בניית זיכרון קולקטיבי וזהות לא
בניית זיכרון קולקטיבי וזהות לא

קרדיט: פרופ' חיים חזן מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב

הערה: פרק זה מבוסס על מחקר שמימנה קרן פורד וכותרתו "בניית זיכרון קולקטיבי וזהות לאומית בהקשר למשלחות הנוער הישראליות למחנות הריכוז", מענק 94' (1996-1994).

 

בעשור האחרון החלו תלמידים ילידי ישראל, דור שלישי בארץ, לבקר באתרים של השואה באמצעות משלחות בתי-ספר שיצאו למחנות הריכוז בפולין. משלחות בתי-הספר, שהתחילו בפעילותן בערך ב1985-, נעשו פופולריות במידה עצומה. משלחות מתארגנות עתה לא רק בחסות משרד החינוך, אלא גם על-ידי תנועות נוער ובתי-ספר עצמאיים. סוכנויות תיירות פרטיות מציעות "סיור מחנות ריכוז", כולל מדריכי תיירים והזמנות מלון. בהערכה גסה, הגיע מספר התלמידים שהשתתפו בטיולים כאלה במשך עשר השנים הללו ל50,000- ויותר. המשלחות, שנולדו מתוך הצורך הכן של התלמידים לראות במו-עיניהם את מציאות השואה, נעשו בנוסף לכך גם כלי אידיאולוגי להנחלת השקפות-עולם מסוימות. חקר משלחות השואה הללו מאפשר לפיכך להעריך בהערכה מחודשת את המשמעות החברתית של השואה ואת השימוש שנעשה בה בישראל של ימינו. המשלחות פותחות צוהר אל הדרך שבה החברה הישראלית זוכרת ולומדת לשכוח.

למשלחות השואה הנחקרות כאן אין מקבילות במדינות אחרות. לא יהודים בלבד מתו במחנות, אך משלחות כאלה אינן קיימות במדינות אירופה. רבים מניצולי השואה מתגוררים עתה בארצות הברית, למשל, אבל הם או משפחותיהם אינם מעורבים במשלחות מסוג זה. למיטב ידיעתי, רק ישראל מִיסדה רשמית צליינות מסיבית כזו למחנות. יתר על כן, המשלחות הישראליות אינן מורכבות אך ורק מנכדיהם של ניצולי שואה; שיעור גבוה למדי (אם כי נמוך מ50%-) מהיוצאים אינו בעל היסטוריה משפחתית הקשורה לשואה. למשל, תלמידים ממוצא ספרדי.

                                                          *

יותר מחמישים שנה אחרי תבוסת גרמניה הנאצית, זיכרון השואה חי ונושם בישראל. זיכרון זה ספג התקפה חזיתית בשנת 1988, כשאינטלקטואל ישראלי ידוע, יהודה אלקנה, פרסם מאמר שכותרתו "בזכות השכחה" ("הארץ" 2.3.1988, עמ' 13). מאמר זה, שעורר מחלוקת גדולה, טען שעל מנהיגי ישראל להימנע ממתן דגש-יתר על לקחי השואה, ותחת זאת עליהם למקד את תשומת לבם בעם החי ובעתידו. הדבר נכתב באווירה הרגשית הטעונה של תקופת משפט דמיאניוק, יחד עם החודשים הראשונים של האינתיפאדה. המשפט והאינתיפאדה, לדברי אלקנה, אינם לגמרי צירוף מקרים; הם מסמלים פרשנות עקשנית מסוימת שניתנה לשואה בישראל, פרשנות שהניבה חרדה עמוקה ותסביך קורבן, שגם הם היו הבסיס לעימות של ישראל עם הפלשתינאים. אלקנה טען, שאי אפשר ללמוד מהשואה לקחים חיוביים כלשהם. העולם אולי צריך לזכור, אבל ישראל חייבת לשכוח כדי להיות ל"נורמלית", להיפטר ממנטליות המָצור.

הטיעון של אלקנה פתח צוהר למקומה הבעייתי של "השואה"  בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. שכחת השואה היא סוגיה משמעותית לא פחות מהנצחתה. למעשה, דברי אלקנה צריכים להזכיר לנו שאמנזיה חברתית היא תמיד חלק מהזיכרון הקיבוצי, וגם אותה אפשר לתכנן. בתשובה לאלקנה הסכים משה צוקרמן שהחברה הישראלית אישררה את השואה כטקסט וכמכשיר לאשרור נטיותיה המיליטריסטיות של ישראל. צוקרמן מציע  לשוב לתיעוד היסטורי קונקרטי ואמיתי יותר של השואה, כמו התיעוד המפורט שהגיש קלוד לנצמן בסרטו "שואה". 

השואה היא סמל מפתח בזהות הישראלית. זוהי תוצאה של הממדים המפלצתיים של האירועים, ממספרם הרב של ניצולי השואה בישראל (כמעט מחצית האוכלוסייה ב1948-) ומהמקום השלילי שהוקצה לשואה באידיאולוגיה הציונית. תגובת היישוב לשואה הפגינה, במידה רבה, רגשי תיעוב ותרעומת כלפי התנהגות הקורבנות היהודים. הללו, לפי הדעה הרווחת אז, קיבלו בהכנעה את גורלם והלכו בתלם המסורתי, הפסיבי של התנהגות היהודים בתפוצות. יש תפילות "קדיש" (הנאמרות על-ידי יהודים על קברי נפטרים) שנכתבו במיוחד לזכר קורבנות השואה, ובעבר נכללו בהם המלים "כצאן לטבח". חלק מהטקסטים הללו ניתנו למשתתפים במשלחות בתי-הספר מטעם משרד החינוך לצורך הקראה בטקסים.

בצד התדמית הפסיבית של "כצאן לטבח" הופיעה באותה תקופה גם תדמית הפוכה ליהודי השואה: היהודי כמורד. יום השואה מתקיים מדי שנה במועד מרד גטו ורשה, וכינויו הרשמי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", כשהגבורה מתייחסת למעשה המיליטנטי של התקוממות. בשנות החמישים  והששים הושם דגש-יתר על ההתנגדות הפעילה, ואלה שהתנגדו הוצגו בדרך כלל כמשתייכים לתנועות הנוער הציוניות. השואה נעדרה מתוכנית הלימודים הרגילה עד שנות השבעים; אחר כך הוחלפו בטקסטים החינוכיים הקודמים, בכל מקום שבו היתה התייחסות למורדים, המלה "יהודים" במלה "עברים" ו"בני ישראל".

בתקופה הראשונה, החל ב1945-, נחשבו יהודי השואה כאנטיתזה לדימוי-העצמי שהושרש בזהות הישראלית הקולקטיבית.  הגולה, שהגיעה לשיאה בשואה, מייצגת קו היסטורי אחד; הציונות מייצגת קו אחר. נושא-הדגל הראשי של עמדה זו היה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל. בראיון ל"ניו-יורק טיימס" (18.12.60), שנערך לפני משפט אייכמן, הצדיק בן-גוריון את המשפט שמטרתו "להוכיח לדור הצעיר בישראל שהישראלים אינם נלקחים כצאן לטבח, אלא הם אומה המסוגלת להשיב מלחמה שערה".

בעקבות משפט אייכמן, בשנות הששים ותחילת שנות השבעים, השתנתה בהדרגה העמדה כלפי ניצולי השואה. שינוי זה הואץ על-ידי שתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שזיעזעו את השקפת-העולם הישראלית המסורתית. מלחמות אלה הדגישו, הן לישראלים והן ליהודי התפוצות, את קיומה המעורער של ישראל,  את בדידותה ואת תלותה בסיוע חוץ, בעיקר אמריקאי. בטקס זיכרון לשואה שנערך בשנת 1976 אמרה גולדה מאיר כי "השואה של כל יהודי ויהודי נעשתה לשואה הקולקטיבית של מדינת ישראל" ("מעריב" 27.4.76), מנחם בגין, בעיצומה של מלחמת לבנון, בעת המצור על בירות, תיאר את יאסר ערפאת כ"היטלר המתחבא בבונקר" מפני החיילים הישראלים ("ידיעות אחרונות" 4.8.82). פרשנות זו מגדירה מחדש את השואה כגורם לאומי מאחד וכמייצג הסולידריות יהודית. לאחר מכן שב דימוי זה והופיע בצורה דומה וביתר שאת במהלך מלחמת המפרץ.

השינויים האידיאולוגיים האלה בלטו גם במערכת החינוך. בשנות השבעים הונהגה בראשונה הוראת נושא השואה בבתי הספר. הופיעה גישה חדשה כלפי התנהגות היהודים בשואה: "עמידה", דהיינו ההדגשה שכדי להחזיק מעמד תחת הנאצים נדרש "כוח עמידה רוחני" שגם הוא פעיל. המלה "גבורה" סולקה, בתקופה ההיא, משמו של יום השואה. בשנת 1979 הזמין משרד החינוך שתי תוכניות לימודים המוקדשות אך ורק לשואה.

שינויים מצטברים אלה הביאו לשלב השלישי הנוכחי. אפשר לתארך את תחילתו לשנת 1990, שבו הוחלף יום הזיכרון לשואה בפרויקט הזיכרון "לכל איש יש שם". רק בשלב שלישי זה, ועם הדור השלישי, בחנה החברה הישראלית מחדש את השואה בעיקר במונחי סבלו של היחיד. השלב הנוכחי מתאפיין בגישה פלורליסטית לשואה, במקום אידיאולוגיה מונוליטית של דחייה/שילוב. סימנים נוספים לריבוי הקולות בשלב השלישי הם, לדוגמה, ריבוי היצירות הפיוטיות על השואה והתפרצות של כתבים ביקורתיים היסטוריים/סוציולוגיים על היחסים בין ישראלים לבין יהודי השואה.

                                                       *

במקום לכוון את המחקר לבדיקת המשלחות "לפני" ו"אחרי", ראיתי במשלחות רצף של שלושה שלבים: ההכנות, המסע, והחזרה לבית-הספר. דו"ח זה מתמקד בשלב ההכנה, שבו לכאורה מתווים את המסגרת האידיאולוגית של המשלחת, ומנחילים אותה הן למורים והן לתלמידים. עבודת השדה למחקר זה נערכה בישראל בשנת 1995. היא התמקדה בקורס ההכנה של משרד החינוך למורים המלווים את המשלחת (מורים המורשים מטעם המשרד ללוות משלחות), וכן בשלושה בתי ספר ישראליים העורכים את ההכנות למשלחת.

הקורס של משרד החינוך מתקיים, בשנים האחרונות, מינואר עד יוני,  במשך יום שלם (שמונה שעות) בשבוע. רוב המפגשים מתקיימים במרכז ההדרכה של המשרד בפתח תקוה. חלק מהמפגשים מתקיימים במרכזים לאומיים מפורסמים להנצחת והנחלת השואה, כמו יד-ושם בירושלים ובית לוחמי הגטאות בקיבוץ יד מרדכי. בקורס משתתפים בדרך כלל 30-20 איש, שנבחרו על-ידי "ועדת פולין" של משרד החינוך מתוך כמאה מגישי בקשות. בתום הקורס עורכים המשתתפים ביקור בן תשעה ימים בפולין.

המחקר נתקל כאן בעיקר במחסומי גישה, ועל כן פנינו באופן לא פורמלי למורים אחדים, שהשתתפו בקורס של המשרד לפני כן, ואחרי קבלת הסכמתם-מדעת ראיינו אותם וקראנו את הרשימות שרשמו במהלך הקורס. אחר כך הגענו באמצעות עבודה בארכיונים למסמכים הקשורים לקורס, ולצורך השלמת ידע זה צפינו באנשים שהשתתפו בהכנות-בפועל של המשלחת, שבוצעו בבתי-ספר.

לצורך זה נבחרו שלושה בתי-ספר. הראשון, בית ספר תיכון ממלכתי בעיר במרכז הארץ, שייקרא להלן "דהר". השני, בית ספר תיכון בגליל המסונף למערכת החינוך הקיבוצית; ושלישי, בית ספר תיכון בתל אביב המסונף לזרם הממלכתי-דתי. המשתתפים במשלחת היו תלמידי כיתה י"א או י"ב, והמסע בן שמונת הימים נקבע בדרך כלל לחודש אפריל, בעת חופשת פסח, כדי לא להביא להפסד ימי לימודים. ההכנות למשלחת התחילו בדרך כלל בינואר בערך, אם כי המועד היה שונה בכל בית ספר. ההכנות היו מורכבות ממפגשים אחרי שעות הלימודים  ומביקורים מאורגנים במוזיאונים ובאנדרטות לזכר השואה. כהשלמה ניתנו שיעורי היסטוריה "רגילים" שהתמקדו בשואה.

הקורס של שנת 1994 נערך במשך שמונה שעות  בכל יום חמישי, מינואר עד יוני, עם 25 משתתפים לערך. תוכנית הקורס הורכבה מהרצאות על ארבעה נושאים, בסדר הבא: פולין והעם הפולני; היהודים בפולין; הנאציזם; השואה. שני המפגשים האחרונים בקורס הוקדשו לרב-שיח פתוח בנושא "הדיאלוג הפולני-יהודי אחרי השואה", ודיון פתוח בנושא "המסע לפולין כחינוך מוסרי: הקיום האנושי, היהודי והישראלי אחרי השואה". בתוכנית הקורס מתגלה מגוון עשיר של נושאיםסביב השואה. "גבורת השואה" נמצאת שם, אבל גם הפרטיזנים וההיסטוריה הכללית של פולין. זוהי תוכנית פלורליסטית שאינה מסגירה שום העדפה אידיאולוגית בלעדית. התוכנית כוללת גם ביקורים ביד-ושם, בבית לוחמי הגטאות, וצפייה בסרט "היהודי הנצחי" (Der Ewige Jude) - סרט אנטישמי שהופק בגרמניה בשנת 1941.

בנוסף להשתתפות בהרצאות ובסדנאות הוטל על המשתתפים להכין שלוש עבודות במהלך הקורס. עבודה  על אחד האתרים או הנושאים שייכללו בנסיעה לפולין, מדריך למורה לאחד האתרים, ומדריך מלא למורה לכל המסע, שהוא עבודה מסכמת של הקורס. מאוחר יותר סיפרו לי המשתתפים, שהעבודות הללו, שהכינו בדרך כלל בצוותים, היו מועילות מאוד. הם ראו בצורה חיובית את תוכנית הקורס ומטרותיה. ביקורת הובעה בעיקר כלפי נושאים שחסרו בתוכנית הקורס, כמו "הרצאות על אמנות, אמנות יהודית ואמנות פולנית, וגם הרצאות על הספרות העברית בנושא השואה".

                                                     *

משלחות בתי הספר לפולין מתקיימות מזה למעלה מעשר שנים בחסות פרויקט מיוחד של משרד החינוך, פרויקט שכותרתו "את אחי אנוכי מבקש", שיזם השר יצחק נבון. משנת 1986 מפקח המשרד גם על "מצעד החיים", שבו אלפי בני נוער יהודים מארבע קצוות תבל צועדים מבירקנאו לאושוויץ. לפני שהתמסדו המשלחות יצאו מהקיבוצים משלחות ביוזמה מקומית כבר בראשית שנות השמונים, עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין פולין לישראל. למעשה, המשלחות הראשונות יצאו כבר בשנות הששים, אבל הופסקו כתוצאה מניתוק היחסים הדיפלומטיים ביוזמת פולין אחרי מלחמת ששת הימים. אחד ממשתתפי המשלחות הראשונות, ששב מפולין בשנת 1966, אמר ש"רק שם הבנתי את משמעות המולדת, הגבורה והטרגדיה היהודית... שם מצאתי תשובה לשאלה שתמיד הטרידה אותי, מדוע הלכו היהודים כצאן לטבח? התשובה היתה בכתמי הדם של הקורבנות, שראיתי במחנה, בעוצמתה של מכונת המוות הנאצית ובהטעיה הגדולה של הנאצים".

אותה רטוריקה חוזרת על עצמה 25 שנים לאחר מכן. בשנת 1988 פרסם משרד החינוך חוזר כללי מיוחד שכותרתו "קריטריונים והנחיות לאישור משלחות נוער לפולין". חוזר זה הוא ההצהרה הקדומה ביותר של הרציונל הפדגוגי למשלחות. "הביקורים האלה", כתוב שם, "נראים בעינינו כהתנסות בחוויות הנוגעות עד עמקי הנפש ומעבירות תחושה חזקה ממלים על חיים יהודיים מפוארים שנחרבו... ממסע זה ישובו תלמידינו מחוזקים בהרגשת שייכותם לתולדות ישראל ולמורשתו". חוזר זה נכתב בתקופת השר זבולון המר, איש המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל). הוא מביע השקפת עולם שבה יש דגש על הזהות היהודית. לאחר מכן, עם התחלפות השר, התחלף גם הדגש.

אותו חוזר מפרט גם איך להכין את המשלחות. בתי הספר מצווים "לערוך הכנה שתימשך 6-4 חודשים, שבה חברי המשלחת יקבלו ליווי של מורה מיוחד שהוכשר בקורס של המשרד וכן של איש עדוּת, שישתתף גם במשלחת עצמה".  "איש העדוּת" הוא ניצול שואה, המדבר עם התלמידים לפני המסע ומצטרף למשלחת לפולין כדי לתת הסברים בו-במקום. "על ההכנה לכלול גם ביקורים במוזיאוני שואה שקיבלו אישור משרד החינוך ואתרי הנצחה כמו יד-ושם, בית לוחמי הגטאות, וכדומה". המשרד ממליץ להכין "חוברת מסע" שתכלול "פרטים על יעדים, סיכומים קצרים של נושאי ההכנה ומפות ותרשימים של ערים... קטעי קריאה ופרקי התייחסות לצורך עריכת טקסי זיכרון באתרי הביקור".

חוברות המסע האלה, שמנפיקים המשרד, רשויות חינוך אחרות ותנועות הנוער, היו אמורות לתמצת את השואה כפי שתוצג לחברי המשלחת. לפיכך נעשו התגלמות הנרטיב האידיאולוגי של השואה. בשארית החוזר ממליץ המשרד להגביל את המסע לפולין לבדה "כדי שהרשמים מהסיור ייחרתו בזיכרונם של המשתתפים כחוויה יחידה, שלמה ובלעדית". מוצע שם, שתלמידים ישתתפו במשלחות אך ורק מרצונם החופשי. לבסוף, מומלץ שחברי המשלחת יעבדו "בעבודות ניקוי, שיקום, שיפור ושימור אתרים אלה [שבפולין]". משך המסע, כמומלץ מטעם המשרד, הוא תשעה ימים ומסלולו כולל את טרבלינקה, גטו ורשה, אושוויץ-בירקנאו, קרקוב ומיידנק-לובלין. משלחות המשרד אמורות לטוס אך ורק בחברת-התעופה הלאומית אל-על.

                                                       *

אחת המשתתפות במחקר בבית-הספר דהר היתה מורה בכירה שאקרא לה נדיה (כל השמות בדויים). חוץ מעבודתה הקבועה כמורה להיסטוריה היתה נדיה אחראית גם על הכנת המשלחת.

נדיה: "בשנת 1988 ליוויתי את המשלחת הראשונה מבית-הספר דהר. השנה, בפעם הראשונה, אנו יוצאים לבדנו, עם כ60- תלמידים. רצינו לתת לכל תלמיד שרצה בכך הזדמנות לצאת. המשרד הגביל את מספר המשתתפים ל32-. כבר ידענו איך להתכונן, הואיל ועשינו את זה בהדרכת המשרד במשך זמן רב כל כך. בית-הספר גם יבחר איש עדוּת, ויוציא אותו עם המשלחת על חשבון בית-הספר".

רינה (מורה בכירה ומלווה במשלחת הנוכחית): "כבר בתחילת השנה התחילו התלמידים לשאול מה עם פולין, והורים באו אלי ואמרו: את זוכרת שבני יצא במשלחת בשנה שעברה, השנה בתי רוצה לצאת... הרגשנו שאי אפשר לסרב לבקשתם. למה לסרב? הם ישלמו בעד הנסיעה".

נדיה: "כל העניין תפח לממדים עצומים. בכל שנה יש יותר בקשות. לא רצינו לעשות סלקציה, אני אפילו מהססת להשתמש במלה הזאת בהקשר זה. היו לנו עוד יותר משתתפים אלמלא בחינת הבגרות בכימיה, שהתקיימה ממש אחרי שוב המשלחת".

רינה: "אחרי שהגיעו הבקשות ערכנו עם המשתתפים-לעתיד פגישה ראשונית. פרשנו על הרצפה גיליון נייר גדול, וכל תלמיד כתב מה ציפיותיו או ציפיותיה מהנסיעה, מעצמם ומהמלווים. בקבוצה שלי היו הרבה דור שלישי. רובם התמקדו בציפיות שיש להם מעצמם. זאת אומרת, שהם , 'יעברו' את המסע ויהיו לאנשים טובים יותר, ישראלים טובים יותר. הם כתבו שהם רוצים שחבריהם יתמכו בהם ושהמורים יהיו חלק מהחבר'ה".

במפגש הראשון, שבו השתתפו גם הורים, הקריאה רינה קטע שכתב בוגר דהר שנסע לפולין במשלחת קודמת. "עכשיו שחזרתי", קראה, "אני יודע מדוע נסעתי לשם. חיפשתי את שורשי העם היהודי, המיליונים שנהרגו. העתיד בנוי על העבר, ואם נשכח את העבר סופנו שנחזור על מה שקרה שם. אני אישית מבטיחה לא לשכוח. חזרתי שונה: מלאה גאווה על השתייכותי למדינת ישראל. מי היה מאמין שאנחנו התלמידים נריב על הזכות להחזיק את דגל ישראל? זה קרה בפולין. היה צריך לראות כדי להאמין. אנשים הולכים שלושה קילומטרים עם הדגל, מונף גבוה בידיהם, ומסרבים לוותר עליו. היה צריך להיות שם כדי להבין, שהמקום היחיד ליהודים הוא מדינת ישראל".

כשנשאלו על הטיה אידיאולוגית אפשרית בהכנות, ציינו מורי דהר שלדעתם, אם יש הטיה אידיאולוגית כזאת היא אינה ממלאת תפקיד דומיננטי. "אנו משתדלים להכין אותם לחוויה על-ידי מתן מידע מלא ככל האפשר לפני היציאה", אמרה רינה. "המשרד מחליט איזה מידע יוצג". אולם רינה היא שבחרה את המכתב שצוטט לעיל. כדי לקלוט את תפקיד האידיאולוגיה, יש לגשת ישירות לטקסטים המשמעותיים ביותר ששימשו בשלב ההכנה, דהיינו חוברות המסע. קריאה ביקורתית בהן חשפה אותו נרטיב לאומני המאפיין את מכתבו של חבר-המשלחת לשעבר, שנבחר להיקרא במפגש הראשון.

במהלך ההכנות נעשה שימוש נרחב בשתי חוברות מסע קודמות. הראשונה, שנכתבה בשביל משלחת קודמת מבית-ספר ממלכתי מתל-אביב, הוכתרה בשם "יומן השואה והגבורה". היא נפתחת במכתב הבא מטעם ראש-העיר תל-אביב: "פולין היא הדוגמה הטראגית ביותר לחוסר היכולת לקיים חיים יהודיים בלי מולדת. מבחינה זו היא הראיה המשכנעת ביותר לאמת הבסיסית שבציונות" (שלמה להט, חוברת המסע של משלחת עיריית תל-אביב, 1988). ציטטה זו מביעה את השקפת העולם הציונית, שבה מוכיחה השואה את צידוק קיומה של מדינת ישראל חזקה, ואף דורשת את קיומה. "אין קיום יהודי בלי מולדת". זוהי התגשמות תורת בן-גוריון על ריבונות המדינה, שהוסברה במבוא. מצד אחר, אפשר לקשר אותה גם לרקע הצבאי והפוליטי של הכותב. עם זאת, טקסטים דומים נמצאים במסמכי ההכנה של משרד החינוך עצמו. לדוגמה, ראו את הקטעים הבאים, ששימשו גם הם בהכנה: "אם יש משמעות למסע לפולין, הרי היא בראש ובראשונה הדגשת הישראליות שלנו ושלילה מוחלטת של הגלות, שבימים אלה יש לנו נטייה לתת לה לגיטימציה" (דוד כוכבי, בתוך חוברת המסע של המשרד שכותרתה "את אחי אנוכי מבקש").

אחרי מכתבו של שלמה להט בא מכתב נוסף, שכתב היועץ האקדמי של הקורס מטעם משרד החינוך. במכתב זה מופיעה גרסה רכה הרבה יותר, אקדמית, של השקפת-העולם המשרדית. הוא מאיץ בקוראים לזכור את "מורשת היהדות" בצד "חורבנה בשואה" ולחשוב על "האכזריות הנאצית" בד בבד עם "הניצוצות האנושיים של חסידי אומות העולם". המסר המסכם נמצא במשפט האחרון. "אחד התלמידים ששב מפולין", כתוב שם, "אמר: אני מקווה שחזרתי יהודי טוב יותר. חברו הוסיף: אני מקווה שחזרתי אדם טוב יותר". בהכרזה זו מסתיים המכתב. תלמידי דהר דנו בו והסיקו שהניגוד נותר בלתי פתור בכוונה, כאילו כל חבר במשלחת צריך להחליט בעצמו איך לפתור את הדילמה. זאת היתה ראייה נייטרלית, פלורליסטית, הומניסטית של השואה, כפי שהיועץ האקדמי היה מן הסתם מבקש לראותה.

רינה: "במפגש השני הראינו סרט של הלינה בירנבאום ושמו 'החיים כתקווה' על החיים בגטו. אחר כך נפגשו התלמידים עם איש עדוּת ועם יורק, ניצול מגטו ורשה. אחר כך קיבלו הרצאה על יחסי יהודים-פולנים מאז שנת אלף לספירה. המרצה תיאר את הפולנים כאנשים טובים ביסודם, שנדחפו לעשות את מה שעשו, ודבר זה עורר הרבה תגובות נרגזות בקרב התלמידים".

לכאורה, נפער כאן פער בין ההיגיון הפדגוגי של קורס משרד החינוך לבין ההכנות בפועל ותגובות התלמידים והמורים. הראשון מבקש לפתח פלורליזם, סובלנות ולקחים אוניברסליים וישראליים; האחרונים דבקים בפרשנות הצרה יותר של השואה כמצדיקה מדינת ישראל חזקה ותובעת אותה. פער זה משמעותי במיוחד בבתי-הספר הממלכתיים, המושפעים בצורה ישירה יותר מהנחיות משרד החינוך.

                                                          *

בשנת 1994 הנהיג בית-ספר אזורי בגליל תוכנית הכנה חדשה למשלחותיו לפולין. תוכנית זו נועדה להימשך שנה שלמה, במקום ארבעת החודשים של משרד החינוך, ולהתחיל בכיתה י"א. התוכנית הסתמכה על חוברת המסע של הקיבוצים משנת 1987, שאותה אתאר להלן.

באביב 1987 יצאה משלחת גדולה מהקיבוצים לפולין. חוברת המסע שלהם כללה כמה מאפיינים ייחודיים. ראשית, היה בה תיאור כללי של פולין, עם התמקדות על התיעוש. התמקדות כלכלית זו משקפת בלי ספק את דאגותיהם של הקיבוצים עצמם בנושא התיעוש והמדיניות החקלאית של הממשלה. אחרי המבוא הכלכלי הזה מופיעה סקירה פוליטית, ובראשה פרק שכותרתו "יחסי פולין עם ברית-המועצות". דגש זה, הנעדר מחוברות מסע אחרות,  גם הוא חלק מהשקפת העולם הסוציאליסטית של הקיבוצים ותחומי העניין שלהם. בראיון עם גיל, אחד המורים-המלווים של בית-הספר הגלילי, הוא אמר לי כי "כשאתה מלווה כמה משלחות בזו אחר זו, כמורה, אתה נעשה מודע להתעוררות במדינות האלה, הקומוניסטיות לשעבר. במקומות רבים בפולין, למשל, אתה רואה חנויות במקומות שבהם לא היה בעבר שום מקום שאפשר לשתות או לאכול בו. לרוע המזל, התלמידים אינם יכולים לעמוד על שינויים אלה מפני שהם יוצאים פעם אחת בלבד. אבל אני, כמורה, מנסה לפקוח את עיניהם להקשר הרחב יותר של מסענו".

בשנת 1987 היתה פולין עסוקה ראשה ורובה בפעולותיה, המחתרתיות אז, של תנועת הפועלים הפולנית "סולידריות" בראשות לך ואלנסה. חוברת המסע של 1987 מדברת על "סולידריות" כעל "תנועה שאסור לנקוב בשמה..." "חצרות הכנסיות תוססות פעילות התנועה ושמו של האיש מגדנסק רשום על הקירות..." התיאור המודגש, הרומנטי והמסתורי הזה של "התנועה" נועד, לפי טענה אחת, לעורר כביכול הזדהות עם התנועה הפרולטרית הסוציאליסטית, שמטרותיה דומות לאידיאולוגיה המסורתית, האוונגארדית, של הקיבוצים.

חלק מהתוכנית החדשה של בית-הספר הגלילי התמקד ב"נושא" המיוחד של המשלחת; לדוגמה, "50 שנה אחרי הכיבוש הנאצי של הונגריה". נושא זה השתנה מדי שנה, וכל הנושאים משתייכים בדרך כלל לתחום ההיסטוריה הכללית ולאו דווקא לזהות היהודית או הישראלית. בתוכנית הקיבוצים ובחוברת המסע שלהם מתגלמים לפיכך כמה הבדלים חשובים בהשוואה לתוכנית ולחוברת המסע של בתי-הספר הממלכתיים. הבדלים אלה נועדו כנראה לתת ידע כללי יותר על פולין, אירופה והתמורות המתחוללות בהן. למעשה ניתן לראות בתוכנית הקיבוצים, מבחינה זו, תוכנית נאמנה להגיון הפדגוגי שמאחורי הקורס של משרד החינוך.

גיל: "קיבוצים, כמו כל אחד אחר, מגדירים את עצמם באמצעות חינוך, והחינוך שניתן למשלחת הוא חלק מזה. העובדה שבנינו תוכנית הכנה מיוחדת לקיבוצים מראה שלא היינו מרוצים מהתוכנית של משרד החינוך".

הערתו של גיל הושמעה בדיון פתוח עם הכיתה, והתלמידים הרגישו חופשיים להצטרף לשיחה.

תלמיד א': "זה כמו ההגדה הקיבוצית שנכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה. גם היא שונה".

גיל: "כן, בהבדל חשוב. יש הגדות שנכתבו בקיבוצים והתייחסו לקורבנות השואה כאל 'צאן לטבח'. כיום אנו מותחים ביקורת עצמית על התפיסה הזאת".

תלמיד ב: "אנחנו שונים ממשלחות אחרות, זה ברור. רק תחשבו איך אנחנו אחראים לממן את המסע שלנו בעבודה בקיבוצים אחרים. זה קורה רק בקיבוץ. את המשלחות האחרות מסבסדים משרד החינוך וההורים שלהם".

מאפיין מעניין אחר של ההכנות בקיבוצים היה ההימנעות מלהדגיש, באופן יחסי, את "גבורת השואה", נושא שניתנת לו עדיפות בהנחיות המשרד, אולם פן זה הודגש היטב בהכנות ובחוברות המסע של משלחות קיבוצים אחרות, שהתגבשו בתנועות הנוער הקיבוציות ולא בבית-הספר.

תנועת נוער אחת כזאת, השומר הצעיר, הכינה קורס הכנה משלה, חוברת מסע משלה ומסלול משלה. לדוגמה, רשימת האתרים שבה מבקר השומר הצעיר בוורשה כולל ששה (מתוך תשעה) מקומות הקשורים למרד גטו ורשה או לתנועת הנוער הסוציאליסטית. תיאור מפורט של האתרים הללו נמצא בחוברת המסע. הוא נעדר מכל שאר חוברות המסע. הדגש, יש לומר, אינו בדיוק על "גבורה יהודית" אלא על חלקה של תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית במרד. זאת המורשת שאימצה לה תנועת השומר הצעיר. חוברת המסע כוללת גם טקסט ושמו "הוראת יום של משלחת השומר הצעיר במילא 18", מאת אבא קובנר, אישיות חשובה בשומר הצעיר ולשעבר מפקד מרד גטו וילנה.

"במקום הזה שרגליכם דורכות עליו", כתוב שם, "נתחוללה אחת מעלילות הגבורה הנשגבות ביותר בתולדות עם ישראל והאנושות... כאן, בבונקר זה, נפלו אחרוני המורדים ובראשם מפקדו של הארגון היהודי הלוחם מרדכי אנילביץ'... בעודנו מרכינים את ראשינו מתוך זיכרון של כאב ויגון על הטרגדיה הנוראה שהתרחשה כאן ועל אדמת אירופה כולה, רשאים אנו גם לשאת את פנינו בתחושה של גאווה בזכרנו את מרדכי אנילביץ' וחבריו הלוחמים.. מכל תוארי האצילות הקיימים, אולי התואר האציל ביותר והמחייב ביותר הוא להיות ממשיכי דרכם של מרדכי אנילביץ' ורעיו לנשק ולחזון הגאולה של עם ואדם".

מורה שהיה מעורב בהכנת משלחות השומר הצעיר אמר לי, שמה שהן עושות הוא "עלייה לרגל למורשת הגבורה שלנו".  מבחינה זו השומר הצעיר הוא התממשות קיצונית של השקפת העולם הציונית-חילונית בנושא ריבונות המדינה, השקפה המבקשת להדגיש את זהותה הישראלית הפעילה באמצעות שלילת הגלות ו"יהודי השואה". במקרה של השומר הצעיר, הגולה כביכול נשכחה ונמחקה, והוחלפה סמלית במורדים ההרואיים, האבות המייסדים של תנועת נוער זו.

                                                       *

ההכנות בבית-הספר הממלכתי-דתי הציעו תכנים חינוכיים שונים לגמרי. ההבדל התבטא לא רק בתכנים אלא גם בשפה. כל הדקדוק, עולם הניבים הלשוני, היו שונים. ההכנה לנסיעה, למשל, נקראה "סמינר" במקום "משלחת". הסמינרים הנוכחיים שואבים הרבה מחוברת הסמינר של 1988 שכותרתה "בצל הגרדום". חוברת 1988 נפתחת במוטו תנ"כי הקושר בין הגאולה והזיכרון. אחריו מופיע מכתב מיו"ר תנועת בני עקיבא, ובו שורות הפתיחה הבאות: "חברים יקרים, יהי אלוהי ישראל עמכם". אסף, מורה-מלווה בבית-הספר התל-אביבי, הסביר את ההכנות המתמקדות ב"הסברה לתלמידים לגבי החוויה הקשה של המסע - איך נסתובב בתוך השטעטלים, בסמטאות הקטנות ובין הבניינים ההרוסים, וננסה לקבל תחושה של מה שהיה שם, של החיים היהודים אשר שגשגו בעבר בפולין".

המפתח להכנות בזרם הממלכתי-דתי היא להחדיר את התחושה של החיים היהודיים אשר שגשגו בעבר בפולין. ההכנות כאן פחות ארוכות, "סמינר" אינטנסיבי בן שבוע עד שלושה שבועות המתמקד אך ורק בחיים היהודיים. לא היו ביקורים בבית לוחמי הגטאות, לא הוזכרה "גבורת השואה". היה ביקור אחד ביד-ושם, ובמוזיאון הדתי של השואה ב"מרתף ציון". העובדה שהתלמידים כבר מתמצאים ב"חיים היהודיים", ולעומת זאת יש התחמקות מנושאים אחרים, כלליים יותר, מסבירה אולי את קוצר ההכנות. ההזדהות עם החיים היהודיים בפולין, שאותה מרביצים בתלמידים במהלך ההכנות, היא חסרת הסתייגויות, נובעת מזהות יהודית משותפת.

דורית, חברה במשלחת מבית-הספר התל-אביבי, אמרה כי "המסע לפולין הוא מסע אל השואה. אנחנו לא מבקרים אתרים אחרים, חוץ מאתרים יהודיים. איננו תיירים, אלא עולי-רגל". "אנחנו הולכים לשם לבקש את אבותינו", ציין אסף באוזני קבוצתו באחד המפגשים, "אני עדיין זוכר את הבכי הראשון, תלמידים מלטפים זה את זה, תחושה חזקה של ביחד, שכולנו כאחד". "הכינו אותנו קצת בנושא התרבות הפולנית, אבל מעט מאוד", אמרה יונה, חברה במשלחת קודמת, "המסע שלנו התמקד מאוד על אתרים יהודיים. אפשר לקרוא לזה עלייה-לרגל, או אפשר לומר שזה בגלל מגבלות הזמן. למעשה רצנו ממחנה למחנה. תשעה מחנות בשמונה ימים, אתה לא חושב שזה הרבה?"

ההכנות התמקדו במורשת היהודית, הלימוד היהודי בבתי-מדרש שונים בפולין, וטקסטים דתיים חשובים שחוברו שם. בהתאם לכך, הפורמט והתכנים של הטקסטים שליוו את ההכנות היו שונים מאוד. הם היו מורכבים בעיקר מדפים נבחרים מתוך יצירות תורניות שנכתבו בידי יהודים מפולין.

                                                          *

משלחות שואה הן חלק מובן-מאליו מהמציאות החינוכית הישראלית. עשרות משלחות מתגבשות מדי שנה. כל אחת מהמשלחות הללו רואה את נסיעתה כהתגלמות חוויה יחידה-במינה. קריאת השואה דרך עיני המשלחות הללו וחוברות המסע שלהן פותחת אשנב ייחודי לתוך הדינמיקה של ההנצחה החברתית והאמנזיה החברתית. היא ממחישה עד כמה שברירי הזיכרון הקולקטיבי: זיכרונו של האחד הוא השכחה של האחר. ההיסטוריה היהודית, למשל, מונצחת בבתי-הספר הדתיים אך נעדרת מתנועות הנוער של הקיבוצים החילוניים.

בתוך כל זרם תרבותי יש הנחלה תרבותית. בבתי-הספר של הקיבוצים, הדגש על "יהודי" ו"ישראלי" מוחלף בתיאור מפורט של ההיסטוריה הכללית של פולין. אולם ייצוג זה, ה"אוניברסלי" כביכול, למעשה הולך בתלם ההתעניינות המקומית של הקיבוץ בנושאים כמו סוציאליזם, "סולידריות" ותיעוש. במקרה של השומר הצעיר, תנועת הנוער הקיבוצית, אפשר לראות דגש-יתר על מרד הגטאות. אולם לא מדובר כאן בדוגמה קיצונית להתמקדות הציונית ב"גבורה". ההתקוממויות, בהכנות ובחוברות המסע של השומר הצעיר, אינן עומדות בניגוד ישיר ליהודי השואה "שהלכו כצאן לטבח" (על אף שההשוואה מרחפת ברקע, בלי כל ספק). ההתקוממויות מתאימות לשומר הצעיר משום שהן שייכות למורשת תנועת הנוער. נעשית האדרה ואידיאליזציה של מטרותיהן ודימוין. אין התייחסות לאספקטים הסותרים של מרד שנדון מראש לכישלון, סוגיה אשר מופיעה בהדרגה בספרי הלימוד של משרד החינוך על השואה.

בתי-ספר ממלכתיים-דתיים, לעומת זאת, מספחים את השואה לעולם היהודי של "המורשת האבודה", אוד מוצל מאש ששב והתלקח בישראל הדתית. השואה נראית לפיכך כגשר אל ההיסטוריה היהודית וכסמל של סולידריות יהודית. ואחרונים, בתי-ספר ממלכתיים רואים בשואה מנוף לחיזוק הזהות הישראלית, דהיינו הזדהות עצמית עם מדינת ישראל ריבונית וחזקה. השקפה זו מציגה את השואה כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית, שיאה של הגלות, שישראל התנתקה ממנה והתנערה ממנה. היא מעמידה את יהודי השואה כאנטיתזה ל"ישראלי החדש".

לאחר בחירות 1992 ערערו על מגמה זו שרי חינוך חדשים, שהגיעו ממפלגות ליברליות יותר. אמנון רובינשטיין אמר  ב1995- בתוכנית רדיו שהוא נחוש בדעתו לשנות שני דברים במשלחות: "ראשית, להדגיש את אובדן העקרונות הדמוקרטיים לפני השואה. שנית, להדגיש את העובדה שיהודים לא היו הקורבנות היחידים בשואה. בנוסף לזה, אנו נתמקד בהשמדת-העם של העם היהודי. זוהי תמונה מורכבת, אבל יש לנו תלמידים נבונים".

מחקר זה סיפק קריאה אידיאולוגית מפורטת של שלושה נרטיבים מתחרים על השואה. הנרטיבים הללו, או השקפות-העולם, ימשיכו כנראה למלא תפקיד דומיננטי בחברה הישראלית בת-זמננו. כמו כן מתאר המחקר את הפער בין ההיגיון של קורס משרד החינוך לבין הנרטיב הלאומני שמלמדים למעשה לתלמידי החינוך הממלכתי, שאמורים להימצא בהשפעה ישירה של המשרד. פער זה משמש כראיה לטענה הסוציולוגית הכללית, שמסגרות חינוך מעצם טבען הן סדר מוסכם (negotiated order) מורכב מטקסטים, מוסדות ונפשות פועלות כמו מורים ותלמידים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד