שמעון, הישראלי הפוסט-מודרני
שמעון, הישראלי הפוסט-מודרני

ד"ר דן גבתון מלמד בחוג למדיניות החינוך וארגונו, בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב

הוא מצביע  ליכוד, אבל הוא בעד מדינה פלשתינית. הוא לא אוהב ערבים, אך הערכתו לשירות בצה"ל נמוכה. הוא דתי, אבל אינו רוצה לכפות עלי  את אורח חייו; הוא תומך ש"ס, אבל אינו נראה כקורבן של קבוצה השואפת להנציח ולהעצים  את העוני והבערות. בעיני הוא מייצג את שבירת קווי התיחום הישנים בחברה

 

ברכט כותב בשירו "זמנים חדשים": "זמנים חדשים אינם מתחילים בבת אחת.  סבי כבר חי בזמן החדש, נכדי בוודאי עוד יחיה בישן".  לאה גולדברג כותבת בשירה "שלושה עמדו": "שלושה עמדו מול שבריו של שלם. חכם, שוטה וחולם". 

נסעתי לתת הרצאה ביישוב קטן בצפון הארץ, עיר פיתוח הנהנית בשנים האחרונות משיפור במצב הכלכלי וכניסה של  אוכלוסייה חזקה, בזכות מפעלי הי-יטק שבה. שמעון, נהג המונית שהסיע אותי, הוא נושא הרשימה. שמעון בן 34. מזרחי. לבוש ג'ינס כחולים וחולצת פלאנל משובצת. על ראשו כיפה שחורה גדולה מקטיפה. בפינת לוח המחוונים במונית, קופת צדקה של חב"ד. 

התפתחה בינינו שיחה ושמעון סיפר על חייו ועבודתו. הוא נשוי.  אשתו אקדמאית, מורה. לו יש תעודת בגרות. הוא אב לילדה בת שש, גר בשכונה חדשה ומטופחת של קוטג'ים המשקיפה על נוף גלילי. שמעון שירת בצבא קבע כמה שנים והגיע לתפקיד מנהל סדנה. הוא היה אחראי על כמה עשרות עובדים.  הוא מספר שפרש מצבא הקבע בין השאר בגלל  "הלחץ בעבודה והתחושה שמכריחים אותי לשקר, ולא נותנים לי את כוח האדם והמשאבים כדי לבצע  את המשימה. נמאס לי". 

שאלתי אם הוא נהנה מנהיגת מונית והוא ענה: "תראה, קודם כל אני 'חולה הגה'. אוהב לנהוג. חוץ מזה, כאן אני אדון לעצמי". הוא סיפר שהוא עובד קשה מאוד, משעות הבוקר המוקדמות עד עשר בלילה: "תבין, אצלנו ביישוב זה לא כמו תל אביב. אנשים לא צריכים מונית כל היום.  אצלנו לא לוקחים מונית.  לוקחים אוטובוס או הולכים ברגל.  אז אני עושה קווים".  הכוונה להסעת עובדים למפעלים בסביבה.  בין "קו" ל"קו" הוא מסיע אנשים לשדה התעופה או לתל אביב.  המונית שלו בת שנה וחצי, ומד הקילומטרים מראה על יותר ממאה אלף  ק"מ.

שמעון דיבר על הדת באהבה:  "מצאתי את האמת שלי".  שאלתי אותו מה הצביע בבחירות והוא ענה בנימה  מתנצלת: "תראה, אני אוהב מאד את מפלגת ש"ס. אני מאוד מעריך את מה שהם עשו.  אבל אני חייב להצביע מח"ל. תבין, בבית של אבא שלי ז"ל היה מועדון חירות ביישוב.  מי שהיה 'אדום' לא נכנס לשם.  אז אני לא יכול להצביע  משהו אחר". 

שאלתי לדעותיו בשאלות פוליטיות אקטואליות. הוא ענה: "הייתי גר בחברון.  זה מקום קדוש.  אבל יש  פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף, שאסור לסכן את אשתי והילד בשביל ארץ ישראל, אז אני לא עובר לשם. אני בעד  מדינה פלשתינית. שהם יחיו שם ואנחנו נחיה פה.  אני לא אוהב את הערבים, אבל אני לא רוצה לנהל להם את  החיים. בשביל מה?" 

שאלתי אותו אם ילדיו ילכו לצבא: "הבת שלי הולכת לגן חרדי. זה הכי טוב.  אין לי  הרבה הערכה לצבא.  אני מעדיף שהבן שלי יהיה ראש ישיבה. מה ייתן לו הצבא?" תהיתי אם לא חבל לו שילדיו לא יבחרו בדת מתוך ראייה רחבה, כמו שהיתה לו (הוא לא גדל בבית דתי).  הוא ענה: "אולי, כשיהיו יותר גדולים,  אחשוף אותם לדברים אחרים. היום עוד לא.  חוץ מזה, אני מצאתי את האמת, אז למה שהם יחפשו, אם אני יכול  להראות להם אותה כבר כעת?"

אבל הוא הדגיש שאינו בעד כפייה דתית: "תראה, לי יש שתי טלוויזיות בבית. אבל  אני לא נוסע בשבת. אני אוכל רק הכשר בד"ץ.  אני לא בעד חוקים דתיים.  כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה.  לא  מפריע לי שיש מי שנוסע בשבת".  אני נזכר שכאשר בא אלי הביתה, כ20- דקות לפני המועד שנקבע עם מזמיני  ההרצאה, ירדתי למטה עם כוס קפה ועוגיות.  הוא הודה, אכל ושתה.  כעת אני תוהה איך  הסכים אדם האוכל רק הכשר בד"ץ לאכול מזון שכשרותו אולי מוטלת בספק. שמעון: "אסור להיות קיצוני. לא אעליב אותך, אם הבאת לי אוכל. עלבון כזה זה חילול השם. זה החטא הכי חמור".

                                               *

שמעון מטריד את מחשבתי זמן רב. הוא בעיני דוגמה לישראלי הפוסט-מודרני.  מהי בעצם פוסט-מודרניות? היא מצב חברתי (להבדיל מפוסט-מודרניזם אופנתי אחר, שהוא זרם בתודעה).  כדי להבין מהי חברה פוסט-מודרנית יש לומר תחילה משהו על מהותה של החברה המודרנית. החברה המודרנית התבססה על הניסיון לנתק בין מרכיבי הזהות המסורתיים של היחיד: מעמד, קבוצה אתנית, דת, מגדר, וליצור חברה שבה שוויון פוליטי יוביל לשוויון כלכלי וחברתי.  בחברה הפיאודלית, שקדמה לחברה מודרנית, מרכיבי הזהות היו כבלים שמנעו את המימוש העצמי  של היחיד. גורלו של האדם, מעמדו, הישגיו, נקבעו לפי למרכיבי הזהות שנולד אתם. החלפת הזהויות האלה בזהות אחת, אזרחית, שוויונית, היתה מהפכה עצומה ששחררה את האדם ואת רוחו.

המדינה המודרנית מאופיינת בקיום ארגונים גדולים המבקשים לטפל בצרכי היחיד באופן שוויוני. בראש הארגונים האלה עומדות כמובן המדינה עצמה, על זרועותיה: מערכות חינוך, ביטחון, משפט, רווחה, בריאות וכדומה. הארגונים מחויבים לטובת היחיד מכוח חוקים, שהם הסדרים המבטאים אינטרסים של קבוצות באמצעות המנגנון הדמוקרטי.  למדע היה מעמד נכבד ומיוחד במדינה המודרנית. למוסדות היוצרים ידע חדש, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, היה שמור מקום חשוב בתהליכי קבלת ההחלטות של רשויות המדינה, ואף ניתן להם כבוד רב מצד האזרחים.

בשנות ה30-  סברו רבים שהמדע המודרני יפתור בעיות מרכזיות בתחום המוסר. בית הספר, כמוסד המופקד על הנחלת הישגי המדע, הוא אחד הארגונים המרכזיים במדינה המודרנית, שהיתה בה הסכמה רחבה, יחסית, על טיבו ותכניו של הידע הלגיטימי ועל המבנה החברתי הרצוי.

נראה שהמדינה המודרנית נכשלה בשני עניינים עיקריים. ראשית, תקוותה לשוויון כלכלי-חברתי, באמצעות שוויון פוליטי, נכזבה.  כבר מימיה הראשונים התחזקה ההכרה שהמדינה המודרנית מנציחה חלקים ניכרים ממרכיבי האי-שוויון בין המבנים החברתיים שקדמו לה. שנית, ההנחה שהאדם מסוגל להינתק כליל ממרכיבי הזהות שלו הופרכה, במיוחד במחצית השנייה של המאה ה20-. בני אדם מבקשים לעצמם, בנוסף לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, גם אפשרות לשמר את מרכיבי הזהות העיקריים שצוינו לעיל. נראה שהזהויות לא היו רק כבלים, אלא גם נכסים.

פועל יוצא של האכזבה או הכישלון של המדינה המודרנית היא המעבר למצב חברתי פוסט-מודרני.  מצב זה מאופיין בירידה במעמד, ואף בהתפרקות  הארגונים הגדולים; חזרה ליחידות קטנות ועצמאיות, כמו קהילות, ארגונים, מקומות עבודה; הכרה ואף הדגשה של מרכיבי הזהות של היחיד: מעמד, קבוצה אתנית, דת, מגדר; ספקנות כלפי אמיתות מרכזיות שהיו נר לרגלי המדינה המודרנית, לרבות אמיתות מדעיות; שינויים בשוק העבודה שהביאו להפחתת הביטחון של היחיד מחד גיסא, ולהגדלת עצמאותו מאידך גיסא; התפתחות טכנולוגית מואצת המשפיעה גם על המבנה והקשרים החברתיים.

זהו הדה-קונסטרוקטיביזים: שבירת מסגרות, מוסדות ומבנים חברתיים ופוליטיים, במדינה, בתרבות במחשבה. 

שמעון הוא בעיני פוסט-מודרני משום שזהותו האזרחית היא אולי הפחות חשובה מבין זהויותיו. אי אפשר לאפיין אותו בשום משתנה שיוכי (או סטיגמה) שאנו רגילים לאפיין בו בני אדם בחברתנו. הוא מצביע  ליכוד, אם כן הוא ימני, לא? אבל הוא בעד מדינה פלשתינית. הוא לא אוהב ערבים ותומך בימין, הוא   צריך  להיות מיליטריסט; אך הערכתו לשירות בצה"ל נמוכה. הוא דתי, על סף החרדיות, אז הוא אמור לרצות לכפות עלי  את אורח חייו; אך לא זו דעתו. הוא מזרחי, תומך ש"ס, אבל בניגוד לתעמולה של השמאל האינטלקטואלי הוא אינו נראה כקורבן של קבוצה השואפת להנציח ולהעצים  את העוני והבערות. 

השיחה עם שמעון מעוררת שאלות על החברה הישראלית ועל תפקיד החינוך בה: האם ילדיו יהיו בעלי מחשבה פתוחה כמוהו כשייצאו ממערכת החינוך החרדית?  שמעון מזכיר לי את  רשימתו של בארי צימרמן על מייסדי הקיבוץ.  הם עלו לארץ עם אופקים רחבים והשכלה כללית, אך ילדיהם גדלו בתוך צרות האופקים של הקיבוץ.  צימרמן מדמה את האב-המייסד מראשוני הקיבוץ לכנר בתזמורת סימפונית הבא הביתה מקונצרט ומנגן לבנו את תפקיד הכינור, כשבאוזניו הדי התזמורת כולה. אך הבן שומע רק את הכינור, וזו מנגינה חלולה, חסרה.

מה אומר לנו קיומם של רבים הדומים לשמעון בחברה? זה נפלא בעיני שמסגרות, במיוחד קבוצות כוח, מאבדות מכוחן  ומתפרקות.  אבל מה תופס את מקומן? בשנות השמונים  אמרה מרגרט תאצ'ר: "there’s no such thing as society" והתכוונה בדבריה לכך, שאת הלכידות החברתית של העבר מחליף אוסף של קבוצות או שבטים החיים יחד בקשר רופף ביותר, כלכלי בעיקר. כאשר אני מספר את סיפורו של שמעון לסטודנטים שלי, תגובותיהם שונות: חלקם נעים באי-נוחות, מפריע להם הקושי להדביק תוויות מוכרות על דבר חדש ושונה.  חלקם אומרים: נוצרת כאן זהות חדשה ותווית חדשה. רק צריך לראות כיצד נאפיין אותה.  כמו שכותבת גולדברג באותו השיר:  "השלם עומד על כנו. רק נדמה לי שהוא נשבר". אחרים אומרים: זה נפלא שיש מישהו שלוקח "קצת מהכל".  אך גם הם שואלים: האם הפתיחות של שמעון לא תהיה פתח לסגירות של ילדיו?  רע ומר גורלם של יליד המהפכה. 

הדור השני של המהפכנים הוא לא פעם דור קטן מאוד. איזו זהות ישראלית יש לשמעון?  מה טיב החברה שלנו כעת?  מה צריכים מערכת  החינוך והאוניברסיטה לעשות מול החברה המתהווה הזו?  איך נבנה בית ספר שילדיו של שמעון יוכלו ללמוד בו יחד עם ילדים אחרים?  ואולי אין בזה צורך, כי בית הספר אינו אלא מדורת השבט ואינו צריך עוד לייצג את ה"חברה" שאינה קיימת.  מלים כמו "שיח" ו"חברה רב-תרבותית" נשמעות פתאום  מאוד רלוונטיות.  "דמוקרטיה" נראית דבר אנכרוניסטי.

השיר של ברכט מסתיים כך: "מן האנטנות החדשות בא הטמטום הישן. החכמה - נמסרת הלאה מפה אל פה".  השיר של גולדברג מסתיים כך: "ובכה החולם בידעו: הלא שבר עם שבר לא יחובר.  וכל שבר היה בידו לשלם - וחזר ונשבר".

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד