מסע אל ארץ החצרות
מסע אל ארץ החצרות

ישראל קצובר הוא עיתונאי בכיר בתקשורת החרדית

ידיעת המפה המפותלת של  הפוליטיקה החרדית היא תנאי מפתח לכל פוליטיקאי חילוני הרוצה לשרוד. שלושת ראשי מועצות החכמים הם בעלי ההשפעה המכרעת, אך סובבים אותם יועצים רבי משקל, מקורבים, בני האדמו"רים. לנשות האדמו"רים משקל הולך וגובר בקביעת מהלכים ועמדות פוליטיות

בהחלטה של רגע אחד, בעניין פעוט ערך, שכל כולו נובע מחוסר היכרות עם המערכות המחליטות בחברה החרדית, איבדה מפלגת העבודה את שלטונה, ואת מקומו של שמעון פרס תפס בנימין נתניהו.

ערב הבחירות הקודמות לראשות הממשלה ולכנסת ניהלה מפלגת העבודה משא ומתן חשאי עם נציגי החרדים. על סדר היום עמדה, בעיקר, האפשרות שגם אם החרדים לא ייצאו בקריאה לתמוך בשמעון פרס, לפחות יישבו בצד ולא יתערבו. כמעט כל ההנהגה הרוחנית של יהדות התורה נטתה לקבל את "המעורבות הפסיבית", כזו שהיתה מותירה את ראשות הממשלה בידיו של איש העבודה. בראש הקבוצה שהיתה צריכה להחליט עמד האדמו"ר (רבי יעקב אריה אלתר) מגור.

נציגיו לשיחות (הוא עצמו לא השתתף בהן) ניהלו את המשא ומתן עם חבר הכנסת אפרים סנה, שהחזיק ב"תיק החרדי". כמו בכל משא ומתן, גם זה החל בדרישות רבות והתמצה בסופו של דבר בשלושה עניינים. במבט לאחור, עניינים שוליים. החרדים תבעו קבלת החלטה מיידית על פיזורה של המועצה הקרואה בעיר בני ברק וקביעת מועד לבחירות מוניציפליות בעיר; אימוץ הרעיון שפתרון משבר הדיור של הזוגות הצעירים ייעשה באמצעות מעבר מוגבל לדיור להשכרה; וסגירת רחוב בר אילן בירושלים.

באחת הפגישות, סמוך מאוד למועד הבחירות, אמר נציג חרדי בכיר לבני שיחו מהעבודה בפשטות: "אתם הולכים לאבד את השלטון. התביעות שלנו קטנות, מוגבלות, בהשוואה לכך שהציבור הדתי ייתן בידכם את האפשרות להוביל את המדינה להסדרי שלום שאתם רואים בהם את העיקר". שמעון פרס התלבט. אפרים סנה קיים עמו כמה וכמה פגישות. בחלקן השתתפו גם אברהם (בייגה) שוחט ובנימין בן אליעזר, אז שרי האוצר והבינוי והשיכון. לבסוף בא סנה עם מסמך כתוב וחתום בידיו של פרס, שבו הביע זה את נכונותו לקיים בחירות בבני ברק, ולהקצות 700 דירות לזוגות צעירים חרדים, במסגרת מה שהוגדר "מהלך ניסיוני". אך העבודה נותרה בעמדתה שאין לסגור את כביש בר אילן. "את זה אני לא יכול לקבל", אמר פרס לסנה, "שכן אני מעביר במו ידי שני מנדטים למרצ".

עיתונאי חרדי, המכיר היטב את החברה החרדית ושהיה שותף לחלק גדול מהמהלכים ההם, ניסה לשכנע את פרס שהוא שוגה, ושהוא אולי יאבד שני מנדטים בכנסת, אך הוא מבטיח לעצמו את ראשות הממשלה. פרס האזין לדברי העיתונאי, רכן לעברו ואמר לו בשקט: "אולי הייתי הולך על זה, אבל מי יתקע לידי שסיכום עם האדמו"ר מגור הוא סיכום עם כל היהדות החרדית? ומה יקרה אם האחרים לא יקבלו את דעתו?" העסקה "התפוצצה". ארבעה ימים אחר כך כינס האדמו"ר מגור את מועצת גדולי התורה, הודיע לחבריה שהיה ניסיון להידבר עם העבודה, אך הוא נכשל, וכי החליט להעביר את תמיכתו המלאה לבנימין נתניהו. ההחלטה התקבלה פה אחד, בלי הצבעה. עוד באותו לילה נראו בחוצות השכונות החרדיות ה"סטיקרים" הראשונים של "נתניהו טוב ליהודים". שמעון פרס ומפלגתו איבדו את השלטון. הם כשלו כי לא קראו נכון את "מפת המחליטים" ברחוב החרדי.

                                          *

בניגוד למה שרבים אולי חושבים, לחברי הכנסת החרדים אין כל סמכויות של החלטה. הגדרתם ברחוב החרדי היא של "שלוחא דרבנן", שליחים של הרבנים. מי שמקובלים בחברה זאת כגדולי התורה הם המחליטים, לא רק בשאלה מי יהיה השליח, אלא גם מה תהיה מדיניותו בגוף שנשלח אליו ואיך יצביע. בערבי בחירות, גדולי התורה הם גם "הוועדה המסדרת", הפורום המחליט מי "ירוץ" לכנסת או לרשויות המקומיות, ובאיזה מקום יעמוד ברשימה. פריימריס של איש אחד מקובלים על ההמונים. אחר כך הם גם יקבעו למי להצטרף ואת מי לדחות. הם יכריעו גורלות של ממשלות וקואליציות. אין למערכת ההחלטות הזאת "קודקס חוקים כתוב" ומוקדי הכוח אינם בדיוק בידי מוסדות נבחרים, אלא בידי אנשים, "אוטוריטות תורניות". כשאנשים הם המחליטים, הרי מדרך הטבע הם מתחלפים. מוקדי הכוח המכריעים עוברים לפעמים מאב לבן, לפעמים מ"חצר" חסידית אחת לאחרת, או שהם נודדים מפלג חרדי זה לאחר. הכללים הבסיסיים עומדים בעינם.

השפה הנקוטה בעולם הסגור הזה נשמעת לאחרים סינית: מועצגה"ת לא התכנסה, ההחלטה נפלה בשיחות תיאום בין משב"קי האדמו"רים וראשי הישיבות. הבד"ץ הורה ל "עדה" לשתף פעולה, אך בשקט, הא"חיות והבנש"קים לא היו מעורבים. השפה הזו מעידה גם היא, שבמדינת ישראל חיים שני עמים יהודיים. הם אולי מדברים באותה שפה, אבל לא באותה לשון.

החרדים הם היום חלק גדול מהציבור הדתי בישראל. את הציבור הדתי כולו ניתן להציג באמצעות מלבן דמיוני. בצד שמאל של המלבן מצויה רצועה צרה של "הקיבוץ הדתי", קצת יותר מ- 3,000 בני אדם. אחריהם רצועה רחבה יותר של הדתיים לאומיים או "הכיפות הסרוגות". קשה להעריך את מספרם. הם מצביעים למפד"ל, אבל גם לכל המפלגות האחרות. בני עקיבא היא תנועת הנוער הדומיננטית כאן. הרצועה הבאה צרה, אבל מיוחדת, כמה מאות משפחות בלבד: חוגי מרכז הרב, הגרעין הקשה של גוש אמונים. בני עקיבא אצלם היא "אאוט", ותנועת הנוער אריאל היא "אין". ההבדל בין תנועות הנוער כאן אומר הכל. הראשונה מעורבת, בנים ובנות יחד, השנייה נפרדת. בחוגים אלה ניכרת כבר נטייה להתקרב לחרדים. הרצועה הבאה קטנה, הולכת ונעלמת: פועלי אגודת ישראל (פא"י). המסגרת המפלגתית בתנועה זו עוד קיימת, אנשיה כבר "זזו" פנימה, לעומק הרחוב החרדי.

הרצועה הבאה על המלבן, היא פלח רחב של אגודת ישראל וחצרות האדמו"רים. כאן נמצא את חסידות גור וויז'ניץ, סדיגורה וגם ערלוי, ואפילו חב"ד. אחריהם, רצועת הליטאים אנשי דגל התורה, שהגרא"מ שך הוא מנהיגם. הרצועה הבאה היא העדה החרדית. הרבה שוגים כאן. העדה החרדית אינה כלל החרדים, אלא פלג  בתוך הציבור החרדי הנושא את השם הזה. זו קבוצה לא ציונית שאינה משתתפת בבחירות. מנהיגי ה"עדה" הם הבד"ץ הידוע, בית דין צדק. אלה שבעה רבנים, על משקל "שבעה טובי העיר", שמנהיגים פלג וגם יושבים כדיינים בבית דינם, המוכר בעיקר בזכות אישורי הכשרות שהוא מעניק למוצרים. את הרצועה האחרונה במלבן הדתי סוגרים "נטורי קרתא" (שומרי העיר), 100 עד 150 בני אדם.

מספרים על יהודי דתי שנשאל בקלפי, למי הצבעת? אומר האיש, לאגודת ישראל. מסתכלים בו בפליאה. הרי בפעם הקודמת נתת קולך לפועלי אגודת ישראל, מה קרה לך? משיב להם היהודי: אגלה לכם את האמת, נכון שהפעם הצבעתי ל"אגודה" ולפני כן לפא"י, אך דעו לכם שבפעם שלפני כן בחרתי מפד"ל. קרה לך משהו? שואלים, והוא משיב בפשטות: לי לא קרה כלום. אני נשארתי באותו מקום, רק המפלגות זזו.

המלבן המתואר דינמי מאוד, ולא רק קו הגבול בין הדתיים לחרדים זז. בעשור האחרון התחולל בו שינוי מהפכני. מתוך המלבן הזה נקרעה החוצה, פוליטית, רצועת רוחב של הספרדים ובני עדות המזרח שהקימו את ש"ס. זהו גוף שבמלבן שהצגתי מצוי בחלקו בצד החרדי (ההנהגה) וגופו העיקרי (הבוחרים) בציבור הדתי לאומי וגם החילוני. משנה לשנה גדל מספר החרדים. קו הגבול זז. אך גם "מבחוץ" מצטרפים חדשים, החוזרים בתשובה, ש95%- מהם מדלגים הישר לחברה החרדית ולא לדתית לאומית. ה"אורי זוהרים" למיניהם עוקפים את הציבור הדתי המתון ופונים הישר לחלק החרדי. ומהפך בתוך מהפך: אם עד לפני זמן לא רב 90% ויותר מהחברה החרדית היו אשכנזים, הרי מספר החרדים הספרדים גדל משנה לשנה. ש"ס היא שנתנה את האות לכך.

                                      *

בחברה החרדית יש שני זרמי השקפה, הזרם "החסידי" והזרם "הליטאי". זוהי מסגרת הגג לכ400- קהילות, חצרות ותת-קבוצות. לכל אחד מן המרכיבים יש אמנם הרב המנהיג שלו, "איש על העדה", אבל את ההחלטות המשמעותיות, בעיקר בעניינים פוליטיים, מקבלים ארבעה פורומים של רבנים גדולי תורה. הם הסמכות התורנית שמעל לכל הציבור החרדי. מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל (הסמכות הקובעת ל95%-  מהציבור החסידי), מועצת גדולי התורה של דגל התורה (המורה את הדרך ל95%-  מהרחוב הליטאי), מועצת חכמי התורה של ש"ס (הסמכות התורנית של תנועה זאת) ובד"ץ העדה החרדית, המורה את דרכם של חברי "העדה", אותה קבוצה שאינה מעורה בחיים הפוליטיים בישראל.

המועצות הן בעצם פורומים של מתן כבוד והערכה לאישים החברים בהן ולמעמדם הרם בחברה החרדית. מעשית, את ההחלטות מחליטים מעטים. הפירמידה מצטמצמת ככל שהשאלות הן בעלות משקל רב יותר. למשל, במי מהמועמדים יתמכו לראשות הממשלה? באיזו קואליציה יש לצדד? האם להצביע בעד הסכם וואי או לא? ההכרעות מתקבלות בשלוש מועצות גדולי התורה. כל אחת מתכנסת בנפרד.  הן מעולם לא התכנסו יחד, אבל זה לא מפריע להן לצאת לפעמים ביוזמות משותפות ובהחלטות מתואמות.

שלושה גופים מחליטים, אבל במציאות אפשר לצמצם עד למאוד את המחליטים האמיתיים. במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל יש כ15- אדמו"רים וראשי ישיבות. היא מתכנסת ביוזמת שני נשיאיה, האדמו"ר מגור והאדמו"ר מוויז'ניץ, ונדיר שתקבל החלטה בהצבעה. שיטת הדיונים היא, שיושבים יחדיו ו"מלבנים את הסוגיה" תוך שימת דגש על היבטיה ההלכתיים. מאחר שאין שתי הלכות, ההחלטה אחת. משקלם הסגולי של המשתתפים במועצה אינו נקבע תמיד לפי מספר "החסידים" העומדים לרשות, אלא לפי משקלו הסמכותי-הלכתי של כל אחד מהם ברחוב החרדי. כשיש שילוב של אוטוריטה הלכתית עם עוצמת תמיכה מספרית, ברור שאותה אישיות תהיה המובילה במועצה. במועצת החכמים של ש"ס, האיש בעל שתי העוצמות האלה הוא הגר"ע יוסף. הוא מאפיל על כל יתר חברי המועצה ועל פיו יישק כמעט כל דבר. כך גם האדמו"ר מגור. וכך היה במועצת גדולי התורה של דגל התורה, כל עוד הגרא"מ שך ישב בה. מאז שחלה, המועצה לא גיבשה עדיין את האוטוריטה שהכל יראו בה המובילה. נכון להיום, זהו הגרא"ל (הגאון רבי אריה לייב) שטיינמן, מבכירי ראשי הישיבות בציבור הליטאי בישראל.

השלישייה המובילה הזאת מרכזת היום בידיה את הכוח החרדי במדינה. כשאחד מתוכה מחליט שיש להגיב על ה"אקטיביזם השיפוטי" של בית הדין הגבוה לצדק בקיום עצרת תפילה, והשניים האחרים מסכימים אתו, זו החלטה של הנהגת הציבור החרדי כולו. בעיקר, אם מעלה את ההצעה האדמו"ר מגור, העומד בראש החצר החסידית הגדולה במדינה. מכאן קצרה הדרך לבואם של מאות אלפים לעצרת.

כפי שסיפרתי, שמעון פרס חשש שהחלטה של האדמו"ר מגור לא תהיה  "סוף פסוק", ויקום פורום כלשהו לערער עליה. פרס כשל כאן, מפני שלא הכיר את מערכת ההחלטות וקובעיה ברחוב החרדי. אם היה מתמצא בנבכי הציבור הזה, הוא היה ראש ממשלה. בנימין נתניהו מיהר, ערב הבחירות הקודמות, לאמץ את כל שלוש התביעות שהציג האדמו"ר מגור לפרס. הוא הודיע שייענה גם לתביעות נוספות. אלו הוגשו לו בצורת מסמך כתוב שהפך אחר כך להסכם קואליציוני. אמנם זהו הסכם בין הליכוד ליהדות התורה, אבל מדובר בהתחייבויות אישיות של נתניהו לאדמו"ר מגור. אין כמעט התחייבות ברשימה זו שמומשה. אין התרסה גדולה מזו כנגד מי שקיבל את ההחלטה. נתניהו שגה כאן כפי ששגה פרס. מי שהחליט אתמול שנתניהו  טוב לדתיים, יכול מחר, בלא ניד עפעף, להורות לכל אותם מאות אלפים, הם ובניהם ובנותיהם, שלא לדבר על נשותיהם, להעביר את התמיכה למישהו אחר. ההמונים יראו בהחלטה "דעת תורה". גם אם יהיו שיסברו אחרת, הם יצייתו להחלטה.

במועצות של האגודה, של ש"ס ושל דגל התורה, שלושת הקובעים היום הם האדמו"ר מגור, הגרא"ל שטיינמן והגר"ע יוסף. הם מתואמים ביניהם, וסביר להניח שהחלטתם תהיה אחידה. בוודאי כך, כאשר מדובר בשתי המועצות האשכנזיות. המחליט הראשי ברחוב החרדי, האדמו"ר מגור, אינו נפגש עם חילונים. גם הגרא"ל שטיינמן ממעט לעשות זאת. הקשר ל"עולם" נעשה באמצעות ה"גבאים" והמשב"קים, מושג לא מוכר לציבור החילוני. המשב"ק, המשרת בקודש, הוא מעין עוזר אישי או הרל"ש של אותה אישיות. הוא השוהה עם האישיות במרבית שעות היממה. לחלק מהמחליטים יש גם "גבאים" ו"מקורבים" המקיימים בעבורם אפיקי קשר. הם מביאים "פנימה" אינפורמציה שנראית להם הכרחית, כדי שאותה אישיות, שאינה קוראת עיתונים ולא שומעת רדיו, תדע ותוציא "החוצה" הוראות, החלטות והנחיות. כל חברי מועצות גדולי התורה אינם קוראים עיתונים, להוציא את ביטאון הזרם שהם שייכים אליו. האדמו"רים מנויים אך ורק על "המודיע", וראשי הישיבות הליטאיים על "יתד נאמן". לעתים קרובות משקיעים הפוליטיקאים החרדים מאמץ רב בהכנסת ידיעה קטנה על פעילותם לעיתונם, ולא כדי שעמך ישראל ידע שהם עשו מעשה טוב, אלא בעיקר כדי שהאדמו"ר יידע על כך. הרי בסופו של דבר הוא יחליט אם האיש ימשיך בקדנציה נוספת או לא.

כמו המשב"קים והגבאים, עיתונים אלה מרכזים בידיהם עוצמה רבה. הם "האנטנות" להעברת שדרים ישירים לדרג המחליט. הרב נתי גרוסמן, עורך "יתד נאמן", יכול להביא לסיומה קריירה מפוארת של חבר כנסת ליטאי בכמה מאמרים שיציגו אותו כלא פעיל די הצורך, או לא נאמן להשקפת התנועה. א. פאר, סופרו הצבאי של "המודיע", מוזמן תדיר לבתי האדמו"רים וראשי הישיבות למתן תדרוכי רקע, בעיקר ערב הכרעות גורליות בכנסת, שיש להן היבטים ביטחוניים. הצגת דברים לא אובייקטיווית שלו עשויה לשנות את תמיכת הסיעות הדתיות בהחלטות מדיניות.

שמות כמו הרב יעקב ליצמן, הרב יוסף אפרתי, הרב משה פרידמן, הרב הרשל כץ, הרב אברהם דייטש, הרב יחזקאל אסחייק והרב חיים יצחק כהן, אינם מוכרים ברחוב החילוני, אך אנשים אלה מחזיקים בידיהם עוצמה. האדמו"ר מגור מותיר לרב ליצמן את הטיפול בעניינים פוליטיים שוטפים כמעט בלי התערבות. הרב יוסף אפרתי הוא יותר מסתם עוזר קרוב של הגרי"ש (הגאון רבי יוסף שלום) אליישיב,  שנחשב היום לפוסק ההלכות הבולט בציבור הליטאי. הרב משה פרידמן מחסידות סאטמר בארצות הברית הוא אחד האנשים המבוקשים ביותר אצל הסנטורים. בימי בחירות שם, הוא יאמר לרבבות למי להצביע. הרב כץ מוביל לא מעט מהלכים שמעורבת בהם חסידות ויז'ניץ. כך הרב דייטש בחסידות צאנז. בחסידות סדיגורה לא תתקיים פגישה מדינית בלא השתתפות הרב כהן. אסחייק היה הכל יכול בימי השיא של הגרא"מ שך. את כל הפונקציות האלו ממלא בש"ס אריה דרעי. כשהרב סומך בעיניים עצומות על יועצו, על הגבאי שלו או על המשב"ק,  מועברות לאיש גם סמכויות.

את הטענה ש"הרחוב החרדי" סוחף אחריו את הנהגתו הרוחנית צריך לקבל בעירבון מוגבל. אין להתעלם מכך שהלכי רוח מגיעים גם לעוזרים ומהם לרבנים וגדולי התורה. אך בסופו של דבר, ההכרעות האמיתיות נופלות אצל האדמו"רים וראשי הישיבות, במנותק מהנעשה מסביב.

                                         *

מי תנצח בסופו של דבר? האם תהיה זו שרה, כוכי, ואולי טלי או נאוה. הכל יוצאים מההנחה שיש לאשה מעורבות, לפעמים עמוקה, בפעילות הפוליטית של בעלה. האם גם בחברה החרדית יש ל"נשים של" עמדות משלהן? היעלה על הדעת שרעיית אדמו"ר מכובד או ראש ישיבה ידוע תתעמת עם "יריבתה", כמו בשיחת הטלפון שהיתה (או לא) בין הגב' כוכי מרדכי לגב' שרה נתניהו?

הדעה הרווחת היא שרעיית המנהיג החרדי שוכנת אחר כבוד בין המטבח לחדר הילדים. "כבוד בת מלך פנימה". האמת שונה בתכלית. הא"חיות (נשות הרבנים, כמו כל אשה ברחוב החרדי החיה "ראש בראש" עם בעלה, מכונה א"ח "אשת חבר") מעורבות עמוקות בענייני בעליהן. ההבדל בינן לחילוניות הוא בפומביות. החלק שנוטלות נשות הפוליטיקאים בעסקי בעליהן הוא אייטם המדלג בין מדורי הרכילות לשולי הדיווח הכרונולוגי. בחברה החרדית, פעילות הנשים נעשית הרחק מעין רואה ואוזן שומעת. הדברים אינם מגיעים, בדרך כלל, לטורי הדיווח. בוודאי לא לכלי התקשורת החרדיים, ועד כה גם לא לעיתונות החילונית. אבל המעורבות הזו קיימת, ועוד איך.

בימי  "התרגיל המסריח" מראשית שנות התשעים  כמעט הצליח שמעון פרס להשיג רוב בכנסת למהלך קואליציוני שהיה מותיר את יצחק שמיר כראש האופוזיציה. רק קולו של חבר כנסת אחד הפריד בין הרוב הדרוש לכישלון. פרס היה משוכנע שנתונה לו תמיכתו של ח"כ הרב אברהם ורדיגר  (יהדות התורה, פועלי אגודת ישראל). הרבה שיחות היו לשניים. טעותו של פרס היתה שהוא נדבר עם הרב ורדיגר ולא עם הרבנית חיה ורדיגר, אשה דומיננטית מאוד, שהודיעה לבעלה הח"כ: "פרס או אני". הבעל בחר באשה, ההולכת עמו מאז ניצלו ממחנות ההשמדה. פרס נותר בלי ממשלה.

המעניין הוא, שמרבית המנהיגים הפוליטיים והרוחניים בחברה החרדית הם בעלי תפיסות יוניות. דווקא הנשים הובילו אל הקו הניצי. במעונו של הגר"ע יוסף, מנהיגה של תנועת ש"ס, ידעו הכל שהרב מצוי במרכז הזירה. אבל רעייתו המנוחה, הרבנית מרגלית, "משכה" ימינה. לא מעט החלטות התקבלו לאחר "דפיקות על השולחן" שלה.

כשהדיון על אישור "חוק הבשר" בכנסת נקלע למבוי סתום והסיעות החרדיות איימו להגיש הצעת אי אמון בממשלתו, הזעיק אליו ראש הממשלה המנוח יצחק רבין רבנית חרדית, שתוציא אותו מהבוץ. בתוך זמן קצר הגיעה ללשכתו הרבנית הדסה רלב"ג (בת למשפחת אפשטיין, מבכירי הרבנים בעדה החרדית), רעייתו של הרב יצחק רלב"ג, ראש המועצה הדתית של ירושלים. רבין הטיל עליה שליחות מיוחדת במינה: עברי בקרב האדמו"רים, הרבנים וראשי הישיבות המתנגדים להצעת פשרה שהעליתי, ושכנעי אותם להימנע מהגשת אי אמון בממשלתי. בתוך פחות מ- 24 שעות דיווחה הרבנית ש"העניין סודר". מאז ועד היום היתה רבנית זו מעורבת בעוד עשרות "דילים" פוליטיים בחברה החרדית, ובינה למפלגות החילוניות.

היום התרחב ציר זה והוא כולל את הרבנית רלב"ג ואת הרבנית יפה דרעי, רעייתו יו"ר ש"ס. מעורבותן גדולה במינויים ובתיאומים בתוך החברה החרדית כולה. יש גם "טביעת אצבעות" של נשים ב"חצרות" האדמו"רים. ביתו של האדמו"ר הקודם מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, נותב בעניינים רבים על ידי רעייתו הרבנית אלטע פייגע. לאחר פטירתו הפכה היא ל"כמעט" אדמו"ר. היא, למשל, עומדת היום בראש הקבוצה האוספת מיליוני דולרים למוסדות דת בישראל. הם ניתנים בתנאי שלמוסדות אלה אין קשר לציונות. היא מפעילה את מנגנון האיסוף, היא המחליטה מי ייהנה מתרומות הקרן, והיא גם ה"שומטת" מוסדות מן הרשימה, אם היא משתכנעת שמוסד זה או אחר חורג מהקו.

ב"שיחות ליד השולחן" בבתי אדמו"רים וראשי ישיבות, רב חלקן של הרבניות והבנות בכל עת שמתעורר ויכוח בעניינים פוליטיים ומדיניים. הנשים בחברה החרדית בקיאות יותר מבעליהן במצב, הן קוראת יותר את העיתונות החרדית, לפעמים הן גם מאזינות לרדיו בעת עשיית מלאכות היומיום. כמעט כולן בוגרות סמינרים למורים, והן לא מתביישות להציג עמדות מגובשות ונחרצות.

מעורבות הנשים גדולה גם במניעת "מלחמות פנימיות" ברחוב החרדי. אחד העימותים הגדולים ביותר עמד להתרחש לפני שנים אחדות בניו-יורק. למטרופולין האמריקאי בא אז לביקור האדמו"ר (רבי יששכר דב רוקח) מבעלז, רב צעיר וטמפרמנטי, שהחליט זמן קצר קודם לכן להקים מוסדות קהילתיים במנותק מאלה שהיו לחצרו בשותפות עם העדה החרדית. בין היתר הקים בית דין צדק (בד"ץ) ומערכת כשרות לידה, מנגנון למתן הכשרים למוצרים, דבר שנתפס כ"קונקורנציה" חריפה לגוף הקיים. הדבר הרגיז את ראשי העדה החרדית ונטורי-קרתא, שפתחו במערכה נגד חסידות בעלז. לשיא הגיעו הדברים כשהאדמו"ר מבעלז יצא לביקור בקרב חסידיו בארצות הבית. נדרש ממנו אומץ רב כדי להיכנס ללוע הארי, שכן החסידות הדומיננטית באמריקה היא זו של סאטמר, שותפי העדה החרדית.

שירותי המודיעין של משטרת ניו-יורק דיווחו על "מלחמה" אלימה הצפויה להתרחש ברחובות של השכונות החרדיות, ויליאמסבורג ובורו-פארק, מוקדי המגורים של חסידי שני האדמו"רים. בראש מטה "המלחמה" של האדמו"ר מסאטמר עמד בנו, הרב אהרן טייטלבוים. משטרת ניו-יורק הוציאה מאות שוטרים לרחובות. שדה התעופה קנדי, שבו נחת האדמו"ר מבעלז, הוקף באנשי ביטחון מכל עבריו. הכל היה ערוך לעימות הגדול.

הייתי אז בפמליית האדמו"ר מבעלז. "לך לשם", אמר לי אחד ממקורבי האדמו"ר, בהצביעו לעבר אחד החדרים הצדדיים של אולם האח"מים בקנדי. "אם יהיה אקשן, הוא יהיה שם". הלכתי לשם. בעוד הכל עוקבים אחר האדמו"ר מבעלז ו400- החסידים שבאו עמו מהמטוס, העושים את הדרך החוצה, ירדה רעייתו, הרבנית שרה רוקח, מהדלת האחורית ופנתה לחדר הצדדי. שם המתינה לה אשה מקומית לבושה בהדר. השתיים נפלו זו בזרועות זו. דקות אחדות נשמעו רק קולות הבכי של הפגישה. אחר כך החלו לדבר. מהר מאוד הגיעו ל"נושא הבוער", החשש ל"מלחמת אחים" בין חסידי סאטמר לחסידי בעלז. אז סיכמו שתי הנשים, כמעט  בשבועה: "אני אעשה הכל אצל בעלי ואת אצל בעלך למנוע שפיכות דמים". זו היתה פגישה מרגשת. הרבנית רוקח מבעלז פגשה שם את הרבנית סאשא טייטלבוים מסאטמר, רעייתו של הרב אהרן טייטלבוים, בנו של האדמו"ר מסאטמר.

המלחמה נמנעה, והביקור עבר בשקט. שתי הרבניות התערבו והקימו "קו אדום" בין החצרות. הן לא התקשו בכך, מפני ששרה רוקח מבעלז היא אחותה של הרבנית סאשא טייטלבוים מסאטמר. שתיהן הן בנותיו של האדמו"ר (רבי משה יהושע הגר) מוויז'ניץ, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

                                       *

אם לנשים יש השפעה, לבנש"קים יש השפעה גדולה עוד יותר. הללו מזכירים את "הנסיכים" בפוליטיקה הישראלית, "הבנים של", קרובי המשפחה בעלי ההשפעה והזכויות. בחברה החרדית, כל מי שהוא בנו של אדמו"ר חשוב או ראש ישיבה גדולה, זוכה לכינוי בנש"ק, בנם של קדושים. הבנש"קים מעורים בחצרות הוריהם, אם הם בנים או בנות ממש, אך הם נהנים מזכויות של בנש"קים גם אם הם קרובים קצת יותר רחוקים מקרבה ראשונה. באירועים בתוך "החצר" הם נהנים מישיבה בסמוך לאדמו"ר. כך גם בשמחות חסידיות: היחס אליהם מיוחד. בחלוקת משרות פנויות במוסדות החינוך החרדיים, תפקיד  מאוד מבוקש, יש עדיפות לבנש"קים על אחרים. בתחרות בין שתי מורות המועמדות לאייש תפקיד מחנכת כיתה בבית ספר של החינוך העצמאי, סיכויה של הבנש"קית גדולים מסיכויי המורה המתחרה. מרבית הבנש"קים ממשיכים את מסורת האב בלימוד התורה. 99% מהאדמו"רים היורשים את מקום אביהם לאחר פטירתם הם בנש"קים. "שידוך טוב" הוא עם בנש"ק.

קרבת הנסיכים לחצרות ולקובעי המדיניות עושה לא מעט מהם לבעלי השפעה, למעורבים. כך, למשל, ערב הבחירות הקודמות לכנסת ולראשות הממשלה, פעל לצדו של בנימין נתניהו מטה קטן שחיפש קשר לא רק אל האדמו"רים וראשי הישיבות, אלא גם לבנש"קים. הם הגיעו אל הרב שמעון סופר, בנו של האדמו"ר מערלוי, אחד מנותני הטון במועצת גדולי התורה, אל הרב דוד יוסף, בנו של הגר"ע יוסף מש"ס, אל הרב משה גדליה גולדמן, בנו של האדמו"ר מזוועהיל, אל הרב מנדל הגר, בנו של האדמו"ר מויז'ניץ, אל הרב מאיר הורוביץ, בנו של האדמו"ר מבוסטון. כולם כמובן בנש"קים שמעורבותם הפוליטית חזקה. לא מעט מעמדות אבותיהם "עוצבו" בהשתתפותם. לא רק אל הבנש"קים האלה הגיעו אנשיו של נתניהו.  במהלך חיפושיהם הם הגיעו גם להנהלה הראשית של משרד החינוך והתרבות בירושלים. גם שם יושב בנש"ק חשוב. שם חיפשו ומצאו את אחד המפקחים הראשיים, בנש"ק של אחד הבולטים והקובעים ברחוב החרדי. לא תאמינו, אבל הבנש"ק, חובש הכיפה הסרוגה, שגם אותו ניסו להפעיל כמשפיע על אביו, היה הד"ר אפרים שך, בנו של מנהיג הציבור הליטאי הגרא"מ שך.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד