בחיפוש אחר המזרח
בחיפוש אחר המזרח

חוה פנחס כהן היא משוררת, עורכת כתב העת לתרבות יהודית דימוי

גיא רז הוא צלם אמן

 

המשוררת חוה פנחס-כהן והצלם גיא רז ערכו מסע אל המזרח, אל גבולות המקום הארץ ישראלי שהיו ואינם. פנחס כהן בוחנת דרך המסע את שאלת המקום והזהות, מה עושים לנו החיים בלי גבול, מה עשו השנים שמאז 67' לנוף, ומה דינו של חבל ארץ שאפשר להיות בו רק בין מחסומים וגדרות

את אדם זגייבסקי, משורר פולני הנמנה עם ראשי "הגל החדש" בשירה הפולנית, דור המשוררים שנולדו סמוך לתום מלחמת העולם השנייה, פגשתי בחצר הלובי של מלון לרום. הוא בא להתארח בפסטיבל המשוררים הבינלאומי. אדם נעים סבר, קורן חכמה וצניעות. את שיחת ההיכרות הוא פותח באמירה שיש בה מסירת עובדה יבשה, אך גם אירוניה עצמית: "נולדתי בלבוב הפולנית, כאשר היתה חלק מגרמניה, ונקראה למברג. נולדתי, למזלי, ב1945-, לאחר המלחמה, לתוך עיר בהריסות. זהו מקום מיתי, מקום שחזרתי אליו פעמים רבות מאוחר יותר ביצירה שלי. אחר כך המשפחה עזבה למערב. נשאר בי משהו אבוד. זוהי ירושלים הפרטית שלי". לא היה צורך במלים רבות נוספות כדי שארגיש קרבה אליו כאדם כותב.

בביוגרפיה הקצרה שצירף דוד וינפלד לתרגומי שיריו של זגייבסקי מפולנית כתב: "אדם זגגיבסקי, נולד בשנת 1945 בלבוב (היום מערב אוקראינה, לפנים בירת גליציה). לבוב היא עיר  הולדתו של המשורר זביגנייב הרברט, שהשפיע על זגייבסקי ועל יצירת הדור כולו. להיוולד בה - פירושו היה להתנסות מקרוב בתהפוכות ההיסטוריה, לפי שבין תושביה מצויים אנשים שבמרוצת חייהם החליפו שלושה דרכונים ושלוש תעודות זהות" (דימוי 16, חורף 1999). כך החלה שיחה שאמורה היתה לעסוק בשירה ובמקומה בסוף המאה.

המלים "מקום אבוד" ו"מקום מיתי" חזרו אלי כמה וכמה פעמים מאז אותה שיחה. כאילו יש  הכרח לאדם, החי בתרבות שצברה משקעים רבים ומעברים שונים, לבדוק ולחזור ולבדוק את מערכת יחסיו עם ה"מקום".

ה"מקום" הוא נקודת ארכימדס, נקודת מוצא אישית מאוד, אך גם קולקטיבית, כי גם שפה משותפת היא סוג של טריטוריה. מזווית הראייה שלי, כאדם כותב וכמי שעוקבת אחר כותבים, נבחנת מידת החפיפה בין השפה  כטריטוריה לבין ה"מקום" כטריטוריה. ובעברית יש רובד נוסף למושג "מקום", הוא הרובד שחז"ל טבעו את המושג כאחד משמות האל. בעקבות העברית, מתעוררת שאלה לגבי קיומה של חפיפה בין מקום כמושג טריטוריאלי, לבין אמונה.

בהמשך אותה שיחה קצרה שאלתי את זגייבסקי אם הוא מודע לוויכוח המתנהל בימים אלה בעניין ירושלים. הוא חייך מתוך ידיעה של הפרטים, אך גם מתוך איזה ריחוק פילוסופי ואמר: "כאשר קיבלתי הזמנה לבוא לירושלים לפסטיבל, הייתי בשוק. ירושלים לא היתה בשבילי מקום שהייתי יכול לחלום להגיע אליו. ירושלים היתה מקום שאינך הולך אליו אף פעם. אדם יכול לבוא לרומא, לניו יורק או לפאריס, אך ירושלים נמצאת בקטגוריה שאינך הולך אליה אף פעם. והנה אני, כאן, נמצא באחד המלונות היקרים בירושלים, שוחה בבריכה ותוהה מה זה אומר. מקום ומשמעות זה סוג של חיבור".  

בחודשים האחרונים יצאתי למסעות פרטיים מאוד בארץ, בחיפוש אחר ה"מקום המיתי", ה"מקום האבוד" שלי. יצאתי כדי להבין מה אני מדחיקה בכך שאיני יוצאת לטיולים רגליים ואחרים למקומות שנהגתי לטייל בהם. מה מסתתר מאחורי העובדה שהתרגלתי לכך שילדי חדלו מדעת את הארץ, לפחות במובן שהאמנתי שעלי להוריש להם. האם הכרחי הדבר, האם הגדרת מקום הכרחית ליצירת זהות, או אולי זהות יכולה להתקיים גם ללא הגדרת מקום, אלא מתוך מתח דיאלקטי. ואולי ברגע של הרפיה וויתור על אמונה ואידיאולוגיה  (מונחים חלשים מאוד וכמעט בלתי תקפים בסוף המאה ובעידן הפוסט-מודרני), המקום אינו עוד שאלה גיאוגרפית, אלא מישור מופשט שבין השפה לזיכרון.

                                              *

רציתי לברר מה אני רואה כאשר אני נוהגת בדרכים למזרח, כלומר, הדרכים לירושלים וממנה. מה אני רואה ומה התרגלתי לראות כמובן מאליו. מה מהדברים הדחקתי למקום רחוק.

את המסע עשיתי לא מהכורסה, אלא יצאתי לכמה ימי נסיעה. באחד מימי חודש ניסן יצאנו בג'יפ מתחנת משמר הגבול בלוד, מפקד האזור, גיא רז, הצלם ואני, צפונה, לחיפוש אחר הגבול האבוד, הקו הירוק. יצאנו בעקבות הקו הירוק, שהגדיר את הגבול בין מערב השומרון ליישובי מישור החוף.

קצין הגששים שיבלי הוביל אותנו בשבילים ומשעולים בעורפם של היישובים היהודיים ובגבולות היישובים הערביים (בקה אלשרקיה ובקה אלע'רביה, ברטעה, יער ריחן, אום אל פחם, מעלה גלבוע ומלכישוע). העימות החריף שהיה לעיני בין הנוף הארצישראלי השמור והאהוב לבין תחושת הזרות, היה קשה ומתסכל.  ואם לא די בכך, השבילים שנסענו בהם מוכרים לגששים של משמר הגבול כצירי מבריחים וגנבי רכב. גם כאן נוצר עימות ויזואלי בין שפע הפריחה של כלניות וצבעונים, שלא ראינו כמוה בשנה שחונה זו, למידע על המתרחש בחצר האחורית של שפלת החוף. חוסר אונים של החוק מול הוויטאליות של ההפקר.

חוסר האונים מתבטא גם באלימות הפוליטית שתושבים צריכים לשאת, כמו המפגש הקבוע עם מחסומי דרכים של חיילים, בכל ציר וצומת. גבול עומד לחצות כפר שחציו יהיה בתחום הרשות הפלשתינית וחציו בתחומי ישראל, ולא ברור ההיגיון ולא ברורה סיבת השרירותיות. באותו יום היתה לי שמחה קטנה, שזכיתי לראות חבל ארץ מבטנתו. ועוד היו כמה גילויים כמו מראה שדה תבואה או שדה אפונה, עם דמות שכמו יצאה מסרט של בונואל: פועל תאילנדי יושב על פיסת קרטון ומעליו סככה מאולתרת של אריזת קרטון,  אופניו שרועים לרגליו והוא מתבונן בשדה. מין שומר מפני הגניבות החקלאיות הנפוצות באזור הספר. הפרענו לו לשומר התאילנדי והוא עלה על אופניו ונסע בשביל העפר. קצין הגששים שבילי דיבר בוודאות על מקומו של הגבול העתידי: לפעמים תלולית עפר היתה עדות, לפעמים רחוב ראשי בכפר. וכאשר הגענו למרגלות הגלבוע ועלינו עליו, הגבול הבלתי מסומן הקיף את ההר עד המפגש עם עמק יזרעאל. במעלה הכביש על הגלבוע, מימין, אל תוך הוואדי, ראינו מכונית מדורדרת. שיבלי ירד לבדוק אם אין זו תאונה וחזר עם לוחית הרכב. הוא בדק בקשר והתברר שזה רכב גנוב. עבר שבוע מאז אותו סיור והסובארו סטיישן שלי נגנבה מהחנייה ליד הבית, ובה טיוטת המאמר המתאר את הסיור וסרטים שצילמתי.

נדמה שמאז 67'  איבדנו את הגבול המזרחי שלנו. לא ברור היכן הוא מזרח הארץ. וה"מזרח", כמו ה"מקום", הוא מושג טעון בתרבות היהודית. הוא קיבל רובד נוסף, בין הקונקרטי לבין המופשט. הפסל מלניקוב, בבואו להעמיד אנדרטה בתל חי (בשנת 1934), הציב את האריה השואג ופניו אל המזרח. במכתב לידיד כתב: "עלינו לפנות למזרח. יש כאן היגיון וכוונה, שכן ככל שאנו בלולים ומזוגים פיזית בצאצאי העמים, אבוד נאבד אם לא נשנה את האוריינטציה המערבית הבלעדית שלנו" (מתוך קטלוג תערוכת מלניקוב, אוניבסיטת חיפה, 1982) .

מה משמעות מקום שאפשר לנהוג אליו, שאפשר להיות בו בדרך אך אי אפשר לעצור, לרדת, להריח, לראות. מה דינו של חבל ארץ שאפשר להיות בו רק בין מחסומים וגדרות. יש לי חשש עמוק שמקום הסגור בין גדרות, ואפילו הוא בנוף היפה ביותר, אי אפשר לשיר עליו או אליו. ואמנם, כמי שעוקבת אחר האמנות הישראלית, אוכל להעיד שפחד ה"מקום" והיחס הדיאלקטי אליו משתקף בה היטב.

ירושלים, שהיתה נושא רב השראה לציירים מתחילת המאה העשרים, כאנה טיכו, קראקוור לודוויג בלום, ראובן רובין ורבים אחרים, אינה עוד נושא  נוכח בתערוכות. זה עשרים שנה ויותר הנוף אינו עוד נושא קאנוני. ונשאלת השאלה איך יכול צייר החי ופועל בנוף הזה, באור הזה, לעצום עיניו מראותו. אל מה הוא נסוג מגשת. בלשונו של גדעון עופרת, "החוויה הישראלית מסרבת למקום". כאמירה תרבותית, הוא עשה מעשה שיש בו אמירה תרבותית כשאצר תערוכה בתל חי, ובעקבותיה הציב את פסל "משה" של בוריס שץ. הגודל המקורי שלו היה 80 ס"מ והוא נוצק ברונזה והוצב על פי תהום, במרחק קצר מפסלו של מלניקוב "האריה השואג".

"משה" פונה לכיוון ירושלים, וזו אמירה על המתח הלא פתור בין היחס ה"כנעני" שלנו אל ה"מקום" לאתוס של משה המוציא ממצרים ובידיו ברית עשרת הדברות כמיתוס לאומי ("טקסט" מחייב, מופשט, יהודי). השיבה אל הבית מכילה בתוכה את הנסיגה, את הרתיעה, את מחיר אובדן ההזדהות בין הישראלי למיתי.

נדמה שלא ניסינו להבין את ה"ההיגיון והכוונה" שבשמם דיבר מלניקוב ושאיבדנו את ה"מזרח" שלנו. אנו מתכחשים אליו בכל האמצעים של תרבותנו, אולי מפני שבשנים האחרונות פנינו ל"משה" שבנו, לנדודים, לחיפוש אחר הטקסט המכוון, בחרדה מפני האפשרות של "נבו".

הגבול המדיני של ישראל עם ירדן הוא בבחינת הגלוי המעיד על הסמוי. הוא בחזקת סימן מוסכם, קיום בתוך אשליה, או תחושת ביטחון מדומה, משום שאין לעלות על הדעת אפשרות של נסיעה מזרחה בקו רוחב פשוט מחדרה, או מנתניה, לכיוון הבקעה. אזור ההר של ארץ ישראל הוא בבחינת  terra incognita , אזור המצוי בזכרונם של אזרחים ששרתו באזור כחיילים, או מתיישבים אידיאולוגיים הרואים שליחות בקיום חיים יהודיים אזרחיים במקום, בבחינת שיבה לארץ אבות. 

בשבילי, אחת הדרכים מזרחה היא היציאה מירושלים בכביש היורד בחדות מהגבעה הצרפתית אל נוף מדבר יהודה, עובר ליד מעלה אדומים. מעבר לוואדי המלווה את הכביש נראים אוהלי בדואים הדבקים בצלע ההר הצפונית, ואחר כך הפנייה לכפר אדומים המכניס כתם ירוק אל הנוף, וממשיך לכיוון יריחו. אלא שהיום, מי שנוסע צפונה דרך הבקעה, צריך לעקוף את יריחו ולהמשיך בכביש הבקעה, מימינו גדר המערכת ושביל הטשטוש. שני אלה משכיחים מהעין את הירדן הזורם מעבר לגדר. לשמאל הכביש יישובי הבקעה וההרים. אלה בצפון הם הרי שומרון ודרומה יותר הרי יהודה. ומי שאינו בקיא בשבילי הרוחב של ההרים, לא ייכנס לאזור. זהו אזור שקווי ההעתק והבקעות המפרידים בין הגזרות השונות בשומרון יוצרים פרוזדורים נוחים לתנועה בכיוון מזרח-מערב. לא ברור מהו הגבול הפנימי הסמוי מן העין בין ישראל לרשות הפלשתינית. איש אינו מדבר בגלוי על האיום, הממשי או הנפשי. מהיכן נובעים הדברים? האם אזור הספר של ישראל הוא למעשה מרגלות ההר שלה? אבל זהו אזור מיתי, שמתבקש להלך בו עם עיניים פקוחות, עם תנ"ך פתוח, ולראות בעונה זאת את עבודת קציר החטים ואילום האלומות, כפי שנעשתה באזורים אלה מאז ומתמיד. אבל יותר מעשר שנים לא הלכתי בו, הוא הודחק אל "מעבר לגבול". במקום זאת נסעתי באביב דרך הכביש החדש היוצא מירושלים, עוקף את פסגת זאב ומוביל צפונה לעין יברוד, עפרה, שילה, עלי רחלים, ומשם לכביש חוצה-שומרון, לעבר אלקנה ואריאל ויציאה לעבר צומת ראש העין ורעננה. הנוף המקראי המפתה להיעצר ולהתבונן נשף בי כל הדרך. אך חוויית הנסיעה יש בה משהו מתוח, מעמסה שיש להוריד מהכתף. ביקשתי מחברי, מורי הדרך, לתת לי סימנים איפה יהיה גבול. אבל היינו שקועים בזיהוי המקומות ובסיפורים, בקשתי לא התמלאה ונשארתי עם הספק, הידיעה שאי הבהירות היא חלק מהתמונה. 

בתי השנייה נולדה ביישוב ענתות, מצפון-מזרח לירושלים. היום זה יישוב הנושק לשכונת פסגת זאב, מעל פתחו של ואדי קלט. רצינו לחזור ולפגוש בחברינו. לכאורה, דרך שנסעתי בה במשך שנים, בוקר, צהריים וערב. כאשר פניתי לחפש את הכביש הישן והמוכר תעיתי אל תוך כפר חיזמעה. בעבר הייתי עוצרת ליד המכולת בכפר, או אצל הירקן על כביש רמאללה. אבל הפעם זעה קרה שטפה אותי והתפללתי לצאת מהמקום בחיים. ראיתי בעיני רוחי את תמונת החייל שנקלע לרמאללה והמון סגר על רכבו והוא שטוף דם. יצאתי משם. ואז, באמצעות הטלפון הסלולרי, הדריכו אותי חברי להגיע ל"מחסום".

ובכן, בין השכונה הצפונית של ירושלים לענתות, יישוב שתינוקות יהודיים נולדים בו בתחושת בית, מבדיל מחסום הדומה לגבול בין מדינות. והקילומטרים הספורים המפרידים, מהם? האם מותר לרדת מהרכב וללכת ברגל לפתחו של ואדי קלט, כדי לטבול בעין פארה או עין פואר? ואם אספר לילדי שבחופש הקצר שהיה לי בקיץ 1973, בין סוף בחינות הבגרות לגיוס, נסענו באוטובוס לירושלים ומשם לתחנה מרכזית ליד שער שכם, עלינו על אוטובוס ברמאללה וירדנו ליד ארמון חוסיין ומשם, בעזרת מפה טופוגרפית, למדנו להכיר את הוואדי ואת המעיינות עד מנזר סנט ג'ורג'. משם עלינו חזרה לכביש היוצא היום לכפר אדומים ודרך אלון. ובשבתות של 1982-3-4 היינו לוקחים את התינוקות במנשאים ויורדים למעיין, או מחפשים מערות וגבי מים בערוצים סביב.

מה משמעותם של מחסומים בדרכו של ילד הביתה? האם מדובר במסר כפול? יש כאן גבול אך גם אין. את הנוף ניתן לראות אך רק בעד שמשת המכונית, להתפעל, אך מרחוק. תנועת הראייה והנסיגה מגשת היתה לחוויה פרטית מאוד.

חלפו חודשים ספורים מאז מותו של אישי. את כל תקופת החיזור וההיכרות בינינו עשינו בטיולים והיכרות עם הארץ, ולכך, האמנו, נחנך את ילדינו. והנה הדברים לא התרחשו כך. אישי סירב להמשיך ולחיות בענתות, שהיתה לנו בית, מרגע שחש את הארעיות ששורה על האזור, את החיים מעבר למחסום. ילדים הנוסעים לגן הילדים ולבית הספר, בהסעה המלווה בחיילים עם נשק, היה מחיר שהוא סירב לשלם. לא הסכמתי אתו, הכוח המיתי של המקום חזק עלי יותר ואני כופה על עצמי עיוורון חלקי להכרח ביטחוני ומעדיפה לפקוח עיניים אל ה"מקום", שיש לו משמעות בעבורי. לילדי אצטרך לספר שלמרות האהבה המשותפת ל"מקום", כל אחד מאתנו עשה את הבחירה שלו למה ואיך לפקוח עיניים, ואיזה תנאי יש הכרח לעצום אותן ולסגת מגשת.

                                               *

"ב22- בנובמבר 1947", כתב עזריה אלון, "החל המבצע לסימון שבילי מדבר יהודה, ונזכור נא את הזמן: שבוע תמים לפני הכרזת המדינה ועדיין אין לנו לא מדינה ולא צבא. ואחיזתנו הממשית בארץ קטנה לאין ערוך משהיא כיום, בכל מדבר יהודה מבית הערבה ועד סדום אין לנו אף פיסת קרקע אחת שהיא שלנו. אבל קיימת הרגשת השייכות הבלתי מפוקפקת שלנו אל כל הארץ, ושל כל הארץ אלינו. מדבר יהודה היה אבן שואבת לטיולי הנוער, והוא לא היה מאיר פנים דווקא. ארוכה רשימת הנופלים בו בעת טיול - מי שנשמט מצוק, ומי שגווע בצמא, ומי שנפגע בכדור מרצחים ואפילו בנשק תועה שלנו. עדיין היו מטיילים תלויים בחסדי בדואים, או בשבילים מפוקפקים, ובחוגים שונים התגבש הצורך לסמן את שבילי המדבר". (שבילים במדבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969)

לו היתה בתי אומרת לי היום שהיא לוקחת תרמיל , מפה ומימיה ויוצאת עם שני חברים למדבר יהודה, ללכת בנחל קדרון מתחילתו למרגלות ירושלים ועד ים המלח, עם חניה קצרה במנזר מר סבא, הייתי מפעילה את כל כוחות השכנוע שלי לעצור בעדה. ולאור הקטע הנפלא מספרו המיתולוגי של עזריה אלון, נשאלת השאלה מדוע. הרי יש לנו מדינה ויש גם צבא ויש שבילים במדבר. מדוע אני מביעה בצורה כל כך נחרצת את חרדתי. איך צומחת תחושה כל כך ברורה של אי ביטחון, דווקא בתקופה שבה לכאורה יש ביטחון מרבי.

תחושה זו מצויה, מתברר, גם בשירתם של אצ"ג, אלתרמן ועוד משוררים, ומופיעה כבר במחצית הראשונה של המאה.

"שוב קדרו בלילי טית באב הימים / ושוב רוח רפים ניצחה את יופיים / של שבטי ישראל הפרוקים מעדיים. / הם קיבוץ גלויות אל מדבר לחוף ים: / הם לא נגאלו. הוד יום נס בם חלף: / על חומת העיר האלוהית עומד צר / היטב הוא מחזיק בחרבו-ששלף".  (אצ"ג, מתוך משא ונבל, שיר קינה אחרי קרב)

על כך כתבו זלי גורביץ וגדעון ארן במסה "על המקום", (אלפיים 4, 1991): "----המדבר לחוף ים לא גאל את הגלויות, שנתקבצו בו. גלות וגאולה אינן מושגים גיאוגרפיים. קיבוץ גלויות ללא גאולה משול לשברי מתכת שהושמו לתוך כור היתוך, אך לא הותכו, כי כבתה האש מתחתיו".

אורי צבי גרינברג מעלה את המתח הקיומי בתוך היהודי, המתח שבין הצורך להגדיר ולקבוע תחומים ברובד ההלכתי, הרובד של אורח חיים (צורך הנתון מעצם היותו לאיום השינויים), והצורך בשינוי. ומולו עומד הטקסט שהוא גם המסמך המיתי הצרוב בנפשו של העם היהודי, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אמירה זו מכילה בתוכה את המתח הקיומי של הליכה ממקום המוצא, מקום ההולדת. הליכה שאינה רק הליכה "אל", אלא היא גם הליכה לשמה. הליכה לקראת הארץ שיש לראותה. ומאוחר יותר, ההליכה והראייה, על פי לוח הזמנים של הארץ, כלומר עונותיה החקלאיות, הן שתי הפעולות המקיימות את הצירוף שהוא העלייה לרגל מהמקום ההיקפי, מהפריפריה, כלומר מהכפר לעבר העיר, העיר שאליה עולים, שהיא מקום הכינוס, הפולחן, מוקד המבט בתוך הארץ. ההליכה והראייה הן שתי הפעולות הראשונות שקובעות את הקשר והאינטימיות, הן לב המתח בין הגעגוע למקום שנעזב למקום הנכסף.

"ידיעת הארץ", שהיא לכאורה מונח מתחום המדעים, היא גם ביטוי של אהבה, משום השימוש במונח "ידיעה" כביטוי בעל תכנים ארוטיים, "והאדם ידע את חוה אשתו". הציווי הראשון שקיבל אברהם, ללכת לארץ אשר יראה לו האלוהים, הוא גם הליכה לקראת אהבה חדשה, לקראת היכרות חדשה.

בתרבות הישראלית ההליכה היא אקט כמעט פולחני. ראשיתו אולי בציווי "לך לך" והמשכו במצוות שלושת הרגלים. בתרבות הישראלית התקיים פולחן ההליכה של תנועות הנוער (ראה פירוש זה במאמרם של גורביץ וארן) . "ההלך" וה"הליכה" מקבלים את מקומם וחיזוקם כביטוי מקומי מיוחד, כביטוי של השיבה אל הארץ, אך גם  כביטוי אוניברסלי מטאפיסי דרך השירה. אלתרמן כותב , בשירו הפותח את "כוכבים בחוץ":  "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים עוד לך, עובר  אורח".

שלושה המרכיבים, ה"הליכה",  ה"ראייה" וה"טקסט", מצויים בשירו של אלתרמן ובשירים רבים אחרים. אלא שכאן הטקסט הוא "ניגון", טקסט שהוזנח ונדחק. זהו הטקסט היהודי המסורתי, אולי אפילו טקסט בן הגלות, שאמנם הציווי הנובע ממנו שולח את ההלך (היהודי) אל ארצו ואל מולדתו, אך הוא, ההולך אל הדרך הדוברת אליו במיטב אבריה ועצמיה, מצוי בהתרחשות דיאלקטית שצדה האחד הוא גילוי הערצה כמעט פגנית לטבע, דוגמת הסגידה אפיים ל"חורשה ירוקה ואשה בצחוקה". "שידיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים".

האם ההלך הוא דווקא האמן, זה הנע בעולם באופן בלתי מחויב, עסוק בראייה, התבוננות וזיכרון, שהוא מנציח באמנותו. העולם, הטבע, הוא לכאורה נקודת המוצא, הסיבה ליציאה אך גם היעד ליצירה.

"אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. / לבדי אהיה בארצותיך הלך. / תפילתי דבר איננה מבקשת, / תפילתי אחת והיא אומרת - הא לך!" --------  "שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת / ואני אקוד לה / וארים. ------- יום אפול עוד פצוע ראש לקטוף / את חיוכנו זה מבין המרכבות".

את התנועה הדיאלקטית הזאת, "הנסיגה מגשת", או שיבתו של הניגון שנזנח לשווא (ומבחינת המצלול גם "שב"), מפרש מרדכי שלו במאמרו המונומנטלי "מי מפחד משמחת עניים?" (אלפיים 5, 1992).  "משנתבשר העם היהודי מידי הציונות על ישועתו בדורותיהם של עגנון ושל אלתרמן, ישועה פנימית וחיצונית בעת ובעונה אחת, כדרך שנתבשר העני המחכה על ישועתו מידיה של שמחת עניים - נתבשר מידיה בעת ובעונה אחת, כעני מידי השמחה, גם על אובדנו!"...

אותה תנועה של "נסיגה מגשת" היא תנועת היסוד בעיני היהודי בארצו. תנועה שתחילתה "כי סערת עלי, לנצח אנגנך", של תשוקה ארוטית, של געגועים לאדמה, להליכה ולמגע, אך חרדה עמוקה מפני ההתחייבות, ושל "אהבה המקודשת בדם", בלשונו של חיים גורי. התחייבות פירושה פרידה מהתנועה, מהחופש במרחב, מהארעיות הרומנטית, מהמבט שיש בו ערגה למה שהיה, ביכולת להפוך את האתמול הקרוב למיתוס של היום. 

הצורך שלי לפנות לכתיבה, לבירור "מקומו של הגבול"  במדינת ישראל, נובע מתחושה אישית ברורה מאוד, שגדל בביתי דור שאינו מכיר את ארצו ואינו יכול להכירה, כפי שאני ושני דורות לפני עשו זאת. קל לי לעזור לילדי לרכוש כרטיס טיסה ללונדון ופאריס ולשכנע עצמי שחשובה ההיכרות עם השפה, המוזיאון, התרבות והרחוב באירופה, יותר מאשר לשלוח אותם לטיול רגלי עם מפה למדבר יהודה, או לטפס על הר כביר מעל עמק שכם.  

היו תקופות קשות יותר מבחינה ביטחונית, ובכל זאת תחושת חופש התנועה וחופש האהבה היו אז ברורות. בינתיים נעשו מהלכים היסטוריים ושינויים מרחיקי לכת בטבע, בצורתה הפיסית של הארץ, על ידי קריעת כבישים חדשים ובנייה שאינה נעשית מתוך אהבה למקום, אלא מתוך שיקולים פוליטיים מיידיים או לצורכי נדל"ן קצרי ראות. נדמה לי שיש עתה מקום לדיבור ולמחשבה שיפגישו את הטבע המיתי של הארץ עם המטאפוליטי, לניסיון לראות את ההר, הגפן והשביל, כיסוד היציב כאן.

*

לאחר רצח רבין ערכנו מפגשי סופרים, משוררים ואנשי רוח (דתיים וחילוניים, ימין ומשמאל. חלק מהדיאלוגים פורסם במוסף הספרותי של "דבר"). רוב המפגשים היו בתל אביב, אך קבענו גם מפגש לשיחה וקריאת שירה בקבר רחל. היינו כעשרים איש. ישבנו בחדר הסמוך לקבר, סביבנו אבטחה של חיילים ותחילתה של בנייה ביטחונית. השיחה והקריאה קלחו, והרב יואל בן נון קרא מבראשית את פרשת יעקב ורחל ונתן פרשנות אישית לפרק ולמקום. הוסיף עליו חבר הכנסת דאז חנן פורת, שסיפר על משמעות קבר רחל בחייו ומשמעות "הדרך אפרתה", שבאותם ימים עוד הובילה לביתו בכפר עציון. יעקב בסר, משורר ועורך של "עיתון 77", אמר לאחר הדברים האלה משפט שהיה לי קשה לשכוח מאז. הוא אמר שלא תיאר לעצמו שיש אנשים החיים את המיתוס המקראי אל תוך חייהם הפרטיים בהווה. זו היתה תשובה להרבה מיחסי מגע ורתיעה, ראייה ועיוורון המלווים את חיינו כאן. 

היום לא אבוא לקבר רחל בשום תנאי. כיעור בטחוני מכסה על המקום, שהיה מקום תפילה אישי לנשים המתקשות ללדת, לאמהות המחפשות מרפא לילדיהן, בעל מאות שנים של מסורת עמידה על אם הדרך לשני העמים. היום קבר רחל הוא מבצר מכוער, מקום של אדריכלות צבאית אלימה. כל זאת בנימוק של ביטחון והגנה. מכאן הבנתי ש"מחסום" דרכים, כמו חומה ביטחונית במקום שאין בה צורך טבעי, אינם מגוננים אלא שמים מסך מיותר בין האדם לבין משאת נפשו. 

לאור הידיעה שתנועת השיבה לארץ אינה בהכרח גם ה"הגעה" וה"נגיעה" בארץ, מתבקשים תהליכים נפשיים והיסטוריים החורגים מאורך חייו של אדם יחיד. זה חלק מפיוס פנימי וחיפוש הגבול שבין החלק המיתי לחלק האקטואלי, ואין הכרח לחפיפה בין הזהות וההזדהות שבנפש. בראיון שנתן לכתב העת דימוי (חורף 1999), אמר המשורר ישראל אלירז, לקראת צאת ספר שיריו "תבור": "קל מאוד לתרגם את הארץ הזאת לעברית. קל לתרגם אותה משום שהיא נותנת את עצמה, היא מאפשרת לעין להתבונן בה, וכל מה שאתה רואה ניתן להבעה".

דומני, שהיום האופציה העומדת לפני, כאמן וכאזרח, היא לנסות ולדובב מחדש את הארץ, לראות את סוג האור הנופל על אדמתה משמי תכלת מתכתיים, לעקוב אחרי האדם והדרכים, ולחכות למה שעתיד להיות וניתן להבעה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד