הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר
הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר

פרופ' גבריאל בן שמחון הוא מחזאי וסופר, מחבר "ההולכים על המים" ו"מלך מרוקאי", מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב

עולם יהודי שלם, צבעוני, רווי חוכמה ויופי נעלם במרוקו. הסופר גבריאל בן שמחון חזר לארץ ילדותו אותה עזב כילד, וגילה ארץ מופלאה שכמעט דבר אינו משתנה בה, יהודים אחרונים, שכניהם הערבים שעדיין תוהים למה עזבו אותם, פיסות זיכרון, רמזים ליופיו של העבר וכאב גדול * רשמי מסע במרוקו, 1998-99

זמן היהודים (דמנאת)

יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מרקש הם שומרי בתי הקברות. אלפי שנים הם הניעו פה את המסחר, הכלכלה, בנו ונטעו, כתבו ופירשו, חיברו שירים וניגנו, אהבו, חגגו, בכו וקוננו. היום החיים ממשיכים לגמרי בלעדיהם.

אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורה ואל עיון בדרום. שום זכר לא נותר. באווריקה היו 52 משפחות, באיית בוגמז 80, בגולימה 13, באייתבוולי 54, בטמזרט 68, טאגוניט 11, זגורה 21, ימינטאנוט 33, בריסני 84 ובארפוד 86  משפחות, איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות.

המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי - תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.

*

כיבו את ההיסטוריה (אגויים)

פעם היו פה יהודים של תקופת המשנה. ביטלו את היום-יום למען הנצח, שכחו את ההווה למען העתיד, ויתרו על החיים, כדי לזכות לתחיית המתים, על הימים בשביל אחרית הימים, על אהבת אשה בשביל אהבת הבורא, על השולמית בשביל השכינה. קהילת אנשים מוזרה שנתקדשה לחיים של תפילה ללא היסטוריה, כיבו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים, עד שבא המשיח, עד אז התחבאו מפניה במחוזות נידחים של הרי האטלס וכפרי הסהרה מעבר להרי חושך באפילת הסמטאות. שההיסטוריה לא תראה אותם, תניח להם, לא תטריד אותם. תעבוד אצל השכנים, לא אצלם. ברגע שחרב הבית עשו ברוגז עם החיים והתחבאו, מנציחים את הכאב והבכי והחורבן. שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו", פינה לא מסוידת בכל בית זכר לחורבן, כוס שבורה בחתונה, אסור לנטוע עצים ולהכות שורשים, הכל זמני, חיים עם מזוודות בתוך שמורת זמן כבויה מחוץ לזמן ולהיסטוריה.

כשהצרפתים באים ב1912- מתחילים לחדור האור והחשמל, ההיסטוריה נדלקת ומתחיל משהו לנוע, אנשים יקראו עיתון, ישמעו רדיו, יצפו בסרט, יראו את העולם שמעבר לחורבן ולגלות, לאיכה, לבית הכנסת, לתלמוד, למשנה, לקבלה, פרויד, אינשטיין ומרקס יסתננו טיפין טיפין פנימה, אחריהם, דה גול, רוזוולט וצ'רצ'יל, ואחר כך הרצל ופתאום ישמעו שיש עוד יהודים בארץ ישראל ושארץ ישראל לא מתה ולא אבודה והיא חיה ונושמת ומחכה, ואז לוקחים את המזוודות ומתחילים לנוע.

השליחים שהסתובבו באיית, בוגמאז ואייתבוולי, בגולימין, בכפרי הזיז והדרע, חשבו שנקלעו לכוכבים אחרים. כשפגשו את יהודיהם בשדה בשוק ובבית, היה נדמה להם שהנה נגעו ביהודים מתקופת המשנה, ששמעו את תקיעת השופר וראו את המשיח והתחילו ללכת, מחזה מופלא היום לראות את מרוקו ללא יהודיה, את המלאח בפאס, ספרו, דמנת, גולימין, אגויים, ורזאזאת בלי שבת, בלי בתי הכנסת, תושבים אחרים ממלאים את האוויר היהודי, הבתים היהודים, השדות, הבארות, החצרות, השמים והכוכבים ואין שום קול יהודי. רק בתי הקברות עוד חיים ותוססים.

*

מוות בין קרובים חגיגה (מרקש)

פה ושם אתה עוד פוגש אישים עם כוח חיות אמיתי כמו הרב ז'קי קדוש, ראש קהילת מרקש, כריזמטי וססגוני. כבן ארבעים שנה, בעל השכלה מודרנית, דובר שפות רבות ובעל אנרגיות בלתי נדלות וקשרים והשפעה בחצר המלך ואצל הרשויות. ז'קי קדוש חי מחוץ לזמנו ומקומו בתוך קהילה  מדולדלת וגוועת במרקש. רק כדי למלא את צוואת האב, חנניה קדוש ז"ל, ראש הקהילה במשך 30 שנה, שלא לנטוש את העיר לפני שיעזוב אותה היהודי האחרון, הוא ציווה לקבור אותו במרקש עיר הולדתו גם אם ימות בירושלים, ואכן זה מה שקרה. במרכז בית הקברות במרקש מתרוממת אחוזת קבר גדולה עם מצבה מפוארת שבנה לו המלך חסן השני, ובה הוא מעלה על נס את סגולותיו ותרומתו של האיש, קורא לו "בני" ומהלל אותו כמי שהביא אור לתושבי עירו שמחזירים לו באותה מטבע ומעבירים קו חשמל לקברו. 

*

אנדרי אזולאי מלך יהודי במרוקו (אסווירה)

אנדרי אזולאי הוא יהודי מרתק מסוג אחר, כבן 45, יליד אסווירה, עיירה יהודית יפהפייה על חוף האוקיינוס האטלנטי, מומחה בעל שם בכלכלה ובבנקאות בינלאומית שהוזמן על ידי המלך מפאריס לארמונו כיועץ כלכלי.

היום הוא שני רק למלך ומוכר לכל נהג מונית. פגשתי אותו בקבלת פנים מלכותית שערך לו ראש עיריית אסווירה כשבא לשם מלווה על ידי פמליה של שרי ממשלה לחנוך שדה תעופה ראשון שיחבר את עיר הולדתו הציורית עם מרכז הארץ ולפתח בה תנועת תיירות. שיירת רוכבי אופנועים ליוותה את  מכוניתו, שטיח אדום נפרש לרגליו משפת הים ועד לאולם הכנסים בקומה העליונה של בית המלון המפואר. ותזמורת צבעונית עם מחוללים מאפריקה השחורה קיבלה אותו בשער.

אנדרי אזולאי הוא זן נדיר ויחיד במינו בהיסטוריה של יהדות מרוקו, איש מקצוע מוכשר בזכות עצמו, שהחצר המלכותית קונה את שירותיו המקצועיים ושיהדותו משמשת לו רק ערך מוסף. ככזה הטיל עליו המלך בשנות השבעים להקים את "זהות ודו שיח", תנועת אינטלקטואלים ילידי מרוקו, למען דו שיח בין ישראלים ופלשתינאים ולמען שלום במזרחי התיכון. ויש לו חלק במעורבות של חסן השני בתהליך השלום ובארגון הפגישות הראשונות בארמון המלך בין דיין לתוהאמי, שהביאו לשלום עם מצרים. בהזדמנות ביקורו באסווירה הוא סיכם עם רשויות העיר להפיק פסטיבל שנתי  לתרבות יהודית. וכבר בנובמבר האחרון התקיים הפסטיבל  הראשון שהוקדש לשני יוצרים ילידי אסווירה, הסופר אברהם אלמליח מפאריס ופרופ' חיים זפרני מהסורבון, חוקר בעל  מוניטין בינלאומיים של תרבות יהודית, ברברית וערבית וחבר האקדמיה הלאומית המלכותי למדעים במרוקו.

*

אלי מויאל ארכיטקט ברברי (מרקש)

דמות ססגונית אחרת הוא אלי מויאל, יליד מרקש כבן 40. אחד הארכיטקטים הנועזים והמפתיעים ביותר במרוקו, חינוכו כולו ערבי וצרפתי, ללא כל רקע של מורשת יהודית. היצירה האותנטית שלו יונקת ממסורת הבנייה הברברית והאנדלוסית ומקבלת ביטוי בצורות, בחומרים, בצבעים. הכפר הברברי והקסבה, יחד עם הארמונות בגרנדה ומסורת הבנייה המוסלמית, משולבים בגנים, נחלים, מזרקות, עצי זית, ושיחי ורדים שעושים את הבתים והווילות שלו ליצירות מופת עזות ביטוי. עבודותיו זרועות על פני מרוקו כולה ומוצגות בספרי אדריכלות מרוקאית והוא מוזמן הרבה לתכנן ולבנות בנסיכויות הנפט.

אחת מיצירותיו הבולטות במרקש היא הווילה הגדולה של רוברט אסרף, המצויה בקצה הדרומי של מרקש, בתוך מתחם דקלים אין סופי ומשקיפה על פני הפסגות המושלגות לעד של הר טוקבאל שגבהו יותר מ5,000- מטר. גם בווילה של אסרף אלי מויאל עובד בחומרים ברברים, מושפע מצבעי האדמה, מהשטיחים, מתעלות ההשקיה. בבית בולטים החמרה, הפסיפסים, המזרקות המלאות שושנים, הסמטאות, הרחוב נמשל לתוך הבית, הבית מקושת, בורח מהתהדרות, מתחבא מעצמו כמו בקסבה וזרוע פינות עם פתחים כמו חורבות. הבריכה שבתוך הגן האין סופי נראית כמו נהר שיוצא מתחת לבית ונמשך הלאה, עובר מתחת לגשר ונופל מאחורי מפל. רצפת הבריכה ירוקה מאוד ובתוכה משתקפים הדקלים, ושושנים וורדים מכל הצבעים בכל פינה, מהחלון למעלה נפרש עולם אין סופי של דקלים שמדלגים על חומות הווילה וממשיכים להתפרש עד מרגלות הרי האטלס המושלגים.

*

חיפוש עקבות (איית בן חדו)

 יהודים אלה הם סימנים אחרונים להיסטוריה ארוכה שלא השאירה עקבות. אפילו שנות הפרוטקטורט הצרפתי (1912-1956) השאירו טביעות אצבע, בחוק, בסדרי החיים, בשפה בחינוך. ליהודים אין זכר באף אחד מאלה. השאירו בתים, שדות, גנים, עדרים, ועוד פעם קברים, אך שום זיכרון היסטורי, שום יצירת רוח יהודית, גם לא בספר, לא בשיר, לא בציור, לא בלבוש, לא ברקמה, שום דבר בספרות, בתיאטרון. אתה מבקש לראות סימן יהודי, מביאים אותך לבית קברות. אני עובר לאורכה ורוחבה של הארץ הגדולה והיפה הזאת שאבותי חיו בה במשך אלפי שנים והגיעו אליה עוד לפני הערבים, ואני תמה איך הם עברו פה ולא השאירו סימן? מה הם עשו פה? התחבאו? הסתתרו? רק מציבות וקברים שחוקים? לא רומן, לא בניין, לא מונומנט יהודי, לא גיבור תרבות, מיניסטר חשוב, שופט, ספורטאי, כדורגלן, אצן, סופר, זמר, משהו שהמרוקאי יוכל להתרפק עליו... זוועה! אלא אם כן כל מה שיש במרוקו הוא יהודי.

*

לא חסרים לאף אחד

בתודעה התרבותית חברתית המושג יהודי לא קיים. בשביל המרוקאים בני ימינו אין ולא היו יהודים פה, בחנויות הספרים המעטות בפאס ומרקש אין שום ספר הדן בקיום היהודי. גם לא נראה שספר כזה נחוץ או חסר למישהו. בשביל המרוקאים בני הזמן החדש, הזמן היהודי לא היה. הסיפור היהודי בשבילם קשור רק לשיח הישראלי הפוליטי. מרוקו חסרה ליהודיה, אבל היהודים שלה לא חסרים לה.

מרוקו בלי יהודיה נראית בעיני סוריאליסטית, חוט צבעוני מסתורי נפרם מהשטיח שלה, הצבע של השבט המכושף הזה שעצר את הזמן נעלם לפתע, לקח עמו יופי, אנרגיות, קסם, מוזיקה, שפה, חגיגה והשאיר במת תיאטרון ללא תאורה. קשה לתאר עולם ללא יהודים, אבסורדי לראות את מרוקו ללא יהודים, ואף על פי כן בעיני המקומיים היא נראית לגמרי נורמלית. החורבן מדבר אלי בבתים הקורסים של מלאח, בסמטאות המתמוטטות שניטלו מהן קולות התפילה, שלקחו מהן את ריחות החמין, את החום המשפחתי, את שיר השירים ואת ריח הנשים בצבע היין והחלב, את החתונות וההלוויות והלידות - המלאח שנטלו ממנו את השבת ואת ריח הגלות.

*

קרנבל, תיאטרון וקרקס (וולובוליס, מולאי אידריס)

מרוקו היא אין-סופית בגודלה ובעושרה, מהממת ביופיה ונופיה, ממראות  אלף לילה ולילה במרקש, כפרי הברברים והרי האטלס, עד החזיונות המכשפים של הדיונות בסהרה, מסתרי המדינה של פאס ונופי הקסמים של הדרום, עמק הדרע והזיז. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, מפחידה, מצחיקה, מלאת מתח, דרמה, גוזמה ופיוט. פאזוליני צילם פה סרטו "אדיפוס המלך", כדי לעצב עולם מיתולוגי בן זמן לא ידוע. סרטו "אלף לילה ולילה" הוא פה מציאות בכל שוק של יום חמישי. ברטולוצ'י צילם פה את "השמים מחכים מעל", אורסון ולס את "אותלו", סקרוסזה את "פיתויו האחרון של ישו", היצ'קוק את "האיש שידע יותר מדי".

ארץ חמה, יצרית, חושנית, מפחידה, מפתיעה, לא צפויה, לא שופעת מוזיאונים, אבל היא עצמה מוזיאון חי של רוח וחומר. הצורות העזות של נופים ותמונות הטבע, ההרים הנישאים, המדבריות המכושפים והעמקים הירוקים בתוכם, הקסבות, קול שקשוק המים במזרקות, בנהרות, ביובלים, בתעלות, הריחות, התבלינים, הטעמים, אמנות הבנייה, הגילוף בעץ ובגבס, אומנות הלבוש והתכשיט, הצבעים העזים והנופים האירוטיים, עושים אותה לשילוב של נוף מסעיר ומוזיאון של תרבות הזויה. במרוקו כל כלי שימושי, החל בשטיח וכלה בצמיד, כוס תה מוזהב או קומקום נחושת הם אובייקט אמנות, המרדעת התלויה בחנות החמר היא פסל של פופ ארט. כך הדלת העתיקה, ארגז הבגדים המגולף או החרב המשובצת, החנות לממכר שטיחים וכלי בית נראית כבית נכות. הסיפור שבעל פה מלווה בנגינת גמברי הוא יצירת ספרות ותיאטרון.

המוזיקה האותנטית היא כמובן אוצר בתולי ובלתי נדלה. ז'אמע אלפנה במרקש, על האקרובטים שלו, יורקי האש, עוקרי השיניים, מגידי העתידות, מוכרי הרפואות, כותבי הקמיעות, המספרים והזמרים ומרקידי הנחשים, הוא קרנבל, תיאטרון וקרקס. האיש שעומד ומנגן על גמברי בן מיתר אחד ומרתק המוני צופים הוא תזמורת פילהרמונית. הנישואין והאירוסין, החתונה וההלוויה, הלידה והמוות הם אופרה מרתונית, המשתרעת על שבועות וחודשים.

*

קשתות, חומות ושערים (טינרהיר, דרך הקסבות)

אלפי הכנסיות, הארמונות והטירות הפכו את אירופה למוזיאון ענק של תרבות מרתקת, אך מונוליטית, בטוחה בעצמה ושתלטנית. לפעמים אירופה נראית כמין אופרת ענק, לפאר ולרומם את ישו והבתולה ולחגוג את נצחון הנצרות על העולם. במרוקו לא הדת המוסלמית מכתיבה את ערכי הרוח והחומר. פרט לשניים-שלושה מסגדים מפוארים במיוחד (בראשם מסגד חסן השני בקזבלנקה) בתי התפילה המוסלמיים הם צנועים ופשוטים, וכמו בתי הכנסת היהודים הם עניים ונחבאים אל הכלים. נדמה שהטבע הוא השולט עדיין בעולם ובאדם, במחשבתו, בדמיונו, ביצריו בחושיו, ביעדיו וביצירתו.

צבעי הרקמה העזים על לבוש האשה הם צבעי האדמה, המדבר העמקים הירוקים והשמים, קול שקשוק המים במזרקות, הדקלים והתמרים ניכרים בקשתות ובשערים, ריחות הקטורת, התבלינים, הכמון והקינמון שעוברים ישר מהשדה לתוך הבית, הבנייה היא בהשראת הטבע, הטופוגרפיה, צבעי האדמה, ירוק של עמקים, כחול של הים וירוק של העצים, הרבה קשתות חומות ושערים, קשת בתוך קשת וחומה בתוך חומה ושער בתוך שער, לפעמים עם קישוטים, עלים, פרחים וקליגרפיה. השפעות של ארכיטקטורה אנדלוסית ושרידי סימנים מהבנייה הרומית והקרתגית. המאוזוליאום של מוחמד החמישי ברבט, שנבנה בשנות השבעים, הוא דוגמה לשילוב סגנונות וחומרים, עץ ז'ליג וקרמיקה.

*

שלושת אלפים שנה עם אותו אלוהים ואותו מלך (בני מללאל)

יש בתרבות המרוקאית קריאת תיגר ברורה על התרבות האירופית המנצחת והמדבירה. היא מתעקשת לשמור על צביונה, יודעת על הטכנולוגיה, אבל לא נכנעת לה, יודעת על הטלוויזיה, אבל לא מרכינה ראש, יודעת על ההמבורגר והקולה, אבל לא ממליכה אותם על הקוסקוס ועל התה עם הנענע, יודעת על השעון אבל לא מאבדת את הזמן, כ50- שנה חשופה לתרבות ולשפה הצרפתית, אבל שומרת בגאווה על מזרחיותה, על הסובלנות, החושניות, הברבריות, על הקסם הכישוף והמאגיה. במרוקאים הישראלים לא נשאר דבר מן המרוקאי. קצת מוזיקה וקצת מטבח, אבל המשאלות, היעדים והמטרות, הערכים, החלומות הם חלומות הטלוויזיה המערבית. מערכת תרבותית זו, כשהובאה לארץ ישראל, הרכינה ראש ונוצחה. הזהות התרבותית, על ערכי הרוח שלה, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, הסובלנות, החושניות, קרסה. אי אפשר להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.

אתה מטייל בין נופיה ובין אנשיה ונדמה לך שאתה בתוך סיפור ולא בתוך מציאותאת מרוקו אתה פותח כספר ותמיד מוצא את אותם עמודים באותו מקום. . לצאת משם לישראל, זה כמו לצאת מתוך סיפור למציאות קשה ומשתנה. ישראל היא סרט משתנה ללא הרף. במשך 50 שנה ישראל הפכה ממדינה בסימן שאלה למעצמה, מארץ של סוציאליזם וחאקי לחברה סופר-קפיטליסטית. מרוקו נשארת במקום שהיתה בו לפני 3,000 שנה, עם אותו נוף מיתולוגי, אותו אלוהים ואותו מלך.

*

שדים ומגרשי שדים (טפראוט)

הזמן חולף על פני הארץ הזאת בלי לשנות בה כלום. תוחלת החיים קצרה, הילודה רבה, המחזוריות לידה-מוות מהירה, הדורות מתחלפים בקצב מהיר בלי שיספיקו לשנות או להשתנות. מרוקו חבויה מהעולם, מסתתרת מהזמן, הכפרים והעיירות הקטנות שלה בהרי האטלס ובסהרה מסתתרים גם ממנה, מנותקים ומתנהלים מכוח מסורת, דורות ומנהגים מקדמת דנא. זהו עולם חם, חושני, ראשוני, פרימיטיבי, יצרי, פשוט, ילדותי, ערמומי, נאיבי. בכפרים האלה ממשיכים לכבס ליד הנהר, לייבש את הכביסה על הסלעים סביב, עולם של שמחה, פשטות, נאיביות, חן, פיוט, פנטזיה, אמונה, תקווה, עולם של מאגיה, עם אלוהים ומלאכים, שדים ומגרשי שדים. הכסף לא זמין, אי אפשר לצבור ולכן האדם חופשי לחיות בגן עדן. העולם שלו, הרוח, האוויר, השמש, השמים, הירח, הכוכבים, הטבע המכשף, שירים ולחנים, מסתובבים במדבר ובהרים, ריחות, טעמים, צבעים, אורות, גבר קשיש כורע על פסגת הר, מתבונן מולו במשך שעות, מביט בעצים שגדלים לו מול העיניים, מקשיב לקול המים והרוח.

*

הוד מעלתו המלך (רבט)

המלך המרוקאי הוא האל האמיתי היחיד שנותר בעולם, גדול, בלתי מושג, מעל כל חוק, מיתולוגי, סתום, סודי, לא מוסבר, דיוקנו בכל מקום, בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות ההרים, על קירות הבתים והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תוכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמין המואמינין והוא הארץ והמולדת, מעשיו הם במישור מיתולוגי כמו המצעד הירוק לכיבוש הסהרה, וגם מחדליו לא מוסברים.

המלך המרוקאי הוא הרון אלרשיד מאלף לילה ולילה, אב קדמון שגם למד משפטים בסורבון ומשחק טניס. "אלוהים, מולדת, מלך", זו הסיסמה שמתנוססת על כל ראשי ההרים הגבוהים, אדם אינו חופשי לבחור והוא מחויב בכבוד השילוש הקדוש. זה מסביר חלקית את רעידת אדמה שיהדות מרוקו עברה בישראל, כשפתאום נקראה לקחת גורלה בידה. לא מולדת, לא מלך, לא אלוהים, מה שאתה עושה זה מה שקיים, לא גורל, לא עבר, לא מורשת, לא בית כנסת, לא אב, לא רב, לא מלך.

*

מי שמת שבע, שלא יקום (אסני)

הפתגם הוא המודל להוויית החיים המרוקאית. עולם בראשית שזכה לשמור על עצמו נקי מקידמה, עולם שעדיין יש בו שדים, כישוף, תמימות ומגיה, נקי מפוליטיקה ואשליה ושקר, ללא אלוהים וללא מלך וללא מולדת. הפתגם הוא מים זכים של המפלים הנופלים מהרי השלג שנוגעים בשמיים, ללא התערבות פוליטית, איש לא כיוון אותם ולא שיחד אותם.

מי שמת שבע, שלא יקום.

מי שצר לו המקום, שירחיב אותו בצעקות.

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמיים, תהיה נר בבית.

טיפש שיש לו מזל לא צריך שכל.

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר, אומרים על נערה המחפשת תירוץ לצאת מביתה.

מי שראית אותו רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס.

הפתגם הוא יהלום קטן של הזמן, קולו של הנסיון שעבר סינון של הנצח, מאגר קטן של חוכמה, כיס פעוט של נחמה, קול של אב קדמון. אי אפשר להתווכח עם פתגמים כפי שאי אפשר להתווכח עם החיים. אנשים נולדו עם פתגמים כבפיהם כפי שנולדו עם עיניים ואוזניים.

*

עלייה מיתולוגית (טאמגרוט)

לעקור עם מ3,000- שנה של שורשים זה אירוע מיתולוגי, מהפכה שהיהודים המקומיים לא יכלו לחלום עליה אלא במושגים משיחיים. לא טרנספר או נדידת עמים, אלא גאולה או גלות חדשה. זאת היתה חוויה שמעבר לדמיון, כשביום בהיר אחד הגיע לכפר הנידח צי של כלי רכב ולקח את כל היהודים, כשהשכנים הערבים המומים ובוכים. עד אז לא הרגישו שהם שייכים למשפחות שונות, לפתע הוצגה הזרות, האחווה היתה משחק ואשליה, כזב, תחפושת, היהודים עוברים לארץ אחרת, שם הם ישנו את גורלם וישאירו את אחיהם לגורלם, בלי לבקש אישור והסכמה.

ומי יכול לראות את הקהילה עוזבת ולהישאר? אף אחד לא שואל מה יהיה עם הבית שלו, השדה, הכבשים, כל משפחה רשאית לקחת רק שתי מזוודות. ואף על פי כך איש לא מתנגד, אנשים עוזבים את הכפר ומשאירים אחריהם את הבתים פתוחים, את האדמות עם שיבולי הקמה, ואת העצים עם הרימונים, התאנים והזיתים, את הכבשים עם הצמר, העזים והפרות והחלב. איך הסוכנות ויתרה על הרכוש היהודי?

כשכתב הרצל את מדינת היהודים, הקדיש את מרבית הספר לשיטת העברת היהודים מאירופה על רכושם, ללא שיגרם הפסד להם ולכלכלת הארץ. הוא כתב את הספר לא רק ליהודים, אלא גם לגויים, כדי לתאר איך יתגבר על העברת הרכוש היהודי בלי לפגוע בכלכלתם. לשם כך הוא הציע להקים בנק יהודי ולידו את "החברה היהודית", שתוכל לקנות את הבתים והרכוש של העולים, לשלם לכל אחד תמורת רכושו ואחר כך, בזמן המתאים, תמכור את הרכוש בלי לגרום להצפה ובלי לזעזע את השוק. מדוע הסוכנות לא הפעילה מערכת דומה במרוקו? האם מפני שהעלייה נעשתה בתנאי מחתרת, בשקט ובמהירות, לפני שמדינות ערב יזהו את תנועת העמים המתרחשת מתחת לאפם, ויראו איך מרוקאים הופכים לחיילים ישראלים?

אני הייתי שם וראיתי איך אנשים מיושבים בדעתם נוטשים את בתיהם ויוצאים עם שתי מזוודות, ראיתי אנשים נושאים ספרי תורה, פמוטים וחנוכיות. נשים לבושות שמלות כלה נושאות מטפי בושם, כלי קטורת, כלי נחושת וכסף, ראיתי איך כפר שלם, מיושב בדעתו, שוכן 3000 שנה מעבר להרי חושך, משתגע לפתע ואנשיו קמים בן לילה כמו אחרי פעולת כישוף ויוצאים לגלות. אנשים מכרו בית תמורת שטיח, פה ושם היו יהודים עשירים שלא יכלו למכור את רכושם ונשארו אתו. מעטים נשארו מתוך נאמנות למקום, לתרבות, להיסטוריה, לחברים, לשכנים, למזג האוויר. ברור שקל היה לאלה שלא  היה להם מה לאבד לקום וללכת, ואלה היו רבים, בסיס הפירמידה. ככל שהמצב הכלכלי השתפר היה יותר ויותר קשה, העשירים בראש הפירמידה נתקעו, לא היה מי שיקנה מהם. את העשיר של ספרו, אליהו טובאלי, פגשתי בתחנת הדלק שלו, הוא עדיין שם לבד עם אשתו, בן שמונים. הם מסתובבים יחד בין הבתים הריקים שלהם, שאין להם קונה.

חצי מבתי הכפר הם שלו, היה לו צי של חמורים שליווה את הצבא הצרפתי והוביל בשבילו אספקה לפינות הנידחות ביותר במרוקו. קנטינות שלו היו מוחזקות על ידי אנשיו לאורך ולרוחב הארץ. בהיותו אחרון היהודים בכפרו, הוא מנקז לידו כל רכוש שנותר, כולל בתי כנסת, בתי קברות. באחרונה נתן הוראה לנעול לפני מבקרים את בית הכנסת המפואר "אם הבנים", היחיד שלא נתפס על ידי דיירים ונשמר על ידי השלטונות. את ספרי התורה, כעשרה במספר, לקח לביתו. הוא טוען שיש גנבים, הצורף טוען שאין גנבים, אבל כל ספר תורה עולה היום כעשרת אלפים דולר. הוא ואשתו לבד במלאח ריק עם עשרות ספרי תורה, שאין מי שיפתח אותם. תחנת בנזין זקנה, שאיש לא מבקר בה.

*

היהודי האחרון (ספרו)

היהודי האחרון בספרו הוא יוסף הרוש, כבן 60, רזה ושב שיער, בן למוכר דגים, אח לשמונה מאשה ראשונה וארבעה מאשה שנייה. בעוד הוא עצמו ערירי, לא נישא מעולם, כל אחיו באשדוד ועכו. החנות שלו קטנטנה, בלב סמטת הצורפים, חלון הראווה כמעט ריק, יש לו טלפון בחנות, לא בבית. מי יצלצל אליו? לאיש אין פה טלפון ולו אין הרבה זהב למכור. אנחנו פוגשים אצלו נשים שבאות למכור זהב, הוא נחמד אליהן והן אליו. היום קשה למכור, הוא אומר לאחת שהביאה לו צמיד למכירה, חכי לזמנים טובים, הזמן חולה. היא: לא יהיה אף פעם בריא. הוא: הצמיד שלך קטן מדי. היא: אבל שוקל הרבה. הוא (מנסה להכניסו לזרוע): זה לא נכנס. היא: שייכנס למשהו אחר. אין קונות, יש רק מוכרות, המחיר שהצורף מציע נמוך לדעתן. לפני שהוא שוקל את הצמיד והשרשרת של אחת הנשים, הוא מבקש לראות קבלה, כדי שלא ייכשל בקניית סחורה גנובה, ואף על פי כן, כשאני משוחח עם אחדות ומספר להן מי אני, תגובתן הראשונה היא: אתם בטח מצטערים שעזבתם. החיים פה קלים, אומר לי אחד הצעירים, בעשרה דרהם (דולר אחד) אתה יכול לאכול ארוחה מלאה, עד כאן. נכון, אין רעב, האוכל תמיד מתובל, מבושם וטעים. מעבר לזה ספרו היא כמו שהיתה לפני 50 שנה, לפני 3000 שנה.

*

צורף אחרון (פאס)

מצאנו אותו בלב המֶדינה, בתוך שוק הומה אדם, יושב ומחכה בתוך חנות ריקה מזהב ומלקוחות. על השאלה למה לא עלה לארץ הוא משיב שהוא קשור לעירו, ואפילו לקזבלנקה קשה לו לעבור. לאשתו יש עשרה ילדים וכולם בארץ, לו אין ילדים, בכסף שיש לו הוא יכול לחיות טוב פה. בארץ ערכו יורד לאפס. יש פה בפאס עוד כ140- יהודים, יש "נשיא קהילה", ד"ר בן גיג, ויש סגן נשיא וחברי ועד וממונים על הכשרות והשחיטה, ואחד נלחם בשני. הצורף של פאס אומר על הצורף בספרו: הוא לא צורף, הוא סתם עוסק בכל מיני דברים, אבל יש לו חנות צורפות. אני אומר, הייתי אצלו. הוא: צורפות אצלו זה כמו הירקות על הקוסקוס. אני: ומהו הקוסקוס? הוא: אין לי רשות לומר. שני הצורפים דומים מאוד, צנומים, כפופים, נראים כמו זיכרון היסטורי. בבית התפוצות בתל אביב אפשר להעמיד אותם כמוצגים חיים לגלות ששבקה חיים.

*

אסווירה, יום ד',  22 ביולי

בוקר, מול הבריכה והאוקיינוס האטלנטי, השמש בגבנו, בארוחת בוקר בכיכר הכחולה, מיץ תפוזים, תה עם נענע, לחם עם חמאה וריבה. 15 דרהם, דולר וחצי לאיש. הרוח הקרירה של בוקר ליד הים הנקי. בשעה שבע כבר משחקים כדורגל, ב11- נלך שוב לבקר את סבג, מוכר העתיקות, בחור בן 35, חניך אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה, מדבר ארבע שפות ברהיטות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. אינטליגנטי, סימפטי, יהודי אחרון באסווירה. "אתה היהודי הכי חי שפגשנו פה במרוקו".

 אביו עסק באימפורט-אקספורט, נפטר לפני שנה הוא מנהל את חנות העתיקות עם תמונות הקונסול האנגלי באסווירה מהמאה ה19-, עם שפם חד, צילומים של נערות יהודיות מאותה תקופה עם שמלות משי ארוכות ותסרוקות אנגליות. פעם לבשו פה חליפות, מגבעות, צווארונים מעומלנים, פפיונים. היום אין מי שהולך עם עניבה. פעם היו פה 8-9 קונסולים אירופים, היום אין אף אחד. פעם היו 90% יהודים עורכי דין, רופאים, סוחרים, אנשי ביטוח, סוכני אניות. היום אין כלום, בניינים הרוסים. אפשר לכתוב פה היסטוריה, רק כשלא יהיה פה אף יהודי. אין שנאה נוצרית, אבל אין אהבה. ב1967- איבדו שליטה על ההמונים, שרגמו בתי כנסת. יהודים הבינו שאין מה לעשות פה, ארץ של אלף מסכות, לכל הזדמנות מסכה אחרת.

 יגיע היום שבו יורידו את המסכות ויישארו רק הפנים. היו 32 בתי כנסת, נשארו שניים-שלושה. הוא יודע להצביע על כעשרה, אף אחד לא פועל, כי אין מניין יהודי. הערבים הזקנים מספרים על "האור שהלך", "ריחות החמין שהלכו". "אלוהים היכה אותם בסנוורים", אומר לנו שומר בית הקברות ערבי, שאנו שואלים אותו למה הלכו. עוברת אורח שעברה ענתה: "הם היו העשירים של העיר, סוחרי המלך, יום אחד מכרו את הכל והלכו". אסווירה של היהודים, אינטלקטואלית, אינטליגנטית, אירופית, פעילה. והיא איננה, מה שיש זה חורבן והיסטוריה שנמחקה. איך זה אתה לא עזבת? אני שואל את סבג.  אני עזבתי, אני לא פה, הוא עונה לי, באתי רק להסתתר. החברה שלי בארה"ב פשטה את הרגל, באתי לפה להשתקם ולנוח. המלאח הרוס, רובו חורבות, הבתים העומדים מתפוררים, מטים ליפול. רחובות לא מרוצפים, המון ילדים.

שאלנו על ר' חיים פינטו, שוטר היפנה אותנו למוכרת סברס שעזבה את הסברס בידי השכן הזקן ופנתה עמנו לסמטה חשוכה. פתחה דלת נמוכה ונכנסנו פנימה. בית קטן, נעים. נכנסים אליו פנימה לפטיו, שחדרים סביבו. עלינו אתה במדרגות לקומה ב', שם נתגלה לנו בית הכנסת קטן עם כ30- מושבים. הכל מאובק, ארון הקודש פרוץ ללא דלתות וללא ספרי תורה. בפעם הראשונה ראיתי ארון קודש ללא ספרי תורה. מה שאומר ששום יהודי לא צפוי להגיע, זה הסוף. היו בפנים כמה פתקאות, כמו בכותל, עם בקשות לבריאות והצלחה. שני סידורי תפילה עם תמונות של הרב כדורי ובאבא סאלי ובפנים כתוב: "מתנה מארץ ישראל מקבוצת מטיילים". זהו בית הכנסת הגדול ע"ש ר' חיים בן עטר, אבל הבית הוא של ר' חיים פינטו ובחדרו למטה תמונה של משה רבנו והמלך מוחמד החמישי.

שילמנו לאשה 10 דרהם והיא הראתה לנו גם את הדרך לבית הקברות. המצבות האחרונות הן משנת תשי"ב, 1952. אחת היתה מ1973-, יחידה, אין מקום בבית הקברות למצבה נוספת. "יהודים לא מתים עוד", אמרתי לשומר הערבי שהתקרב אלינו והסביר שזה בית הקברות החדש. הישן נמצא בצד השני של הרחוב. חצינו את הרחוב ונכנסנו. פה הים מסתער ומפורר את הקברים, רק חומה נמוכה מפרידה בינם לבין הים וסלעי החוף. המצבות שחוקות והכתובות החקוקות בעברית אכולות, הכיפה הגדולה הסוככת על קברו של ר' חיים פינטו עומדת במרכז. בפנים מצאנו את קברו מ1840-,מצבת שיש שמורה היטב ועל הקירות דגל של משלחת ההסתדרות מאשדוד.

מסתמן איזה מנהג מוזר, שבו קברים ובתי כנסת במרוקו מתחילים למלא את התפקיד שהכותל בירושלים מילא במשך אלפי שנים, מוקד געגועים ועלייה לרגל, ובימה לתפילה לשיבה הביתה לאלה שיצאו לגלות. ריח של ים ושל זמן עתיק, בית קברות מת, שאין לו המשך. יהודים יותר לא מתים פה, פה הם יכולים רק לקום לתחייה, אין יותר הלוויות, ההיסטוריה מתה. מה חושב שומר בית הקברות על היהודים? "היו עשירים, סוחרים, היו להם משאיות, אפילו אניות, מכרו את הכל והלכו". למה? "היכה אותם אלוהים", השתגעו. אשה אחת אמרה לי: "רצו מדינה משלהם", "מכרו הבתים והלכו", "הנה זה בית שמכרו בששה מיליון, היום שווה מאתיים מיליון. את זה מכרו בשטיח, שווה מאה חמישים מיליון".

*

אסווירה, אמצע אוגוסט

הצבע הכחול של האוקיינוס האטלנטי שולט פה בכל, בשמים, בפיאצות, ברחובות, בשערים. זה הים שעליו הובילו יהודים אניות סוחר בין מרוקו לאנגליה, ייבאו חליפות אירופיות, צווארונים מעומלנים, מגבעות, חולצות צרפתיות וספרדיות. במוזיאון באסווירה מוצגים כמה דברים ממסורת הלבוש היהודי. שמלת כלה בצבע ירוק עם שרוולים שקופים ורחבים, ורקומות פרחים, רקמה עשירה על החזה. צעיפים ירוקים שיורדים כלפי מטה וחגורה רקומה בעושר, לבוש מיוחד לחכם ולרב, שני חלקים עשויים מבד שחור ורקומים ברצועות משי מעובדות, כמו כן שמלת חופה מצמר לבן לא מעובד, נעלי עור צהובות ורקומות, ותכשיטי כסף למצח ולצמות. זאת, נוסף למחרוזת, שהרונים, אצעדות, צמידים וטבעות. כלי עץ, ארונות בגדים מגולפים וקופסאות לתכשיטים וקירות עץ ותקרות עץ מצוירות ושולחנות משובצים וכלי עץ מגולפים ומשובצים ללחם ועוגות.

רציף הנמל העתיק שבו הוסרט פעם אותלו של אורסון ולס הוא משטח מסעדה בגודל אין-סופי, רצוף שולחנות ואנשים מסביב, טורפים באצבעות סרדינים טריים ולוהטים שזה עתה הוצאו מהמים, ישר לאש ולצלחת, בליווי חיות ים מכל הסוגים ובתוספת סלטים טריים ולחם, שזה עתה יצא מהתנור. הפיאצות גדולות, הרחובות רחבים והבתים גדולים. באיזה מקום בעולם אפשר היה לקבל רוח קרירה כזאת באמצע אוגוסט? מרקש, במרחק 200 ק"מ מכאן, היא גיהנום של 50 מעלות. כאן רוח קרירה, צריך מעיל, גן עדן, איך היהודים עזבו את גן העדן הזה? לאן הלכו? מי לקח אותם? יהודים שלא ידעו פרעות, בלי היסטוריה של פוגרומים ופרעות, אנשים מיושבים בדעתם, כמו פרופ' חיים זפרני והסופר פרופ' סרג' וקנין, שיודעים יהדות ומפרשים אותה, שמאמינים במשיח אך לא מחכים לו, שלא יצרו תנועה להקמת מדינה יהודית, שלא ידעו ציונות מהי.

באירופה השנאה ליהודים הכינה את הרקע לתנועה אידיאולוגית להקמת מדינה יהודית. ההצטרפות לתנועה גרמה להתרוממות רוחנית ונתנה לפרט ולחברה הרגשה של שותפות במהפכה לאומית. בניית הקיבוץ, המושב וכיבוש העבודה, העניקה להם הרגשת התעלות ויצירה ומימוש עצמי. במרוקו לא נוצרה שרשרת הנסיבות שהולידה באירופה את הציונות. פה ישבו היהודים ליד הים אלפי שנים, בתוך הרחובות הכחולים והלבנים, ביחסים של הרמוניה עם הערבים והברברים, שהתבססו בעיקר על יוזמה יהודית ושירותי עזר ערבים.

מה קרה לפתע שיהודים אלה קמו עזבו את ביתם? לאן עזבו? האם הניחו שבקצה השני של הים התיכון מחכה להם אסווירה של זהב? לאן הגיעו? על מה חלמו? מה קרה לאלה שהגיעו מהרוח הקרירה של אוגוסט ללהט החמסין של דימונה ושדרות? וליחסי שנאה בינם לערבים שאתם חיו בשלווה אלפי שנים? ומי הוא האיש הזה, סבג, שלא עזב? איך העז? איך היה לו הכוח לעמוד נגד הרוח? איך לא נשבר? האם הוא לא בבואתו, בן דמותו של סבג אחר, הצבע אלקונסטנטיני, היהודי היחיד שחי בירושלים במאה ה11-, כפי שמספר עליו הנוסע ר' יהודה מטודילה?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד