עולם ללא חסד
עולם ללא חסד

ד"ר תמר הגר מרצה בבריטון הול קולג' ובמכללת תל-חי

 

יצירות המדע הבדיוני של שני העשורים האחרונים, ספרים וסרטים, מתארות עולם אחרי שואה גרעינית, אלים ונואש. זו אינה תחזית,  אלא דרך פתלתלה ומעניינת לבחון מקרוב יותר, ובביקורתיות, את הווה הבלתי נתפס שלנו, זה של סוף האלף

"כשסחפה [המחלה, אם היתה זו מחלה] את הארץ, הבריות לא הספיקו אפילו לתלות את האשם בסובייטים (אף כי גם הם נשתתקו, ביחד עם כל שאר העולם), בנגיף חדש, במזהם חדש, בקרינה, אצבע אלוהים...המחלה היתה מהירה כמו שבץ בפגיעתה בבריות, ודומה לשבץ באחדות מתוצאותיה. אבל היא היתה פרטנית ביותר. השימוש בלשון אבד, או ניזוק קשות, בכל המקרים. ולא חזר לתקנו בשום מקרה. פעמים רבות היו גם שיתוק, דעיכה אינטלקטואלית, מוות". (1)

זה יהיה גורלו של העולם בעתיד הקרוב, לפי סיפורה של סופרת המדע הבדיוני אוקטביה באטלר "קולות דיבור". הסיפור, שזכה בפרס הוגו ב1984-, מתאר כיצד הפכה מחלה נוראית, שהידע והדרכים להסבירה אבדו, את עולמנו המוכר והידוע  לתלי חורבות. המחלה, שהכחידה מאות מיליונים והותירה את החיים חסרי יכולת דיבור ברובם, ואת חלקם חסרי יכולת קריאה או כתיבה, יצרה מציאות קשה, שהשפה העיקרית בה היא שפת האלימות, מעשי הרצח בה הם עניין של יומיום וההישרדות היא המטרה העיקרית.

לוס אנג'לס, שם מתחיל הסיפור, היא עיר רפאים, אף על פי שלרחובות ולכבישים שלה יש עדיין אותם שמות. ריי, שלפני שאיבדה את יכולת הקריאה היתה פרופסור להיסטוריה, מחליטה לצאת לחפש את קרובי משפחתה בפסדינה המרוחקת כ30- קילומטרים מהעיר, לאחר שבעלה וילדיה מתו במחלה. היא, בניגוד לרוב האוכלוסייה, מסוגלת לדבר, אך מסתירה יכולת זאת כיוון שהיא פוחדת להכעיס את חסרי הלשון. בכבישים שנותרו נוסעים אוטובוסים, אבל מספרם מועט, ונסיעתם איטית ובלתי קבועה. מכוניות נראות רק לעתים רחוקות בגלל מחסור גובר בדלק.

ריי יוצאת לדרך, אך אינה מגיעה ליעדה. האוטובוס מוריד את הנוסעים אחרי כמה קילומטרים בגלל קטטה. למזלה של ריי, גבר צעיר ממנה, בעל יכולת דיבור, מציע לה טרמפ ומעורר בה תחושות שלא הרגישה מזמן. הבעיה היא שהוא נרצח בדרך, בניסיון דון-קישוטי להציל חיי אשה שהותקפה בידי גבר, כנראה בעלה. האכזבה והאבל אינם מבטלים את רגע החסד: שני ילדים קטנים יוצאים מהבית שבו גרו האשה המתה והרוצח שלה. גם הם, כמו ריי, יכולים לדבר; גם הם למדו להסתיר יכולת זו מפני זרים. לאחר היסוסים היא מזמינה אותם לעלות למכונית, בהחלטה לקחת אותם לביתה כדי לגדל אותם ולספק לעצמה סיבה להמשיך לחיות. "'קוראים לי ואלרי ריי", אמרה, והתענגה על כל מלה שיצאה מפיה. "מותר לכם לדבר אתי" (עמ' 179).

אבל רגע החסד אינו מבטל את השפעתו הקודרת של העולם האלים והקשוח בסיפור. נראה שהמסר של באטלר הוא שהעתיד אינו זמן שכדאי לשאוף אליו משום שהוא יהיה הרבה יותר גרוע מההווה. אני רוצה לטעון כאן, שתפיסת העתיד והלוך הרוח העולים מסיפור זה, לא בהכרח התרחיש שהוא מתאר, מאפיינים לא רק את דרך המבט של באטלר, אלא את זו של רוב סופרי המדע הבדיוני הכותבים על המתרחש באלף הבא. סופר המדע הבדיוני הפופולרי אייזיק אסימוב ביטא אותה עמדה בהקדמה לסיפור של באטלר. "חובה להודות", כתב, "כי בהתחשב בכיוונים שלעברם נעה החברה בימינו, מתקבל יותר על הדעת שנמצא את עצמנו שקועים בבוץ ולא בחלב ודבש". (עמ' 165)

לאור זאת, לא מפתיע שרבים מהסיפורים והספרים שנכתבו בעשורים האחרונים מתארים עולם שקרתה בו שואה אטומית-ביולוגית-כימית וכו'; או עולם שהסדר החברתי בו אינו דמוקרטי עוד, עולם של צורות שלטון טוטליטרי משעבד או אנרכיה אלימה; או עולם שחוצנים מאיימים משתלטים עליו; או עולם שבו המדע והטכנולוגיה לסוגיהם הפכו מדרך לפתרון בעיות למכשלה ולפעמים גם לאימת האדם. בתוך הראייה העתידית הקודרת הזאת צומח מדי פעם חזון אופטימי, בדרך כלל קטן, לא תמיד ברור, ובמסגרתו מופיעה פתאום הבטחה לשוויון, להפסקת הדיכוי, לחיים נוחים, להרמוניה. אבל לרוב זאת יותר תקווה מהבטחה, ורק יוצרים מועטים מאמינים שכך ייראה העתיד.

במאמר זה אציג כמה תחזיות שחורות של המדע הבדיוני על המילניום הבא. בחרתי לתאר יצירות מהעשורים האחרונים, שנכתבו או בוימו לקולנוע, בעיקר בידי יוצרים אמריקאים וכמה יוצרים אנגלים. אבל אין ספק שתפיסות דומות של העתיד עולות מהרבה מאוד יצירות שנכתבו גם בעשורים קודמים, מאז מלחמת העולם השנייה. מדע בדיוני נכתב, כמובן, גם במדינות אחרות של העולם המערבי (צרפת, גרמניה, איטליה, אוסטרליה וכו') ובמדינות מזרח אירופה, למשל ברית המועצות לשעבר. אבל בישראל הז'אנר מזוהה עם התרבות האמריקאית ועם תפיסת המציאות שלה.  אחת הדוגמאות לכך הם סיפורי המדע הבדיוני של הסופרת הישראלית גיל הראבן, שלמרבית הדמויות בהם שמות בעלי צליל אנגלוסקסי.

לאחר מכן אראה שגם אם יצירות המדע הבדיוני שבחרתי להציג עוסקות  במה שיתרחש באלף הבא, הסופרים והתסריטאים שהמציאו אותם לוקים, ממש כמונו הקוראים, באי ידיעה גמורה של העתיד. מה שהם יכולים לספק לנו אינו תיאור של מה שיקרה לנו בעוד כמה עשרות או מאות שנים, אלא דרך פתלתלה ומעניינת להסתכל מחדש, יותר מקרוב ובביקורתיות, על ההווה החמקמק והבלתי נתפס שלנו.

*

איך אם כן מתארים ספרי וסרטי המדע הבדיוני את האלף הבא? קודם כל חשוב לציין שרוב יצירות המדע הבדיוני אינן מגבילות את עצמן למאות הבאות הקרובות אלינו, אלא דנות בעולמות המתקיימים אלפי, עשרות אלפי, או מאות אלפי שנים בעתיד. ביצירות אלה מתוארות פלנטות אחרות ותרבויות שונות משלנו, ולעתים קרובות אין אפילו התייחסות לקיומו של כוכב לכת קטן בשם כדור ארץ.

ספרו של סמואל דלייני, למשל, "כוכבים בכיסי כגרגרי חול" (1+) מתאר יקום כזה, מרוחק בזמן, שכמה אלפי העולמות שלו מנהלים ביניהם יחסים שוטפים, באמצעות "הרשת" ( (WEB, מין מאגר אינסופי של ידע, הכולל גם מנגנונים ודרכים למחוק או להסתיר מידע. יש ביקום העצום הזה יצורים ממינים שונים שלא דומים לנו כלל ותרבויות רבות, שדלייני מציג רק כמה מהן. בזיכרון ההיסטורי הארוך קיים אמנם כוכב לכת ששמו איירס (Eyrth), המזכיר את שמו של כוכבנו, אך הוא הושמד בעבר הרחוק וסיבות ההרס אינן ברורות. זהו רומן מורכב ומרתק, אבל קשה לומר שהוא עוסק בתחזיות על האלף הבא.

אפשר לטעון, כמובן, שאם בוחרים לקרוא את המדע הבדיוני כולו כתיאור עקיף של ההווה שלנו, לא ממש משנה מתי בדיוק מתרחשים האירועים. גם העתיד שמתאר דלייני יכול אז להיתפס כמטאפורה מורחבת ומרתקת למציאות שבה אנחנו חיים. בכל זאת, במאמר הזה לא אעסוק ביצירות מסוג זה, אלא ביצירות המגבילות את עצמן למאות הקרובות באלף הבא. הסופרים ואנשי הקולנוע ביצירות אלה נמנעים מלתת לדמיונם להפליג רחוק מדי ומגבילים אותו לאקסטרפולציה של ההווה: "אם כל זה יימשך אז...."

תחזיות על שואה עתידית, כמו זו המתוארת אצל באטלר, מאפיינות רבים מהסיפורים, הספרים והסרטים העוסקים בעתיד הקרוב יחסית. מאז החרבת הערים היפאניות הירושימה ונגאסאקי בפצצות האטום האמריקאיות, באוגוסט 1945, יצאו לאור יותר מ800- ספרים וסיפורים, וכמה סרטים, המתארים עולם שנחרב בחלקו או כולו בשואות גרעיניות. למכלול יצירות אלה יש רפרטואר קבוע, המבהיר את אופן החשיבה האפוקליפטי של יוצריהן.

רבות מיצירות אלה מפנות אצבע מאשימה אל המדענים והפוליטיקאים ומציגות אותם כחסרי מיומנות או רשעים, שהמטרות שלהם מקדשות את האמצעים. היצירות מתארות, למשל, את כדור הארץ, או כוכבים אחרים לאחר הרס בידי מדענים בעלי כוונות זדון, או בידי מדענים שעשו טעות הרת גורל, או בידי כאלה שהמכונות שהמציאו השתלטו עליהם. במקרים אחרים ההרס מתרחש בעקבות הכרעות פוליטיות מוטעות, או הפגנות של אינטרסים וכוח שמביאות למלחמות בין מדינות, בכדור הארץ או בפלנטות אחרות. תאונות במעבדות, בכורים גרעיניים, במערכות הגנה, יכולות גם הן להיות סיבה להרס העולם.

ההתפוצצויות הגרעיניות מביאות להכחדה, חלקית או מלאה, של האנושות. השמדה חלקית והרס מובילים במקרים רבים ליצירת דיקטטורות בכל חלקי כדור הארץ, או עשויים לגרום לאובדן ידע תרבותי ולנסיגה טכנולוגית וחברתית. במקרים קיצוניים, האנושות הופכת לגזע של שבטים פראיים.

העולמות שנחרבים בפצצות ובטילים הם במקרים רבים ארץ שממה רדיואקטיבית מלאה חורבות, או גרסה של ארקדיה, שכן בעקבות הרס הציוויליזציה חזרה האנושות לנקודת התחלה כלשהי. בעולמות החרבים ממשיכים למות מהאפקטים של הקרינה, או יולדים מוטציות ומפלצות (ולפעמים הופכים למפלצות). חלק מהתרבויות מצליחות לשלוח ניצולים לקולוניות בחלל, המנהלות יחסים עם כדור הארץ, אם הוא קיים.

*

חלקים מרפרטואר מקיף זה של עולמות חרבים ו/או רדיואקטיביים עתידיים מופיעים במאות יצירות. רוב היצירות הללו הופיעו עד שנות הששים, וביטאו את האימה מפני מרוץ החימוש. מאמצע שנות הששים עד סוף שנות השבעים הנושא התחלף בנושאים ציבוריים אחרים, כמו מלחמת וייטנאם. אבל הנושא חזר למודעות הציבורית בעקבות הידרדרות יחסי ארה"ב ובריה"מ מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים, השנים האחרונות של המלחמה הקרה. כמה יצירות חשובות העוסקות בשואות גרעיניות הופיעו אז. חלקן, אגב, לא נכתבו בידי יוצרים שנחשבים לקהילת הכותבים בז'אנר זה. אבל אין ספק שהן הושפעו מהקונבנציות והשפה המיוחדת שפיתחה הקהילה.

כזה הוא ספרו של דניס ג'ונסון פיסקדורו, שיצא לאור ב1985- (2).  העלילה מתרחשת 75 שנה אחרי מתקפה גרעינית על ארצות הברית, המכונה "סוף העולם". המקום הוא עיירה בשם טוויסטאון ((Twicetown, בחלק הדרומי ביותר של פלורידה קיס (Florida Keys), שזכתה לשמה לאחר שניצלה פעמיים מהשמדה, משום שהטילים הגרעיניים שכוונו לעברה לא התפוצצו. אמנם "סוף העולם" כבר התרחש בעבר, אבל בעולם של הספר הוא גם משהו הצפוי בעתיד: הפעם, האיום הוא מצד הקובנים, וכולם מחכים בחרדה. הספר רומז ששואה היא משהו שחזר, חוזר ויחזור על עצמו ללא הרף.

כבישים הרוסים, מכוניות מעוותות וגופות הם חלק מהנוף. אבל לא רק הטופוגרפיה השתנתה, גם החברה מפולגת וקבוצות חיות בה במבודד. התקשורת בין המדינות, או מה שנותר מהן, אבדה. השפה גם היא עברה פרגמנטציה והיא מין עירוב של אנגלית תקנית, סלנג וספרדית. הדתות הן צירופים של דתות העבר עם אלמנטים בלתי מוכרים.

פיסקדורו, הדמות המרכזית בסיפור, הוא נער מתבגר ממשפחת דייגים, המאבד את אביו בים ואת אמו במחלת סרטן שנגרם מקרינה. בהדרגה הוא מאמץ לאב מוסיקאי סיני מבוגר בשם א.ט. צ'אנג, המנסה לשמר את המוסיקה הקלאסית בתרבות המאבדת בהדרגה את ההטרוגניות שלה. זוהי תרבות שבה מוסיקת הרגאיי, אלוהותו של בוב מרלי ומריחואנה הם סממנים מרכזיים. תהליך ההתבגרות של פיסקדורו כולל טקס חניכה שעורך שבט אפריקאי שדתו מזכירה בחלקה את האיסלאם, ושבניו חיים בדיונות, במנותק מהיישובים בסביבתם. הטקס מוחק את זכרונו של פיסקדורו. אמנם, חלקים מהזיכרון חוזרים אליו בהדרגה, אבל המחבר מבהיר שהשכחה, ולא הזיכרון ההיסטורי, היא שמאפשרת להמשיך לחיות בעולם שנדון להרס מעגלי.

תחזית דומה יש בספרו של הסופר הפופולרי קים סטנלי רובינסון (1984),  "החוף הפראי" (3).  העלילה מתרחשת ב2047-, בחוף המערבי של ארצות הברית, שמדינות אחרות הטילו עליה סגר עשרות שנים לאחר מתקפה גרעינית כבדה. רק מעטים, אם בכלל, מצליחים להימלט ממנו. ההישרדות בטבע, הרחק מהערים ההרוסות, אינה דבר של מה בכך. הידע המדעי והטכנולוגי אבד ברובו, והתושבים, החיים מחקלאות ומדיג, מנצלים שיטות עבודה ובישול שבני המאה העשרים במערב שכחו את קיומם.  אבדו גם חלקים נרחבים מהידע ההיסטורי. הנרי, הגיבור של הספר, המעורב בניסיון כושל למרוד בהסגר, כדי להחזיר לארה"ב את גדולתה, מגלה שהסיפורים והמיתוסים שמספרים לו על ארצו הם שקריים ברובם. הוא חדל להאמין בצורך להשיב לארצות הברית את כוחה, ובוחר לקבל את החיים כפי שהם, קשים, מסוגפים, אבל אמיתיים.

לפי ג'ונסון, ורובינסון, לצעירים יהיה יותר קל בעולם שאחרי השואה. השניים מסכימים גם שהישרדות בעולם שאחרי שואה גרעינית אפשרית רק אם יישכח העבר. הנרי, המגלה את שקריות הסיפורים ההיסטוריים, בוחר לוותר עליהם,  למחוק את הזיכרון של ארצות הברית המהוללת. כמו אצל פיסקדורו, צעד זה של שכחה מאפשר לו להשלים עם המציאות שבה הוא חי.  

אבל במדע הבדיוני, לא רק שואות גרעיניות עשויות לחסל את העולם. יכולות לעשות זאת גם שואות אחרות, כמו שואה ביולוגית. בסרט "12 קופים" בבימויו של טרי גיליאם (1995) מתים חמישה מיליארד בני אדם מנגיף קטלני. רק אחוז אחד מהאנושות שורד, במושבה תת קרקעית. מתחת לאדמה שולטת אוליגרכיה של מדענים שמטרתם לנקות את העולם ההרוס והנגוע למעלה, ולהחזיר אליו את בני האדם. לשם כך הם בוחרים אסירים, מחזירים אותם בזמן, לימים שלפני שפרצה המגיפה - דצמבר 1996 - ומבטיחים להם שאם יבצעו את המשימות שהוטלו עליהם ישוחררו מהכלא. מטרת השליחים היא לגלות את הנגיף המקורי - לפני שעבר מוטציות, חיסל את המין האנושי והפך את העולם לבלתי ניתן למגורים - ולהביאו למטה, או אפילו, אם אפשר, למנוע את האסון. האסירים יוצאים לדרך מצוידים במידע שאספו קודמיהם, וששוחזר בעתיד באמצעים טכנולוגיים. ג'יימס קול (ברוס ויליס), הדמות המרכזית, לא מצליח במשימה. הוא נהרג בשדה תעופה, כשהוא מנסה לירות במדען המטורף שגנב את הנגיף, רגע לפני שזה מתחיל בחיסול אוכלוסיית העולם.

הזמן בסרט הוא מעגלי. קול הוא בו זמנית שליח העתיד שנהרג בשדה התעופה, וילד צעיר הנוכח באירוע ומביט באיש, הוא עצמו, ההולך לקראת מותו. גורלו העתידי, לחיות כאסיר מתחת לאדמה ולמות בניסיונו להציל את העולם, כבר ידוע מראש. הצגת הסצינה הזאת כחלק מזיכרונותיו של קול המבוגר, ואחר כך כחלק מחייו, מבהירה שהאירוע הזה, כמו אחרים בסרט, נידון לחזור על עצמו. ג'יימס קול וקתרין ריילי, הפסיכיאטרית שמצטרפת אליו, מנסים שוב ושוב להציל את העולם, שנהרס שוב ושוב. הסרט בונה, באופן מוחשי יותר מזה של פיסקדורו, את התחושה שסוף העולם קורה תמיד. עם זאת, גיליאם רומז שמהלך ההיסטוריה - האישית והקולקטיבית - עשוי להשתנות אם האסירים הנשלחים מהעתיד יצליחו באמת לתקן בהדרגה את המידע השקרי שבידי שולחיהם. אבל בניסיון המתואר בסרט, התיקון הוא זעיר כל כך שקשה לשער את תרומתו.

המעגליות של הרס העולם עומדת גם במרכז ספרה של דוריס לסינג "שיקאסטה" (1979), המתאר גם הוא שואה נרחבת וטוטלית (4). הספר מציג גרסה בדיונית של ההיסטוריה, שמתחילה מהעידן ההרמוני של ענקים בימי התנ"ך ונמשכת עד הימים הראשונים שאחרי מלחמת העולם השלישית, שהותירה בחיים רק אחוז אחד מתושבי כדור הארץ. ההיסטוריה הזאת מתוארת מנקודת מבט של אימפריה קוסמית. לפי הארכיונים שלה, כדור הארץ נמצא במצב דעיכה בגלל מאבקי שליטה בין כוחות טובים ורעים בקוסמוס. השליטה של כוחות הרשע מובילה למאבקים פוליטיים וחברתיים בין מדינות וגזעים, שנמשכים כמה אלפי שנים, ומסתיימים בשואה גרעינית. המאה העשרים נתפסת בספר כשיא הדעיכה הפוליטית והמוסרית. בריטניה הופכת מדמוקרטיה לדיקטטורה, וסין הקומוניסטית משתלטת בהדרגה ובאכזריות על העולם.  

הטילים הגרעיניים שנורים בעקבות טעות הורסים הכל. בתוך זמן קצר מושמדת רוב האוכלוסייה בחלקו הצפוני של כדור הארץ, והאדמה מזדהמת כמעט לגמרי, כך שהחיים באזורים מסוימים הופכים לבלתי אפשריים. בחלק הדרומי של הכדור, שם הציוויליזציה האורבנית פחות מפותחת, המוות ממגפות וזיהום רדיואקטיבי הדרגתי יותר.

אבל בעולם ההרוס צומחות חברות חדשות של ניצולים, שהצליחו להסתתר במקלטים חתומים באזורים נידחים במיוחד. חלקן חיות בהרמוניה עם הקוסמוס, ממש כמו הענקים בתנ"ך, בלי הבדלים מעמדיים וגזעיים ובלי להפעיל אלימות כלפי חיות. הם מרוכזים בערים מסוג חדש, שצורתן גיאומטרית פשוטה, ובמרכז כל אחת מהן נובע מעיין. גם בערים הישנות וההרוסות מתגוררים עדיין בני אדם, אבל חייהם הם חיים אלימים וחשדניים כמו לפני השואה. כוחות הרשע לא נעלמו כליל. יותר מכך, הנסיגה של כדור הארץ כמה אלפי שנים אחורה מרמזת על אפשרות שהחיים בו יתפתחו שוב לכיוון של קטסטרופה.

"תמיד, כל הזמן, קיימים מינים, יצורים, צורות חדשות של חיים, היוצרים שלמות הרמונית מחלקים הקשורים זה בזה", הכריז הארכיונאי יור. "אבל אלה מתמוטטים שוב ושוב! מסולקים! האימפריות והציוויליזציות קורסות, וההתפוצצויות שיגיעו מחריבות ימים, אוקיינוסים, איים וערים... " (עמ' 255).

*

המאבק בין הטוב לרע כמעט מביא להשמדת העולם בסרט "האלמנט החמישי" (1997), בבימויו של לוק בסון. הסרט, המתאר את ארצות הברית באחת המאות הקרובות במילניום הבא, מציב במרכז את האיום של כוחות הרשע הבאים מהחלל החיצון, להשתלט על כדור הארץ ולהשמידו. המאבק בין כוחות הרשע לכוחות הטוב מוצג גם כאן, כמו אצל לסינג, כמאבק בין גזעים בקוסמוס. הוא מתנהל גם על פני כדור הארץ, בין זורג, איש עסקים מושחת, שתסרוקתו החתוכה מזכירה את זו של היטלר, לממשלת ארצות הברית, שבראשה עומד נשיא שחור.

כדור הארץ מקיים קשר עם חוצנים מכוכבים אחרים, ונסיעות לחלל הן חלק מהמציאות. מנהטן, שבה מתרחש רוב הסיפור, היא המקום הכי צפוף בעולם, והתחבורה בה מתנהלת לאורך, לרוחב ולגובה. את מפלס הרחוב לא רואים כמעט. זוהי עיר שהדירות בה כל כך צפופות שכמעט אי אפשר לזוז בהן. כל המתקנים  אוטומטיים. יש הרבה מאוד אלימות, הגנגסטרים והשוטרים אינם מהססים לירות. בניגוד למתרחש בשיקאסטה, העולם לא נהרס,  אבל האיום של כוחות הרשע קיים תמיד.

אחד המוטיבים החוזרים בתחזיות המדע הבדיוני על המילניום הבא הוא היכולת של המין האנושי לתקשר, בעקבות התפתחות טכנולוגית של מחשבים וספינות חלל, עם יצורים מהחלל החיצון. יצורים אלה, המופיעים בספרים ובסרטים רבים, נראים לפעמים כבני אדם ולפעמים כחיות-מפלצות. לפעמים הם ידידי המין האנושי ולפעמים אויביו המושבעים. יחסי כוחות מגוונים בין בני אדם לחוצנים נבנתה, למשל, בשתי סדרות טלוויזיה פופולריות מאוד, שצמחו מהן סרטים, באבילון וסטאר-טרק. בשתי הסדרות יש מפגשים בין בני האדם לגזעים אחרים החיים בכוכבים אחרים, ולא חסרות אפיזודות של יחסי אהבה-שנאה בין חוצנים לבני אדם.

בסיפור של אוקטביה באטלר, "ילד דמים" (1985), מתוארת מערכת יחסים סבוכה בין הטליק, הנראים כלטאות ענק, לבני האדם שעזבו את כדור הארץ והתיישבו בכוכב שלהם (5).  החוצנים מתרבים באמצעות החדרת חומר (כמו זרע) מגופם לגופו של אדם נבחר, גבר או אשה. החומר הופך לרימות המעכלות את הגוף האנושי מבפנים. אז מוציא/ה הטליק את הרימות במין ניתוח ואלה גדלות והופכות לדור הבא שלו/שלה. האדם המוליד/מולידה ממשיך לחיות, מודע רק חלקית למה שקרה. בתמורה לכל התהליך הזה מתחייבים הטליק לדאוג לרווחתו ולרווחת בני משפחתו. היחסים האלה מתוארים כאהבה-שנאה. גיבור הסיפור, שנבחר להיות נשא רימותיו של טליק, מרגיש שזה מעין אונס אכזר, אך הוא גם אוהב ומחובר לטליק שלו ובוחר בסופו של דבר למלא את תפקידו המיועד. לאחר ההכרעה הופכים היחסים ליחסי אהבה, אבל התפקידים הביולוגיים המוכרים התהפכו. הנקבה נותנת את הזרע והזכר הוא בעל הרחם.

יחסי שנאה צרופים מתוארים בסרט "היום השלישי" (1996). שם החוצנים הם חסרי פרצוף ויורים כדורי אש מספינות חלל הענקיות שלהם, משמידים את גורדי השחקים, ומוחקים את כלי הרכב ובני האדם. כל ניסיון ליצור קשר ישיר עם החוצנים ולשכנעם להפסיק את ההרס אינו מצליח. בני האדם שולחים נגדם פצצות גרעיניות, אך אלה אינן מועילות. זה אחד הסימנים לכך שבשנות התשעים נחשבת הטכנולוגיה הגרעינית במדע הבדיוני למשהו שעבר זמנו. רק וירוס של מחשב, הטכנולוגיה של ההווה, יכול לעשות את המלאכה. שני הגיבורים, האחד שחור והאחד יהודי, פולשים לספינת החלל המאיימת של המפלצות ומשבשים את מערכת ההגנה והמתקפה שלהם, ומצילים את מה שנותר מהעולם.

*

למחשב ולפוטנציאל שלו יש תפקיד מפתח בהרבה מאוד מהתחזיות העתידניות של יוצרי המדע הבדיוני, משנות השמונים ואילך. אלה כותבים יצירות המקוטלגות בכותרת התת-ז'אנרית סייברפאנק (Cyberpunk). ככלל, יוצרים אלה משתמשים, בתחזיות שלהם, בטכנולוגיה של שנות השמונים והתשעים, שעל פי ברוס סטרלינג היא "דבוקה לעור, מגיבה למגע" (6). טכנולוגיה זו כוללת, בין השאר, את המחשב האישי, הווקמן והדיסקמן, הפלאפון, עדשות המגע הרכות ומערכת האינטרנט המקשרת בין כל-מקום לכל-מקום, במהירות שהיתה בלתי מתקבלת על הדעת לפני שני עשורים. על פי סטרלינג, הנושאים המרכזיים של זרם ספרותי זה הם: "הפלישה הגופנית: איברים פרוסטטיים, מעגלים מושתלים, ניתוחים קוסמטיים, שינויי גנים. נושא חזק עוד יותר הוא הפלישה הנפשית: ממשקי מוח-מחשב, תבונה מלאכותית, נוירוכימיה  - תהליכים המשנים מיסודה את הגדרת האנושיות, את טיב העצמיות" (עמ' 10). אלה טכנולוגיות מתוחכמות מאוד. אבל  האם יהפכו את הגזע האנושי למאושר יותר, לפי סופרי הסייברפאנק? לא. השפעת הטכנולוגיות האלה היא בעיקר הרסנית. הנדסה גנטית עלולה לפגוע בגיוון האנושי; הסמים מערפלים את המוח; המחשבים עלולים לגרום לאובדן האישיות. ברוב המקרים רואים סופרי המדע הבדיוני בהתפתחות המדעית-טכנולוגית מפגע ואיום על החיים באלף הבא.

הסיפור "עיני נחש" של טום מדוקס (1986), למשל, עוסק בפלישת הטכנולוגיה למוח, פלישה שמביאה לשינוי ה"עצמי". ג'ורג' ג'ורדן הוא טייס שיחידת מחשב הושתלה במוחו כשהוכרזה מלחמה על תאילנד. אבל הקונגרס ביטל את מצב המלחמה וג'ורדן ואנשי צוות אוויר אחרים נותרו עם המחשבים במוחם, לתמיד. יחידות המחשב השתולות נתונות לשליטתו של מחשב-על בשם אלף, שמשתמש בהן כדי לשאוב מחשבות, תחושות, אבחנות של טעם, ריח, רגשות. הסיפור מציג את המאבק הקשה שמנהל ג'ורדן כדי ללמוד לשרוד בשלום יחסי עם חלקים בלתי מודעים, יצריים וחייתיים, שמעורר בו המחשב, חלקים שמשנים את אישיותו.

הרומן הנחשב למניפסט העיקרי של הסייברפאנק, שמצויים בו רבים מהרעיונות האופייניים לתפיסת המציאות העתידית של הז'אנר, הוא הרומן "נוירומאנסר" של ויליאם גיבסון (7). סיפור המעשה מתרחש במאה ה21-, כשהעולם נשלט בידי חברות היי-טק יפאניות, גרמניות ושווייציות. כסף מרוויחים שם ממכירה בלתי חוקית של מידע בשוק השחור. המידע הוא מצרך מוגן, ואת מערכות ההגנה האלה יכולים לעקוף רק אנשים שמחוברים נוירולוגית למחשב. כשקייס, הגיבור, נכשל באחת ממשימות הגניבה שנשלח אליהן, פוגעים מעסיקיו במערכת העצבים שלו, כנקמה. הוא אינו יכול לחדור עוד למחשב. שנתיים אחר כך, צוות מומחים מתקן את המערכת שלו ומאפשר לו לחזור לסייברספייס (cyberspace) כדי לחדור בעד ההגנות של תבונה מלאכותית כלשהי. הטכנולוגיה מאפשרת למוח אחד, זה של קייס למשל, לחדור למוחה של מולי, שותפתו למשימה ולחוות את הדברים באמצעותה. המציאות ברומן נעה בתזזית של קליפ: מיפאן, לאירופה ולקולוניה בחלל. הנוף אורבני לחלוטין. אבל במרכז הרומן מצוי המידע והחלל המיוחד, שבתוכו מאוחסן המידע הזה במחשב ומחוצה לו.

הנדסה גנטית - עוד נושא עכשווי שהמדע הבדיוני אוהב לעסוק בו - מככבת בכמה מסיפוריה של גיל הראבן, בקובץ "הדרך לגן עדן" (1999) (8). הסיפור "האיטיים", למשל, מתאר טכנולוגיה המאפשרת גידול צאצאים מזורז (עמ' 19-29). האנשים הרוצים לגדל את ילדיהם באיטיות, בדרך הישנה, מנודים מהחברה וחיים בשמורות שמקצה להם המדינה. אבל גם זה זמני, משום שמטרת הממשלה היא להפוך את השיטה הזאת לבלתי חוקית, להיפטר מהשמורות ולהשתלט על הילדים.

הסיפורים "עצמו ובשרו של אבי" ו"ילד" דנים במשמעויות השכפול הגנטי. ב"עצמו ובשרו של אבי", המתרחש בעתיד שבו המחשב מעביר את החדשות בעת נסיעה במונית, היכולת לשכפול גנטי היא איום. גיבור הסיפור מגיע ללוויה של אביו העשיר והשנוא, השולט בתאגיד עצום. הוא ואחותו אלכסיי מנושלים מהירושה, כי האב מסר את התאגיד לשני שיבוטים שלו. האב, ולכן גם שכפוליו הגנטיים, מתוארים כמפלצות. הוא נוהג בנשיו כברכושו וזורק אותן כרצונו. את ילדיהן הוא הופך לקורבנות של התעללות נפשית, פיזית ומינית. שכפול גנטי, רומז הסיפור, כמו גם סיפור אחר בקובץ "שטן", פירושו אפשרות להנצחת קיומם של מפלצות, פושעים מטורפים, ומדינאים מטורפים לא פחות.

הסיפור "ילד" מתאר עולם שבו שכפולים גנטיים הפכו לחלק מתהליך הרבייה האנושית. במשפחות האריסטוקרטיות מוכתבים כללי הולדה נוקשים. ג'י דון, הטרובדור, חייב לגדל בן יחיד שיהיה שכפול גנטי של אביו המדען, והבן חייב לגדל שכפול גנטי של סבו שיהיה טרובדור, וחוזר חלילה. במשפחות האלה, נשים הן רחם בלבד. הן אינן מותירות חותם בצאצאים. ההמונים משתמשים בקטלוגים גנטיים ונדרשים לחסכונות גדולים כדי לקנות שכפול של מדען זעיר או איש עסקים בינוני, ששוכפלו כבר במאות עותקים. המעמד הבינוני משכפל את עצמו, אבל אינו חייב לעשות זאת לפי החוקים. הוא עושה זאת "בחופשיות ומתוך חיבה נינוחה" (עמ' 111).

בעקבות הסדרי השכפול האלה, חופשיים ככל שיהיו, לא נוצרים יצורים חדשים והעולם מאבד את ההטרוגניות האנושית שלו. כשג'י דון הטרובדור ודריה מחליטים להביא תינוק לעולם, ללא תכנון גנטי, ההחלטה יוצאת דופן ונועזת כל כך שהם מתקשים לממש אותה: "תשעה חודשים לפרנס בבטן ברייה שאינך יודעת אפילו כיצד תיראה....אדם שלא היה מעולם, שמיהו? מיהו? הכל הוא יכול להיות. ואיך אפשר לאהוב תינוק אדם, אם אינך יודעת איזה אדם הוא? ומנין שתאהב אותו אחר כך, כשיתברר?" (עמ' 128).

האם הרהורים אלה הם עתידניים וזרים לנו כל כך? התהייה על היכולת לאהוב תינוק שזה עתה נולד, שהוא כשלעצמו זר לחלוטין, נראית לי רלוונטית לעולמנו, כפי שהיא רלוונטית לעולם הבדוי של גיל הראבן. אבל אם בעולם העתידי, שבו כל מי שנולד הוא עותק של מישהו אחר, התהייה נתפסת כלגיטימית, הרי בעולם שלנו היא פחות לגיטימית. אמא, מכתיבות המוסכמות, אמורה לאהוב את הילד שלה בכל תנאי, לא חשוב מיהו. גיל הראבן, אם כן, מעמידה בסימן שאלה את אחד המיתוסים על האמהות בהווה, במסווה של תחזית עתידית. היא מנצלת את הז'אנר כדי לעסוק בנושא שהוא טאבו חברתי.   

*

הסיפור "ילד" הוא אחת ההוכחות לטענה שיותר משהמדע הבדיוני עוסק באלף הבא, הוא עוסק בסוף האלף הזה, בהווה. טענה זו עומדת במרכז מאמרו של חוקר הספרות פרדריק ג'יימסון, "קידמה כנגד אוטוופיה: האם אנו יכולים לדמיין את העתיד?" (9)

אני רוצה לשאול שאלה היפותטית כדי להבהיר את תקפותה: אם המדע הבדיוני היה מציג תחזית של חיים האלף הבא, האם היינו מסוגלים להבין את המתרחש? התשובה שלי היא: לא. אם היינו נותנים לאתונאי בן התקופה הקלאסית לקרוא תיאור של החברה שלנו היום, האם היה מבין? הוא ודאי היה מתקשה להבין את המפה המתוארת, את האובייקטים המוזרים, את הסדר החברתי ואולי גם את תיאורי הדמויות וחוקי הטבע. הוא היה צריך להשלים יותר מ2000- שנה כדי להבין את מה שנכתב. 

אבל במדע הבדיוני אנחנו קוראים על עולמות המצויים במרחק עשרות אלפי שנה מאתנו. לפעמים יש בלבול לגבי המתרחש,  אבל אחרי 30 עמודים, הקורא  מעורב במתואר ומתייחס בטבעיות רבה לחוצנים, למחשבים שתולים במוח, לשיבוטים, לעולמות רדיואקטיביים שוממים ולהרגשה שניתן לשוטט בקלות בין הכוכבים ביקום. מה קורה כאן? קודם כל, נראה שהעולם במדע הבדיוני אינו זר כל כך. חלקים נרחבים מהמידע לקוחים הישר מעולמנו. למשל, הדמויות בספר נוירומנסר של גיבסון לובשות מעילי עור שחורים ומגפיים שחורים, והן דומות מאוד לפאנקיסטים הראשונים או למלאכי הגיהנום של שנות השמונים בארצות הברית. גיבסון, שמתמקד בפיתוח טכנולוגית המחשב, מותיר לנו תפאורה - נוף אורבני צפוף - ותלבושות, המוכרים לנו היטב מההווה. בכך הוא מאפשר לנו להבין באורח מיידי לפחות חלק מהעולם שבסיפור.

אין ספק שקריאה או צפייה ביצירות מדע בדיוני, פירושה תהליך מתמשך של השוואה בין עולם דמיוני להווה. ההשוואה מאפשרת לנו להבין את מה שאומרים הספרים והסרטים על העתיד. זוהי אנלוגיה בלתי פוסקת הנעשית, ברובה, בהיסח הדעת. אבל מה שחשוב יותר הוא, שבמהלכה אנו לומדים על ההווה של המחבר יותר משאנו לומדים על העתיד.

כיצד מאיר המדע בדיוני את ההווה? לדברי ג'יימסון, המדע הבדיוני אינו רק ז'אנר מסחרי, המקוטלג מחוץ לתרבות הגבוהה, ז'אנר שיש לו היסטוריה משלו, אלא גם שיקוף ישיר של התת-מודע הקולקטיבי בחברה שבה אנו חיים. זה ז'אנר שעוסק בחיים היום, ולא בדורות הבאים.

ג'יימסון טוען, בעקבות חוקר הספרות המרקסיסט גיאורג לוקאץ', שבמאות ה18- וה19- נוצר ז'אנר המכונה הרומן ההיסטורי. בניגוד לז'אנרים מתקופות קודמות, הוא לא הציג את העבר כישות מובחנת שונה מההווה, אלא כמוביל לעתיד שבו יתרחש שינוי. השינוי הזה כונה לא אחת קידמה. הנחת היסוד שמאחורי תפיסת העולם של מאות אלה היתה, שהצטברות הידע האנושי, לרבות הידע המדעי והטכנולוגי כמובן, תקדם את האנושות. במאה העשרים, ובאופן מובהק יותר אחרי  מלחמת העולם השנייה, שבה סייעה הטכנולוגיה בהרג של מיליונים, אבד האמון בתפיסה של העבר המתפתח מבעד להווה לקראת עתיד טוב יותר. ויחד עם אובדן האמונה בקידמה, התמוסס הקשר שבנו המאות הקודמות בין עבר לעתיד. בעשורים האחרונים אנחנו חיים במציאות שהיא אוסף של אימז'ים, תקשורתיים ואחרים, שמאבדים תוך דקות את הקשר ההכרחי ביניהם. הכל נע בקצב מסחרר של קליפ. במציאות כזו, קשה מאוד ליצור הקשרים בין חללים וזמנים שונים, וההווה, שאינו נתפס עוד כחוליה בין העבר לעתיד, נעשה בלתי נגיש.

לטענת ג'יימסון, כדי לשקף הווה בלתי נתפס ומשתנה בלי הרף, נדרש ז'אנר שיטפל בו בדרך עקיפה. מדע בדיוני אינו מציג באמת את העתיד. העתידים הדמיוניים שלו הופכים את ההווה שלנו לעבר של איזשהו עתיד, וכך עושים אותו לנגיש. כלומר, היצירות של הז'אנר מאפשרות לתפוס אירועים בהווה שהם איומים או חמקמקים מכדי שנוכל לתפוס אותם ישירות. העתיד שבמסגרתו הם מוצגים כעבר נותן לפחות את התחושה שהם עתידים להסתיים, שהם מצויים בתנועה לקראת עתיד אמיתי כלשהו.

כך קורה שהמדע הבדיוני עושה דרמטיזציה לחוסר היכולת שלנו לדמיין את העתיד. כלומר, במקום שיבטא, כפי שנהוג לחשוב, את היכולת האנושית להמציא ולדמיין מציאות שונה, רדיקלית משלנו, הוא מבטא דווקא את מגבלות הדמיון שלנו, את חוסר היכולת שלנו לחשוב מעבר למוכר. לאור זאת, מדע בדיוני העוסק באלף הבא אינו דן באמת בעתיד, אלא בימים שלפני תחילת האלף, ימי ההווה, שיש לנו הרבה מאוד ביקורת עליו. יצירות אלה מבטאות בעצם חרדה מפני העתיד שההווה הבלתי מושלם הזה מוביל אליו.

אפשר לקרוא כל אחת מהיצירות שאת תחזיותיהן על העתיד תיארתי במאמר, כהתייחסות עקיפה להווה. אני אציג כאן בדרך זאת רק סיפור אחד, "קולות דיבור" של אוקטביה באטלר, שפתחתי בו. יותר משהוא מוסר תחזית על הרס העולם, הוא מתאר את יחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הרוב לחריגים בעולמנו. אלימות של גברים כלפי נשים היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. ריי עוזבת את ביתה משום שהיא פוחדת שהשכן, המביט בה בעיני זימה, יאנוס אותה. יש בסיפור כמה אפיזודות שבהן גברים מאיימים להכות נשים או להרוג אותן, והרבה אפיזודות שבהן ריי מתוארת כחדורת אימה מהתקפה אפשרית ואלימה של גברים. לקראת סוף הסיפור, עומדת ריי מול שלוש גופות. "היא תהתה אם הרוצח היה אבי הילדים. לפני השתיקה, המשטרה אמרה שאחדים מהמקרים המסוכנים ביותר שטיפלה בהם היו אירועים פנים-משפחתיים" (עמ' 178). נראה לי שהמציאות האלימה של הסיפור מהדהדת את המודעות הפמיניסטית הגוברת בהווה לחייהן הבלתי בטוחים של נשים בעולם המערבי, הנאור לכאורה. לטענת חלק מהתיאוריות הפמיניסטיות, שבאטלר משקפת אותן בסיפור, נשים הן קורבן של סדר פטריאכלי שבו האשה היא רכוש הגבר.

אבל הסיפור עוסק גם בשנאה שרוחש הרוב לחריג. ריי היא חריגה כי היא מסוגלת לדבר. היא יכולה לממש את יכולתה רק עם הילדים שהיא אוספת בסוף הסיפור, כי גם הם מסוגלים לדבר. גם ריי וגם הילדים משתדלים, עד לפגישתם, להסתיר את יכולת הדיבור, שהניצולים האחרים רואים בה איום. במובנים רבים הסיפור הזה הוא על השתקה של החריגות, על העובדה שהחברה של היום אינה מותירה מקום לשונה: לחרש, לנכה, לעיוור. היא מנדה, מדכאת, תוקפת אותו.

גם את המסר הזה אפשר להטות לכיוון פמיניסטי. אפשר לומר שריי, כמו פמיניסטיות אמריקאיות (וישראליות), תופסת את המציאות טוב יותר מהשאר, אבל נאלצת לשתוק כדי לא להרגיז את האחרים-הגברים. אנחנו מדברים כאן על סוגים רבים של השתקה: בבית, בעבודה, בשעות הפנאי. 

זה אם כן סיפור ביקורתי על דיכוי של נשים וחריגים. לא בעתיד, לא באלף הבא, אלא דווקא בהווה. השאלה היא כמובן מה משמעות הקשר בין ריי והילדים, באמצעות הדיבור, ומה משמעות ההחלטה שלה ללמד אותם ולהגן עליהם? נראה לי שבאטלר רומזת, שמצבים חברתיים קשים יכולים להשתנות, לפחות בזירה הפרטית יותר. ואם ההווה יכול להשתנות, למה שהעתיד לא יהיה אחר? אבל איך בדיוק הוא יהיה אחר? את זה המדע הבדיוני אינו יכול לומר.

==

הערות (לשיבוץ באמצעות כוכביות בעמודים)

1. אוקטביה באטלר, 1984, "קולות דיבור", מבחר סיפורי המדע הבדיוני הזוכים בפרס הוגו בעריכת אייזיק אסימוב, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת כתר, 1995 (1989) 166-179 הציטוט: 170-171, התוספת בסוגריים מרובעים שלי.

 

 1+. Samuel Delany, Stars in My Pocket like Grains of Sand, New York: Bantam Books, 1984

. Denis Johnson, Fiskadoro Harmondsworth: Penguin, 1986 [1985] 2

3. Kim Stanley Robinson, The Wild Shore, London: HarperCollins Publishers, 1994 [1984]

4. Doris Lessing, Canopus in Argos: archives, Re: Colonised Planet 5: Shikasta , London, Glasgow: Paladin Grafton Books, 1987 [1979]

5. אוקטביה באטלר, "ילד דמים", מבחר סיפורי המדע הבדיוני הזוכים בפרס הוגו בעריכת אייזיק אסימוב, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת כתר, 1995 (1989), 248-267

6. ברוס סטרלינג, "מבוא", משקפי שמש כסופים: אנתולוגיה פאנקיברנטית  בעריכת ברוס סטרלינג, תרגם: עמנואל לוטם  כתר הוצאה לאור, 1994 [1986], 9

7. William Gibson, Neuromancer London: Grafton Books, 1986 [1984] הספר יצא לאור בשנים האחרונות גם בעברית

8. גיל הראבן, הדרך לגן עדן, כתר הוצאה לאור, 1999

9. Fredric Jameson, "Progress Versus Utopia: Or, Can We Imagine the Future?", Science Fiction Studies 8-9, 1981-1982, pp.147-158

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד