נוער 99' - החוויה המפוצלת
נוער 99' - החוויה המפוצלת

פרופ' צבי לם מלמד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית

כל אחת מארבע קבוצות הנוער העיקריות ­­–בישראל של היום - נוער שמאלי חילוני, נוער דתי אמוני, נוער חרדי ונוער עיירות הפיתוח ושכונות העוני - חיה את דעותיה בתוך גבולותיה, ומגדירה את הקבוצות האחרות כיריביה. המשותף להן הוא שזהותן נקבעת לפי היחס לאידיאולוגיה, ולא לפי האידיאולוגיה עצמה

החלוצים  האחרונים באו לישראל בימי  מלחמת תש"ח.  הם היו חלוצים באותו מובן שהיה למלה בימי היישוב. הם הצטרפו אל המחנה שהניח את יסודות המדינה, אך לא הספיקו להוסיף הרבה למה שעשו דורות שקדמו להם. באותם הימים קיבלה על עצמה המדינה תפקידים שבעבר מילאו חלוצים. שלא בטובתם ושלא בטובת המדינה, סירבו אלה שהשתייכו למחנה החלוצי להכיר בתמורה הבסיסית הזו. כשהצטמק התפקיד החלוצי שרצו בכל ליבם למלאו, הם העבירו את מסירותם ומרצם לזירה הפוליטית, ברוח אמונות שהנחו אותם בעבר, בלי להתייחס למציאות ימיהם שהשתנתה בכל יום.

 פוליטיקה שאינה מתייחסת למציאות היא כישלון. וכזו היתה גם פוליטיקה שלהם. איחודי מפלגותיהם הסתיימו עד מהרה בפילוגים, שלוו בפרישות ומדי פעם  בפרשות. לא רק שתפקידם נגמר, גם כוחם הפוליטי התדלדל. מה שנשאר מן המחנה  המפואר הזה הוא זיכרון של "השקפת עולם", שפעם  אפיינה את אלה שנמנו עמו.

השקפת עולם היא תרגום מילולי של מונח גרמני: Weltanschaung. הביאו אותה ארצה עולי העליות החלוציות, האידיאולוגיות. המלה הזאת ירדה בינתיים מגדולתה. אך בימיהם שכנה לבטח באוצר המלים הנשגבות.

                                        *

החלוצים האחרונים, עולים או בוגרי תנועות נוער בארץ, שהצטרפו אל המחנה בסוף שנות הארבעים, הם היום סבים וסבתות. אחריהם יש דור בנים ודור נכדים.  נכדיהם אינם דומים לסביהם בהשקפת עולם. מה קרה לה, לאותה השקפת העולם? או מה קרה לדור הנכדים, שדחו את השקפת העולם של סביהם?

נעורי דור הסבים עברו עליהם בשנות השלושים, שיא העידן האידיאולוגי בארצות המערב, שמהן באו רובם. באותו עידן נלחמו על נפשו של צעיר יהודי באירופה יותר אידיאולוגיות מאי פעם. על כל אידיאולוגיה שהציעה עצמה לצעיר  אנגלי או צרפתי, גרמני או אמריקאי, היו לפחות שלוש לפני צעיר יהודי: לא רק סוציאליסטית, נאמר, כמו במערב, אלא גם סוציאליסטית יהודית  (גלותית, כמו ה"בונד" למשל)  וסוציאליסטית ציונית. בנוסף לזה, הסוציאליזם אומץ בכמה מפלגות ציוניות, שכל אחת מהן ניסחה אותו בדרכה המיוחדת.  לפחות שלוש אידיאולוגיות ציוניות  סוציאליסטיות הציעו עצמן לצעיר יהודי באותן השנים.  וזה היה גם סיפורן של  אידיאולוגיות אחרות. אם ינסה מישהו למנות את מספר האידיאולוגיות שיכולים היו לבחור צעירים יהודים בני 13-14 באירופה, ימצא יותר משני תריסרים. רובם בחרו אחת שהיתה להם להשקפת עולם. מה הוליד את השפע הזה ומה גרם לצעירים להתייחס לאידיאולוגיות במלוא הרצינות ולקשור את גורלם באחת מהן?

התקופה המכונה בפי המחקר ההיסטורי-סוציולוגי "עידן האידיאולוגיות", ראוי לכנותה עידן החרדות הגדולות. אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחרי המשבר הכלכלי הקשה והממושך, אחרי עליית המשטרים הטוטליטריים במדינות רבות,  התעורר ספק בלב הצעירים רבים, יהודים ולא יהודים,  אם השמש תזרח מחר. זה היה עידן שבו החיים איבדו משמעות בעיני רבים, ובראשם הצעירים. הצעירים היהודים היו בין הראשונים שהתנסו באימה של אובדן האמונה העתיד. רבים מאוד באירופה חדלו להאמין שיש עוד חוק או סדר השולטים בעולם. אם הם היו מחוסרי עבודה בעצמם, או רק ראו רבבות פושטי היד ברחובות ערים, הם קראו בעמודים הראשונים של כל  עיתון, יום אחר יום, את סיכומי התאבדויות של אתמול, ושמעו את נאומי האיום של הדיקטטורים. החיים איבדו בעיניהם טעם ומשמעות.

בתוך המחנק והאפלה האלה פעלו האידיאולוגיות, ולרבים מאוד הן היו כמבשרות ישועה. צעירים ומבוגרים גרמנים או צרפתים, ובני כל יתר עמי אירופה, התלבטו באותם הימים בעיקר בין השתיים. מי שהאמינו שהקפיטליסטים הביאו את האסון על העולם היו בדרך כלל לקומוניסטים, וביקשו לחולל מהפכה שתשנה את סדרי העולם. מי שהאמינו שהיהודים חוללו את התוהו ובוהו, במזימתם להשתלט על העולם, היו לנאצים, אנדקים, אנשי צלב-האש או ארגון פשיסטי אחר. המשותף לדבקים בקומוניזם ולדבקים באחת האידיאולוגיות הפשיסטיות היתה חוויית האור שהציף את נפשם. סוף סוף נדמה להם שהבינו את זמנם, את מה שמתרחש לעיניהם בעולם. האמונות האלה היו בעיני חסידיהן החדשים כבשורות גאולה וכמשב רוח.    הם לא ישכחו את היום, ופעמים את השעה, שהתגלתה להם האמת ולפי הרגשתם  הצילה את נפשם.  גם אם יתברר להם במרוצת השנים שזה היה חזיון תעתועים,   רבים ביניהם יסרבו להודות בכך.  עד סוף ימיהם יאמינו באידיאולוגיה שהצילה אותם. ההרגשה הזאת מתועדת בכתבי רבים מהם, שסיפרו את זכרונותיהם אחרי ניתוקם משליטת האידיאולוגיה.

כזה היה גם סיפורם של רבים מצעירי היהודים שבאו בעליות של אותה העת. הציונות החזירה להם את האמונה בעתיד. האמונה הזאת החזירה טעם לחייהם והעניקה להם משמעות. עד כמה היו אסירי תודה לאידיאולוגיות תעיד הנאמנות לאותה אידיאולוגיה שבחרו. הדבר הפך עד מהרה לנאמנות למחנה הפוליטי שהאידיאולוגיה הזאת הנחתה אותו.

כאלה היו רבים מהסבים והסבתות של הצעירים בימינו. אצל חלקם הצטמקו האידיאולוגיות, אבל גרעינן המשיך להנחות אותם. הגרעין הזה היה ציונות  שהתפרשה כעמדה קנאית בכמה עניינים, שהעיקריים שבהם עד קום המדינה היו: עלייה חופשית, הגנה עצמית, עבודה עברית ואצל רובם ההסתדרות, לא רק כארגון מקצועי אלא כמסגרת-על של התארגנות עובדים, ראשית שלטון הפועלים. למען כל אחד מהעניינים הללו היה אפשר לגייסם על נקלה, באמצעות מודעה בעיתון או בפתק  בכתב ידו של מזכיר הסניף, על דלת מועדון המפלגה, או בפתק של מזכיר מועצת הפועלים.

                                         *

הנאמנות הזאת למסגרות והמחויבות לאידיאולוגיות איננה  מאפיינת עוד את נכדיהם.  מה קרה?  הם וצעירים אחרים לא התנסו בחרדות כמו אלה שידעו  סביהם. הניסיון  הקשה הזה נחסך מהצעירים בגלל החלטת סביהם לעלות לארץ לעשות בה מה שעשו. חבל שהסבים והסבתות לא תמיד מבינים כך את התמורה שחלה בנכדיהם. חלקם מרגישים שצאצאיהם בגדו, לא בהם אלא בדרכם. אבל נכדיהם גדלו בתחושה שיש עתיד ויש טעם לחיים.

ואולם לאידיאולוגיות אין תחליף. אי אפשר לנקוט עמדה בענייני מדינה וחברה ללא פניה לאידיאולוגיה כלשהי, כי בתחומים אלה אי אפשר להכריע בדרך אמפירית, תוך הישענות על ניסיון בלבד. גם לא ניתן ללמוד מניסיונם של אחרים בעבר, כי שום מצב שבו פעלו הם, אינו זהה למצב בהווה, שבו צריך אדם לקבל את החלטותיו.  כדי להחליט בעניין זה אנו זקוקים  לאידיאולוגיה. אבל מכיוון שאידיאולוגיות אינן פועל יוצא של תיאוריה (כלומר, שיקול רציונלי) או ניסיון (כלומר, מבחן אמפירי) אי אפשר להכריע בין האידיאולוגיות, בין חלופות של פעולה פוליטית. מדוע אחד בוחר באידיאולוגיה זו והאחר באידיאולוגיה אחרת? כל התשובות לשאלה הזאת אינן משביעות רצון.

מה שאינו מוטל בספק הוא, שחסידי כל האידיאולוגיות משוכנעים שהאמת לצדם ואלה החולקים עליהם הם שוטים או נוכלים. חסידיהן של אידיאולוגיות,  כלומר כל בני אדם, אוהבים להתווכח זה עם זה, אף שהניסיון מלמד שאיש עוד לא שכנע את חברו בוויכוחים האלה.

אין זה נכון שחלק מבני אדם נזקקים לאידיאולוגיות ואחרים מסתדרים בלעדיהן. כל בני אדם נזקקים לאידיאולוגיות, באותה המידה, אף שלא באותו האופן. יש שיחסם לאידיאולוגיה שלהם דוגמתי וקנאי, יחס של מחויבות קשוחה  (כמו זה של דור הסבים והסבתות של  הצעירים בימינו). יש אחרים שיחסם גמיש  וספקני במידה כלשהי. הם נזקקים להן, אך אינם חשים עצמם חייבים להן דבר (כמו נכדיהם).  זהו הבדל מכריע בסגנונות התפקוד הפוליטי של בני אדם.

בני נוער, נכדיהם של  החלוצים האחרונים, שייכים לסוג השני.  הם מעורבים בפוליטיקה, בשכלם וברגשותיהם, בלי להרגיש מחויבים לאידיאולוגיה כלשהי.  בעניין אחד הם נוקטים עמדה ברוח אידיאולוגיה אחת, בעניין אחר עמדה  ברוח אידיאולוגיה אחרת, ואינם חשים שבגדו במישהו כל עוד עמדתם עולה בקנה אחד עם שפיטת שכלם ועם עקרונות מוסריים המקובלים עליהם.

את יחסם לאידיאולוגיה אפשר לתאר כיחס לא-אידיאולוגי. יחסם גורם להם לבחור בדרך כלל באידיאולוגיות שאינן תובעות מחויבות טוטלית, והם נוטים לאידיאולוגיות  שאינן מחברות אותם לקולקטיבים.

קבוצה קטנה מהם הלכה בדרך אחרת. לצורך הבנת הסוגיה שאנו עוסקים בה  יש עניין בקבוצה הזאת, אף כי מספר הצעירים שמרכיבים אותה לא עולה על כמה עשרות. מדובר בצעירים שהתארגנו בשנות הששים בקבוצה  שהתפוררה בינתיים ונקראה "מצפן". מיעוטם אינו מצדיק את הפיכתם לתופעה חברתית. הם צירוף של מקרים פרטיים שאיחד אותם, כנראה, הצורך בדוגמה נוקשה. ישראל, שיצאה  למלחמת ברירה במבצע קדש,  איכזבה אותם מרות. האכזבה היתה בעיקר פוליטית-אידיאולוגית. ישראל התחברה בעיניהם לאימפריאליזם ולא העמידה את עצמה לשירות המהפכה העולמית, שעמדה לדעתם בשער. אין להשיב במושגים סוציולוגיים לשאלה מדוע דבקו בדוגמה הזאת. הם תשליל של הנוער שתואר לעיל, נוער שהשתחרר מהצורך בנאמנות לאידיאולוגיה. מבחינת יחסם לאמונותיהם ונכונותם להיאבק למענן, היו חברי מצפן דומים לאבותיהם. אך אלה לא רוו הרבה נחת מהם, בשל אמונותיהם הלא ציוניות.

                                       *

יש היום בישראל עוד שלוש קבוצות של בני נוער. האחת היא נוער דתי, רובו חניך החינוך הממלכתי דתי ותנועת בני עקיבא. זהו נוער שהתבגר בתוך המאבקים האידיאולוגיים של גוש אמונים, וברובו הזדהה עמו. תנאי התבגרותו עשוהו לדור המשך של התנועה האידיאולוגית הרדיקלית הזאת. כדי להבין את יחסם לאידיאולוגיה שלהם צריך לשוב לימי ראשיתה. כמו אנשי מצפן, ומתוך הנחות אידיאולוגיות שונות לחלוטין, גם רוב הנוער הדתי לא רווה נחת מהמדינה בראשית  דרכה ההיסטורית ועד מלחמת ששת הימים. היא לא היתה "עטרה שחזרה ליושנה", לא באורחיה ולא בגבולותיה.

הניצחון במלחמת ששת הימים התפרש אצלם כאות משמים. הפירוש הדתי-משיחי שניתן לניצחון היה לקו זינוק  של רוב הנוער הזה לעידן חדש בחייהם, כקבוצה אידיאולוגית וגם כקבוצה ששינתה אורחות חיי חבריה. היסוד האידיאולוגי של התמורה היה הפירוש שנתנו מנהיגיהם הרוחניים לתקופה שנפתחה עם השיבה אל ארץ ישראל השלמה, אל ליבה של ארץ ישראל ההיסטורית. היה זה פירוש שבישר את ראשית הגאולה. מכאן התחייבה החייאת ההווי החלוצי שנפסק עם קום המדינה. בדרך זו הועמדה החלוציות, ששירתה בעבר אידיאולוגיה שעיקר כוחה היה בריאליזם,  בשירות אידיאל משיחי. בדומה למה שארע לחלוצי המדינה שבדרך,  התגבשו כאן שתי תופעות: סגנון חיים חדש  ואידיאולוגיה חדשה. צעירי המחנה הזה סיגלו לעצמם סגנון חיים, הדומה בגילויו החיצוניים לזה של  אנשי מחנה החלוצי-התיישבותי. עיקרי הסגנון הזה הם קולקטיביות מוגברת וסגפנות מחמירה.

גיבוש אידיאולוגיה חדשה ליווה את שינוי סגנון החיים. המחנה כולו, ובייחוד תנועת הנוער שלו, בני עקיבא, על הישיבות התיכוניות שלה, היו לבית היוצר של אידיאולוגיה שבה דוגל בימינו כל הימין. באידיאולוגיה של הימין הישראלי היום   קשה למצוא יסודות מובהקים של האידיאולוגיה המסורתית שלו, שנוצרה במפלגה הרוויזיוניסטית. המוטיבים העיקריים שלה, סגנונה ולשונה נוצקו באוהליו  (ובקרוואנים)  של גוש אמונים. מכיוון שצעירי בני עקיבא השתתפו, רגשית ולרוב גם בגופם, בתהליכי הגיבוש של סגנון חיים והאידיאולוגיה, הם היו לנושאי האידיאולוגיה החדשה (המציגה עצמה, כדרכן של אידיאולוגיות רבות, כקיימת מקדמת דנה) והם, יותר מכל קבוצה אחרת בימין, חיים את האידיאולוגיה הלכה למעשה.

ההתרחשויות האלה דומות לאלה שגרמו לצעירים באירופה לדבוק באידיאולוגיות, שני דורות קודם לכן. גם הרדיקאליזציה האידיאולוגית של הנוער הדתי נוצרה מתוך התעוררות משיחית, שאישרה  בעיניהם את עיקרי אמונתם הציונית.  ויש עוד קו דמיון.  תנועות נוער, שבאו לעולם ביוזמתם וברוחם של צעירים, היו ברובן, עם התמסדותן, לתנועות למען הנוער. כלומר, תנועות הפועלות בהכוונת מבוגרים, בדרך כלל ממנגנוני המפלגות, לטיפוח דור חדש. תנועת בני עקיבא  היתה עם היווסדה תנועה למען הנוער. תנועת "המזרחי" (שבגלגולה הבא היתה למפד"ל) הקימה את בני עקיבא, כדי להבטיח לעצמה דור המשך ולהעניק לילדי חבריה את החינוך שרצו בו. והנה חל היפוך בסדר. לא יהיה זה מוגזם לומר שבני עקיבא, שהיתה לפנים תנועתה של מפלגת "המזרחי", היא היום תנועה שהמפד"ל היא מפלגתה. היא שמכתיבה את דרכה של המפד"ל, ולא רק שלה, אלא של מחנה הימין כולו. תנועת הנוער הדתי היא היום תנועת נוער במתכונת הקלאסית: היא מציעה לחבריה אידיאולוגיה וסגנון חיים חדשים.

שתי הקבוצות שתוארו לעיל הן של צעירים המעורבים בפוליטיקה. סביב   שתיהן יש לא מעט אנשים הקרובים להן בדרגות קירבה שונות. לכן היטשטש במידת מה האופי חברתי-תרבותי שלהן, שלפנים היה ברור מאוד.

                                       *

לצד שתי הקבוצות האלה, המעורבות בפוליטיקה, יש בחברה הישראלית שתי קבוצות של נוער מנוכר למדינה ולפוליטיקה שלה. כל אחת  מהן מנוכרת בדרכה.

האחת היא הנוער של העדה החרדית.  לקבוצה הזאת יש צביון אידיאולוגי וחברתי חד-משמעי. את הנוער הזה, ברובו נוער ישיבות, מאפיין יחס של התבדלות   מן המדינה וערכיה הבסיסיים ומהווייתה האזרחית-פוליטית. בניגוד לקבוצות נוער מנוכרות אחרות, מנחה את הנוער החרדי אידיאולוגיה מגובשת ומנוסחת של ניכור. זו אידיאולוגיה המציעה חלופות לכל הערכים של החברה הישראלית. היא מחייבת התעלמות מהאחריות לחברה ולמדינה. הנוער החרדי, בדומה לדור אבותיו, אינו חש אחראי לפוליטיקה מכיוון שאינו מכיר בפוליטיקה כאמצעי למלחמת קיום של ציבור מאורגן. הוא גם אינו חש שהוא חלק מציבור ישראלי. זה חל כמובן גם על חובת היחיד להשתתף בהגנה על מדינתו. אורח חייהם, ולא רק זרותם האידיאולוגית, מרחיק אותם במידה רבה מכל מגע עם בני גילם בני קבוצות אחרות. כך שסיכוייהם להיות מושפעים מאחרים, או להשפיע עליהם, זעומים.

זוהי קבוצה של מחויבות אידיאולוגית גורפת. מחויבות חבריה   לאידיאולוגיה היא טוטלית. הניכור המתחייב מן האידיאולוגיה ממקם את הנוער הזה, למעשה ולא רק להלכה, מחוץ לגבולות החברה הישראלית. 

יש עוד קבוצת נוער, שלמרות רבגוניותה ניתן להציג את זיקותיה לאידיאולוגיות ולפוליטיקה כזיקה קבוצתית. אלה בני נוער, שהמשותף להם הוא כשלון היקלטותם בחברה הישראלית  (או כשלון החברה לקלוט אותם). המדובר בחלקים מהנוער בעיירות פיתוח ובשכונות עוני בערים; נוער העליות של שני העשורים האחרונים, שקליטתן לא הושלמה, או לא עלתה יפה; ונוער מנותק ומנוכר מקבוצות חברתיות שונות. השייכים לקבוצות האלה מצויים, רגשית, ולרוב גם פיזית, בשולי ההוויה האזרחית. מצבם משתקף ביחסם לחברה הישראלית, לערכיה ולמוסדותיה. הגורל הצפוי להם אינו מעודד אופטימיות. הם גם מהווים בעיה חברתית, שכן הם חלק לא מבוטל של הנוער החי בישראל.  רוב רובם נמצאים במצבם משום שהוריהם לא הסתגלו לחברה הישראלית, כפי שהיתה בעת עליית ההרוים. השייכים לקבוצה הזאת לרוב ממשיכים, בדומה לנוער החרדי, את סגנון החיים וערכי הוריהם. זו קבוצה של המשכיות העוני והניכור החברתי, הפוליטי והאזרחי. אין סימנים רבים שהצעירים האלה יעלו על פסי קיום חדשים, שהם ייעשו אזרחים מעורבים.

 שני מוסדות היו צריכים לקרב את הצעירים האלה לחברה: בית הספר והצבא. אבל בית הספר לא בנוי לפי צורכיהם; הוא מדבר בשפת ההעדפות הערכיות הזרה להם, ועוסק בעניינים הרחוקים מלבם. עם כניסתם אליו הם מרגישים דחויים. לשאלה, מדוע לא הסתגל בית הספר לצורכי הנוער הזה, אי אפשר להשיב כאן. אבל צריך לומר, שבית הספר לא רק שאינו מקרב את קליטת הצעירים האלה בחברה, הוא תורם הרבה להעצמת רגשות הניכור שלהם ממנה. הוא הדין בצבא. יחסם   המנוכר לחברה בא לידי ביטוי ביחסם המנוכר לצבא. חלקם אינם משרתים בו, ואצל אלה המשרתים מעמיק הניכור. התפקידים שנותנים להם (לאו דווקא באשמת הצבא)  מחזקים אצלם את ההרגשה שהחברה דוחה אותם. הנוער הזה שייך ברובו,  מבחינת זיקותיו האידיאולוגיות, לקבוצה שניתן להגדירה כקונסנסוס של רגש  סביבתי. קונסנסוס כזה, הניזון בעיקר מחוויית הכישלון, נוצר בסביבתו המיידית של הצעיר, בקבוצותיו הראשוניות.

                                       *

ארבע קבוצות הנוער שנמנו כאן הן אחד הביטויים לקיטוב בחברה הישראלית. זה קיטוב שאין למצות אותו בקיום חילוקי דעות. חילוקי דעות אינם פגם בחברה דמוקרטית. קיטוב פירושו התרופפות, עד כדי התבטלות, של מכנים משותפים המאפשרים לחברה ולמדינה לתפקד. חילוקי הדעות נשענים על מכנים משותפים כאלה. באמצעותם, חילוקי דעות הם בירור ולדיון. כאשר אין מכנים משותפים, אין חשיבות לדעות. בחברה נעדרת מכנים משותפים, לחילוקי הדעות אין כל תפקיד בליבון בחירה בין חלופות, הם נועדו רק לצורך התגדרות והתבדלות של כל קבוצה.

בין ארבע קבוצות הנוער שנמנו אין דיאלוג. כל אחת מהן חיה את דעותיה  בתוך גבולותיה, ומגדירה את הקבוצות האחרות כיריביה. מאפיין החוויה הפוליטית של הנוער היום הוא הפיצול, לפי קווי הקבוצות שתוארו לעיל, בהנחות היסוד הקובעות את יחסו של היחיד לחיים הפוליטיים.

עיקר ההבדלים בין הקבוצות אינו באידיאולוגיות שלהן. עיקרו הוא ביחסם  אל האידיאולוגיות האלה. היחס הזה קובע, יותר מתוכן האידיאולוגיות,  את זיקתם לחברה ולמדינה. לפי יחסם זה ניתן לחלק את הנוער הישראלי היום לארבע  קבוצות: בשתיים, היחס לחיים הפוליטיים הוא של מעורבות פעילה; בשתיים היחס הוא של ניכור. לכל אחת מהקבוצות האלה יש פריפריה, שמידת הקרבה של הנמנים עליה מעידה על זיקתם לקבוצה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד