חרסים בשירות המיתוסים
חרסים בשירות המיתוסים

שולמית גבע היא בעלת תואר ד"ר לארכיאולוגיה

הארכיאולוגיה לא השפיעה על עיצוב הזהות הישראלית במדינה. פרט לוויכוח על מורשת מצדה, ופרשת בר כוכבא, היא לא תרמה לוויכוחים אינטלקטואליים בעניינים היסטוריים וחברתיים. כדי לעשות זאת, עליה לחדול להיות השמש הנאמן של הצרכים הלאומיים

מערכת היחסים בין החברה הישראלית והארכיאולוגיה ותיקה מאוד, מורכבת מאוד ופעילה מאוד, גם אם היא לובשת צורה ופושטת צורה. ימיה כימי המדינה, ועקרון התנהלותה קבוע: כל קבוצה בעלת עניין ודעה במה שנוגע להיסטוריה של ארץ-ישראל או של עם-ישראל רואה בתוצאות המחקר הארכיאולוגי הוכחה ניצחת לעמדתה, ומשתמשת בהן כטיעון מנצח או כמכשיר לעיצוב זהותה-שלה וחיזוק תרבותה-שלה. התנועה הציונית מוצאת בה את העומק ההיסטורי לתהליך שיבת עם ישראל לארצו, תחליף חילוני להבטחה האלוהית. הפלשתינאים - את עתיקוּת  היישוב המקומי ורציפות קיומו, ואת דבקותו באדמה נוכח זמניוּת נוכחותם של הכובשים, השולטים והתרבויות. הלא-ציונים לגוניהם ימצאו בה את התקופות שבהן הנוכחות היהודית כמעט ולא הורגשה. אנשי ארץ-ישראל השלמה - את השרידים ליישובים יהודיים ותרבות יהודית בכל אתר ופינה.

 כחומר ביד היוצר, כן קטעים וגזרות מתוצאות המחקר הארכיאולוגי בידי בית ישראל. וממש כמו שאפשר ללוש אותו החומר ולעצבו לקנקן אגירה או לצפחת, לקערה ממורקת או לפך דו-גוני, ובאותם אבני גוויל אפשר לבנות גם גדר לצאן וגם יסודות לבית מגורים, כך יכול כל אחד ללוש בארכיאולוגיה הישראלית ולעצבה לפי צרכיו, לאסוף את מרכיביה ולסדרם לפי נטיותיו הפוליטיות, קבוצת ההתייחסות שלו, השקפת עולמו, מיקומו החברתי, יחסו למדינה.

ואולי זו תרומתה הראשונה של הארכיאולוגיה ב50- שנותיה הראשונות של מדינת ישראל: בעצם קיומה ובגיוון השימוש בתוצאותיה היא מראה שעיצוב זהות וקביעתה תלויים במעצב ובמגדיר יותר מאשר במעוצב ובמוגדר. שהרי קודם קבעה החברה הישראלית (בשנותיה הראשונות היתה זו החברה כולה, ומשהחלה להתפצל - פלגים ומפלגות בתוכה) את סדר היום הציבורי-חברתי-היסטורי שלה. אחר כך אספה את החומרים, חרסים, מטבעות, קירות או כלי אבן. אספה, למדה, ארגנה, ניתחה וסיכמה - וראה זה פלא - התמונה שהועלתה מן האדמה מכילה, אחרי התהליך המדעי כולו, את מה שציפו שתכיל.

ריבוי נקודות המבט יכול היה להעשיר מאוד את המחקר, את הדיון הציבורי בתוצאותיו ואת השיח בין הקבוצות המחזיקות בהן ולגוונוֹ. לעת עתה זה לא קורה. לעת עתה רווחת ההתחמקות מדיונים כאלה, והתרכזות בחומר הגלם ובשלל המרכיבים הטכניים, הרגשיים והחווייתיים של הפעילות הארכיאולוגית.

                                               *

מצב עניינים זה, הקשר בין ארכיאולוגיה לאידיאולוגיה - דתית או חילונית -  אינו זר לארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. שהרי את דרכה החלה כארכיאולוגיה של ארץ-הקודש. היא הרי התפתחה מלימודי הדת והתיאולוגיה, והיתה מראשית ימיה תחום נלווה, לא תחום מחקר העומד לעצמו. ראשוני חוקריה ומעצבי דרכיה, הרבה לפני קום המדינה, היו אנשי דת וכנסייה, לא סוציולוגים, אפילו לא היסטוריונים, בוודאי לא אנתרופולוגים. הם באו לארץ הקודש למצוא את העדויות לסיפורי המקרא ולנפלאות הבורא. ערי התנ"ך, זירות הקרבות, עדויות למלכים ולגיבורים היו יעדיהם, לא לימוד חברות קדומות ותרבויות עתיקות כשלעצמן. העי ושומרון, יריחו ובית-שאן, תענך ותרצה היו התלים שמשכו את תשומת הלב.

גוף הידע שעמד לרשות אותם חוקרים ראשונים, כמו גם שיטות העבודה שלהם, הביאו לכך שכמעט שום תוצאה שלהם לא עומדת בבחינת הקריטריונים המדעיים המקובלים היום. אבל השפעתם על מקומה של הדיסציפלינה הארכיאולוגית בחברה הישראלית, ועל מיקומה במפת העולם המדעי, עדיין מכרעת; גם אחרי שהדיסציפלינה כמעט אינה אותה דיסציפלינה, והחברה כבר לא אותה חברה. כך הוא גם כשהחליפו את מקום אנשי הדת, עם קום המדינה, ארכיאולוגים ישראלים חילונים, ואתם נכנסה הציונות כחלק המרכזי במנוֹע הפעילות הארכיאולוגית. כלומר: גם עם חילופי הדורות והנסיבות, המשיכה הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל להיות זרוע מבצעת של מסגרת רוחנית-אידיאולוגית.

כניסת הציונות והישראליות לא הפכה אותה, לא שינתה אותה, וודאי שלא עיוותה אותה כדי שתהיה כזו. היא היתה כזו מתחילתה. נושאי האידיאולוגיות, אז ועתה, הם אלה שהקנו ומקנים לארכיאולוגיה הישראלית את נשמתה היתרה; בהתלהבות, בקנאות, בתזזית ובאמונה הפנימית של מי שפועל בשם רעיון ובהרגשה שאלפיים שנות היסטוריה מתבוננות בכפות ידיו האוחזות בפטישון ובסרט המדידה. עד היום לא חדרו הציניות ובצע הכסף ללב הפעילות הארכיאולוגית. איש לא עוסק בארכיאולוגיה הישראלית ומתמיד בה בגלל המשכורת או תנאי העבודה.

בשנותיה הראשונות של המדינה סיפקה הארכיאולוגיה המקראית למדינה הצעירה את העומק ההיסטורי שהיה נחוץ לה*. היא הראתה את שורשיו העמוקים של עם ישראל בתחומי הארץ. היא למדה באופן אינטנסיבי את מה שהובן אז כפרשת כיבוש הארץ והתנחלות בני ישראל בה. התמונה שהציגה הכילה את מה שרצו הישראלים הראשונים, ניצולי השואה ולוחמי תש"ח, העולים בעליות ההמוניות לציון ולירושלים, את מה שרצתה החברה החדשה ההולכת ומתגבשת לראות כתמונתה-היא בגרסת העבר ההרואי: קבוצת חסרי ארץ וחסרי כל, שעברה סבל, דיכוי והשפלה בניכר, החוזרת לארצה ההיסטורית. היא באה לארץ שבה יושבים "כנענים", רבים מאוד במספר ומצוידים במיטב הנשק. בעזרת רוח לחימה, חוסר ברירה נואש ותחושת שייכות היסטורית היא כובשת את הארץ שאליה הגיעה. זו "ארץ אבותיה", הארץ שהובטחה לה, מקום מקלטה.

אחר כך הראתה הארכיאולוגיה את תנופת הביסוס, התחייה הלאומית וההתבססות הממלכתית של ימי דוד ושלמה, ששיקפו שורה ארוכה של משאלות הלב. שלמה הרחיב מאוד את גבולות הממלכה. הוא חילק מחדש את הגבולות לנציבויות, וביטל בכך, בצו ממלכתי, את החלוקה לפי נחלות השבטים. כלומר - ניסה לצרוף את חלקי העם לעם אחד. הוא קשר מערכת קשרים מסחריים ודיפלומטיים עם הממלכות השכנות. ממלכתו היתה עשירה מאוד. הוא עצמו חי את חיי רוחה בארמונו המפואר בירושלים.

גם מבחינה ארכיאולוגית סיפק שלמה את הסחורה למחפשיו ולחוקריו ולחברה הישראלית שעמדה משתאה לנוכח הגילויים: זו היתה תקופת בנייה ממלכתית. לא רק בקתות, סוכות ושרידי מאהלים או מגורים זמניים, לא רק כלי אגירה גסים ומגוון מצומצם ומשעמם של כלי חרס; מעתה יש חומות, סוגרים ושערים גדולים וחזקים, יש ארמונות ובתי מושל, ישנה קרמיקה מגוונת ומעוטרת. אם יהושע סיפק את הפן ההיסטורי לכיבוש הארץ ולהיאחזות בה, שלמה סיפק את  חלומות האושר והעושר, תפיסת מקום מרכזי במרחב, הכרה בנוכחות הישראלית על ידי כל השכנים, כשהכרה זו נשענת על חוסן צבאי המשולב בעוצמה כלכלית. יהושע ותקופת הכיבוש וההתנחלות הראו את מה שעבר עלינו עד עתה, במאבקי העלייה, במלחמת השחרור. שלמה שיקף את המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.

מצב דומה שרר גם מחוץ לגבולות הארכיאולוגיה המקראית. על מקומן של חפירות מצדה בהוויה הלאומית אין צורך להרחיב את הדיבור. לא פחות משהיו מפעל מדעי היו חפירות אלה מפעל לאומי. סמלים רבים סיפקו החפירות לחשיבה הלאומית הישראלית של שנות ה60- וה70- (בנוסף לסמלים שסיפק הסיפור עצמו, כפי שסיפרו יוסף בן-מתתיהו): פאר הארמונות ההרודיאנים לנוכח דלות מגורי הקנאים, גם הניחוח הזר, הרומאי, שעלה מן הראשונים לנוכח המסורת היהודית המוקפדת של האחרונים. השריפה הגדולה שבה הסתיים פרק הקנאים במצדה, שלכאורה לא הלכו כצאן לטבח, היתה אלטרנטיבה גאה בתקופה שבה לא יכלו עדיין לעכל ולהעריך את שואת יהודי אירופה. כל אלה, ועוד הרבה יותר, סיפקו החפירות בצוק מצדה.

גם החפירות עצמן - עם רוח ההתנדבות, עבודת הגדנ"עים, ביקורי האח"מים מהארץ ומחו"ל, עם שיקום האתר, שחזורו ומפעל "סלע מצדה" - תפסו מקום מרכזי. לשיאו הגיע הכל עם ההצגה הראשונית של הממצאים שעלו מן האתר - בהרצאות ובספר פופולרי שהיה מיד לרב מכר (ספרו של יגאל ידין: "מצדה - בימים ההם בזמן הזה", 1966). לכל היתר, שעיקרו העבודה הארכיאולוגית האפורה, הלימוד הקפדני - לא היתה, כמובן, תהודה ציבורית. ואמנם, רחוק מאור הזרקורים התעכבה מאוד המלאכה הארכיאולוגית המדעית עצמה. הלימוד המדוקדק של החומר שנמצא בחפירות הלך ודעך. הפרסום המדעי המפורט והמדוקדק של תוצאות החפירות (שפירושו, האפשרות להביא את הלימוד המדעי ואת המחקר לסיכום מבוסס, והיכולת להציגם בכתב) התעכב עד לאחר מות החופר, עת הועבר החומר המדעי לרשות תלמידיו.

אם נתבונן במקומן של חפירות מצדה ובחשיבותן בהקשר של הדיון כאן, ניווכח שהן הראו בבירור שבנקודת המפגש בין המדע הארכיאולוגי לצרכים הלאומיים, האחרונים ניצחו. כאשר הגיע העניין הלאומי למיצוי, התברר שהפן הארכיאולוגי היה שָמַּשוֹ הנאמן.

בשנים שהמדינה חייתה על חרבה הופנתה עיקר תשומת הלב הארכיאולוגית ללימוד מדוקדק של מלחמות וכלי-נשק, שיטות מצור, חומות וביצורים, שחזור נתיבי צבאות ואזורי קרבות. המונוגרפיה "תורת המלחמה בארצות המקרא" שחיבר ידין, ושהתפרסמה בשנת 1963, היא עד היום  החיבור המקיף והמפואר ביותר בתחום הארכיאולוגיה בארץ. אין שני לו ברוחב היריעה ובהיקף הידע, בתחום ארכיאולוגי אחר כלשהו. גם לא בתחומי כלי הבית, בתי המגורים, חיי המסחר, ואפילו לא בתחום הביטויים החומריים של המסורות הדתיות - תחומים שנגיעתם בחיי היום-יום מתמדת ומשמעותית לא פחות מהמלחמה והנשק. ולא בחיים בצל מלחמות עוסק הספר, או בהתמודדות עם מצבי סכנה, אלא בכלי נשק ובביצורים, בהגנה ובהתקפה, בציוד החיילים ושיטות הסתערות.

                                                  *

כך בראשית הדרך, בימי היווצרות הקשר בין הארכיאולוגיה לחברה במדינה. לא הארכיאולוגיה השפיעה על עיצוב הזהות הישראלית במדינה, הוסיפה תכנים לתרבותה ונושאים לשיח החברתי-ציבורי שלה, אלא להפך. הלכי הרוח החברתיים והלאומיים בה, שנקבע לפי המצב הביטחוני, החברתי, הפוליטי - הם אלה המשפיעים על הפעילות הארכיאולוגית, נושאיה ותכניה. לא בכוונת מכווון, לא בהוראה או בהכתבה, קרוב לוודאי שגם לא במודע. אלא בעצם קיומם. הארכיאולוגיה לא השפיעה על החברה ותרבותה. החברה הישראלית ותרבותה, סדר יומה ודימויה העצמי השתקפו הפעילות הארכיאולוגית.

משנקבע, המשיך מצב עניינים זה להתנהל בנתיבו. מלחמת ששת הימים פתחה לתושבי המדינה את יהודה ושומרון על תליהן ואתריהן. יחד עם כל ישראל יכלו עתה הארכיאולוגים לבקר בשומרון ובבית-אל, בשכם ובחברון, ולשוטט בנופים המקראיים, שכבר במבט ראשון נראים מוכרים ואהובים, מחוזות געגוע: גופנא ובית-חורון, ארץ-בנימין והר-חברון. את ההרים, העמקים, הגבעות והעיינות ראו, אך בתושבים לא ממש התבוננו. אלה נתפסו בעיקר כמרכיבים המשלימים את הנוף, "מקומיים", סטטיסטים עלומי שם בסדרת תמונות: הם החורשים בצמד שוורים, הקוצרים במגל, הזורים תבואה בקלשון, המבשלים בטאבון, הם המאירים בנרות חרס ובונים בלבני-טין.

כמו שעיני הציבור, ברובו, טחו מראות את האנשים, לא תרגמה הארכיאולוגיה את המרכיבים האנושיים של התמונה לפוטנציאל המחקרי האדיר שנפל לידיה. הזדמנות הפז שהיתה כאן לפתח, בצד הארכיאולוגיה ההיסטורית המסורתית, את הארכיאולוגיה האתנוגרפית ולהניח יסודות ראשונים לפיתוח הארכיאולוגיה ההתפתחותית - הוחמצה. והיתה זו הזדמנות פז. לפנינו חייתה חברה מסורתית מאוד, גם מבחינה טכנולוגית. היתה לנו נגישות לכלי מחקר משובחים. גם האווירה הציבורית והפוליטית, משני הצדדים, איפשרה קיום עבודת שטח אינטנסיבית. הארכיאולוגיה הישראלית היתה יכולה לרשום לעצמה פרק מזהיר בקנה מידה החורג מתחומי "ארץ הקודש" וההיסטוריה המקומית ומגבולות ריבוע החפירה. אבל פרט למקרים ספורים מאוד, התנשאה הארכיאולוגיה, כמו החברה הישראלית ברובה הגדול, על "המקומיים", אשר היו, במקרים הטובים, פועלי חפירה.

בינתיים עברה החברה המסורתית שינויים, וכך גם האקלים הפוליטי והמצב המדיני. דור ואולי שניים היו צריכים לעבור עד שהארכיאולוגיה התארגנה עם מה שהיה בידיה, בעיקר תוצאות סקרים מקיפים וחקר דרכים, מקורות מים ופריסת יישובים. כמו בשנות ה50- וה60-, כשהתרכזה בסטרטיגרפיה ובטיפולוגיה והעלתה תחומים אלה לרמה מהגבוהות בעולם (אם לא הגבוהה ביותר), גם עתה עשתה זאת בצורה המבריקה והיעילה ביותר. הביטוי לכך - התפתחותה העצומה של הגיאוגרפיה ההיסטורית, תחום מחקר שדשדש בשולי הארכיאולוגיה עד אז. זו הניעה, בעיקר בשנות ה80- וה90-,  את חקר האיכרות, הנוודות והנוודות-למחצה בתקופות הברונזה והברזל, והביאה לחידושים מפליגים במחקר. הפעם, רחוק מאוד מתשומת הלב הציבורית.

משלל האפשרויות בחרו החברה הישראלית והארכיאולוגיה שלה לנווט את מגען היומיומי אל המישור החווייתי והרגשי: היציאה לשטח, ההכרה האינטימית של כל ערוץ נחל ועיקול הדרך, כל תל, חירבה וקבר שייח, מנזרים, גל, מצבה. "ידיעת הארץ", "אהבת הארץ", טיולים וכיף. עד היום, רוב כתבות הטלוויזיה הנוגעות בארכיאולוגיה מראות נוף, צעירות בלבוש מינימלי, קצת נענועי נפה, פה ושם יציקת מים על פסיפס או ליטוף פכית במברשת רכה (כתב הזוחל במחילות). הקישור המיידי לתחומים אלה בא לידי ביטוי בשורת נקודות מגע כואבות ומטרידות בין הציבור הישראלי בכללותו לארכיאולוגיה.

מצער שאנשים לא נרתעים עדיין מלהתגאות בכדים עתיקים, מטבעות, חרסים מעניינים או פסלונים  ש"מצאו", כלומר, שלפו מאתר עתיקות. ומדובר באנשים טובים וישרים, שלא היה עולה על דעתם להתגאות, למשל, בתמונות שסחבו מגלריה. בשנות ה50-, ה60- ואפילו ה70- היתה התופעה כמעט מכת מדינה. גם היום היא קיימת, אך במידה מצומצמת יותר. זו לא גניבה, סבורים בציבור, מקסימום לקיחה, והיא נובעת מאהבת הארץ, מהתעניינות בעתיקותיה.

אותה תופעה, מזווית אחרת, נראית היום בחברון. תל רומידה הוא, ככל הנראה, חברון העתיקה, זו של דוד המלך. בירתה הראשונה של ממלכת יהודה ומעוזו ההיסטורי של בית דוד. קבוצה גדולה ומוגדרת מוכנה לתת את נשמתה ואפילו את נשימתה האחרונה בעבור עיר האבות. כל זה לא מפריע לשליחיה להרוס בפועל את שרידיה: להעלות קרוואנים על התל ולנהל מאבק עיקש, בגיבוי החוק או בלעדיו, לבניית "קבע" שמשמעותה חפירת יסודות או הנחת תמוכות מכבידות על ואל תוך גוף התל ממש. בתל רומידה גרים "אוהבי ארץ-ישראל", שבגיבוי "אהבתם" (ובסיוע קואליציוני) הם יכולים להילחם (ונכון להיום, להצליח), על הזכות להרוס את אתר העתיקות המיוחד כל כך והחשוב כל כך מבחינה ישראלית ויהודית, לאומית, מדינית ודתית.

פגיעה באתרי עתיקות והשחתתם אינה נחשבת למעשה שלא ייעשה. הנה, בשירה החינני של נעמי שמר "מצעד האביב", שכתבה בשנת 1959 ללהקת "סמבטיון", מופיעה השורה: "במצדה על הקיר / חתימה גדולה נשאיר". לא פחות. ואין פוצה פה ומצפצף, ואין מרים גבה ומוחה. גם לא היום, כשאותו שיר עם אותה שורה נכלל בקובץ "אסיף" (האלבום הכחול). אילו כתבה "בערד מול הנוף / על כמה שפנים נצלוף", היה מישהו או מישהי מתעוררים, ואולי היא עצמה היתה מעדיפה שלא לחזור ולהדפיס שיר זה דווקא.

ואולי משום כך השתררה כאן מין שתיקה טורדנית, מין הבנה משונה בדבר מקומם "הטבעי" של משמרות החרדים ותצפיתניהם באתרי החפירות. וכי יש עוד טעם להצביע על האבסורד שבמתן דריסת רגל זו בתוך החצר הפנימית של המחקר המדעי? וכי יש עוד משהו שלא נאמר בהקשר זה? הפיקוח החרדי על החפירות חמור לא פחות מצנזור ספרים. לא נראה שמישהו מקובעי המדיניות, משר החינוך ומטה, מבין זאת. היות הארכיאולוגיה תחום מחקר מדעי עדיין לא הופנמה בציבור הרחב. פגיעה בה אינה נראית כל כך גרועה. לא יותר משינוי במסלול של טיול עקב אילוצי מזג האוויר.

                                                    *

פרט לוויכוח על מורשת מצדה, המתלקח מפעם לפעם, ופרשת בר-כוכבא, שעלתה לדיון ציבורי קצר, לא הנחילה הארכיאולוגיה נושאים עיוניים מורכבים לדיון האינטלקטואלי בישראל,  וגם שני אלה נדונו במישורים ההיסטוריים שלהם, לאו דווקא הארכיאולוגיים. ולא בגלל מחסור בחומר.

הנה, למשל, שאלת ים-התיכוניות של התרבות הישראלית; אותו ניסיון (נואש?) להיחלץ ממיקומנו הגיאוגרפי הלא-כל-כך-נוח על ידי הפניית הפנים לים והגב למזרח התיכון. היום זה מאוד "נחשב" לדון בתרבויות הים התיכון בכינוסים ובמאמרים מדעיים ותרבותיים. זהו תחום מחקר חדש יחסית, שעדיין לא התגבש לנקודה שאין ממנה חזרה, ובמקומותינו עדיין לא התעצב. נטיית הלב הישראלית-חילונית לנסות ולהשתלב בתרבויות הללו מובנת מאוד. שם נמצאים החופים, היין הצונן, שמן הזית, הגבינות, פרות הים. שם אנחנו באותה סירה עם צרפת ואיטליה, יוון וספרד. גם הארכיאולוגיה נקראה לפרוש חלק ממרכולתה: קרמיקה מיקנית וחיקויים קיפריים מתקופות הברונזה, ופניקית מתקופות הברזל, תרבות, אם לא יוונית ממש, אז הלניסטית וגם רומית. הנה קיסריה והאמפי בבית-שאן. שלל התרבויות הזרות. זרות לנו - ליהדות וזרות לישראליות הקדומה, המקורית.

ארץ ישראל הרי מצויה במרכז "הקשת הפורייה". זהו אותו מונח ישן שהולך ונדחק הצדה בספרות התרבותית אצלנו. במונחים הגיאוגרפיים של היום, כוללת "הקשת הפורייה", פרט לישראל, המצויה ממש במרכזה, את עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, סיני ומצרים. היום היא כוללת חברות תרבותיות ופוליטיות בעייתיות בשבילנו. אבל בתיאור המערכת הקדומה, אין כמותה. זהו שטח שומר ואכד, שטח אשור ובבל, ארם וכנען, ישראל ויהודה, פניקיה ומצרים. זהו ערש הלידה ומצע הגידול של התרבות הישראלית הקדומה. עם תרבויות אלה ומתוכן צמחה. מהן הושפעה ועליהן השפיעה. את צמיחתן, פריחתן וקמילתן היא ראתה. ומכולן, היא זו ששרדה. היו קשרים עם אגן הים התיכון. בחלקם היו אלה קשרים ישירים, כמו קשרי מסחר עם קפריסין ויוון, בחלק מתקופות הברונזה והברזל. בחלקם היו אלה קשרים כואבים, כמו המאבקים עם הפלישתים. ואולם כל אלה לא פעפעו ממש פנימה, לא השתלבו בפעימות הלב. לנו היתה רצועה גיאוגרפית אחרת להתייחסות, רצועה שונה מאוד. למילוי מצבריו הרוחניים פנה ישראל למדבר, לא לים. את מקור עוצמתו הרוחנית והשראתו מצא בסיני, ובמדבר יהודה ובנגב. מאבקיו היו מלחמת המזרע בישימון, לא המלחמה בגלים ובמלח.

הנה נושא עכשווי כל כך, החוזר ועולה לדיון ציבורי-תרבותי. אם תשכיל הארכיאולוגיה להפנות חלק מן הדיון לשחזור צורות חיים והתבוננות במהלכם (להבדיל מהתפתחותם הטכנולוגית ומכלולי חפציהם) בתקופות ובחלקי האוכלוסיות שצרכו את התרבות הים-תיכונית ובאלה שלא - היא תוכל להיות לגורם בעל משקל בדיונים הללו, ולא להצטמצם בתפקיד ספק האיורים. וזו רק דוגמה אחת.

                                                 *

לא רק בנושאי זהות ותרבות הארכיאולוגיה לא תפסה את מקומה הראוי. גם עם המרכזיים שבאתגריה היא עדיין לא מתמודדת. אתייחס בקצרה, בשורות הבאות, לשניים מהם, המדגימים רבדים שונים בפוטנציאל המחקר הארכיאולוגי.

מדינת ישראל נמצאת במולדת ההיסטורית של עם ישראל. "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים..." הארכיאולוגיה הישראלית אינה אלא המכשיר המאפשר התבוננות עיונית וביקורתית בתשתית התרבותית שממנה נבעו ועל רקעה עוצבו אותם נכסי הרוח, ושאותם הוריש עם ישראל לעולם. התפקיד הראשון במעלה של המחקר הארכיאולוגי הישראלי הוא להתבונן באותה תשתית תרבותית, ולהראות את הקשר בינה לבין נכסי הרוח שהולידה.

עם ישראל, בתקופת התחייה הראשונה על אדמתו, עד המאה הששית לפני הספירה, הנחיל לעולם את הנבואה. תופעה שהציגה עקרונות מוסריים מתקדמים גם היום, קל וחומר על רקע התקופה שבה נהגו. היא העמידה התבוננות במקום האדם כלפי משפחתו, שכניו, סביבתו וגם כלפי בוראו. היא לא נרתעה מלעמוד במלוא תוקפה המוסרי נגד עוולות שלטוניות ובעד זכויות מיעוט, זכויות החלש והשולי בחברה. מאין צמח כל זה? על איזה רקע? איזו תרבות הצליחה להצמיח רעיונות אלה? אנו מכירים היטב קטעים רחבים של התרבות החומרית הישראלית הקדומה. הלוחות הטיפולוגיים שבידינו עמוסים בפרטים ובפרטי פרטים: קערות וקנקנים, כלי אבן ומתכת, שערי עיר ותוכניות בתים, כלי יבוא ומכלי יצוא. התרבות הזו לא אופיינה בעושר, במבנים קולוסאליים, במקדשים אדירים. משהו אחר, שעדיין מתחמק מאתנו, היה צריך להעלות או להתבלט מאוד בתחומי החברה והמוסר. כאן יכולה הארכיאולוגיה, רק הארכיאולוגיה, לפתוח את הדיון לזוויות ראייה חדשות, רעננות.

הארכיאולוגיה נוגעת בחיי האנשים. כל האנשים - מלכים בארמונותיהם, מצביאים במצודותיהם, איכרים בחוותיהם, נוודים באתרי החניה שלהם, סוחרים בשיירותיהם ובדוכניהם וגם, ובעיקר, תושבי הערים והכפרים בבתיהם הקטנים והצפופים ובמתקני המלאכה וכלי הבית היומיומיים שלהם. מחיי האנשים האלה ומתרבותם התאפשר אחד הצעדים הראשונים של התרבות המערבית והונחו היסודות למרכיבים הדתיים שהם יסוד מוסד עד היום.

פענוח הקשר שבין התרבות החומרית הישראלית הקדומה, הפשוטה והצנועה, לעושר ההגותי שהצמיחה, פענוח החשיבה שהניעה את גלגלי הנסיקה החברתית-רוחנית המדהימה הזו, על רקע חיי יום-יום צנועים, היא המשימה הניצבת לפתח המחקר הארכיאולוגי הישראלי. לדעתי, היא גם מעניינת עד בלי די. היא עומדת בשורה אחת עם פיצוח הצופן הגנטי או הבנת היקום. היא נוגעת בנפש האדם ובקשר בין מחשבות, השקפות עולם וראיית עולם ובין עולם החומר.

במישור אחר יש, לדעתי, אתגר אחר העומד לפני הארכיאולוגיה הישראלית, גם אם הוא דורש את הרחבת תחום המושג "תרבות חומרית" והדגשתו לא פחות מהדגשת המרכיבים העתיקים שבתחום השיפוט הארכיאולוגי: תיעוד התרבות החומרית של התנועה הציונית. בראשית התקיימו בארץ, בטור ובמקביל, כמה וכמה צורות חיים ודגמי קהילות ויישובים. חלקן לא עלו יפה ועברו מן העולם, חלקן התפתחו או גדלו או השתנו עד שאיבדו את הסממנים החיצוניים של ארגונם הראשוני, או שסממנים אלה דווקא נשארו, אך תוכנם שונה ללא הכר. היו גם דגמי יישוב שנועדו מראש להיות קצרי ימים, צורות ביניים. כל אלה מרכיבי הפרקים הראשונים בהיסטוריה היישובית והתרבותית במדינת ישראל.

לימוד ומחקר מדוקדקים של תרבותם החומרית נשאר לעת עתה מחוץ לתחום, כל תחום. הדיונים האקדמאיים שליוו את חגיגות ה50- למדינה מבליטים נקודה זו עד כאב. לימוד התרבות החומרית ותיעודה המדוקדק לא הצליח להיחלץ מתחומי התקופות הקדומות. היא לא נמצאה רלבנטית דיה להשתתפות בסקירת התהליכים במאת שנות הציונות וחמישים שנות המדינה. הספרות והשירה, העיתונות והמחזאות - כל אלה נדונו. מרכיבי תרבות חומרית, פרט למקרים ספורים של יוזמה פרטית, (כמו ספרה של אילה רז: "חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל", 1996) נשארו בחוץ. האמנם לא מוכרת התרבות החומרית כתחום לימוד ומחקר, אלא רק כארכיון תמונות ואיורים? אם כן, חבל מאוד. היא תספק זוויות ותובנות שהניתוח ההיסטורי-חברתי המסורתי לא מגיע אליהן. הארכיאולוגיה כדיסציפלינה העוסקת בהתפתחות התרבות החומרית היא הגוף האקדמאי שאמור לדאוג לכך. אם כך תשכיל לעשות בעתיד - תוכל לתפוס את מקומה בין מעצבי התרבות והזהות בישראל.

 

הערה לשיבוץ בעמוד הפותח

* על תקופה זו הרחבתי במאמרי "פה בארץ חמדת אבות - הארכיאולוגיה המקראית הישראלית בראשית דרכה", "'זמנים" קיץ 1992, עמ' 93 - 102

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד