לא ידעתי שכל זה שלי
לא ידעתי שכל זה שלי

חמישה יוצרים צעירים, חלקם כבר קנו שם בתרבות הישראלית, מציגים עמדות אישיות בשאלת הזהות התרבותית

משנה: גדלתי בקרב דור מעוקר שתבע הכרה, אבל לא עשה דבר על מנת לזכות בה, דור שאולי לא ראה עצמו זכאי לה באמת. אני בן למהגרים ששפת אמם נעשתה להם מגושמת ומביכה. ינקתי מבוכה ופיתחתי תשוקה חובקת להיות שייך. אולי בשל כך המלים העבריות הטילו עלי כישוף

ספרי ההיסטוריה מנסים לשדך בין האדם לנוף מולדתו ולקבוע שהאדם עשוי על פי תבנית הנוף. אבל מה אם בין נוף מולדתו לאדם ניצבות הגדרות ומשוכות הכופות אותו אל תוך תבנית אחרת, המצוות עליו להתכחש אל המולדת שהכיר, איך יהיה אז האדם?

אני מנסה לענות על השאלה דרך התבוננות בעצמי, במי שהייתי, במי שאיני מוכן לקבל עוד אף בשעה שאני ישן ובמי שאני מבקש להיות. אני נצמד אל עובדות. אולם אין פרוש הדבר שלעובדות שאני מתאר אין פרשנות אחרת, או שהן לא השתנו מאז. אני מדבר על העובדות בתקופה שהן והפרשנות שלי עליהן היו המציאות היומיומית שהמתינה בפתח הבית והתקיימה בתוכו. ייתכן שהניסיון מקומי בלבד והוא דן בי בלבד. אך לא מן הנמנע שאני מנסה לנסח תהייה רחבה יותר שאינה נותנת לי מנוח: הישראלי, האם הוא בגדר האפשר?

                                                        *

שדרות. עיירת פיתוח. דרום. תחת הכל מאיימת צחיחותו של המדבר, מעל פני השטח מפוזרת צמחיה כמו זיגוגי סוכר מעל עוגת יומולדת. כאשר הייתי ילד הרביתי לקרוא ספרים. נמלטתי אל מקומות אחרים. ביקשתי למחות את זכר המקום והשעה. שהיתי רחוק מן השכונות שהדמיון שלי התבייש בהן, שנראו לי לא נסלחות כמו חוקי הטבע; שוממות, מתוחות עד האופק ודהות כמו בגדים שנשכחו עונות שלמות על חבלי הכביסה. כמובן, ילדים היו תמיד, מתרוצצים, צוחקים, ממלאים את האוויר. אך כאשר חזרו הם אל בתיהם, הייתי אני מסתכל ברחובות שהתרוששו מן המשחק, לבד עם העליבות של האספלט הפגום והאבק. אינני יודע. אפשרי שהיתה זו התקופה: שנות השמונים של המאה העשרים ובכל רחבי ארץ ישראל שורה מין ריק כזה וכל הנוף מדברי ומסוגף. אך בשדרות, אל העזובה הסביבתית התלוותה עזובה אחרת, חונקת לא פחות.

ההורים שלי באו אל הארץ כילדים  וכילדים הוטלו אל המערבולת הקשה של מעברות ועוני מנוול. כילדים הם למדו לשאת עם הוריהם בעול הפרנסה ונשלחו לעבוד בקיבוצים; במפעלים ובעונות הקטיף. וכילדים פגשו הפראים הקטנים האלה ביחס נוגש ומזלזל. הם, שהתחנכו בבתי ספר צרפתיים, לא יכלו להמשיך וללמוד משום שהיו בורים ממילא. משהו עיקם אותם ועיוות אותם אל דמות שלא היתה מעולם דמותם. מישהו הביא אותם לארץ האבות וזנח אותם. החלום היה חלום של אחרים ועל חלומם או על העדרו לא נתן איש את הדעת. ברבות הימים גם  הם חדלו מן הניסיון.  אחר כך, בכל שיחותיהם שרתה העזובה האחרת. מעל פני השטח של משפטיהם פוזרו סיסמאות ציוניות ואמונה גורפת במדינה כמו זיגוגי סוכר מעל עוגת יומולדת, אך תחת הדברים צחיחותה של המציאות איימה לפרוץ ולהחריב. והעזובה הנפשית לימדה אותי להתבייש בעזובה הסביבתית ובכל מה שכיניתי בית. ילדים מטבעם מבקשים להשתייך, מטבעם הם מואסים בכל מה שהופך אותם לזרים ורוחשים כלפיו בוז. וכאשר הם גדלים בגלות? לעניין הגלות עוד אשוב.

                                                   *

ישנו הייצוג האקזוטי של המזרחי; גברים שקשיחותם מחפה על לב חם מזהב. נשים רחבות האבודות בסימפוניות התבלינים המשכרים. וישנו הסטריאוטיפ החברתי הנמוך; ערסים ופרחות וחיי רחוב משוכללים. שני הייצוגים נובעים מאותה תפיסה שטוחה ומרדדת של הלבנטיניות, שגובשה בימיה הראשונים של המדינה. האירופיות המוכתמת באימפריאליזם, ששימשה דגם תרבותי נכסף, ראתה בתרבות המזרחית תרבות נחשלת וחסרת עידונים משום ששפטה אותה על פי מושגים מערביים. בשביל הציוני האירופי, המזרחיות היתה תרבות שעדיין לא טיפסה בכל שלבי הרציונליות המפוארים של תרבות המערב, ולכן נפתית, מחד גיסא, להאמין בקלות ברוחות ובשדים ומאידך גיסא לא פיתחה את כל המעצורים המוסריים המסוגננים של תרבות מתקדמת. חוסר העידון התרבותי העטה על המזרחיים מוסריות רופפת ורפיון שכלי שבינם לבין המציאות לא היה דבר. המיסטיקה וההמוניות דבקו ללא הפרד בדימוי הלבנטיני. הנזק חמור משנדמה, משום שהוא הופנם לדורות.

שתי בעיות עיקריות עולות מן הדימוי, ואיני יודע לומר איזו מהן קשה יותר. ראשית, הסטריאוטיפ אינו מתיישב עם החיים, אי אפשר לייצג דרכו הוויה. איך יכול אדם לנסח את חייו כאשר הדימוי הזה חולש ברקיעים של דמיונו? הוא גס ושטוח כמו שפה שהמלים בה מועטות וכלליות והמשתמשים בה נעשים אילמים ואלימים מחוסר היכולת להביע את עצמם בבהירות. האם מישהו אי פעם פגש מזרחי על פי הסטריאוטיפ? אני פגשתי מאות אנשים עצורים שמנסים לחיות אותו, לממש דימוי שרחוק מעצמיותם. אם מדברים במונחים של הרמוניה שעל אדם לפתח עם זהותו, אזי פגשתי מאות אנשים שמנגינת חייהם נגועה בדיסוננסים. שנית, מאחר שנתפסה המזרחיות כפחות מעודנת תרבותית, היא נתפסה גם  כקרובה יותר אל החיים הממשיים, כלומר, כאורח חיים שפחות מערכות מושגיות וגינונים מנתקים אותו מהמציאות, היא נתפסה כאותנטית. איזה צדק פואטי מבהיק, איזו אירוניה מרתקת. הישראליות כולה נוטה היום אל הים תיכוניות בשל קסם האותנטיות ולכן סובלת כולה מן הדימוי של המזרחי שפיברקו אדריכליה והוגיה. אין טיפת אותנטיות לרפואה בישראליות, רק אוסף של מניירות. משמעותה של אותנטיות היא לא ניגוב חומוס ושמן זית, גם לא נפנוף מעל מנגל ביום העצמאות. אותנטיות היא רגישות וגישה, היא יחס בין זהות פנימית לדרכי המימוש שלה בחיי היומיום, לא אוסף של סממנים.

הישראליות רחוקה מן האותנטיות של הלבנטיניות כרחוק מערב ממזרח. אני דור ראשון לזיוף ולצביעות הנמכרים באריזת אותנטיות: במקום מסורת מסועפת של שירה, של אמנות שיחה וויכוח, של אבחנות דקות, קיבלתי ארסנל של קללות בוטות. במקום קודים של התנהגות למדתי מאבק סמוי ומייגע על כבוד. במקום זמרה מפותלת, מסולסלת מורכבת וחודרת כליות הועברה לי תעשייה של מסחור וזיוף קלטות. תחת שאירש אותנטיות, ירשתי המוניות.  

                                                          *

אבא שלי אומר, "בגין העלה את הערך שלנו המזרחיים".

במציאות מתוקנת היו צריכים ההורים שלי למצוא את דרכם אל השמאל, אל אפיקים יצרניים שישחררו את ענן הזעם האפל שהצטבר מעל שולחן סעודת ליל שבת. במציאות מתוקנת המלמול "איך דפקו אותנו פה" היה אמור להיהפך לכוח מניע, לא למרירות אינסופית. במציאות מתוקנת היה על הורי לפתח רגישות לזר ולאחר, להבין את סבלותיו. מדוע הם מזדרזים להצביע בעד מפלגה משוללת כל גוון של סוציאליזם? מה קיבע אותם ומנע לרצות לשנות באמת, מעבר להבעת זעם ועלבון?

ברגע הנכון, בעוד הכעס, תחושת קוצר היד והגעגועים לבית תוקפים ותופחים להתפרצות שהיתה מביאה לחשבון נפש נוקב בקרב נסיכי החברה הישראלית, הגיח לו איזה מנחם בגין; נואם בחסד, דמגוג מצטיין, אך בעיקר רוכל יהודי קטן וממולח, פנקסן שלא בחל באמצעים כדי להפוך קהל בעל מכנה משותף לכוח אלקטורלי. החיבוק המרהיב, הפטרוני וחסר התקנה, שחיבק הממסד בדמותו של מנחם בגין את המזרחי, הוא עוול מורכב, משום שהוא מחזיק בתוכו ממדים חיוביים. אבל בסופו של חשבון הוא עוול. נכון, הוא העניק לדור ההורים שלי פתחון פה; אבל גם נטע בהם שברון לב עצום. הוא שכלל עד שלמות את מפעל הרס האמונה העצמית של דמות המזרחי - רעיון, שתומכים נלהבים שלו פעלו למימושו כבר בשנות הששים. אבא שלי גאה במזרחיות שלו כפי שלימד אותו בגין, והוא ממהר לחרף ולגדף בכל פעם שפולטים שטות הנוגעת לערכה של הלבנטיניות (כמה פגיעים הם, ההורים הללו, כמה רגשי נחיתות יש עוד לבער). אבל אותו אבא שלי בדיוק אומר, "טפו דויד לוי, מה הוא מבין המרוקאי המסריח הזה".

כך גדלתי בקרב דור מעוקר שתבע הכרה, אבל לא עשה דבר על מנת לזכות בה, דור שאולי לא ראה עצמו זכאי לה באמת, או שסבר בטעות שהזכאות אליה תיכנס לתוקפה מרגע שמישהו מן הישראלים הוותיקים והטובים יותר יסמוך עליה את ידיו. במשפחתיות מרוכזת של סעודת שבת עלה שוב ושוב שמו של מנחם בגין ירום הודו, וחלל הארוחה התמלא בהמתנה הנוראית הזו, שהישראליות עמוסה בה לעייפה, הציפייה לאיזה מושיע, לאיזו ישועה. כשההורים שלי באו ארצה הם לא העלו בדעתם שאלה יהיו פניה של התחלת הגאולה.

מעל שולחן ליל שבת ריחף צל נוסף, אלוהים שברכתו שורה תמיד על מעוננו, כפי שגרסה תפיסתם העיוורת למציאות של הורי. הלכתי לבית הכנסת, לבשתי ציצית, הגעתי למצוות והנחתי תפילין. לא ידעתי מיהו אלוהים. הוא היה עובדה מוגמרת. ולכן, במשך זמן מה, גירשתי את אלוהים כפי שגירשתי אינספור פרטים ועובדות מוגמרות שהיו כרוכים בבית ההורים, שהישראליות הפכה לי אותם למוקצים מחמת מיאוס. 

מה זה אומר לאבד בגיל עשרים את האלוהים הקונקרטי שלך? הפכתי לאדם שהיד הכרותה שלו חוזרת להציק לו במיחושים.

היום אני פוסק פסיקה שנכונה לי מאוד. ויחלוק עליה מי שיאבה בכך. אי אפשר לחיות חיים משוללי אלוהים, אך אדם חייב לברור לו אלוהים שאינו רוח הרפאים של ההרגל. 

אני אדם שעוסק במשמעויות, בחקירה שלהן, בדרכי הייצור, במניפולציות אפשריות עליהן. אינני מבין את קיומן. אני עומד נפעם מול כל תינוק בן יומו המצביע על פרפר וקורא "פרפר", מפנה מבטו לשמים ואומר, "ירח". סמלים ברורים לי, ברורה לי הנוכחות הפיזית שלהם. אינני משיג כיצד עוברים מאוסף של סמלים אל משמעותם. כל התיאוריות שבנמצא מורכבות ומגוחכות מכדי שיהיה אפשר לאמץ אותן. המעשה היומיומי של המטאפורה והדימוי מותיר אותי משתאה, מרביץ בהבנה שלי צניעות. ההופעה של המשמעות נסתרת ממני ולפיכך, אני הופך אותה להתגלות ולמעשה נסי. לא העולם מלמד אותי אמונה, אלא המשמעות הבוקעת מכל עלה דשא. אני עושה לי אלוהים חילוני שהוא מקורה של כל משמעות. אני בוחר את אופיו של אלוהים ואני בוחר את אופיה של צורת ההתייחסות אליו, שבהיעדר הגדרות טובות, אכנה אותה יהודית.

                                                         *

מי שסבור כי היהודי הותיר את הגלות מאחור טועה טעות מרה. הגלות רק עובדה אל תוך מרקם החיים הישראלי באורח מסוכן. הבדיחה הזו של "יהדות השרירים" איננה יותר מאשר יבוא מבנה היחסים של היהודי-גוי ומיקומו של היהודי בעמדת הגוי. המבנה של יהודי-לא יהודי שוכפל בהכרתם של אזרחים תמימים שלא הכירו אותו בעוצמה כזו מניסיון חייהם; אני, למשל, וכמו כן מיליון ישראלים שנולדו כאזרחים עצמאיים. היהדות שהוגדרה במשך אלפיים שנה של גלות כזהות של מיעוט מדוכא, לא טופלה כלל כאשר הפך המיעוט לריבוני בארץ משלו. הדפוס של היהודי הנרדף מוסיף, משום מה, להילגם עם חלב אם. בארץ המובטחת ממשיכה הגולה לשרוד בזהירות ובבטחה כמו נגיף קטלני, ופעם אחר פעם נוצרים כיסים של גלות במציאות הישראלית. גדלתי באזור הסגר כזה, הוא מכונה שדרות, וההורים שלי היו חולים אנושות בזרות. למדתי בבית הספר היסטוריה שלא דיברה עלי, היא נגעה לשואתו ולתקומתו של עם שהשתייכתי אליו על פי המסמכים, על פי הגיאוגרפיה, אך על פי התחושה הייתי מין נספח, ערב רב שהתגודד בשוליו. למדתי לשנוא את התורה, המשנה, הגמרא. תיעבתי את חז"ל שהיו חלקים בלתי נפרדים מן הילדות ומן התרבות שהביא אבי עמו, שקיבל אביו של אבי מאביו. גם עם זה אני מתפייס בחשבון נפש טורד חדרי לב.   

אני יהודי מבחירה, יהודי כעמדה מנטלית, כאופן הסתכלות על העולם, כתרבות שאני רואה בה את עולמי הרוחני. אין לי זהות יהודית וגם איני חפץ בה. כזהות, היהדות אפשרית רק מול ההגדרה של הלא-יהודי הרודף. אני עייף מהגדרות שליליות ואני לאה מחיפוש אויבים שיאיימו על זהותי כדי שאוכל להרגיש שונה וסגולי ונבחר. אני ישראלי והישראלי, מן הדין שיהיה מותו של היהודי הגלותי על כל אופני ההתגלות שלו.

                                                     *

אני יודע, אני מכיר בעובדה שילד הבוחר לקלף מעליו את הגלות והזרות משקיע עצמו עד צוואר בלימוד שפה. אני בן למהגרים ששפת אמם נעשתה להם מגושמת ומביכה. ינקתי מבוכה ופיתחתי תשוקה חובקת להיות שייך. אולי בשל כך המלים העבריות הטילו עלי כישוף. בערבי שבת, בבית הכנסת, לחשתי את שיר השירים בדבקות של מאוהב. שיננתי איוב וקהלת. נמלטתי אל מקומות אחרים. הרביתי לקרוא ספרים. ביקשתי אחר מלים נדירות שהתגוללו באבק, בנבכי כתבים מצהיבים. כל מלה היתה זעזוע קטן וגאווה גדולה. ידע סודי שליווה אותי, שהטיל שמות בכל שעשועי האחרים עד שהתמכרתי אליו. לבד, בשקט, יודע כבר בחוש את מה שאחשוב עד תום מאוחר יותר, התחלתי לכתוב את תפילותי הראשונות, תפילות חסרות מקום וזמן מיוחדים, תפילות המפתלות משמעות ומחשבות מטאפורות, תפילות שכותב אדם שאיננו עדיין, שרוצה לדחות את ההיסטוריה הקבוצתית שלו על מנת שישוב וימצא את זו הפרטית, תפילות למען אלוהים שהלך ואיבד את דתיותו.

יותר מאוחר קראתי להם שירים.  

מי אני?

אדם אחד שמבקש להסתכל בירושה הזעומה שלו ולהגיד בהשתאות, "לא ידעתי שכל זה שלי".

 

כותב: כליל זיסאפל

כליל זיסאפל היא סופרת, מחברת "מלאך בשר ודם"

כותרת: והיא פורצת ממני כמו שד

משנה: ימי בלונדון היו החשובים ביותר לתחושת הישראליות שלי ולשאלת זהותי, ולו רק בזכות התחבטויות. הייתי ישראלית ואף יהודייה כפי שמעולם לא הייתי

בשנה האחרונה הייתי ישראלית ואף יהודייה כפי שמעולם לא הייתי. הרגשתי כך. התנהגתי כך. הגלות מאפשרת בחינה מחודשת של יסודות בסיסיים, כביכול מובנים מאליהם, ובעצם מורכבים עד כדי מסתורין, מעורפלים עד כדי עמימות. ומאידך, פשוטים והכרחיים כמו נשימה.

כמו סוקרטס, שעמד בכיכר לשאול שאלות אך ורק כדי להוכיח לנשאלים כמה רופפות אבני היסוד של מחשבתם, כך מתגרה בי חווית הגלות באינסוף נתונים סותרים ותחושות אמביוולנטיות. פסלי השיש בחוצות לונדון, אינטלקטואלים קפואים בהרהור, זוקרים אלי אצבעות לבנות.

נדמה לי שממשיכיו של סוקרטס הסיקו כי מושגים מסוימים יהיו לעולם לא פתורים, אך ביקשו להתנחם בעצם הדיון בהם. בעיני נמנים עם מושגים האלה: זהות בכלל, זהות ישראלית, תרבות, שורשים, חינוך. מהבחינה הזו היו ימי בלונדון החשובים ביותר לתחושת הישראליות שלי ולשאלת זהותי, ולו רק בזכות התחבטויות. 

                                               *

אמיתות מתגלות, סותרות הנחות יסוד שכבר מעלות אבק על המצפון. אמיתות חדשות נוספות ומתנגשות בקודמות. ההתפכחות. כל מי שעזב בית של אמא יודע תחושה זו, הפכפכה וחמקנית כצליפת זנב דג על פני המים. גלים. מערבולת. הגעגועים לקולה המוכר, למחוותיה, להתנכלויותיה. למקומות שבהם היא מעודדת אותך ולרגעים הצפויים שבהם היא מדכאת.

הגעגועים לישראל, כמו הגעגועים לאמא. הגעגועים לעברית, געגועים לשפת אם שאפשר לבכות בה בלי להתבייש על חלב שנשפך. הגעגועים לשותפות הגורל, לנגיעות, לזיעה המושחת אותנו בסוף היום בשמן מרפה שרירים, לצעקה הקולנית לקראת מכר פורח.

אלה הגעגועים לחיקה של אמא. אף שאין בו כבר חלב עבורנו, אף שאמי מעולם לא היניקה אותי, אף שעם השנים הוא צונח, ומדי פעם חזותו המדולדלת של החיק הזה מביכה אותנו. מתגעגעים נבוכים, אף שפיגומי סיליקון שהושתלו בו מעוררים בנו בוז, ומיד חרטה, ואז הלקאה עצמית.

הגעגועים לתרבות ישראלית הם הגעגועים לאמהות. לבית. שיעורי חגים בבית הספר היסודי. בריכה שכונתית, סנוור אדוות המים והריצוף התכלכל בקרן שמש. פינת חי בבית הספר, תרנגול, חמור, עז. בבית: כלב, שלושה עיתונים, מכוניות מתחלפות עם השנים, הד צעדים במסדרונות, נערים רצים בכפכפים. מבט. חיים יבין. מלפפון חמוץ וחומוס מקופסה. אמא מעשנת אירופה.

בביקור האחרון בארץ, אני כבר מעשנת בעצמי, כבר משנוררת מקצועית, מחלצת ממנה לפני הטיסה כמה חפיסות. רק אחרי הנחיתה, בזמן שאני מתמקחת עם הנהג על המחיר, פרצוף אחר כבר, מבטא אחר, שלא יטעה לחשוב אותי לתיירת, אני מבחינה שהאיות של EROPA  שגוי. אני נבוכה. אני מכסה את הכיתוב עם האצבע. כמו סיגריות מהודו.

עולם שלישי, מישהו חכם אמר לפני, אינו יודע שהוא עולם שלישי. עולם שלישי הוא הגדרה של העולם הראשון. מי שהמשיך את טקס ההתבגרות הישראלי הרשמי (שירות צבאי), בטקס ההתבגרות הרווח (מסע בהודו) - זוכר. ההודים יושבים במנאלי, בגואה, בדרמסלה, בפושקר, בואראנסי - כמו על פסגת העולם. בחופשת סמסטר אני לוקחת צ'רטר להודו. פעם שנייה. והקסם אותו קסם. ערמומיות ילדותית, טקסים והשתובבויות, אמונה וקלות דעת.

חברים לונדונים מתכננים לנסוע לישראל. זו הרפתקה. לכל אחד סיבותיו. אני מאזינה להם משתוממת: ארץ הקודש, דתות מגוונות, אמונות עתיקות ומסורת (הודו?), ממלכת סמים (?), חופים שטופי שמש (גואה?), מקום שהזמן נעצר בו (הודו). מסתורין. נדמה לי שהם אינם יודעים על מה הם מדברים.

 אני ניגשת לדילנ'ס (התרגום הבריטי של סטימצקי. לא תמצאו בשום מילון). חודש לפני כן רכשתי מהדורה חדשה של Lonely Planet , מעודכנת לדרום הודו. בלי הספר הזה נדמה שלא הייתי מוצאת את ידיי ואת רגליי. מהדורות שונות שלו שירתו אותי גם בשיטוט המתמשך במזרח, אחרי השחרור.  מתברר, שיש מבחר ספרי הדרכה לתרמילאים על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. אני קונה את מהדורת 99 של Lonely Planet  על ישראל. גם את: " culture shock!  Israel" מאת דיק ווינטר, שניצב בהבלטה על מדף ספרי המסעות. אני קוראת את שניהם, מרותקת. או שאירופה אינה יודעת על מה היא מדברת, או שצר עולמי-עולמנו כעולם נמלה.

" culture shock!  Israel", מוקדש להורי המחבר על תמיכתם ולישראל, על חייו. בפתיחה מסביר המחבר שאחרי טיול בישראל בחר להשתקע בה, מפני שחיים בישראל שונים מכל מקום אחר בעולם. לחיות בישראל, הוא כותב, משמעו ללכת אחורה בזמן.

 ידעתי שיש תמהונים הסבורים שישראל היא ארץ קדושה, מדבר או גיהינום. כמעט כל ישראלי שהיה בחוץ לארץ נתקל בתמהוני כזה. כל האנקדוטות המשעשעות האלה הן לחם לשיחות סלון בארץ. אבל בשביל מי שלוקח אורך נשימה, שמחפש בית, תחושת בית, חברים חדשים, האנקדוטות האלה הופכות מסלול מכשולים בדרך להתערות בחברה הטרוגנית. מאחורי כל מכשול קטן, תהום של אי הבנה.

איני מצליחה להסביר לחברתי היפנית את הגאווה המבצבצת לעתים במרירות שבה אני מדברת על השירות הצבאי הקרבי של אחי הקטן. בשבילה זוהי סתירה לוגית. שנים שלמות מהביוגרפיה שלי נמחקות מנושאי השיחה שלנו. ומידי פעם, דברים מובנים מאליהם שאני מנסה להסביר לה הופכים לסימני שאלה.

                                                  *

קל להיות ישראלי בין ישראלים. בעברית פשוט לומר ולכתוב: אני ישראלי, אני לחלוטין מודע למה שזה אומר. ואני שלם עם זה. ויש תרבות ישראלית שאני יכול להגדיר. אפשר לפעמים להעז ולכתוב: אני גאה. במרחק חמש שעות טיסה קשה יותר. ובשפה זרה קשה יותר. ובין זרים קשה יותר.

לפעמים התגאיתי. לפעמים התביישתי. בתערוכה שהעמיד ארגון הסטודנטים הפלשתינאי באוניברסיטה של לונדון, אני מביטה בצילומי הצלמים הצעירים בבעתה. צעדי איטיים וכמעט לא נשמעים, הסוליות מדשדשות בשטיח רך. מבית הקפה המאולתר בחוץ מסתננת, עם ארומת קפה פילטר, קלילות השיחה באנגלית במבטא מוכר כל כך. לפחות נדמה מוכר.

בתמונות מולי חיזיון כמעט בלתי נתפס. הנגטיב של כל תמונות האינתיפאדה שנחרתו בזיכרוני: החייל החמוש נס מפני ילד מטיל אבן, החייל האדיב תומך באשה פלשתינאית במעבר הגבול, זעמם המתפרץ של אגרופים קפוצים על דגלי חמאס, על בקבוקי תבערה, על אבנים. בתמונות האלה מעוותות פני החייל ברשעות של מבצעי הוראות. בתמונות האלה, עיני פלשתינאים לחות ומתחננות, או לכל יותר מתקוממות. והן נוצצות נגד אבחת גופי המתכת אל המצלמה, טנק ברחוב, אם16- על כתף. 

דברים שרואים משם לא רואים מפה. ולהפך. הכיתוב "צה"ל", "רכוש צה"ל" "מג"ב", אותיות בעברית מציצות מהתמונה. על קיטבג אני מזהה כתב יד. שם. מספר אישי. אני עוד זוכרת את שלי. מ.א 4593629. דיוקן החייל הזה, מאיים, כוחני, מתלהם -  דיוקני. מדיו - מדים שלבשתי ותמיד ארגיש כאילו עדיין אני לובשת, מדיי. תחושת החספוס של הבד ההוא, משקל הכפתורים על הירכית - תחושות שהגוף אינו יכול להזדכות עליהן בבקו"מ, כפי שהנשמה אינה יכול להתחמק ממילואים.

התכווצות שרירי הלב. רוח פרצים בין מבנים ויקטוריאניים ומוניות שחורות. טפטוף דק. טיפות על זגוגיות המשקפים. בבית שטיחים מקיר לקיר וחימום מרכזי מתנשף. מדפדפים בדפי עיתון שלא כתוב בו שום דבר מוכר. מחפשים ידיעה קטנה. זוג ישראלים שברו את השיא בנשיקה צרפתית ואושפזו באפיסת כוחות. ביבי. מעט ערפאת. קמצוץ מתנחלים. אבל זהו. הספייס גירלס, המלכה, חזה החשוף של המחותנת הטרייה. בוסניה. יוגוסלביה. כדורגל.

המון פוליטיקה ברמה הלאומית. בארץ היא הופכת את בטני, מאכזבת, מעצבנת, לעתים מרגשת. בלונדון היא חולפת כעננה מעל ראשי.

עננים. ממטרים. שלוליות. אור אפור נדלק בבוקר וכבה בערב כמו נורת פלורסנט. מול עוד יום שמחשיך מוקדם מדי, מול ערוותם של העצים המתפשטים כבר בספטמבר, נשארים שלדים קפואים במרכז מעגל של עלים מרקיבים בשלל צבעים, אני אומרת למורה לציור: הרווחתי מלונדון את היכולת להתרגש מדברים שמעולם לא התרגשתי מהם. דברים שרואים מפה לא רואים משם. ולהפך.

אור שמש אמיתי יש בארץ. זריחות שמיטגנות מיד ומבעבעות טמפרטורה ולחות. שקיעות מטורזנות שמעזות לצבוע את כל הרקיע. בפעם הראשונה אני מבינה את הדימוי הרווח כל כך בשירה, שבארץ הופך חסר משמעות, האביב. אני מרגישה את הנשמה קודחת בגעגועים לאביב, ללבלוב.

שירים על ים, שתמיד חשבתי שהבנתי, מקבלים משמעות חדשה. אינני נערת חוף. אבל אפילו לחלוף בלי משים, בתוך מכונית נוסעת, בדרך לשם או לפה, על הטיילת, או לעלות ברחוב גורדון, או לנסוע צפונה בכביש החוף, מספיק. איזו רצועה כחולה, כמו שמיים דחוסים מאוד, נדחפת בין הבניינים. בלונדון, במחילות הרכבת התחתית, לעתים, בין שתי רכבות חולפות, כרזה של ים, צלון בצורת מטרייה, זוג על כסאות נוח. ובאותיות מוזהבות, ISRAEL. 

                                                *

בדו"ח על הישגיי בבית ספר רושמת חונכת שלי, ציירת מצליחה באירופה, שהאמנות שלי מעניינת בגלל התמודדותי עם CULTURE SHOCK  (בכוונה בשפת מקור של הכתוב) הכרוך במעבר ממדינה כמו ישראל אל בריטניה. והרי פעם בשבוע אני משוחחת אתה במשך שעתיים, נדמה לי שיש בינינו הבנה. אני מתבלבלת. ייתכן שהיא לא הבינה אותי. וייתכן שאני לא מבינה מי אני בעיני מישהו אחר.

 היא מוסיפה שהיא מצפה שאחרי שאתאקלם בחיים בבריטניה ובתרבות המפותחת של האמנות, אוכל להשתמש בשפה האוניברסלית כדי להביע את הייחוד שלי. אחזור לאמנות פוליטית. הציורים הראשונים שלי: חייל נושא נשק, ילד משליך אבן, פורטרטים חוזרים של נועה בן ארצי, של דנה אינטרנשונל. אז אמרו: הנושאים שאת מתעסקת בהם קרתניים. עכשיו הם אומרים: זה את. את זה.

 כל בן מיעוט נלחם על הזכות שהשתייכותו (מינית, דתית, גזעית, וגם העדפה מינית) לא תבדיל בינו ובין היתר. ומצד שני, בנסיבות אחרות, אנחנו נעלבים ממי שאינו מגלה רגישות יתרה לקבוצת ההתייחסות שלנו. ואף אני מיטלטלת בין עלבון וגאווה, פטריוטיות לפרנויה.

אני מבקשת את הזכות להחליט מתי אני שגרירה ומתי איני. גם הזכות הזו אינה מקלה על התלבטותי, מפני שהשאלה, כמו זהותי, היא בעת ובעונה אחת ערטילאית וגשמית. ויותר מזה: יומיומית. זהותי הישראלית היא אלוהי הדברים הקטנים. והיא פורצת ממני כמו שד, לעתים אין לי שליטה עליה.

 אני מאפרת בכוס משומשת. אני טורחת להודיע שאני הולכת לשירותים. אנשים מביטים בי בחשד כשאני צוחקת בקול. בכל פעם שאני מתלהטת, משמע בכל רגע שבו צץ רעיון מעניין, הם חוששים שאני תוקפנית. אני מבינה שאני קולנית. מסביבי מלחששים האנגלים בשפתיים קפוצות. והם צוחקים בתוך הגרון. מישהו אומר לי שדווקא מכיוון שאני חסרת תרבות דיבור, אני מעניינת. אבל מוקפת לחששנים, איני מרגישה שזו מחמאה.

בשתיים בלילה, כאבי שיניים בלתי נסבלים. מונית מחליקה בדרכים רטובות אל דרום העיר. בית חולים ציבורי חולש על שכונה מרוחקת, כעת אפלה. מקבלת כדורים נגד כאבים. תבואי בבוקר, מוקדם. מקבלים רק את 15 החולים הראשונים. ברבע לשבע רואה מבוהלת, מבעד לערפילי הבוקר הגולשים ברחובות הקרים, תור. עומדים. פנים צבעוניות, בגדים צבעוניים. מעשנים ומחזיקים את הלסת.

רושמים אותנו בכניסה. שם, כתובת ו-ethnic origin. אני נבוכה. הכאב בשן נוקש. הפקידה בתלבושת אחות מרימה עיניים מהצג. היא מסיטה את מבטה כדי להראות לי את לוח ההגדרות. מאחורי בתור גבר שחור בוטש ברצפות בנעלי התעמלות. אני מספר 18 מתוך שלושים. Jewish (מספר 19, אגב), הוא Jewish Orthodox)). הסיווג הראשון בריטי לבן. אחר כך: אירופי לבן,  אמריקאי לבן, מערב-אירופי, רוסי, בריטי שחור, יפני, סיני, הודי, בנגלדשי. 

אני מחכה לתורי בעיניים בוערות. כמה מרגיע יכלו להישמע עכשיו שמות מעורפלים כמו קופת חולים מכבי או הלאומית (ואף שאינני משוכנעת שטרחתי להירשם באיזו שהיא קופה מאז השתחררתי). אני מסתכלת סביבי. אינני מזהה מי פקיסטני ומי בנגלדשי שחור, ומי מעורב (מספר 22). אני יודעת מי אני. ופתאום אני יודעת שאני יהודייה כשם שאף פעם לא ידעתי שאני יהודייה. אני יודעת: I am Jewish . יש לזה צליל אחר ותוכן משונה, די מעורפל.

פאבלו, המצייר בסטודיו הצמוד, אומר: אני מיעוט משולש. הומו, יהודי, ארגנטינאי. ניחשתי שהוא הומו. ידעתי שגדל בבואנוס איירס. אבל יהודי?                                                                                                                                  אני, וודאי! הכי יהודי שיש. רואים עלי, לא? כולם תמיד תכף ראו עלי!                                                    ואני לא הייתי מעלה בדעתי. אני נתקפת איזו להיטות לדווח לו על ישראל. הוא אדיש. אני מאוכזבת. אבל למחרת, כשאטפס מתנשמת במעלה המדרגות, אשמע קולות מוכרים מתערבבים בשלו כשיגיד: יקירתי, את נראית היום שיקסה מעוררת תיאבון! שמעת על הבית כנסת של סאצ'י (אספן אמנות יהודי בריטי), אולי נקפוץ להראות נוכחות?

בזינוק המיידי של הלב, כמו כשכוש זנב של כלב, ארגיש כי לעתים במה שהוא בשבילי ישראלי, יש יסודות אחרים שמחברים אותי, ולו להרף עין, למי שאינו רוחש לישראל שום חיבה.

זהותי הישראלית והיהודית כרוכות זו בזו כתאומות סיאמיות. שתי ישויות נפרדות שנולדו יחד. לעתים אחת נסערת כשהאחרת ישנה. לפרקים שתיהן מזדעזעות. אף שהדמיון ביניהן מוגבל, תמיד הן צמודות ולעתים אני מבלבלת ביניהן.

בשנה האחרונה הייתי ישראלית ואף יהודייה כפי שמעולם לא הייתי.

 

יאיר שפירא

בגנות האופטלגין, בזכות הכאב

משנה: היכולת לעמידה עצמאית בעולם הרוח, לאופי תרבותי ייחודי ועל-היסטורי, שכה אפיינה את היהודים, תחזור רק לבעלי נפש איתנה העומדים בגאון מול כל רוח. לא לאלה המיישרים קו לפי הסביבה הרוחנית, כמו אנשי מימד

הרוצה ללמוד על השקפות חיים בחברה מסוימת, ומבקש לשם כך מאנשים לספר על המשתקף לעיניהם, טוב יעשה אם יבקש ממי שהספיק לצוד לו איזה אופק, מזה שכבש לו פיסת חיים כדבר שאפשר להשקיף עליו בכלל.

המבקשים לראות את המשתקף לעיני בעומדי במרום כ"ו שנותי, באחת פינותיה של החברה הישראלית, הניחו מן הסתם שלא מעט מטעמו הקהה של הבוסר הם עתידים לטעום מעטי. ואפשר, אולי אף הכרחי, שהרבה ממה שאכתוב כאן יהיה לצנינים בעיני בשנים הבאות. אני הרי בן הדור המתבגר טרם זמנו למראית עין, אך למעשה, הבשלתו מאחרת לבוא. ונראה שיותר משמבקשים לצפות ברוחות העתידות לנשב כאשר יגיע דורי, אם יגיע, לבשלות הרוח, מבקשים לחזות בהתפתחותן. הדברים הנ"ל מובאים בכעין "רשות", התנצלות לפני הדברים. עיני לא מאירות דיין לראות נכוחה וקולי לא התעבה די צורכו, לא כדי ציווי, אף לא כדי מרד.

 ואף על פי כן.    

החברה הישראלית, ובפרט הפן המוסרי והרוחני שלה, לא נהנים בימים אלו משם טוב.

הכשל העומד ביסודו של השפל התרבותי יישמע אחר ואף הפוך מפי דוברים שונים של מגזרים בחברה. האשמה תופנה בדרך כלל אל שוליים צרים ומאופיינים, חרדים מסוגרים, מתנחלים אלימים, חילונים הדוניסטים ושמאל מלא שנאה (התארים יכולים להתחלק אחרת בין הקבוצות הנזכרות, להנאת הקורא).

 בבואי לדון בנקודות הכשל היסודיות בחברה הישראלית, אתייחס לחתך אידיאולוגי מסוים. אין ברצוני לטעון שכל הרעות החולות תלויות בו. ההתמקדות באותו המגזר נעשית בעיקר לצרכים מתודיים, לצורך חשיפת שורשים חולים, שניתן לדעתי למצוא אותם בכל שאר חלקי החברה. כנקודת משען  אקח את אחת הקבוצות היותר האהודות היום על הגברדייה השלטת בתרבות הישראלית. כלל הציבור הישראלי מתייחס אליה, בדרך כלל, בסימפתיה מסוימת.

 כוונתי לאנשי מימד. הם דתיים, משכילים, פלורליסטים, מצדדים בחשיבה הפוליטית היונית המתונה. הם אינם מתכחשים לאף קבוצה או דרך ובלבד שריח קיצוניות אינו נודף מהן. הם נאמנים להומניזם במתכונתו המקובלת ונאמנים לצורת המשטר הנוכחית. הם מצהירים על עצמם כעל אנשי הביניים בחברה, ולא סוטים מתפקידם זה כמלוא הנימה.

בחרתי להביא את הקבוצה הזו, שמאפייניה חוצים את גבולות ההשתייכות למסגרת הפוליטית הנזכרת.  כי הקבוצה, ורבים מאוד בתוכה, מציגים, באופן בולט למדי, בהשקפתם והתנהגותם הפוליטית והרוחנית, את הכשלים היסודיים של המחשבה השלטת בכיפה, ושל האופי הרפה הפופולרי שהוא אביה מולידה.

 הישראלי אינו עומד עוד בכאב. חינוך מערבי מסיבי, בגרסתו האמריקאית,  סירס את מוכנות הבריות לכאב וממילא את היכולת לעמוד בו. אך עיקר האנושיות שבאדם עומדת על אותו הכאב, בעולם שבו שום דבר טוב לא יכול להגיע לשלמות, בלי לחסל את העולם כולו בדרכו אל ההתגשמות. בעולם שבו נאלצים לא פעם לבחור בין רע לרע אחר, כאב הוא אינדיקציה לרגישות ולאהבת הטוב.

מי שהכרעה בעניינים שהחברה שסועה בהם קלה לו, ממד רוחני מסוים מת בקרבו, או מעולם לא יצא לאוויר העולם. הוויתור על חבלי מולדת למען מטרות מוסריות אחרות, אם לא נעשה מתוך כאב גדול, נעשה מתוך אטימות גדולה. אטימות גדולה לא פחות מזו של זה הרומס כל ערך אנושי למען שלמות ארצו.

יאמרו: אדרבה, הוויתור נעשה מתוך כאב עמוק ומתוך הכרעה אמיצה. לא חוקר כליות ולב אני, אך ההנמקות הנשמעות מחוגים שזו אמירתם מדברות על שלום כעל סוג של חוסר נכונות להתמודד עם כאב; על שלום כעייפות האינסטינקטים והאידיאות הלאומיים של עם, או כפירה בערכים החיוביים של התופעות הללו. על פיוטי מוסר אחרים שנשמעים בהקשר זה, אומר כי אבן הבוחן לכנות הרעיונות המוסריים הגדולים היא השתקפותם המוקטנת בהיום-יום. או בהקשר זה, סביר להניח שאלה הרומסים את כבוד יריביהם הפוליטיים ואמונים על יצירת דה-לגיטימציה, עד כדי פגיעה בזכויות האזרח של האחרונים, ספק רב אם חירותו וכבודו של עם זר נוגעים בהם במקום עמוק יותר מתדמיתם האידיאולוגית.

אדם בעל רגשות לאומיים חזקים ובריאים, שמגיע להחלטה נוראית למסור אדמות מולדת רק בגלל שתודעתו המוסרית חזקה לא פחות, לא נראה כמו השמאל הישראלי, שבע ונינוח. אדם המיוסר ממצב הפלשתינאים עד כדי נכונות לתת נתחים מאדמת אבותיו, סביר שיהיה מיוסר דיו לתת נתחים נכבדים גם מהונו למטרה זו. והרי מין המפורסמות הוא, כי אין זה חזון נפרץ.

אין כאן אלא את נרפותו של הישראלי העכשווי, שחושיו הלאומיים והמוסריים אין בכוחם להביאו לכאב של הכרעה אנושית אמיצה. הקלילות הבלתי נסבלת של ההכרעה בין יישום ערכים שונים,   שממילא מביאה לזלזול בערכה ובכאבה של ההכרעה שמנגד, היא קו לדמותו של הדתי החדש מבית מדרשו של השמאל הישראלי.

גאוות קברניטי המגמות החדשות בציבור הדתי היא השתלבותם במרחב התרבות הישראלית. העובדה שצעירים דתיים הפנימו את הקודים הערכיים המקובלים בתרבות החילונית ובתרבות השמאל דהשתא, ממלאים לבבות רבים בשמחת השייכות: שמחה נפוצה, העומדת בדרך כלל ביחס הפוך לחוסנו הפנימי של האדם. הרצון להתחבב על ידי יישור קו רוחני עם הסביבה התרבותית השלטת מעולם היתה נחלת אלה שעולמם היהודי התרופף. אוזנם כבר לא היתה בריאה דיה לשמוע את הקריאה הגדולה הבוקעת ממרחבי ההיסטוריה היהודית: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אלו כבר לא דבקו באופי היהודי השורשי של חיים ומחשבות שלא בעתן, כדברי הפילוסוף, או כפירוש המדרש לכינויו של אבינו אברהם "העברי": "שכל העולם בעבר מזה והוא בעבר מזה". אין כאן קריאה לבדלנות חברתית ולאופי מתנשא ומתגרה, אלא למבנה אישיותי ומוסרי איתן שלא נבהל מכל רוח מצויה, ותהיה זו גם רוח מצויה מאוד בין נותני הטון התרבותי של הזמן.

הרכש הבולט של צעירי הציונות הדתית ממאגר המאפיינים התרבותיים של רוח הזמן, מלבד חוסר סבלנות קיצוני לפרק הזמן שדורשת הכניסה לכל דבר שברוח, הוא החיטוט העצמי היתר, מה שמכונה בטעות בפי רבים הומניזציה של העולם הדתי. תופעה זו, שהיקפה ידוע לכל העוסקים בחינוך הדתי היום, ניכרה בעוצמה רבה לא רק כהטמעה של הלכי רוח מסביבת התרבות השלטת, אלא גם כתשובה חד משמעית לחינוך הדתי האורתודוקסי של עשרות השנים האחרונות. המגמה הזו מזוהה בטעות, בפי ההולכים לאורה עם מגמות מסוימות בעולם החסידות, המאפשרות הסטת נקודת המבט הטרנסצנדנטלית, כביכול, נקודת מבטו של האלוהים, הצודק, השופט, לטובת נקודת מבטו של האדם החי, הסובל, החוטא.

בעוד גדולי החסידות שמרו על מאזן אימה בין החוק המטאפיזי המוחלט לאוזניה האנושיות של המצווה, עדים אנו היום לגרירתו של העולם התורני לאקזיסטנציאליזם בנוסח ההוגים הצרפתים החשובים של אמצע המאה, ומטה מזה אל דשדוש בביצות העיסוק בסחי ומיאוס וקריאת שמם אדם. ההתמקדות המוחלטת ברגשותיו הקיומיים של האדם, עם החלשת והעלמת הפן האקזיסטנציאלי של המציאות, מעקרת את המתח המפרה שיצרו התורות החסידיות בין האלוהים לאדם. בריאת האלהים בצלמו ובדמותו של האדם היא נקיטת עמדה חילונית מובהקת. העוסקים בתורה מתוך מגמה כזו אינם עוסקים בעבודה דתית כלשהי, אלא נותנים פירוש פסיכולוגי סוציולוגי אנושי להם ולסביבתם, תוך שימוש בפרדיגמות מחשבתיות ולשוניות הלקוחות מעולם הספרות התורני. אין כאן אומץ תרבותי של מפגש מפרה עם עולם המחשבה המערבי חילוני, אלא התפרקות טוטאלית של עולם הרוח הדתי. האימוץ המוחלט של אשיות המחשבה החילונית נעשה משום שתי החולשות שצוינו: חוסר היכולת להתמודד עם כאב והצורך המתמיד בלגיטימציה של הסביבה.

 הכאב והאימה, פרי המתח בין שמים וארץ ובין האלוהים לאדם, מביאים לבריחה אל אחת מגדות ההוויה. ככלל, ציבור דתי רפה נפש בורח אל העולם האלוהי מפני התמודדות כזאת. אלא שכאן חוזרים אנו אל הפחד מפני השונות המחשבתית והצורך ביישור קו אם רוח הזמן.

היהודי, שצריך היה להיות מגדל אור בעולם שנפל לאחת מהתקופות הרפות שידעה האנושות, בהיותו ניצב מעל ההיסטוריה, מוצא עצמו שקוע בה עד צוואר. עד כדי חנופה לרוח הזמן. היהודי הדתי החדש, שהתיימר לפרוץ דרך לחיים יהודיים מקוריים עם התחייה הלאומית, הולך ונשאב לזרמים תרבותיים אופנתיים וממציא מחדש תנועה של היטמעות רוחנית, שהחלה במערב אירופה ושאת אחריתה אנו רואים ביהדות ארה"ב ההולכת ונעלמת.

אל משבר הזהות ששנים רבות היה נחלת אנשי הציבור החילוני, הגיעה כעת גם הציונות הדתית, כרגיל באיחור של דור. וייתכן שאחריה משתרכות לפחות חלק מהקהילות החרדיות.

הפיתרון למשבר לא יימצא בפיתוחה של מתודיקה זו או אחרת. שום דיאלקטיקה מבריקה, המשלבת את כתבי הקודש בערכים מוסריים ותובנות פסיכולוגיות עכשוויות, לא תהפוך אותנו ליהודים טובים יותר או לבני אדם מוצלחים יותר. אין ברצוני לרמוז בזה, שאין מנוס מחזרה לרטוריקה דתית שחוקה ולא רלבנטית, הנהוגה עדיין במקומות רבים, כסוג של פתרון ישן וטוב. יש לחפש את המזור לעולם הרוח הישראלי בחיזוק האופי הרופס שלנו כבני אדם וכיהודים.

עלינו לחפש דרכים לחוסן פנימי שיוכל לעמוד בכאב - כאב שבהכרעה, כאב שבנשיאה בתוצאות אותה הכרעה. חוסן פנימי שיאפשר גם להכאיב כשצריך. לירות ולבכות. חוסן כזה יפתח פתח לסולם ערכים כן וליישומו האמיץ.  היכולת לכאוב את כאבו של עם נטול ריבונות, היכולת לכאוב את כאב ביתורה של מולדת קדושה, מעיד כאלף עדים על הכואב, כי בעל נפש הוא. היכולת לסבול את כאב ההכרעה תעיד כי לפנינו נפש בריאה וחזקה.

היכולת לעמידה עצמאית בעולם הרוח, לאופי תרבותי ייחודי ועל-היסטורי, שכה אפיינהאת היהודים בדורות רבים ועשתה אותם לסגולה מכל העמים, תחזור רק לבעלי נפש איתנה העומדים בגאון  מול כל רוח. תרבות או אופנה תרבותית, הנקרית בדרכם, לא תפער פיה לבולעם, אלא רק כדי שיחה מפרה.

איני יודע מה צפוי לחברה הישראלית. גם לעוץ לה עצה איני יכול. מעטים הם שאני מדבר בלשונם, מעטים יסכימו עם הניתוח שהובא כאן. הרבה כאב, אך גם לא מעט הנאה, יש במין עילגות כזו, זרות כזו, מין יכולת לפרסם דברים הנשארים אינטימיים במידת מה.

שתי מידות נעדרות היום מהאדם המערבי, וממילא גם מהישראלי. שתי מלים זרות לאוזן: טהרה וקדושה. שתי מלים המורות על כיוונים הפוכים ובכל זאת מטרתן אחת. 

הטהרה, כשמה כן היא: האיכות המטהרת. בה מביאים, במים ובאש, את כל התובנות, את כל המוסכמות. היא הפטיש הגדול העומד בכל רגע להחריב את עולמו של האדם, היא האש השורפת את כל החולשות והזיופים.

היא המשחררת הגדולה מהצורך באישור מתמיד מהחוץ ומתובנות הבאות בעתיו של הצורך.

אחריה באה הקדושה. מעטים המשתוקקים אליה היום ומעט שבמעט אפשר לדבר על אודותיה.

אך היא הקוראת לאדם בשמו, היא מחזירה לאדם את פניו, צלם אלוהים.  

 

שי טובלי

טיסת הבודד אל הבדידות

משנה: הכרחי, בעיני, שנגלה שחיפוש עצמי לא נועד ליצור או לגלות זהות. איננו מחפשים זהות. אנו מחפשים אחר ביעור הזהות, מפני שזהות היא לא משהו שישנו, היא לא משהו שייתכן

"האם אין מי שמבין?"

                                      [מלותיו האחרונות של ג'יימס ג'ויס]

ג'ו גראסי, שמת ושב אל בין החיים, היה שוטר בעל משפחה, שגדל בכנסייה הקתולית הרומית. החוויה שעברה עליו היתה כה עמוקה, עד שלא יכול היה לדבר עליה עם איש, כולל רעייתו, במשך ששה חודשים ויותר. "היתה זו תחושה כל כך מרגשת, יפה, מרחיבה מבחינה פנימית, עד שבכל פעם שניסיתי להביעה, חשבתי שפשוט אתפוצץ; אתמוטט ואבכה".

ג'ו יכול לזכור את העובדה, שלמעשה, חש כעס על כך שהושב אל החיים - כעס שאשתו יכולה היתה להבחין בו, אך הוא לא מצא את המלים המתאימות להסבירו. הוא מתאר את התקופה המוקדמת של נסיונותיו לשוב ולהיכנס לעולם כאילו היו אלה "ששת החודשים המתסכלים ביותר של קיומי". היתה לו תחושה, שהוא מתחיל את חייו מחדש, כמו תינוק, ובו בזמן הוא ניסה להיאחז בשלמות ובשלווה, שבהן חש כאשר היה "מת".

"התחלתי להתנגש בדברים ארציים, שאתה יודע, כמובן, שאינך יכול להימלט מהם - הם שם", הוא מודה. אחת ההתנגשויות הראשונות בין האני החדש שלו ובין העולם הישן, שבו חי לפנים, התרכזה סביב הטלוויזיה. "בשעה שהיתה מופיעה פרסומת, כמו פרסומת למוצרים קוסמטיים, לא יכולתי - הייתי חייב לכבות את הטלוויזיה, בגלל שהיה בה משהו מבוים, היא לא היתה נחוצה, היא היוותה זיוף. זה פשוט לא היה שייך, זה היה חסר ערך. עם כל צורה של אלימות, גם אם היה זה סרט ישן על ימי המערב הפרוע, הייתי חייב לכבות את הטלוויזיה, מכיוון שעבורי היתה זו נביבות לשמה. פשוט לא היתה שום סיבה שבעולם להראות אנשים הורגים אנשים. זה היה מתסכל, במיוחד כאשר המשפחה התיישבה בניסיון לצפות בטלוויזיה, ואבא קם ומכבה אותה כל הזמן! עד שלבסוף למדתי פשוט לקום וללכת לחדרי".

לבסוף, ג'ו מצא מישהו שעמו יכול היה לדבר, מישהו שיבין. "יש לי חבר קרוב מאוד, שהוא כומר, אנו קוראים לו האב ג'ים, שישב עמי לשיחה מספר פעמים. אני יודע שלא חווה את מה שחוויתי, אבל נדמה שהוא ידע על כך, הוא ידע על מה אני מדבר. הדבר החשוב מכל שעשה עבורי, היה לסייע לי להסתגל מחדש, לקבל את החיים, להבין שאני חי, שאני יודע שיש שם, ושאותו מקום יגיע שוב. ויש עוד הרבה כאן, ושאני נמצא כאן בעבור מטרה מסוימת, משרת איזו סיבה".

במלים שמזכירות יותר מכל את ההתעוררות הרוחנית-מיסטית המכונה "הארה", מתאר ג'ו גראסי את החוויה שעל סף המוות שעבר:

"היתה זו שקיעה מוחלטת באור בוהק, בחום, בשלווה, בביטחון.

לא היתה לי חוויה חוץ-גופית. לא ראיתי את גופי או מישהו אחר בסמוך לי.

פשוט נכנסתי מיד לתוך אור בהיר יפהפה זה.

קשה לתאר; למעשה, בלתי אפשרי לתאר. מבחינה מילולית, לא ניתן לבטא זאת.

זה משהו ההופך להיות אתה ואתה הופך להיות הוא.

יכולתי לומר: 'הייתי שלווה, הייתי אהבה'. אני הייתי הזוהר, הוא היה חלק ממני...

אתה פשוט יודע. אתה יודע-כל - והכל הוא חלק ממך.

זה... זה פשוט כל כך יפה.

זה היה נצח.

זה היה כמו שהייתי שם תמיד ותמיד אהיה שם, והקיום שלי על פני האדמה היה רק הרף-עין קצרצר".

              "אלוהים יברך את כולכם; אני שוב חש את עצמי"

              [מלותיו האחרונות של סר וולטר סקוט]

בעשורים האחרונים הביא המדע הזדמנות חסרת תקדים לאלפי אנשים רגילים, אשר בזמנים עברו היו הולכים אל מותם במסע שכיוונו אחד. בשובם לעולם, אנשים אלה מעריכים את יפי החיים כפי שמעולם לא העריכו קודם לכן. רבים מהם מצהירים שידע זה שינה את חייהם עד כדי כך, שחשו שהתעוררו משינה עמוקה. התגובה הנלהבת, שממדיה הולכים וגוברים, לדיווחים אלה של חוויות שעל סף המוות, עשויה להיות תחילתו של חשבון נפש עמוק ויסודי של תרבות המערב; תרבות שמושתתת על פחד קמאי מפני המוות, תרבות שלמה שמזינה את עצמה באמצעות שלילתו של המוות, עלולה לגלות יום אחד שאת תעודת הזהות שלה זייפו אבותיה, כשבחרו להגר לעולם חסר משמעות.

במקביל לתגלית המדעית המדהימה של חוויות שעל סף המוות, שהראתה שהמוות אינו יצור שעיר ומלוכלך, אלא הזדמנות "לחוש את עצמנו", התרחש בעשורים האחרונים מפגש נוסף עם הבלתי ניתן לידיעה. צעירים מערביים הגיעו להודו ונחשפו שם לאפשרות "לחוש את עצמנו" כאן ועכשיו, ללא תלות במוות הפיזי או במדען שיחזיר אותנו משם. אופציה זו היא נשמתה המקורית של התרבות ההודית, והיא מכונה, כאמור, "הארה", או "התעוררות". במילון אוקספורד "הארה" קיימת רק בהקשר לעידן הנאורות באירופה של המאה  ה18-, אולם הדמיון בין "הארה" ל"נאורות" כמוהו כדמיון שבין הפרשנות של אבן-שושן ל"הומוסקסואליות" ["תשוקה מינית סוטה" וגו'] לבין עצם המשיכה המופלאה והמסתורית בין שני גופים ביקום, ותהא צורת הגופים האלה אשר תהא.

זהותו של האירופי ה"נאור" בן המאה ה18- הצדיקה את הקיום שלה רק  באמצעות שלילת האחר (האחר, ה"לא-נאור", המאמין), ולכן, ככל זהות אחרת, היתה זהות תלויה; קח מהאיש ה"נאור" את האמונה הדתית, ואז מה יישאר לו להעיד על עצמו? אדם המכריז על עצמו שהוא "בעל זהות", לנצח יישאר חצוי, מחולק. אדם כזה אינו יכול להיות אדם שלם, מפני שהוא מה שהוא אך ורק הודות לעובדה שהכחיש את האחר. "הארה" היא השחרור מהצורך הכפייתי להיות "מישהו", מהמחשבה - שמקורה באשליה - שאם אין לך זהות, אתה לא קיים. ברגע שאין לך זהות, אין "אחר", חזרת להיות שלם, קיומך אינו עוד שכבות על גבי שכבות של תעתועי המחשבה, הוא פשוט מה שהוא, הכל פשוט מה שהוא; אחד שאינו ניתן לחלוקה.

ההקבלה שאני עושה כאן בין המסע אל המוות ובחזרה לבין ההתעוררות הרוחנית היא, להפתעתי, קדומה מאוד ומקורה במזרח. במזרח משתמשים בביטוי "טיסת הבודד אל הבדידות" על מנת לתאר הן את תופעת ההארה, הן את מותו של האגו יחד עם אשליית היפרדותו מיתר היקום, והן את מותו של הגוף הפיזי, עם השחרור של הרוח, כך שהיא יכולה לשוב למקור שהוא ביתה הנצחי. זוהי הקבלה בעלת פוטנציאל עצום להבנת תופעת החיפוש העצמי ולהבנת רעיון ה"עידן החדש" - ונראה שאכן הגיע הזמן לברר ברצינות מהן המשמעויות האינטלקטואליות-חברתיות-אבולוציוניות וכו', העולות מתת-התרבות הרוחנית האלטרנטיבית. אין זו סתם "אופטימיות קוסמית" או "שלום ואהבה". מפתה מאוד, מפתה מדי, לפטור את עצמנו מן ההתייצבות המסוכנת לפני מהפכת זהות בסדר גודל כזה, שרק מי שחווה אותה על בשרו מסוגל לתפוס את עוצמתה ואת מעמקיה; רעידת אדמה, 10 בסולם ריכטר, לכל הפחות, או כפי שתיאר זאת אדם ש"חזר משם":

העולם כולו בוער באש,

העולם כולו עולה בעשן.

העולם כולו בוער באש,

העולם כולו רוטט.

אדם ששב מן החיפוש העצמי אל החברה כמוהו כאדם ששב מן המתים. אולם שלא כמו המת שחזר, האדם היודע את עצמו מכיר בכוחו ומביא אחרים להכיר בכוחם. במובן מסוים הוא כבר מת, מפני שהוא נטול זהות, נטול "אני", אולם החופש הזה - שבלהיות מת בין החיים - יוצר טרנספורמציה בשדה התודעה של העולם כולו. לחברה היה הרבה יותר קל, כמובן, אם אחד כזה היה נשאר בהימלאיה, בתנוחת לוטוס, ושותק את עצמו לדעת, אולם המפגש של המזרח עם המערב הצית חזון חדש, שלפיו על האדם "להיות בעולם, אך לא להשתייך אליו". או, במובן אחר, כפי שנכתב ב-The Natural Death Handbook: "לאלף את המוות, להביאו הביתה ולגרום שלא יהיה עוד מקור של חרדה, זהו אחד האתגרים הגדולים של העידן... בהדרגה, המוות יכול לבוא לכדי אחיזה במקום שבו עמד לפנים - באמצע החיים". אדם בעל זהות אינו יכול לראות מוות באמצע החיים.הזהות אינה יכולה להרשות לעצמה למות; היא פשוט אינה יכולה להביא בחשבון את הסוף של עצמה. רק מי שהיה עד למותו שלו, יכול לראות שהמוות אינו מוות, אינו סוף, כי אם רק דלת שמאחוריה ממתינה, כאן ועכשיו, הישות האלוהית.

                 "אני עושה מאמץ אחרון שלי להחזיר את האלוהי 

                שבי אל האלוהי שביקום"

                [מלותיו האחרונות של פלוטוניוס]

אין דבר כזה, "קהילייה רוחנית", ממש כשם שאין דבר כזה, "זהות רוחנית". אם אדם מחזיק בזהות רוחנית, פירושו של דבר שהוא שוב תלוי; תלוי בלא-רוחניים כדי להתקיים. מה שעשוי להיראות כלפי חוץ כ"קהילייה" או כ"עדה", מבפנים אינו אלא אינדיבידואלים, וממילא מה שמתחוור לכל אחד מהאינדיבידואלים האלה (השפה מכשילה אותי כאן) הוא שיש רק אינדיבידואל אחד שקיים. כמו שיונה וולך כותבת:

הרי היית כל אדם כל אחד

הרי הייתי כל אדם כל אחד

הרי הייתי כל אדם האחרון שבהם

הרי הייתי כל אדם

כל אדם.

כמו הסיפור של ג'ו גראסי, כך גם הסיפור של רוב המחפשים. אתם רואים את בניכם ואת בנותיכם יוצאים למסעות בהודו, מצטרפים למורה רוחני, "מתרגלים" מדיטציה, ומכיוון שהחוויה הזאת אינה קשורה במלים, ברעיונות, בתיאוריות, בדעות ובאמונות (ואלה, למעשה, הרכיבים העיקריים בתבשיל הבאוש הקרוי "זהות"), מכיוון שהחוויה הזאת אינה נוגעת לתקשורת בין זהויות, בין פרסונות, אתם נכשלים שוב ושוב בניסיון להבין אותה. המחפשים נשמעים עילגים, או שהם בכלל אילמים, או שהם רואים שהתהום פעורה והגשר איננו. מצד אחד, אלה מהם שחווים את רחבותם האינסופית של החיים - ורואים שהאגו אינו אלא הבל של זיכרון, אד חולף של בורות - יודעים דבר-מה עצום ובלתי ניתן לשיעור, ומצד אחר, מי, למען השם, רוצה להיות הדובר של המחפשים או המוצאים? גם אם היתה זו קהילייה, היא אינה זקוקה לדוברים, מפני שרק מי שתלוי באישורם של אחרים ובתמיכתם, ממציא לו דוברים. ומעבר לזה, על מה ידברו? כי במקום שאין זהות, אין מלים.

ובכל זאת, אני מתעקש כאן לצייר לכם דיוקן חיוור של המסע פנימה, שהוא גם מסע של מיתה והוא גם מסע של חיים חדשים. הכרחי, בעיני, שנגלה שחיפוש עצמי לא נועד ליצור או לגלות זהות. איננו מחפשים זהות! אנו מחפשים אחר ביעור הזהות, מפני שזהות היא לא משהו שישנו, היא לא משהו שייתכן. היא פצע פתוח, היא משהו שחסר. היא מורה על הגירעון ולא על היתרון. מה שנראה כלפי חוץ כתהליך של שיפור עצמי, של "תוספת" לאישיות, הוא מבפנים פעולה מתמדת של ויתור והתקלפות. מכיוון שהאדם המחפש את עצמו מגיע אל החיפוש מתוך החברה, מתוך ההתניה העמוקה שעלינו "להיות משהו", "להיות מישהו", להתחיל בנקודה A וממנה "להתפתח" לנקודה B (ורק אז אולי אפשר יהיה להתחיל לחשוב על נקודה C...), הוא מתקשה לתפוש את הפוטנציאל העצום של עצם היותו כאן ועכשיו. הוא בא כדי להשתפר, והמורה הרוחני אומר לו: "אתה כבר מי שאתה מחפש" או "אין שום דרך להגיע אל עצמך האמיתי. אתה הוא כבר עצמך האמיתי!" מבחנו היחיד של החיפוש העצמי, אם כן, הוא עד כמה אנו מוכנים להיכנע לאמת פשוטה וטהורה זו. וכניעה משמעה ראייה חודרת וכוללת של אשליית הזהות; ראייה שכל מה שצברנו כזיכרון, כידע, כניסיון, אינו אנחנו. ואני יודע שקראתם את המשפט האחרון והתמונה שראיתם לנגד עיניכם היתה פרטים אלה או אחרים, שי טובלי או בנימין נתניהו, שיצרו לעצמם זהות. מה שאני מדבר עליו הוא האקט של כלל האנושות, הטבוע בתאי המוח כניסיון וכידע וכזיכרון של מיליון שנה - המוח שלנו אינו מוח פרטי, ואיננו מחזיקים בזהותנו. איננו בעלי הבית. הבית הוא בית אוניברסלי, עתיק יומין, ולכן החיפוש העצמי אינו אקט למימוש עצמי, למימוש פרסונלי. אם המחפש משתחרר למען עצמו, הוא אינו יכול להשתחרר. השחרור הוא למען הכלל, למען השלם, למען האבולוציה של המין האנושי. השחרור הוא למען האהבה.

                            "כעת אני רוצה לחזור הביתה"

                            [מלותיו האחרונות של וינסנט ון-גוך]

בתסריט של מייק לי לסרט "עירום" מצאתי את הקטע הבא:

(ג'וני נעמד ומצטרף לבריאן. הם מביטים מבעד לדלת הזכוכית).

ג'וני: ומה זה מה שהולך כאן בתא הגזים הפוסט-מודרניסטי המסוים הזה?

בריאן: כלום. הוא ריק.

ג'וני: אז על מה אתה שומר?

בריאן: חלל.

(ג'וני צוחק).

ג'וני: אתה שומר על חלל? טוב, זה טיפשי, לא? מישהו יכול לפרוץ לשם, לגנוב את כל החלל המזורגג, ואתה לא תדע שהוא נגנב, נכון?

בריאן: נקודה טובה. לילה טוב.

שומרים על חלל - זוהי תמונת המצב המאפיינת ביותר של האנשים הצעירים סביבי. אם הייתי בונה את התסריט כולו סביב הסצינה הזאת בלבד, ודאי הייתי עושה זאת כך: כמה מבוגרים עומדים בפתח ושומרים על החלל. באה חבורה תמימה למראה של צעירים, והמבוגרים קוראים להם ואומרים להם: בואו, בואו, אנחנו גמרנו את המשמרת שלנו, אנחנו רוצים עכשיו לחזור הביתה, אבל אתם, עכשיו הגיע תורכם. תורנו למה? תוהים הצעירים. תורכם לשמור, משיבים המבוגרים. לשמור על מה? מציצים הצעירים במבוכה מבעד לדלת הזכוכית. לשמור על החלל, כמובן, מתרגזים המבוגרים, וכשהם רואים שהצעירים עוד מתמהמהים, הם מאבדים את הסבלנות ואומרים להם: תראו, אתם עוד צעירים, אתם לא יודעים, אבל כשאנחנו היינו בגילכם, אמרו לנו המבוגרים לשמור על החלל, וכדאי לכם לסמוך על המבוגרים, כי הם יודעים כל כך הרבה יותר מכם. את זה אנחנו אומרים לכם מניסיון. עובדה, שמרנו על החלל והנה תראו מה יצא מאתנו! אז עכשיו תורכם, תודה ולהתראות!

אנחנו שומרים על החלל מקדמת דנא, ולכן מהפכה זו של אינדיבידואלים חופשיים לנפשם ועירומים לנפשם היא כה מסוכנת לחברה ולתודעה הקולקטיבית. אין כל צורך להקים מפלגה, מפני שגם הפוליטיקה היא חלק מהחלל הזה. חיפוש עצמי פירושו, פשוט, להטיל ספק, לשאול למה, בשם האלוהים, עלי לעמוד ולשמור על חלל ולראות איך החיים חולפים לנגד עיני? ואני כל כך שמח שבניגוד ל"כתבים הרוחניים", המתארים את החופש כ"ריק", כאן יש לנו הזדמנות להראות שהזהות היא ריק, היא לא-כלום. החוויה של ג'ו גראסי היתה חוויה של מלאות, של גודש אשר עולה על גדותיו, ואילו החוויה של צעירי שנות האלפיים היא חוויה של חלל אינסופי מכאיב בחוסר התוחלת שלו, חלל של תשובות מוכנות מראש, של "הכל ידוע והכל צפוי" ושל ביטחון ונוחות, כמעט כמו החלל ברחם, עם מי השפיר וכל זה. חלל שמנסים למלא מתוך ייאוש עצום, מתוך בולמיה, והוא כל הזמן מתרוקן, כל הזמן מתרוקן, מפני שהעבר, בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב, אינו תשתית יציבה לבנות עליה משהו, הוא מתפרק כל הזמן, מתנפץ, נאבד. מפני שהעבר איננו כאן.

                        "אני נח. מנוחה זו היא נפלאה;

                       יפה יותר מכפי שמלים יכולות לתאר."

                       [מלותיו האחרונות של ג'ון אריקסון]

אני נזכר במשל הנפלא הבא:

פעם חלם צ'ואנג-טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח בעצמו ועושה מה שלבו חפץ. הוא לא ידע שהוא צ'ואנג-טסה. לפתע הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג-טסה שאין לטעות בו. שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'ואנג-טסה, או צ'ואנג-טסה בחלומו של פרפר.

הסיפור הידוע הזה הוא סיפור על בלבול בזהות. בעולם הרוחני לא ייתכן בלבול בזהות, מפני שאין זהות. היום אנחנו חיים בעידן שבו ה"מציאות" נטרפת ב"דמיון", והגבולות בין הווירטואלי ל"ממשי" מתמוססים. נכון? לא נכון. בעולם הרוחני, הווירטואלי והממשי אחד הם, מעולם לא היו גבולות ביניהם. מעולם לא היו גבולות בין צ'ואנג-טסה לבין הפרפר. הממשות היחידה היא מעבר לזהויות, גבולות והפכים. היא אינה חצויה ואינה חלקית. המחשבה, אותו זרם בלתי פוסק שאנו כה משועבדים לו, כה מעריצים, לעולם לא תוכל לתפוס ממשות זו, מפני שהיא בלתי נתפסת. חשוב מאוד להבין זאת, כאשר הקוראים מנסים לפצח באמצעות המחשבה את מה שנכתב כאן, מכיוון שהזהות היא המחשבה, ולכן בלתי אפשרי לחשוב על אי-מחשבה, או, במלים אחרות, לחשוב על החופש מזהות.

אני מזמין את הקורא להתבונן יחד אתי, עכשיו, ב"זהות שלי". אין זו רק הזהות שלי, זוהי הזהות של כולנו. אנחנו אומרים על "שי טובלי" שהוא יהודי וישראלי, שהוא צעיר בן 23, שהוא עיתונאי וסופר, שהוא גבר. נתמודד אפילו עם הטענה שהוא הומוסקסואל ואולי נהיה אפילו נועזים יותר ונתבונן בטענה שהוא "רוחני". אחר כך עלינו להתבונן במכלול, מפני שאנו נוטים להאמין ש"שי טובלי" הוא אישיות, הוא דמות בפני עצמה, המשתפרת ומתקדמת, מזדקנת ופועלת.

שי טובלי, מקרה מבחן. דבר ראשון, מובן לכולם ששם הוא רק שם, שנתנו לו הוריו, ולכן לא ייתכן שהוא עצמו יהיה השם, השם הוא רק סמל, כפי שהמדינה (עוד המצאה) אינה הדגל. יהודי וישראלי? אני במפורש אומר שאינני יהודי ואינני ישראלי. מי שאני באמת אינו דת או לאום. זהו רק רעיון שאני יכול לקבל על עצמי או לדחות מעליי, מלים, אידיאל, פרויקט-על שאינו שייך לי. אתם מבינים, בראשית לא היו מדינות ולא דתות ולא לאומים ולא שום דבר מהדברים המחרידים והאיומים האלה. והמחשבה חילקה את העולם ואת בני האדם למדינות, לדתות, ללאומים. המחשבה הפרידה בינינו, ואנחנו הזדהינו אתה. האם אנו רואים שההפרדה הזאת היא הפרדה של מחשבה ותו לא? לא, כבר לא, אנחנו משוכנעים שזו מציאות קיימת, נלחמים עליה, הורגים בשמה. אינני עומד לדבר כאן על כל הטירוף המחליא הזה, שפוליטיקאים ומנהיגי דת עושים בו שימוש ציני נורא, רק חשוב עד מאוד לומר שכל מי שמזהה את עצמו עם המחשבה, כל מי שמאמין שהוא - זה מה שהוא חושב, אחראי על כל הקטסטרופה הזאת שנקראת העולם של שנת 2000.

הגיל והמין אף הם סמלים ריקים שעיצבה המחשבה. מעבר לחוויה הפיזיולוגית של הגוף, מעבר לעובדות הפשוטות, עיבדה המחשבה שדה שלם ומתוחכם של התניות ומגבלות, שדה כה צפוף עד שבקושי נותרו חרכים לצפות בעדם במציאות של הרגע הזה. אדם שאינו מזדהה עם המחשבה "אני בן 23", אינו יכול להזדקן לעולם. אדם שרק צופה במחשבה "אני גבר", אינו כפוף עוד לכל הרעיונות הטיפשיים המציפים את ההכרה ומעוררים קונפליקטים חסרי תוחלת.

והאם אני הומוסקסואל? אין לצעירים בימינו דבר מתיש יותר מהניסיון לקבע להם זהות מינית. הם מרגישים שהם חייבים כותרת. הם מכנים את עצמם "הטרוסקסואל", ואז נלחמים בכל מיני משיכות כלפי גברים ומדחיקים אותן. הם לא מבינים איך ייתכנו הפרצות האלה. הם אינם יודעים שברגע שנשברת הזהות, מותר להיות הכל, מותר להיות יהודי, מוסלמי ונוצרי ובאופן סימולטני; מותר להיות גבר, אשה וכלב ובאופן סימולטני. והמחשבה שמגדירה את עצמה "הומוסקסואל", האין היא עוצרת את הזרימה, את ההתפרשות, מדוע היא בוחרת? מדוע היא חופרת לעצמה בור קטן ומתכנסת בתוכו, עורכת מצעדי גאווה וסוחבת כל ימיה את הפצע עם ההורים?

כך הפסקתי אני להיות הומוסקסואל (וגבר צעיר, ועיתונאי). מה שאני - אם תרצו, הזהות שלי - מצוי מעבר לגבולות המחשבה המחלקת, המפרידה, ולכן אי אפשר לדבר בו. הוא מודעות טהורה, נטולת בחירה, שלא ניתן לכנות אותה אפילו "רוחנית", מפני שאפילו רוחניות היא מגבלה. כדי לפגוש אותי באמת, האדם מוכרח ללכת מעבר לכל מה שהוא יודע.

זהות, כבר אמרנו, פירושה לחשוב שאני יודע מי אני, ואני יודע מי אני, כי אני חושב שאני יודע מי האחר. זהו מצעד של איוולת, אבל התניה כה עמוקה משכנעת אותנו שלהיות בעל זהות פירושו להיות אדם. הפחד מאיבוד זהות מופיע בספרות ובקולנוע שלנו. במקום לראות שהזהות עצמה היא פחד, אנו מקווים להאמין שהזהות הופכת אותנו לאנשים "נאורים", לאנשים מתקדמים, לאיים של ציוויליזציות. וככל שהזהות שלנו מעובה יותר, כך אנחנו נעלים יותר - לאפריקאי בג'ונגל יש פחות זהות, הוא פחות פיקח, הוא פחות מסובך, פחות מורכב. הוא לא צריך ללכת לפסיכולוג. אבל לנו יש אישיות - הו, לנו יש אישיות, וגם תת-מודע, ואנחנו הולכים אתם כל שני וחמישי לפסיכולוג כדי לחזור אל תסביכי הילדות שלנו ולראות איפה אפשר לשפר ועוד ועוד לשפר, העיקר לשפר, מהר מהר לשפר - את מה? את תכולת החלל.

פסיכולוגיה חדשה חייבת להיוולד, פסיכולוגיה של האדם השלם, שאינה מנסה לבנות זהות, כי הזהות כמוה כדיקטטורה. תחת משטר דיקטטורי האדם אינו יכול לבטא את עצמו, אינו יכול לנוע בחופשיות, על חייו מעיבים הדחקה, אילוף, כניעה, של כל מה שהוא. לאנשים כשלעצמם אין כל ערך אלא בעצם ההשתעבדות לרעיון אחד, למסגרת אחת, לתכנית כוללת אחת. מה שנחוץ הוא אנרכיה. רק אנרכיה פנימית משכינה סדר והרמוניה, שקורים מאליהם, ללא כפייה.

            "קריטו, אנו חייבים תרנגול לאאוסקולפיוס.

            אל תשכח זאת".

            [מלותיו האחרונות של סוקרטס]

צמיחה וגדילה תלויות בעומק המיתה שלנו, ולא בעומק החיים. זוהי נקודת הראות של המסע הרוחני -  עד כמה אפשר למות, עד כמה אפשר לו לאדם להתנער מן המגבלות שהוא עצמו יצר וטיפח בכוח המחשבה, עד כמה אפשר לחיות ללא זהות, אפילו ללא עקבות של זהות. והמורים הרוחניים חוזרים ואומרים, שמהחיפוש העצמי איש לא חוזר. אף אחד אינו יכול לשוב משם. לכל היותר, אתה יכול להשאיר את עצמך שם, שרוף בלהבות. ומה ששב אל בין החיים הוא החופש. רק חופש.

התנועה במערב לקראת המוות הולכת ומתעצמת, ערב המילניום הבא. אנשים מתים בחדרי הניתוחים ושבים בחזרה, נושאים בלבם הבנה חדשה שדבר לא קיים מלבד אהבה (זהות לעולם אינה יכולה לאהוב; היא יכולה רק להפריד). ואנשים מתים בהימלאיה, או בפונה, או בגואה, ושבים בחזרה וגם להם, אש מכלה בלבם. הטענה האחרונה שאטען במאמר זה היא שהמסע הרוחני הוא האקט היחיד שעשוי להביא את האנושות אל שלב חדש באבולוציה, ובמובן מסוים, להביא את האבולוציה אל קיצה. האקט של השלת הזהות, כמו שנחש משיל את נשלו כדי "להיוולד מחדש", הוא האקט הראשון והאחרון. ורק עם אקט זה ייתכן גן עדן עלי אדמות.

כפי שחלקנו עשויים לראות, האנושות עוברת תהליך שבתחילתו אלוהים עמד מחוצה לה - כלומר, המחשבה העמידה את אלוהים מחוץ לאנושות. הכמרים והפוליטיקאים, הרבנים, הממסד כולו, דאגו להעמיד אל קנא ואכזר מחוצה לנו. אולם כעת הדתות מתמוססות, האמונות, האידיאולוגיות. וניטשה אמר שאלוהים מת, ואין בזה כל רע. כי מי שמת הוא האלוהים החיצוני. כעת על אלוהים להיכנס פנימה. עלינו, בני האדם, להפוך להיות האלוהים, עלינו להיות הדבר היחיד שקיים. איש מאתנו אינו תלוי עוד באחר - לא לשם הגדרת זהותו, לא לשם אישור וקבלה ולא כדי שתהיה לו סמכות אחרת, אור אחר, על פניו. הצו החדש הוא: לא יהיה לך אלוהים אחר על פניך. כי בימים האלה אין גורו ואין חסיד, אין מורה ואין תלמיד. אתה הגורו, אתה המורה, אתה הוא כל מה שיש!

 

גדי ברינקר

סדקים

משנה: גיליתי שאני חי בעולם שלא ממש קשור אלי, ש"אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע והשפה הזו אינה שלי". היש שפה אחרת? אני מאמין שכן. האם אגיע אל החוף האחר הזה בימי חיי, ברחובות עירי? לא חושב

אתה כבר לא ממש יודע איפה זה יכול לתקוף אותך. אולי ביום בהיר, השמש בשמים, בדרך אל הבנק. אולי בתוך סערת גשם, לילה, ירח חצי מלא, חוזר ממקום העבודה הזמני. לרגעים, זה עלול להכות בך בעודך מחכה לכוס המיץ, עומד ליד דוכן ארעי מעץ. אולי מטייל על המדרכה, זה ימחק אותך בין צעד לצעד, בשבריר השנייה שבין מגע נעל ימין במדרכה האפורה למגע נעל שמאל. ברגע שעלית על השביל הזה, יהיה לך קשה לרדת ממנו. משהו דוחף אותך קדימה, הכל נושר ממך, דברים ברורים לגמרי הולכים ודוהים ובסוף חומקים מגבולות ההבנה. אתה כבר לא יודע מי אתה, אתה לא מבין איפה אתה נמצא, טיפת גשם נושרת מהעץ והחוויה הזו מאיימת למוטט אותך. ברוך הבא לאמת, חבר, נדמה שהשביל ממלמל בשפה נשכחת, בתדר שונה מהמקובל. אתה יכול לגייס את כל מנגנוני ההגנה, אתה יכול לדבר אל עצמך בכל שפה שאתה מכיר, אתה יכול להיאחז בשלטי הרחוב, לחבק חבר שמטייל לצדך, לכרוע ברך ולהתפלל. מה שלא תעשה, אתה יודע בבירור שהכוח שעומד מולך חזק ממך עשרות מונים. אתה גם יודע שאם תיכנע לו, ספק אם תוכל להמשיך במסלול ההליכה. אתה תתמוטט על הרצפה, תרים את הראש לשמים. תבכה? תצעק? תיאנק? מה שלא תעשה, לא יהיה לזה צליל לגמרי אנושי. זה לא מכאן, הצליל הזה. לא מהתקופה הזו, לא מהשפה הזו, לא מהתרבות הזו, לא מהעבר שלך, לא קשור לשם שלך, למי שאתה חושב שאתה. הצליל הזה, אתה מבין, קשור לשמים. אולי אפילו לא לשמים, אולי לחלל, אולי לכל דבר שקיים. אולי הוא סתם קשור ל"קיים", אולי הוא לא קשור לאיזשהו משהו שקיים. כמו זיכרון נשכח, אתה מבין שאתה שייך לכל זה, אבל ההבנה הזו יכולה בקלות לסנוור אותך, היא יכולה למחוק אותך, את כל תעשיית הקרטון שטרחת לבנות סביבך רק כדי להסתיר את הידיעה הזו. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה הרבה יותר מסתורי מכל דבר שאתה יכול לאחוז. כל כך מסתורי, רק תנסה לגעת בזה והיד תישמט אל תוך תהום. כף הרגל מגששת אחרי המדרגה הבאה, אבל המדרגה נמצאת נמוך ממה שהגוף שלך חשב ולרגע, רק לרגע קל, אתה לא בתוך משקל. אתה שם.

בתוך הבודהה מיינד הבודהיסטי, ההווה הנצחי הנוצרי, הגודהד של מייסטר אקהארט, המודעות הקוסמית המודרנית, מטריצת העל הסייברפאנקית, הבלתי אפשרי של ז'ורז' בטאיי. ט"ס אליוט קרא לזה הנקודה הדוממת מאחורי העולם המסתובב. כך או כך, כל מינוח מסגיר את המוגבלות של השפה, את הנסיונות הקיקיוניים של בני האדם לגעת באותו מקום. המקום. לא רק זה, אלא שהמקום הזה מנפץ. הוא מנפץ כי אנחנו מתחבאים מפניו. בתוך ערמות גרוטאות, צבעים עכורים, מכסי פח חלודים, מסמרים עקומים, שמות בדויים, גאווה ומעשים. כל זה רק כדי להתגונן, רק כדי להתחמק מפירור האמת, השברירי, הבוהק, זה שבכאב מפלח את הכמיהה, זה שחורך את גבולות ההבנה.

"לראות עולם בגרגיר חול, גן עדן בפרח בר, להחזיק באינסוף בכף ידך, ובנצח בשעה". ויליאם בלייק ידע על מה הוא מדבר כשאמר שברגע שדלתות התפיסה יוברחו, המבט יוביל אל עבר האופי הנצחי של ההוויה. ג'ים מוריסון, מהלהקה המיתולוגית ששאלה את שמה מאותו שיר של בלייק (בתיווכו של אלדוס הקסלי, אולי, וספרו דלתות התפיסה שעסק בחוויית המסקלין) מת ממנת יתר של סמים, בעודו שוכב באמבטיה, אם אני לא טועה. הוא הרס את עצמו, נזדעק, חצה יותר מדי קווים, דיבר עם אינדיאנים, פרץ אל הצד השני. אבל אולי מוריסון הוא גיבור, גיבור מזן מוזר, אולי מת כי ניסה לפלס את דרכו החוצה מתוך עולם המלים, אל תוך עולם אחר, אל תוך מחוזות נשכחים, מקומות שבהם אתה מדבר עם הרוח, עם האבנים, חשוף לאוויר, מודע לאפסיותך, לזמניות השברירית שלך. באחד מקטעי השירה המדהימים שלו, מוריסון כותב ש"אירועים מתרחשים מעבר לידיעה והשליטה שלנו. חיים את החיים שלנו בשבילנו. אנחנו רק יכולים לנסות ולשעבד אחרים". היום, אנחנו לא ממש מתעמתים עם זה. קיסרים בקופסאות בטון ופח, עבדים של "חיית המתכת, חיית הברזל" (מאיר אריאל), שותפים פעילים בתרבות שלא קשורה לכלום, רק לתרביות התרבותיות שלה עצמה. מוריסון איתר סדקים. בתמימות, הוא חשב שהרבה אנשים מאתרים אותם. "הרעיון של 'האדונים' מתחיל להיווצר בכמה מוחות. אנחנו צריכים לגייס אותם לחבורות של תופסים שתרים במבוך במהלך ההופעות הליליות המסתוריות שלהם. לאדונים כניסות מיוחדות, והם יודעים להתחפש. אבל הם מסגירים את עצמם בדרכים קלות. ניצוץ אור גדול מדי בעין. תנועה לא נכונה. מבט ארוך וסקרן מדי". נשמע מוכר? לא ממש, אה? בכל זאת, אולי דומה קצת ל"חיוך הריק" המפורסם של סכיזופרנים, חיוך שנדמה שאומר "ידיד יקר, זה הכל רק משחק. איכשהו, באיזה עולם אחר, נסתדר אחד עם השני".

רגע, שנייה. אולי אני לא בסדר? אולי אני סובל מאיזושהי, איך לומר, הפרעה? אולי הכל בעצם בסדר, אולי החיים בשיאם ורק לי נדמה, משום מה, שאני, וכמותי רוב בני האדם שמסביבי, אוטומט חרדות ממונע למחצה שלא ממש מחובר לשום דבר?

עד בוא הסדקים, חייתי חיים נורמליים למדי, אולי עם מינון קצת גדול מהמקובל של מתח פנימי ואלימות. באיזשהו מקום, אני מניח, ידעתי שיש משהו אחר. בהדרגה, נכנסתי (והכנסתי את עצמי) לכל מיני מצבים שחורגים במעט מהמקובל. ריצה למרחקים ארוכים, מוסיקה תעשייתית, סקס (בווריאציות שונות מעט מהמקובל), סמים (פסיכדליים, בעיקר). הסדקים החלו להופיע על הפרצוף התרבותי שלי, הוא בהה במראה ונחרד. היצור החביב והמנומס שהשתקף מהמראה לא היה קשור לחללים הפנימיים שהלכו ונפרצו ונדמה שחשקו להקיף את השמים. אז מה, חוויתי הארה? לא. חוויתי גלות. גיליתי שאני חי בעולם שלא ממש קשור אלי, ש"אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע והשפה הזו אינה שלי" (דרידה). היש שפה אחרת? אני מאמין שכן. האם אגיע אל החוף האחר הזה בימי חיי, ברחובות עירי? לא חושב, וזאת בכלל לא העיר שלי. אולי יקרה משהו בסוף המילניום, רק שדי קשה להאמין לזה, אה? דור או שניים אחורה, דובר על "זרות" או "ניכור". המושג הזה, עושה רושם, כבר לא לגמרי חל על דור היצורים של סוף המאה העשרים. צריך לחפש מושג אחר. "חייזרות" אולי? כל כך אבודים במארג תפל של שפה ורחובות אספלט, אימג'ים טלוויזיוניים ודפוסי התנהגות נבובים, אין לנו אפילו חצי מושג מזוין מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, וכשנדמה שאנחנו רואים כבר צל חיוור של אור בקצה המנהרה, ברור לגמרי שזה כל כך לא קשור למקום שבו אנחנו נמצאים, שספק אם אנחנו בכלל יכולים להגיע לשם בלי לאבד באופן מוחלט כל זכר למה שאנחנו עכשיו, כולל את השם שלנו, למשל.

נדמה שאנחנו נמצאים ברגע ייחודי למדי בהיסטוריה האנושית, עם הרבה תקווה, אבל זו כנראה אשליה. התודעה הקולקטיבית, לפחות בנתחים נכבדים של העולם המערבי, מנווטת את עצמה למקום שבו היא משוחררת מכל פרמטר של מסורת, מכל תפיסה מנורמלת של מציאות, מכל מחסום אובייקטיבי (כמו מחסור באוכל, למשל). העולם צורח וזועק עד השמים, מתחנן שנהפוך את החיים שלנו לפסטיבל אחד, ענקי ומטורף. איכשהו, זה לא קורה. אולי בגלל שאנחנו מקובעים ב"שלשלאות יצירות המוח" שלנו (בלייק, פעם שלישית אסיד). ברחבי העולם צצות תיאוריות ניו-אייג'יות כמו פטריות אחרי הגשם (לפני המבול?) שמנסות להסביר איך לעזאזל הגענו לאן שהגענו ומה אנחנו עושים מכאן. רופרט שלדרייק, הביולוג הבריטי, מדבר על שדות מורפוגנטיים, חללי אינפורמציה מופשטים שמתבטאים בהתנהגות של יצורים ביולוגיים. טרנס מקנה, הנביא הפסיכדלי התורן, חוזה אפוקליפסה מטורפת, "תחייה ארכאית" שלבסוף תוביל לשינוי אונטולוגי בסיסי בתפיסה ובהתנהגות האנושיים. אפילו יש לו תאריך (2012). אפשר כמובן להתייחס לדמויות האלה בספקנות המדעית הראויה, אבל בשביל בן המאה העשרים, שבקושי מבין למה הוא לובש את הבגדים בבוקר, ובוודאי לא מבין למה הוא ממלא את הוראותיו של איזה בוס מזדמן ובאמצעותן שולף שטרות נייר מקופסת מתכת, באמצעות כרטיס פלסטיק, כדי שיוכל לאכול, הצורך באיזושהי מערכת שתספק לו הסבר גובל בנואש. כל תודעה שמגיעה לרמת מודעות מסוימת, עושה רושם, נתקלת באופי הקיקיוני של המציאות החברתית ומגיבה באיזושהי צורה (ייאוש, בדרך כלל). מתי יוביל המומנטום הזה לרחוב קרנבלי וחיים המורכבים מאיזשהו צחוק שיכור, חסר כובד ראש וחשיבות עצמית? ואולי, למעשה, זה לא יקרה? אולי האינרציה התרבותית והמבנים ההתנהגותיים שלנו יושבים לנו ממש חזק בגולגולת, אולי לא נצליח לשנות אותם באופן יצירתי ובונה, ובאיזשהו שלב כיוון הזרימה הנוכחי פשוט יחסל אותנו? זה הרי מגיע, זיהום אוויר והכל...

באיזשהו מקום, השאלה היא שאלה של סולידריות. אפשר לנקוט גישה שאומרת שהכל בסדר. הפוליטיקאים, הטלוויזיה, התיעוש, ההיי-טק, המבטים המנוכרים של האנשים באוטובוסים, זיהום האוויר, הדיפלומות, המוסדות, החינוך. איכשהו, הגישה הזו לא ממש משכנעת. משהו קורה, עושה רושם. בין שמבחינים בכל התנועות הרוחניות שצצות ברחבי הגלובוס, בנהירה ההמונית של ישראלים יוצאי צבא להודו, בין שמבחינים במונחים אנתרופולוגיים משמימים כמו דור ה-X. מתי, בפעם האחרונה, יצאתם לרחוב ונופפתם בידיים כלפי השמים? אם שוטר לא היה עוצר אתכם על התנהגות שאינה ראויה, אם הבוס שלכם לא היה מפטר אתכם על הבעת חוסר אחריות, אם השכן לא היה יוזם אשפוז פסיכיאטרי כפוי, כי אתם מפריעים לו לשלוות הנפש, אם לא הייתם נדרסים, לגמרי במקרה, אולי הייתם יוצאים מזה איכשהו. סמים? לך תסביר לפסיכולוג שאתה לא ממש מרגיש שאתה חי. פרנויה? מה, זה לא ברור שמסתכלים עליך? אלפי מנגנוני בקרה קטנים שעוקבים אחריך מהרגע שיצאת לעולם ועד שאתה מדדה אל הקבר. אתה הרי אפילו לא לגמרי בטוח שאתה באמת אוהב קוקה קולה, אבל אתה בכל זאת מזמין את זה, אולי כי בפרסומות אנשים צעירים רוקדים בחוף הים, נוסעים במכונית עם גג פתוח...

אז בכל המהומה הזו, די טבעי שאתה לא ממש יודע מי אתה. רק מה, אם תיקח LSD, אם תהיה לך התפרצות פסיכוטית, אם תתחיל לחלום חלומות מטורפים ואינטנסיביים ותתעורר למציאות דלוחה, אם סתם כך, פתאום, בלילה, תנפץ איזו שמשה של אוטו רק כדי להרגיש את הדם, את הזכוכית ואת הקור על האגרוף. מה תעשה? איך תפגוש את עצמך? באיזה צד, בדיוק, אתה משחק? בצד החלום או בצד המציאות? ואיזו מציאות, בדיוק, זו המציאות שאתה חי בה? אולי אתה חי בסרט הלא נכון, אולי זה לא אתה שכתבת את התסריט, אולי כבר חטפו את הנשמה שלך מזמן ושתלו במקומה משהו אחר? צריך להפציץ את אולפני המציאות, טען הסופר האמריקאי ויליאם בורוז, שמת בשנה שעברה, בגיל 83. בורוז, שחלק ניכר מספריו מבטא נופים מנטליים שנחשפו כתוצאה משימוש מסמים, כתב גם ספר בשם: "החינוך שלי  -  ספר חלומות". בניסיון נואש לאתר בקיום האנושי פוטנציאלים רגשיים וחווייתיים אבודים, בורוז כתב וכתב והמוטיב הבולט בכתיבה שלו הוא שליטה, התחושה הקשה של אדם המרגיש שהוא מאוכלס על ידי "פרזיטים מוחיים מוונוס" החוסמים את דרכו במסע אל עבר הארצות המערביות. תחושה קשה של גלות, ובאיזושהי פינת מסתור בעולם הפנימי מפעמת תובנה חריפה של חופש המובילה לשאלה הבלתי נמנעת: "מה הכניס אותנו לתוך הגוף? לתוך הזמן? לתוך חרא?". תודעה בגלות מעצמה, מוקפת בדברים לא לה, מנותקת לחלוטין מאיזושהי זיקה אמיתית לעולם סביבה. דיוקן עצמי של הטירוף המודרני.

בעוד אני כותב את השורות האלה, אני נתקל באיזה קול פנימי שממלמל ביקורת חריפה. אולי אני פשוט צריך לקחת כדורי הרגעה, הוא אומר, אולי נקום בבוקר לעבודה, נתעלם מהחלומות ונחזור לראות את המציאות בצבעים האמיתיים שלה. דלוחים, אמנם, אבל בכל זאת בסדר. רק שלכל מקום שאני מפנה את המבט, אני רואה סדקים, כמו חריצים בקיר שנפערים מהלחות, כמו תחושות משונות שתוקפות אותך לרגעים ואתה מיד טורח לדרוך עליהן. חברה מספרת שלרגעים, כשהיא עומדת ברמזור עם הקטנוע, העיניים נעצמות ותסריטים הזויים לגמרי תוקפים אותה. חבר אחר מספר שבעוד הוא מנהל שיחות תרבותיות, הוא מדמיין איך הוא רוצח את בן שיחו, או אולי בועל אותו. כמו בנקודה מסוימת בדרך לשינה, כל נקודות הציון של תפיסת המציאות הרגילה מתאדות ואתה נשמט לתוך חלל לא ברור, מי יודע איך תגיח ממנו ואם יהיה לך הכוח להיכנס עמוק לתוכו. סיפור אחר מתאר אדם שאוחז בהגה, ופתאום איזה סילון מחשבתי מעיף אותו אלוהים יודע לאן, מפלח את הרגע והמצב ומקנה להם חזות סוריאליסטית לגמרי, אז מחזיר אותו לכאן.

חלום. אמיתי.

אתה מטייל באיזה שביל עפר, לא לגמרי ברור. חושך. הולך זקוף, בטוח שאתה יודע מי אתה, הצעדים רכים, המבט חד. לצד הדרך חורשת עצים, אתה מסתכל לתוכה והמבט מפלס את דרכו בין הגזעים ונטמע לתוך האפלה מאחוריהם. אתה מרגיש משהו מטפטף לתוכך, תחושה עצומה של מסתורין, זה סוחף אותך ואתה מרגיש צורך להיאחז במשהו אבל לא ממש מצליח. נשאב פנימה במעגלים מסתחררים, אתה לא יודע אם התשוקה שלך להיסחף חזקה מהפחד שלך, או להפך. ברגע האחרון האימה מפילה אותך לרצפה. אתה נופל על הברכיים, צועק לשמים שמישהו יעשה אתך משהו, לעזאזל, אולי שיבואו לאשפז אותך. לצד זה, ברור לך לגמרי שכשתפגוש אנשים מהצד הבטוח של המעקה, אתה לא ממש תוכל לתאר להם את מה שפגשת, שם בחורשה.

צלילים ממקום אחר. בטח שלא מישראל, 1999.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד