פוליטיזציה של השכול
פוליטיזציה של השכול

פרופ' גדעון דורון מן החוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב והתוכנית למדיניות ציבורית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב                                

אודי לבל הוא תלמיד לתואר שלישי במחלקה ללימודי מלחמה, קינגס קולג', אוניברסיטת לונדון והחוג לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן - גוריון בנגב

 

ההורים לבנים שנהרגו בתאונות ובכשלים מבצעיים בצה"ל הפכו לאחרונה לקבוצה בעלת תפקיד מרכזי במאבק כנגד ההגמוניה והיעדר הבקרה על המימסד הצבאי. זה אינו רק במאבק ציבורי למניעת תאונות, אלא דרך הנצחה חדשה של הבנים, במסדרונות בתי המשפט ולתקשורת

בשנות התשעים נחשף הציבור הישראלי לשכול מסוג חדש. שכול מעורב, משתתף, מתוקשר ואסרטיבי. הורים שכולים נעשו שחקנים הלוקחים חלק בדיון הציבורי, מופיעים בבימות תקשורתיות, משפטיות ופוליטיות כדי להשמיע עמדותיהם בסוגיות ציבוריות. כל זאת כדי להשפיע על עיצוב המדיניות הציבורית ועל אופני התפקוד של המערכת הביטחונית.

שני דפוסי שכול עיקריים פועלים בישראל במקביל, לעתים בשיתוף פעולה ולעתים בתחרות. יחד הם תורמים לתופעה שניתן להגדירה כ"פוליטיזציה של השכול". הדפוס הראשון הוא השכול הפוליטי. הורים, אשר מלכתחילה לא הסכימו אידיאולוגית למטרות המלחמה שבה מצאו בניהם את מותם, יוצאים בשמם למאבק לקידום עמדתם הפוליטית אידיאית, עמדה שהיתה על פי רוב גם זו של הבן. חלוצת דפוס זה, המאפיין את פעילותם של תנועות המחאה של השמאל, היא רעיה הרניק, שכינתה את מלחמת לבנון, שבנה נהרג בה, "כמיותרת", ויצאה בשמו לפעילות מחאה אינטנסיבית נגדה. תנועת ארבע האמהות, הפועלת מאז אמצע שנות התשעים, ליציאת צה"ל מלבנון, היא המשך ישיר ומתוקשר של פעילות זו. השכול הפוליטי הזה מתחרה עם יוצאי צבא ומערכת הביטחון, שקנו לעצמם במשך השנים מונופול ייחודי בשיח הציבורי כיוצרי לגיטימציה לעמדות מדיניות. חברי התנועה פועלים בשם הקורבן שגבתה המציאות הביטחונית, ומבקשים קול והשפעה על מדיניות החוץ והביטחון של המדינה.

דפוס הפוליטיזציה השני של השכול קשור לתאונות האימונים. הורים שכולים, החשים שבנם נפל לשווא וכי מותו עשוי היה להימנע, הופכים את הצטרפותם למשפחת השכול להזדמנות למעורבות ציבורית מסוג אחר. הורים אלה הופכים לשחקנים אנטי ממסדים. זאת, בניגוד ל"שכול הפוליטי", המסייע לצד זה או אחר בדיון הציבורי ואינו יוצא נגד צה"ל. שכול תאונות האימונים הוא ניסיון לחדור לתחום אחר, שבו יש מונופול ברור של יוצאי הפרופסיה הצבאית - ממד קבלת ההחלטות וההתנהגות הארגונית של צה"ל. לא ערכים פוליטיים מנחים קבוצה זו (כמו הנסיגה מלבנון) אלא ערכים ארגוניים של שקיפות מוסדית, למידה ארגונית ואתיקה ניהולית.  הם יוצאים נגד מעמדה ההגמוני של מערכת הביטחון בכל הקשור לניהול הצבא, ומעוניינים לקדם בקרה חוץ-ארגונית על הצבא.

הקרב על הבופור או אסון המסוקים הם שני אירועים אופיינים לשכול הפוליטי. שניהם "נוכסו" במאבק למען יציאה מלבנון, ולמאבק על דרך ניהולו של צה"ל. בין היזמים העושים לניכוס אירוע מתקיימת תחרות גלויה. חלק מהורי אסון המסוקים (הבולטים שבהם הם יעקב גוטליב, עמית שלפוברסקי ויורם הלפר) עתרו לבג"ץ כדי לקבל חומר מסווג מוועדת עברי, בעוד ארגון ארבע אמהות עשה שימוש באזכור מספר הנופלים באסון בהפגנותיו. מאמר זה מתמקד בדפוס השכול השני.

*

במדינות רבות, ובמיוחד בישראל, זירת הביטחון נתפסת כאזור הגמוני. היא אפופת חשאיות, סגורה, חפה מפיקוח ובקרה אפקטיבית של הזירות האזרחיות. מעורבותם של אזרחים בניהולה נתפסת כבלתי לגיטימית. כשמתרחשים תאונות ואסונות שגובים מחיר דמים, בדרך כלל הציבור אינו יודע על כך. אלמלא היו בישראל כמה אסונות בעלי ממדים יוצאי דופן (כמו הטבעת המשחתת אילת, היעלמותה של הצוללת דקר), או כאלה שהיתה מעורבת בהן אישיות רמת דרג (מותו של אלוף יקותיאל אדם במלחמת לבנון), הם לא היו עולים לסדר היום הציבורי.

כל הזירות במרחב הציבורי - התקשורתית, המשפטית והפוליטית ולעתים אף זו האקדמית - מגויסים לסייע לשימור מעמדה של הזירה הצבאית, תוך הימנעות מחשיפה פומבית של כשליה ומביקורת או ערעור על מקצועיות אנשיה. סוציולוגים נוטים לייחס את התופעה ל"קשר אליטות". אלה הרי כוללות את בכירי מערכת הביטחון. אחרים מדגישים את האתוס הביטחוני שמונע מקולות חתרנים לעלות. שתי הטיות-יחס אלו משמרות בפועל את העיסוק המעשי בביטחון הלאומי כאזור הגמוני העומד מעל למחלוקות השוטפות, והמשמר את מעמדה הייחודי של הפרופסיה הצבאית. מעמד זה הוא כעין אחוזה פרטית, הנהנית מאווירה אוהדת ומאמון ציבורי כמעט עיוור.

האיום על המונופול הצבאי התפתח בשנים האחרונות מכיוון לא צפוי. גם בעבר הרחוק יותר אותרה זירת השכול כאתר פוליטי, שניתן לגייסו למטרות אידיאולוגיות מובהקות. ההורים השכולים זוהו כקהילה האמורה למלא דרישות תפקיד (Role Demands) שהמוסד "ביטחון" הקנה להם - עליהם לפעול לשעתוק סדר חברתי, שבמסגרתו מוקנה מעמד מועדף לאלה השייכים לפרופסיה הצבאית. דרישות תפקיד אלו נענו בעת גיוס הבן; אך תפקידם לא הסתיים אף עם מותם של הבנים. המשפחות השכולות אותרו כאפיקים תרבותיים לגיטימיים לעיצוב דעת הקהל על המערכת הצבאית והמוטיבציה לגיוס בפרט. במסגרת זו הולאם זיכרון הנופלים והועצם למען אינטרסים לאומיים. המדינה האדירה את זכר הנופלים בכך שהפכה אותם דוגמה לדורות הבאים. מדיניות זו בוצעה באפיקים שונים: בחינוך, בהנצחה ובתרבות. ההתנהגות הפוליטית שהתפתחה מכך הולמת את הדגם החברתי: בניין אומה. במסגרתה פעל הצבא כך שייצוגי  פעילותו - בחברה, בתקשורת ההמונים, בשכול ובהנצחה - יגויסו לשעתוק הסדר החברתי.

כדי להתמודד עם סיטואציות קיצוניות נוטה הפרט לפעול לאיתור משמעות ופשר לאירועים הקשים שחווה. בעת משבר חש הפרט, בשפתו של ויקטור פרנקל, תשוקה למשמעות (desire for meaning). תובנה זו הולמת את טענתו של ניטשה, שגרס כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". ראייה זו הולידה את הגישה הלוגו-תרפיסטית להתמודדות עם אבל ושכול. לפיה, מוטיבציה ראשונית של הורה שכול היא איתור משמעות לנפילת בנו. משמעות זו תשמש  ידית (logohook) שבה ניתן להיאחז.

בין המשפחות השכולות לחברה התנהלו מעין יחסי חליפין. בתמורה לתפקיד האידיאולוגי שמילאו, קיבלו "תשורות" וכיבודים מן המערכת הממלכתית. היא סיפקה להם משאבים חומריים, ובעיקר משמעות הרואית קולקטיבית לקורבן, משאב חשוב ביותר ליכולת האישית של ההורים להתמודד עם השכול. ההורים, שחוו אובדן קשה, "זכו" במשמעות ובפשר לאירוע הטראגי: בניהם הונצחו בזיכרון הקולקטיבי כמי שמסרו נפשם והקריבו את עתידם האישי למען העתיד הקולקטיבי, "במותם ציוו לנו את החיים. בתמורה תועלו פעילויות ההורים השכולים לאפיקים נוחים, במסגרת ארגונים שזכו לברכת המערכת הביטחונית, כגון יד לבנים, המועצה הציבורית להנצחת החייל ועוד.

ההורים השכולים עצמם, ולא רק בניהם, זכו להיחרת בזיכרון הקולקטיבי כשחקנים הרואיים שהעלו קורבן לאומה. ביטוי אנקדוטי לתפיסה זו היא הצעת ועדת הסמלים שהועלתה ב1949- והועברה לשר הביטחון. על פיה נתבקשה המערכת לציין את גבורת ההורים השכולים, תוך הענקת "אות ההורים השכולים": למשפחה ששכלה בן יחיד, יוענק עיטור ארד; למשפחה ששכלה שני בנים, יוענק עיטור כסף; ולמשפחה ששכלה שלושה בנים, עיטור זהב. זאת, בנוסף לתעודת תנחומים בשמו של הנשיא, החתומה בידי שר הביטחון. רעיון העיטורים נדחה, אך התעודה אכן הונפקה.

ההקפדה על ביטוי ההכרה הלאומית בתרומה האצילית שבהקרבת הבנים השתמעה מדברי המנהיגים בטקסים הממלכתיים, כמו גם מפעילות ההנצחה העניפה, שהפכה למפעל תרבותי מוביל בחברה. כך, למשל, אמר דוד בן גוריון ביום הזיכרון תשכ"א, לאחר קריאת יזכור, "על הבנים שנפלו": ... מעל דמות הנערים והנערות היקרים [שנפלו] יזרחו דמויות ההורים. כפירי ישראל מופלאים. לביאים ואריות היו הוריהם. אנשי סגולה ואנשי מעלה. הורים יקרים אשר נתנו לדורם בנים ובנות כאלה".

על רקע זה ניתן להבין את משבר המשמעות שחווים הורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בתאונות ובמחדלים. אין  "שיאי גבורה", ובוודאי לא "תפארת אדם", בין נפגעי משחקים מסוכנים, או נפגעי מרגמה שמתפוצצת בשל רשלנות. בתאונות האימונים, נסיבות המוות הן בדרך כלל אומללות, חסרות משמעות קולקטיבית, נעדרות גבורה. התאונה היא אירוע הנוגד את ערך הגבורה ומבטל את מקצועיות הזירה הצבאית והאמון בה. יש בה מחדל, כישלון. המוות מתברר כמשהו שיכול היה להימנע, הוא בוודאי לא "ציווה חיים". יש כאן, אולי, סתם הפקרות. "אבא, שמגייס את בנו לצבא, לא מקריב אותו, לא עוקד אותו - הוא סתם מפקיר אותו", כתב דודו אלהרר, דודו של דורון אלחרר, שהתאבד בעת שירותו הצבאי (ידיעות אחרונות, 31.1.90).

עומק המשבר של ההורים גדול במיוחד משום שהוא חותר תחת ערכים ואמונות רווחות. אם אכן הם עודדו את בניהם להירתם לשורות ארגון שיש בו גילויים בוטים של חוסר מקצועיות ולעתים אף חוסר מוסריות, טיוח ושקרים בוטים, המשבר - הפער בין האמונות הכלליות לבין מה שמתגלה במציאות - מתעצם. כך למשל, אמר אל"מ (מיל') משה גבעתי, בחוות הדעת שכתב על מארב שבו נהרג בין השאר סמ"ר דביר מור-חיים: "... מקריאת דו"ח הסיכום עולה ההפך הגמור... האסון ... לא קרה מעצמו אלא נגרם כתוצאה מחוסר משמעת, חוסר מקצועיות ורשלנות מקצועית של מפקדים בכל הרמות".

כחלק מתגובה לוגו-תרפיסטית, המאפיינת התמודדות עם מצבי שכול, הורי קורבנות תאונות האימונים נמצאים בחיפוש פעיל אחר משמעות לנפילת בנם, בכך שהם נאבקים להפקת לקחים מהאירוע הטראגי כדי למנוע את הישנותו. הם כאילו כופים על האסון להלום את המימרה "במותם ציוו לנו את החיים", בכך שיעשו אותו לאסון האחרון. כך דברי אלי בן-שם (אביו של סגן קובי, שנפל באסון המסוקים בשאר-ישוב), היום יו"ר ארגון יד לבנים: ... נשאר לנו ... לדאוג, שתאונות כאלה לא יקרו בעתיד ... [זה] הצבא של הילדים שלנו. זה מה שאנו יכולים לתרום ... צרי[כים] להיות יותר ריאליים, ולדאוג לחיים ולמתים .... אנו יכולים לתרום שחס וחלילה חייל אחד לא ייהרג בגלל רשלנות כזאת [כפי] שקרתה בתאונה זו ... אנו נהיה כלבי שמירה . (ראיון ברדיו קול חי, 3.9.97).

מניע נוסף לפעילות ההורים השכולים, אם גם משני, הוא הצורך האישי לאתר אחראים לאסונם ולהיחשף לפרטי נסיבות מות בנם. "לו היו באים למשפחות ומסבירים לשם מה נפלו הבנים, היה זה מעין נחמה", התלונן יו"ר יד לבנים לפני השר לבון כבר במרץ 1954. ידוע כי הבחירה לעשות למען חקירת המוות היא ריטואל שגור בקרב הורים שכולים, ולא רק בתחום הצבאי. חוקרים של תהליכי עיבוד האבל טוענים כי מדובר בפנטזיה - תביעה טבעית לזיהוי האשם המתעוררת דרך קבע בעקבות משבר שיש עמו אבדן מפתיע וטראומטי. הצורך באיתור אחראי לאירוע הוא הכרחי להפנמה והסתגלות למצב החדש. מציאת האדם האחראי לאסון תורמת לארגון העולם הלא מאורגן, המאפיין אירוע משברי. מדובר למעשה בחיפוש אחר סדר. כך אמרה עמית שלפוברסקי (אמו של יפתח, שנהרג בתאונת שאר-ישוב) על החלטת הפצ"ר שלא להעמיד שום קצין בחיל האוויר לדין:  ... [אני רוצה] שאנשים יידעו שזה לא דבר רע לקחת אחריות פיקודית או מנהלית, וכשעוסקים בחיי אדם, אם יודעים את זה, הגישה תהיה הרבה יותר אחראית וכזו שכל שיקול וצד יהיה כזה שישמור על חיי הבנים היקרים של אלה שנותרו" (קול ישראל, 3.9.97).

אחרים מדגישים כי יעדיהם אינם אישיים, משום שהענשתו של קצין זה או אחר אין לה משמעות והיא חסרה פן לוגו-תרפי המסייע להם. יחד עם זאת, הם מעלים דרישה נוקבת מהצבא להפנים ולהכניס לתוקף  "תרבות של אחריות אישית" על מעשים ומחדלים. ואכן, כאשר המפקד "לקח על עצמו אחריות והתפטר בשבוע שבו קרה האסון, זה היה סוף פסוק מבחינתנו", כדברי אביו של ערן עופר, החייל שמת ממכת החום (במחנה, 19.12.97).

החיפוש אחר אחראים לתאונה, והצורך העז בהטמעת משמעות ופשר למשבר, הופכים אם כן את ההורים השכולים ליזמים חדשים שפועלים לקידום חקר האירועים ומניעת הישנותם. נראה כי מוטיבציות אישיות הקשורות ביכולתם להתמודד עם האסון ולעבד את האבל עושים אותם לשחקנים חברתיים שחיפושם אחר צרכים אינדיבידואליים שילב ממד פוליטי בהתנהגותם. המטרה שנבחרה: מלחמה בתאונות האימונים בצה"ל. נבדוק להלן כיצד הם פועלים.

                                                    *

התנהגותם הפוליטית של ההורים השכולים ניתנת להבנה כפעילות המיועדת להגדרת בעיה חברתית. נהוג לטעון כי בעיה חברתית מתעוררת כש"קיימת סתירה בסיסית בין סטנדרטים חברתיים רחבים לבין התנאים האמיתיים של החיים החברתיים". או, כאשר מצב או תנאי מסוים, המשפיע על מספר גדול של אנשים בחברה, נתפס כבלתי נסבל וכמחייב אותם לנקוט פעולה קולקטיבית כדי להתמודד עמו. בעיה חברתית ניתנת לתרגום לבעיית מדיניות שעשויה לקבל, באמצעות המערכת הפוליטית-בירוקרטית, מענה של שינוי בדפוסי פעילות ארגונית.

המושג "בלתי נסבל" הוא שמעניק לבעיה החברתית את היסוד הסובייקטיבי שלה. מדובר ביוזמה פוליטית: היזם החברתי-פוליטי, שזיהה את המצב כבעיה בלתי נסבלת, מנסה להבהיר לפרטים נוספים בסביבה את היותו של אותו מצב כזה. ככלל, יזם זה לא ירפה ולא ייתן לבעיה לרדת מסדר היום (על כך ראה גם בעבודתי "ההתנהגות הפוליטית של השכול", עבודת מ"א, אוניברסיטת תל-אביב, 1997). אם לשאוב הגדרות מתחום השיווק הפוליטי, היזם משתדל להפוך את הקהל הרדום, האדיש לסוגיה, לקהל ער לה ולקהל פעיל ככל האפשר, שאינו מסתפק רק בחיפוש אחר מידע, אלא פועל ומביע את אי שביעות רצונו.

מן הידע המצטבר על הגדרת בעיות חברתיות, עולה כי הליך הגדרה אפקטיבי דורש בעיקר שני שלבים. בראשון על היזם, מגדיר הבעיה, להבהיר לחברה שהמצב הקיים הוא דיס-פונקציונלי, בלתי נסבל ומאיים עליה. זאת, כאמור, תוך העלאת הסוגיה לסדר היום, הטרדת הזירות הציבוריות והקהל. השלב השני הוא השלב בו היזם מצביע על פתרון למצב. עליו להציע חלופה למדיניות הקיימת שבמסגרתה מתקיימת הבעיה.

ביטוי לתובנות אלה ניתן למצוא במה שהפך למניפסט של תנועת ההורים השכולים, כפי שנוסח על ידי לאה צוריאנו. אם שכולה זו זיהתה בבהירות שני השלבים הנחוצים. הראשון,  הצבעה על בעיה, שהיא  הרשלנות הצבאית וסלחנותה של מערכת השיפוט הצה"לית לתופעה. השני, סימונו של פתרון, שהוא הוצאת חקר תאונות האימונים והשיפוט מידיו של הצבא. פתרון זה הינו יעד ברור של תנועת ההורים השכולים, שעלתה לכותרות בשנים האחרונות. יעד זה יכול להיות מוכרע בזירה הפוליטית, שכן מדובר בחקיקה.

                                                *

אין מדובר במופע ראשון של יוזמות הורים שכולים בעשייה למניעת תאונות, אלא במופע ראשון של הפוליטיזציה של  המאבק. כדי להבין את המשמעות הפוליטית של השכול הזה, מעניין להשוותו לפעילות מוקדמת של הורים שכולים, במסגרת כללי המשחק המוכתבים על-ידי המסגרת הביטחונית.  לפעילות קבוצה זו, המכונה עמיחי (עמותת אזרחים למען מניעת תאונות בצה"ל), היו הישגים זניחים. התארגנות עמיחי עלתה בסוף שנות השמונים, בהנהגת משפחות גרמן ותירוש. איל גרמן נהרג בתאונת אימונים בחטיבת גבעתי, ב17- בנובמבר 1987.  אמו, יעל, שהיתה זו לה הפעילות הציבורית הראשונה, היא היום ראש עיריית הרצליה. אבנר תירוש נהרג ב11- במארס 1987.

שני מאפיינים עיקריים הבדילו את פעילות תנועת עמיחי מהפעילות העתידה לבוא אחריה. האחד, זניחה מוחלטת את אסונם-הם ומיקוד פעילותם בעיצוב ההתנהגות הארגונית של צה"ל. לא היתה זו קבוצה שתבעה פתיחת תיקי תחקור אירועים, העמדה לדין חוזרת של מפקדים או בירור נוסף, עמוק יותר, של נסיבות מות הבנים. ללא כל חיטוט בפצעי עצמם החלו ההורים לפעול. מטרתם המרכזית היתה אחת: להעלות את סוגיית הבטיחות באימונים לראש סדר היום של הארגון הצבאי. מאפיין שני בפעילות עמיחי נבע מההחלטה לנסות וללכת עם צה"ל, להשפיע על הארגון הצבאי מבפנים ולא לפעול נגדו. זירת הפעילות הבלעדית שנבחרה היתה צבאית. במודע נזנחה האפשרות להשפיע על הצבא מבחוץ, תוך פעילות בזירה הפוליטית, המשפטית או התקשורתית. כל מצטרף לעמותה התחייב שלא ליצור קשר עם התקשורת. חברי העמותה המשיכו את הדפוס הישן המועדף על ידי הצבא.

לעמיחי היו שלושה יעדים מרכזיים: הקמת גוף-על, שיבקר ויתאם את פעולות מערכת הביטחון בנושא אכיפת נוהלי בטיחות; מתן פומביות לתאונות אימונים ופרסומם באופן שוטף בעיתונות; והוספת כיתובים לכרית מצבות הנופלים בתאונות, שתאמר שהבן מצא את מותו בתאונה. בעקבות פעילות ההורים, הרמטכ"ל מינה ב21- בינואר 1990 ועדה, שתבחן את הדרכים לשפר את הטיפול בתאונות בצה"ל, בהיבט ארגוני-תפעולי. באפריל 1990 פורסם דו"ח [ועדת] לפידות שהמליץ, בין השאר, להכיר בבטיחות כדיסציפלינה נפרדת בצה"ל, ולהכשיר קציני בטיחות שישמשו יועצים  למפקדים. הוועדה החליטה על הקמת גוף-על שיקרא "מינהל בטיחות" ויהיה כפוף לרמטכ"ל. בראשו יעמוד אלוף שישמש יועץ הרמטכ"ל לענייני תאונות.

לכאורה, היתה זו הצלחה ישירה של קבוצת עמיחי. למעשה, ובאופן צפוי, דחה הצבא את יישום הדו"ח. מעבר לטיעונים רגילים על הוצאות מיותרות, המפקדים חששו כנראה שמעמדם וגמישות החלטתם ייפגעו על ידי מפקחי בטיחות בשטח. משום כך נאלצו ההורים השכולים לפעול מחוץ למערכת המסרבת, לטוב או לרע, לתקן את עצמה. אנשי עמיחי נכשלו. הניסיון ליצור פיקוח וביקורת פנים-ארגונית, ביוזמת הארגון המבקר את עצמו (The Self Evaluating Organization), ידוע כבלתי אפקטיבי. על כך אמרה יעל גרמן: "במשך ארבע שנים האמנו שהצבא יעשה בעצמו את הדברים... חשבנו שאם נשב בשקט, נשתף פעולה, ננסה לשכנע, הדברים יקרו... בחרנו בדרך החיזור... אולי לא עשינו מספיק... אם היינו צועקים, פונים לתקשורת, מפעילים לחץ גדול יותר, היינו מונעים תאונה" (מעריב, 27.11.92).

                                                   *

היוזמה לבקרה חוץ- ארגונית, שהתמקדה בזירות הציבוריות, עלתה לראשונה לסדר היום בעקבות תאונת "רולטת הרשת" בבסיס חיל האוויר בחצרים (21 ביולי 1991). גם תאונה זו יכולה היתה להתווסף לסטטיסטיקות החיל בלי להטריד את הציבור, אלמלא אמו של ההרוג - שולה מלט, שתרגמה את אסונה הפרטי לפעילות קולקטיבית. התאבדותה ב27- בפברואר 1993 נוכסה, מבחינה טקסית, על-ידי עמיתיה, להתארגנותם ולליכודם. מלט אינה הראשונה המאמצת דפוס אבל חתרני, פעיל, שמביע אי אמון במערכות. אך הדרמה שנוצרה סביב התנהגותה יוצאת הדופן זכתה לתהודה ציבורית גדולה, והטביעה חותם עז במרחב הציבורי.

בעקבות מלט, ולאו דווקא תוך אימוץ דפוסי פעילותה החריגים בעוצמתם, התגייסו הורים שכולים נוספים לפעילות. יחד חברו לתנועה חברתית שהחלה בפעולות פוליטיות של הורים שכולים. לפעולות אלה יש כמה מרכיבים. הראשון הוא יצירת זהות באמצעות ביקורי ניחומים. כדי ליצור תנועה חברתית יש לגרום לכך שפרטים שעברו משבר יכירו באי-שביעות רצונם, ויתחלקו בכך עם אחרים. עקב כך יווצר מעבר מתחושות פרטיות לידיעה שתחושות אלו רחבות ומשותפות לרבים. מעבר זה נעשה באמצעות מנהג ביקור הניחומים בימי השבעה, אצל הורים שכולים חדשים, לצורך צירופם לתנועה. ההורים השכולים החדשים נקלעים, למעשה, לתחרות בין שני סוכני חִברוּת: מצד אחד נציגי צה"ל ומצד אחר חברי התנועה, המעוניינים לעשות לעיצוב האבל. תנועת ההורים החדשים מבקשת לנצח בתחרות, לגרום למשפחה החדשה לדחות את הגרסאות הרשמיות, להטיל בהן ספק, ולרתום את ההורים לפעילות.   

חברי התנועה יכולים להצביע מראש לפני ההורים השכולים החדשים על דרכי ההתנהגות העתידיים של המערכת הצבאית, בכל הנוגע להצגת מסמכים, תגובות לתקשורת או העמדת האחראים לדין. הנבואות מתגשמות לעיני ההורים השכולים החדשים. התנועה רוכשת אמינות, ו"נביאיה" זוכים בתחרות בין סוכני החברות.  לכן, "צה"ל רוצה הורים שותקים, מתקפלים ליגונם. הוא לא רוצה הורים שמתקשרים אחד לשני", כדבריה של מלט (על המשמר, 18.6.93).

הורים שכולים גם החלו פועלים כלוביסטים במסדרונות הכנסת, תוך ערנות רבה להחלטות הוועדות שלה בסוגיות המשיקות לתחומים הצבאיים ולחקירות בצבא. מפגשים רבים התקיימו בין הורים שכולים לחברי כנסת, חברי ועדת החוץ והביטחון, חברי תת הוועדה לשירותים חשאיים, שרי ביטחון ומשפטים. ההורים ניסו לקדם את ענייניהם וביקשו מהפוליטיקאים לדרוש מצה"ל לחקור אירועים שנית, לחשוף עובדות ותחקירים. אך הם עשו גם לקידום מטרות כלליות, כמו מלחמה בחוק החיסיון, פעילות למען הסדרת כיתוב אישי על מצבות או דרישה למנוע מינויים מסוימים בצה"ל. האפקטיביות של פעילות זו היתה מעטה. ההורים עצמם מדווחים שהם נתקלים ב"לובי ביטחוני" בכנסת. בכירי הפרופסיה הצבאית מאיישים את רוב המפלגות ומקדמים, לטענת ההורים, את האינטרסים של הקצונה הבכירה, ללא הבדל מפלגתי.

הורים, ובעיקר אמהות שבניהן נהרגו בתאונות, החלו להתייצב בבתי-דין צבאיים שדנו בגרימת מוות בצה"ל.  הם עקבו אחר מהלך הדיונים, העירו הערות קולניות ועוררו רגישות לחיי הבנים. מיד לאחר פרשת "רולטת הרשת" קם ועד למניעת תאונות בצה"ל, בניצוחן של אפרת שפיגל, אמו של יואב שנהרג במלחמת לבנון בתאונת ג'יפ, ושולה מלט. ביומן נרשמו תאריכי משפטים רלוונטיים בכל בתי-הדין הצבאיים בארץ, והורים חולקו לקבוצות לפי אזורי מגורים וקיבלו סדר יום שבועי: משפטים בבתי הדין הצבאיים בערי מגוריהם. בכל יום שהתקיים משפט צבאי בעקבות מחדל או תאונה, נכחו באולם בני משפחות שכולות. מערכת השפיטה והפרקליטות סלדו מנוכחות המשפחות, וטרחו לציין זאת במהלך המשפט, לכאורה, בגלל קריאות הביניים שלהן.

חשיבות המעשה כפולה. ראשית, מדובר בפרקטיקת מחאה חדשה בתוך כתלי בית המשפט - אזכור לסלחנות היתר של מערכת המשפט כלפי רשלנות מפקדים. שנית, למופע חשיבות תקשורתית רבה. כנגד התופעה שזכתה לכינוי "מצעד הקצינים" הבאים לסנגר על הנאשם בבית המשפט ובכלי התקשורת, הופיעו הורים שכולים, זמינים להזכיר לעיתונאים משפטים קודמים, שבהם נידונו מחדלים דומים, שאחראים להם קצינים דומים.  נוכחות ההורים גלשה לעתים למעורבות בדיון בבית המשפט. באחד המקרים, בדיון בערעור על קולת עונשם של אשמים, נזרק על התובע הצבאי מבול ביצים. פעולה זו תוכננה מראש, כדרך לזכות בתשומת לב ובסיקור עיתונאי. ההיבט הפרובוקטיבי כפה על התקשורת להסביר את מצוקותיהם של ההורים השכולים, ולא להסתפק בדיווח.

                                                     *

פעילות אחרת שזכתה לתהודה ציבורית היתה הניסיונות לסכל תגמול של אנשי המערכת הצבאית, שנתפסו על-ידי ההורים השכולים כלא ראויים, בהעלאת בדרגה או בפרסים. כך מנעו ההורים בשנת 1994 מהנשיא להעניק פרס לרמטכ"ל אהוד ברק על כך שצה"ל עבר שנה ללא תאונות. ההורים טענו שאין צורך לתת לרמטכ"ל פרס על דבר שהוא בבחינת מילוי חובה. הם גם הציגו סטטיסטיקה המלמדת שדווקא באותה שנה גדל מספר התאונות, וכי הירידה היא "קוסמטיקה" בנתונים: חלק מהתאונות סווגו כתאונות עבודה ותאונות נשק, דבר שהובילו למצג שווא, כביכול, המראה כי מספר "תאונות האימונים" קטן. ביטול הפרס היה לכולם "טפיחת שכם ענקית", כדבריה של לאה צוריאנו בראיון לעיתון מקומי.

ההורים גם ניהלו מאבק ציבורי תקיף נגד מינוי מפקד בית הספר לקצינים ונגד מינוי אב בית-הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף, בסוף שנת 1996. המועמד, שהיה קודם הפרקליט הצבאי הראשי, נתפס כאחראי לסלחנות מערכת המשפט הצבאית בתקופת האסונות שפקדו אותם. 42 משפחות שכולות חתמו על עצומה נגד המינוי והגישו תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין. התלונה נדחתה. המינוי אושר, אך ההורים הצליחו לעורר ויכוח ציבורי, וטענתם זכתה לתהודה בתקשורת ובציבור.

תחום מרכזי בפעילות ההורים השכולים החדשים הוא קשר אינטנסיבי עם התקשורת. ההורים הם יזמים תקשורתיים ערניים, המאמצים דפוסי פעילות של משרד יחסי ציבור. ערנותם הרבה מאפשרת להם לעמוד בקשר יומיומי עם עיתונאים לענייני צבא, להשלים מידע חסר ולעתים לסתור מידע הנמסר על ידי מערכת הביטחון, לעודד הפקת כתבות וסיקור ולשלוח תגובות לכל רשתות התקשורת: רדיו, טלוויזיה ועיתונות כתובה. הם פועלים כמתחרים על הזנת סדר היום התקשורתי מול דובר צה"ל ודוברי מערכת הביטחון.

ככלל, הגורם מקדם-העניין המרכזי שההורים זיהו הוא החשיפה. כדי להגדיר את תאונות האימונים כבעיה, יש להבהיר לציבור את היקף התופעה וליידעו בנעשה (או במה שלא נעשה) בזירה הצבאית ביחס לכך. שולה מלט טענה כי "הדרך היחידה לנקות ולהביס את המערכת זה לספר את האמת, להוציא החוצה את האמת". והיא חזרה על כך כל הזמן בראיונות לעיתונות: "ננצח כשהכל יתפרסם".

הקשר עם התקשורת, ההתגברות על מכשולי צנזורה והסתרה של הצבא, נתפסה אצל ההורים כיעד מרכזי. ידוע כי לצורך פעילות קולקטיבית, יש לחשוף את הקהל לבעייתיות של הסדר החברתי הקיים. דיסוננס כזה - יסוד כאוטי וחשיפה לעובדות הסותרות אידיאולוגיות ואמונות מקובלות - מוביל להתנהגות קולקטיבית. היזם, המעוניין להגדיר בעיה חברתית, צריך לדאוג לחשיפה. היא הדבר המכריע בדרך להצלחתו. בצד השני, חשיפה יוצרת משבר בארגון הצבאי. כל זמן שמחדלים, תאונות וביצועים כושלים נשארים "מאחורי הקלעים", והציבור נחשף רק להתנהגות ההולמת את התדמית שהארגון מעוניין בה, אין לו סיבה לחשוש לירידת קרנו. כאשר הקהל נחשף לביצוע שאינו הולם את תדמית השחקן, השחקן עלול לאבד אמון אצל הצופים. מסיבה זו ארגונים, ובוודאי ארגון צבאי, שומרים על חיץ: יש  "אחורי קלעים" ויש "קידמת במה", בהשאלה מהראייה הדרמטורגית של ארווין גופמן. חיץ כזה ניתן לבנות באמצעות מערך דוברות יעיל, צנזורה, צנזורה עצמית של העיתונאים. בראייה תקשורתית זו, חשיפתה של תאונת אימונים, ולא התאונה עצמה, היא המשבר. החשיפה פוגעת באתוס המקצועיות של הצבא. ההורים הפכו את חשיפתם של כשלי המערכת ליעד, הזדמנות לשכנע את הסביבה בצדקת טענותיהם.

הישגם של ההורים השכולים בהפיכת התאונות לחשופות יותר התממש בוועדת וינוגרד לבדיקת אסון הכבל. הוועדה כפתה את דגם הזירה הפתוחה על תאונת האימונים ומנעה חשאיות או העלמת מידע מן הציבור. דיוניה התקיימו בדלתיים פתוחות. בני המשפחות, ונציגי התקשורת, הורשו לצפות בדיונים בטלוויזיה במעגל סגור. יום-יום נחשף הציבור לסיקורים עיתונאיים על אחורי הקלעים של חיל האוויר: מחדלי בטיחות, חוסר תיאום, טיוח. וכל זאת, כפי שעולה מעדויות בכירי חיל האוויר, בחיל שהיתה לו תדמית מקצועית ומוסרית מיתית.

יש להדגיש שמשברי חשיפה מתרחשים בצה"ל לא רק הודות למשפחות. במקרה אחד, חשיפת אירוע נעשתה דווקא על ידי חיזבאללה, ולימדה את הציבור על מחדלים וכשלים בצה"ל. התנהגות החורגת מהוראות הבטיחות או הלחימה הובילה לתוצאות טראגיות. באמצעות החשיפה החיצונית למד הציבור על טיוח והסתרת הנסיבות בידי צה"ל. בקלטת וידאו שהופצה, נראים לוחמי סיירת גולני צועדים ברחוב הראשי של הכפר הדרום לבנוני מרכבה, אל מותם. מן ההקלטה זועקים ליקויים חמורים בתפקוד הכוח: חריגה מנוהלים רבים, בהם נהלי בטיחות והתנהגות בשטח. סדר צעידת החיילים היה משובש. מפקד הכוח צעד אחרון ולא ראשון, כנדרש. הלוחמים צעדו ללא רווחים, ללא אמצעי בטיחות, נטולי קסדות או שכפ"צים. כל זאת, כמובן, בניגוד להוראות (מעריב, מוסף שבת, 24.4.98). כל מה שנחשף סתר את דיווחי צה"ל למשפחות השכולות ואת הגרסאות שמסר דובר צה"ל אחרי האירוע.

                                                     *

במאמר זה עקבנו אחר ההתנהגות הפוליטית של הורים שאיבדו את בניהם בתאונות ומחדלים בצה"ל. יש להדגיש, כי דפוסי ההתנהגות שנצפו שייכים לקבוצה מובחנת של הורים ואינם מאפיינים את כולם. מכיוון שהיזמים הם בבחינת שחקנים שבעצם פעילותם חותרים תחת הראייה ההגמונית-קולקטיבית של מערכת הביטחון, יש לפעילותם משמעויות עומק רחבות בכל הקשור להתנהגות הפוליטית של השכול, כמו גם על יחסי האזרחים והרשויות בחברה. נעמוד להלן על כמה מהמשמעויות של הפעולות שנחקרו:

1. ברמה האישית או הקבוצתית, מדובר בפרקטיקת הנצחה חדשה של הבנים. אם בעבר ההנצחה בוצעה במרחבים ציבוריים כמו בתי הקברות הצבאיים או טקסי ימי הזיכרון, כעת האתרים הועברו למסדרונות בתי המשפט ולתקשורת. לצד המעמד החברתי של הורים שאיבדו את בניהם בלחימה, מתקיים ניסיון לבסס זהות חברתית מוכרת ומוערכת שלא ניתן להתעלם מקיומה.

2. מסתמן מעבר מביקורת פוליטית לביקורת פרופסיונלית. מדובר בעידן שממסדים שנהנו מהיעדר ביקורת ציבורית הופכים להיות מוקד לפיקוח אזרחי ולדיון ציבורי. בכל הקשור לביטחון,  כשלים ואסונות "הוקפצו" במשך שנים מעל לזירה הצבאית, ועברו לזירה הפוליטית. שם נערך הדיון עליהם. הם נוכסו ככלי בעימות בין פוליטיקאים. כך היה בפרשת משעל, בפרשת ברוך גולדשטיין, בפרשת המנהרה ולאחר רצח רבין. דיון נוקב במקצועיות של אנשי הביטחון ובחלקה במחדל כמעט לא התקיים. פעילות ההורים שנותחה במאמר זה חורגת מכלל זה. במעשיהם מועבר מסר של פריצת הביקורת הציבורית לכל מקום, תוך דיון על ערכים של מקצועיות, למידה ארגונית ואחריות מוסדית.

3. נראה כי פעילויות ההורים הולמת את התרבות הצרכנית במגזר הציבורי במערב. מדובר בדרישת הלקוחות לשקיפות המוסדות הציבוריים, לפריצת אזורים הגמוניים ולסיכול ההסתרה של מחדלי המערכות הממלכתיות. כל זאת, לנוכח הבנה מתמעטת לחשאיות, לצנזורה ולמתן אמון עיוור מתוקף מיתוסים תרבותיים.

4. מדובר בניסיון של קבוצה ליצור לעצמה קול - voice - מעמד מיוחד בוויכוח הציבורי. זאת בדומה להתארגנויות אחרות של אנשים שחוו דבר מה משותף (למשל, קצינים, לוחמים), ולרכוש מעמד לגיטימי בדיון הציבורי על סוגיות הקרובות להם. הפוליטיזציה של השכול היא הזדמנות עמוקה יותר ללמוד על מערך חיינו המשותפים: האם מדובר בניכוס חוויות ייחודיות וכואבות כדי לצלוח מחסומי כניסה לזירה הציבורית? האם אנו עתידים להיחשף לקבוצות נוספות ש"כרטיס הכניסה" שלהן לשיח הפוליטי הוא חוויה אישית? 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד