הר נופל, עיר קמה
הר נופל, עיר קמה

 

בלי העבר והזיכרונות מודיעין היתה נראית חדשה מדי, מאובקת מדי, מסנוורת באבן הירושלמית שלה. העבר הוא שנותן לה את המאגיה והתת מודע שלה, את קולות הירח והדי הבארות

היא לא מפריעה לגבעות ולעמקים לחבוק אותה, או לחדור אליה. כולה עליות וירידות, מדרונים וכרי דשא, ערוצים וחמוקים ירוקים וחומים. כאילו אשה פרושה על גבה וכלניות ורקפות מציצות בה מכל פינה.

ההיסטוריה חיכתה לה והיא מתחברת אליה בקלות. שום דבר לא קרה מאז יהודה המכבי ועד בר כוכבא, הגבים, הבורות מלאים מי גשם, ובמערות עדיין נשמעים הדי הלוחמים המסתתרים, והירח עוד עומד בעמק אילון. זאת עיר שבה אפשר עוד לשמוע נעירות חמורים וציוץ ציפורים, השקט נשמע בהרים ומתחשק לך לזרוק את הטלוויזיה לבוידעם, לבטל את המנוי לעיתון, לקנות כמה כבשים ולצאת לרעות בשדות ולפגוש אולי את לוחמי החירות ממודיעין.

עיר שלא רואים בה עיר, לא דודי שמש, לא חוטי חשמל, לא כבלים, גם לא בתי קפה, לא קולנוע, לא מסעדה, לא בית חולים. גם לא בית קברות, חוץ מקברות המכבים וקברו של שמעון חשמונאי. אנשים עוד לא מתים פה, רק נולדים. הכל נולד, הכל מתחיל, העיר עוד איננה. בבוקר אתה רואה הר וגבעה ובערב כבר לא, הבולדוזרים אכלו אותם, הטרקטורים והמכונות זוללים את הגבעות מלפנים ומאחור ומשאירים עיר. ההרים נחרשים מול העיניים, גבעות מתמוססות, מפלצות פלדה מכרסמות את הגבעות וזורעים בתים במקומם. הערוצים מפנים מקומם לרחובות וכבישים, גגות אדומים מתפשטים לאט לאט על העמקים.

אתה קם בבוקר ומגלה כביש חדש ליד הבית. מודיעין רצה קדימה, בולעת את רעות, דוהרת הלאה למכבים, מתקדמת במהירות של עשרת אלפים תושבים לשנה, לאוכלוסייה שתמנה רבע מיליון בעוד 25 שנה, ותיעצר כנראה רק בבית טירה ועל גבול הכפרים הערביים שנושקים לה. עד אז אבק הבנייה לא יפסיק להיתמר.

ערים גדולות מתפתחות ליד דרכי מים חשובות, על גדות נהר או לחוף ים. במודיעין יש הרבה נהרות ונחלים - נחל שניר ונחל צין ונחל חבר ונחל שורק ונהר הירדן, אבל כולם יבשים ואף אחד לא זורם לים. הם משאלות בלבד, שמות של רחובות. העיר, לעומת זאת, יושבת על בורות מים. התרומה הטכנולוגית של עם ישראל לארץ ישראל בימי קדם היא כ120- בורות מים החצובים פה, ששימשו לאגירת מי גשמים בימים קדומים ובתקופות יוון ורומי ועד 1948.

חלק שימשו נקודות התחלה לחציבת מערות המסתור בתקופת מרד בר כוכבא, והם זרועים עד היום על גבעת התיתורה הצופה על פני כל החבל. התיתורה הזאת היא מודיעין העתיקה, מרכזם של החשמונאים והמכבים, מפה היו מודיעים פעם במדורות ובלפידים על מולד הירח, לאחר שקיבלו אותות לכך מהרי ירושלים. בין הבורות על הגבעה גם מבצר צלבני, אלבורג', נקודת תצפית על הדרך הראשית מהשפלה לירושלים. המבצר המשיך לשמש בתפקיד זה עד התקופה העותומנית. הנה שרידי אחוזה ביזנטית, שברי בתים, גתות, מערות קבורה, בתי בד, שקתות, גדרות, חומות ומשוכות צבר. ב31- בדצמבר עברו פה גדודיו של אלנבי ופלוגת פרשים אוסטרלית השתלטה על בית סירא הסמוך. ב1948- נכנסה לכפר אלבורג' שננטש פלוגה ג' מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. יום אחר כך, כוח חרמש ירדני הצליח לכבוש את המבצר, אך בקרב פנים אל פנים נסוג והשאיר אחריו מספר רב של הרוגים, שלו ושלנו. תוצאות הקרב קבעו את גבולות הארץ, והחבל ההררי הזה הפך לאזור האימונים של חטיבת הצנחנים, ובו התאמנתי גם אני כחייל בגדוד 890. לא ידעתי אז שב1996- תקום כאן עיר.

בלי העבר והזיכרונות העיר הזאת היתה נראית חדשה מדי, מאובקת מדי, מסנוורת באבן הירושלמית שלה. העבר הוא שנותן לה את המאגיה והתת מודע שלה, את קולות הירח והדי הבארות. ומחר אולי כמה תושבים מוזרים יצודו, כמו בסרטו של פליני, את הירח, ויקשרו אותו במתבן, וראש העיר יזמין את הטלוויזיה לצלם את הפלא לאומה. היום, העיר הישראלית החדשה והטרייה ביותר שבה ומטפסת לגבעת התיתורה, בתוך ים של כלניות ואירוסים ורקפות, בין עצי תמר, שקד, תאנה ותות, להעיר את מודיעין הקדומה, עיר שהלכה לנמנם בתחילת האלף הראשון מתעוררת לאלף השלישי, עם תושבים צעירים, בני 25-40, מלוד, רמלה, ראשון בת ים, פתח תקוה, ירושלים. פסיפס של עם ישראל, מעמד בינוני נמוך, חסר צבע אתני, עדתי. כולם משפצים, בונים, משלימים, מוסיפים, שותלים, נוטעים.

מי שרגיל לתל אביב אין לו מה לעשות פה. לא קניון, לא ספרייה, לא תיאטרון, לא קולנוע. כל זה יבוא בעתיד. בינתיים זאת עיר קרובה יותר לירושלים מאשר לתל אביב, גם במספר הכיפות, בתי הכנסת והמקוואות. מכבים הסמוכה היא יישוב למעמד בינוני גבוה, שנוסד ב1986-, עם בתים פרטיים מרווחים וגינה של 600 מטר ויותר. כך גם רעות, יישוב כפרי מתוכנן של אנשי קבע.

במודיעין בתים משותפים וקוטג'ים דו משפחתיים צפופים, וביניהם ארבעה-חמישה גורדי שחקים בני כ20- קומות, תוקעים אצבע משולשת לעיר שמצהירה שהיא עוד לא רוצה להיות עיר. ההרים עדיין נמצאים בתוכה, טובלים בפרחי האביב, הכל כפרי עדיין. ביום אפשר לגעת בעננים, בלילה הכוכבים בוהקים. בימי ששי אפשר לראות משולי העיר המשקיפה על העמק את שורת הכפרים הערביים המשוקעים במדרונות ממול: בית סירא, בית ליקיא, ביר ע'ור תחתא, חרבתא. אפשר לשמוע את קולות התפילה ונאומי האימאמים. ביום שלום זה מרחק של קול מואזין, ביום מלחמה זה טווח של פגזי מרגמה.

בפסח לפני שנתיים הייתי כמעט תושב יחיד בעיר. בבית חצי בנוי, ללא מדרגות, חילקתי לאורחי שבאו לסדר מזוודות וחבילות ויצאנו להקיף את העיר שאיננה, כפי שהיינו נוהגים לעשות בהרי האטלס, לפני קריאת ההגדה, כסמל ליציאת מצרים ולגאולה. ואכן, הגאולה מתרחשת מול העיניים שלי. דרך החלון אני רואה את ארץ ישראל הולכת ונבנית, הר נופל, עיר קמה, ארץ ישראל קובעת את גבולותיה. מה שהפסדתי מתקופת החלוצים אני מקבל פה. ההרים נחרשים, הגבעות נעלמות וגגות אדומים באים במקומם, הך פטיש עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח, עורי שממה דינך נחתך, אנו באים לגאול אותך...

שההיסטוריה תרשום לפניה: בשבת, 29 בינואר 2000, ירד עלינו השלג הראשון במודיעין. פסגות ההרים הלבינו, הגגות האדומים כוסו מעטה של לובן, השלג לא הבחין בין מודיעין, רעות ומכבים ובין הכפרים הערביים על במדרונות ממול. הכל עטה צבע של חתונה.

ההיסטוריונים החדשים בטח יגלו שהמנופים והטרקטורים והדחפורים שלנו עברו את גבולות החלוקה, אבל מפה אפשר לראות עד כמה הארץ הזו קטנה להצחיק. מהמרפסת שלי אני רואה את גבולותיה. במזרח, את האורות הנוצצים של פסגת זאב, ירושלים ורמאללה, וממערב את הים ומגדל שלום של תל אביב, ואת האורחים מחו"ל. אני מצביע ימינה ומשאלה ותוהה: איפה ראיתם עוד מדינה שממרפסת אחת אפשר לראות את כל גבולותיה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד