנגוף". שלטים שהוצבו ברחוב בישרו על "עבודות פיתוח ותשתית", שכללו "החלפת מדרכות, תאורת רחוב דקורטיבית, ריהוט רחוב, צמחייה ופינות נוי וירק". הסוחרים ברחוב התארגנו כדי לנסות ולעורר את הממסד העירוני לפעול ולהחיות את הרחוב הדועך. בה בעת קידמה העירייה את פיתוח חלקו הצפוני של דיזנגוף כ"רובע מעצבים", דבר שאמור היה להשיב לרחוב את המוניטין שלו כמרכז אפנה. בסתיו 1999 גיבשה העירייה, בשיתוף עם סוחרי הרחוב, תוכנית לשפר את דמותו של הרחוב בבניית פרגולות וריצוף חדש. תוספת מקומות חניה נועדה להקל על תנועת הקונים. המטרה היתה להפוך את הרחוב ל"קניון דיזנגוף". הפעילות המוסדית והדיון במצבו העגום של הרחוב בעיתונות המקומית רק הדגישו וחיזקו את התדמית של דיזנגוף כרחוב שנאמר עליו "שמשהו רע קרה לו".

                                         *

"פעם היה שינקין, היום הוא בקושי אלנבי". כך בחר נתן זהבי להגדיר את מצבו של דיזנגוף במלאת לתל אביב 90 שנה. במהדורת 1992 של מדריך המטיילים Lonley Planet הגדיר המחבר את דיזנגוף כ"רחובה הראשי של תל-אביב, בו ניתן לצפות באנשים ולהתבונן בחנויות ראווה". אך המחבר מוסיף מיד כי "בשנים האחרונות, המקומיים נוטים להסכים שדיזנגוף הוא לא מה שהיה פעם, עם פתיחתן של עוד ועוד חנויות ומזללות של אשפתות שהחליפו את מוסדות היוקרה ששלטו ברחוב שהיה כמו אוקספורד סטריט בלונדון". דברים אלה ייצגו את נקודת השקפתם של אלו שראו בשנות הששים את תקופת הזוהר של הרחוב.

בהתייחסו ב76-' לירידה של דיזנגוף הציע מנחם תלמי את הדעה האומרת ש"רחובות של עיר אינם מתים - הם מתעמעמים ומעבירים את שרביט הבכורה לבא בתור, צעיר יותר וזוהר יותר". לדעתו, היורש של רחוב דיזנגוף יהיה רחוב אבן-גבירול. העובדה שטעה מלמדת שמעבר להבנה הבסיסית שתקופת זוהר של רחובות (כמו גם של בתי קפה) היא גחמה אופנתית שזמנה קצוב, יכולת הניבוי לגבי מגמות עתידיות היא מוגבלת. שינקין הוא שהיה בשנות השמונים לרחוב הטרנדי של תל אביב, אך הפונקציות שמילא היו שונות מאלו של דיזנגוף; שינקין החליף אמנם את דיזנגוף כמקום שבאים כדי לראות ולהראות, אך מעולם לא התפתח כמרכז קניות זוהר ויוקרתי.

שקיעתו של רחוב דיזנגוף היא חלק בלתי נפרד מהדינמיקה האורבנית של תל אביב. אי אפשר להבין דינמיקה זו אלא בהתייחסות לרחובות אחרים שמילאו, בתקופות אחרות, את תפקיד הרחוב המרכזי של העיר. דיזנגוף החליף את אלנבי והוחלף על ידי שינקין. התשובה לשאלה מדוע סר חינו מחייבת התייחסות לשאלה מדוע בכלל פרח. הפריחה היא תנאי הכרחי לשקיעה, כך שמדובר בשני היבטים של אותה התופעה: השינוי כחלק בלתי נפרד מהדינמיקה של עיר ושל רחובותיה.

 פריחתו המחודשת של רחוב אלנבי כמרכז ה"סצינה" התל אביבית מלמדת שמה שנראה שקיעה ודעיכה אינו תמיד סוף פסוק. אך כפי שמלמדת הדוגמה של אלנבי, תחייה אין פירושה דווקא חזרה למצב קודם. ההתייחסות ל"גסיסתו" של דיזנגוף מבטאת את הפער התפיסתי שבין המציאות העכשווית של הרחוב למוניטין שהיו לו. בפועל, עיקר השינוי מתבטא בכך שדיזנגוף חדל להיות רחוב שבאים אליו, והיה לרחוב (שבעיקר) עוברים בו.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד