לא גיטו, לא מאפיה
לא גיטו, לא מאפיה

ד"ר אנה איסקובה היא עיתונאית, פובליציסטית ורופאה, חיה בירושלים

העולים אינם בונים גטו רוסי בישראל. הם פשוט מסרבים להסכים לתפקיד של לקוח פסיבי. דומייה של דור או שניים אינה מתאימה להם. הם מעוניינים בדמוקרטיה וכמהים לה, אבל מבינים אחרת את משמעותה. על כן המפלגות המייצגות אותם הן זמניות, הכדור בידי המפלגות הישראליות הוותיקות

עליתי לארץ מברית המועצות לפני 27 שנה, והייתי לרוסיה עד אשר הגיעה העלייה ה"רוסית"* של שנות  התשעים. מאז הפכתי לתיבת תלונות של הישראלים על העלייה ולעולים על החברה הישראלית. למען האמת, לא ברור מי הכניס לראשם של הישראלים הוותיקים כי העלייה מברית המועצות של שנות השבעים נבדלת מהותית מעליית שנות התשעים. אנחנו שונים, אבל הדמיון רב על השוני.

עליית שנות השבעים היתה אנטי-סובייטית במהותה. לכן, ובהתאם למסורת האנטי-סובייטית, היא בזה לפוליטיקה והעדיפה מסלולי התקדמות מקצועיים ותרבותיים. עליית שנות התשעים מגיעה ממצב סוציו-פוליטי שונה במדינת מוצאה, ויש בה צורך חזק להתבטא פוליטית. העולים הוותיקים, המתוסכלים מכך שלא השיגו את מטרותיהם החברתיות והתרבותיות, חברו לעולים החדשים, בעלי הלהט הפוליטי והכוח האלקטורלי ויצרו תופעה פוליטית חדשה: ייצוג פוליטי ומפלגות אתניות-רוסיות.

                                       *

יש חוסר הבנה כמעט מוחלט של הישראלים לתכונותיה של העלייה הרוסית. העולים מרוסיה מצטיירים כמתנשאים מצד אחד, וניחנים בבכיינות מופרזת מן הצד האחר. ישראלים רבים בטוחים שהמשפחה הרוסית היא פטריארכלית ונדהמים לגלות מתירנות מוסרית גדולה בתוך הפטריארכליות הזאת. הילד הרוסי נראה בעיני הישראלים הוותיקים כצייתן מצד אחד, ומורד אלים מהצד האחר. אצל מורים רבים נוצר הרושם שהילד הרוסי מוזנח מבחינה רגשית, אך בד בבד מטופח במידה  מופרזת מהבחינה ההישגית והאינטלקטואלית. המשפחה הרוסית נראית בעיני הישראלים כמוסד מתפורר, אם כי הקשרים בין הדורות מצטיירים כהדוקים מדי.

החברה הרוסית  נראית כסגורה בשל מושגי חברות כמעט מאפיונרים. הישראלים הוותיקים מתלוננים שאם במקום עבודה כלשהו מופיעים לפחות שני רוסים, הם מיד מתקבצים למין יחידה קרבית שפועלת כאדם אחד, אף על פי שבתוך הקבוצה העולים מסתכסכים. מנהלי חברות המעסיקות רוסים רבים מרבים להתלונן על כך שהם צייתנים מדי, ובד בבד מצטיינים במין חוצפה שלא יודעת גבול.

אותה ערבוביה של חצאי אמיתות, והשערות הבנויות על החצי הלא נכון, מלווה גם את הפרשנים באמצעי התקשורת, כשהם מתפנים לעסוק בפוליטיקאי ה"רוסי". כוחניות בלתי מוגבלת של המנהיגים, צייתנות כמעט שבטית מצד ציבור הבוחרים, ימניות טוטלית, חוסר הבנה בדמוקרטיה, אטימות לנעשה בארץ ואי ידיעה של ההיסטוריה היהודית והישראלית, זה הפרופיל הפוליטי של הרוסים המשתקף בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה.

העלייה מרוסיה מורכבת מבחינה חברתית. הרוב משתייך לתרבות הרוסית. המיעוט שייך לתרבויות אתניות שונות באופן מהותי. יוצאי הערים הגדולות שונים בהשקפת עולמם מיוצאי העיירות הפרובינציאליות. אנשים שהיו פעילים ב"דיסידה", המערכת האלטרנטיבית למערכת הרשמית, או אלה שהזדהו אתה, נבדלים מאנשים ששיתפו פעולה עם השלטון. חלק מהרוסים מצוי היטב ביסודות התרבות היהודית, ואחרים אינם יודעים יהדות מהי. יש בין הרוסים  אנשי ימין מובהקים ויש התומכים בשמאל הקיצוני. דבר אחד מאחד את כולם: אלה ואלה אנשים סובייטים לשעבר.

ההומו-סובייטיקוס הוא יצור מובהק, בעל תכונות קבוצתיות מסוימות. כאשר מנסים להבין את הראש של הרחוב הרוסי בישראל, לפני הכל יש להביא בחשבון את התכונות הסובייטיות שלו, שהעיקרית שבהן היא הפרדוקסליות.

ההומו-סובייטיקוס יכול להפגין "ראש קטן" לזמן רב ולפתע לקחת על עצמו אחריות גדולה, ולעמוד בה. הוא מניפולטיבי ביסודו, אך במקרים רבים המניפולטיביות אינה נרתמת להשגת הטבות אישיות. אם שני רוסים יתקבצו יחד בסביבה זרה הם יתחילו לפעול כיחידה מלוכדת, גם אם היו מסוכסכים ביניהם כבר מהרגע הראשון להיכרותם. המשפחה ה"רוסית" מזכירה בצורתה משפחה סיציליאנית מסוגרת, ויחד עם זאת היא אינה פטריארכלית. ענייני המוסר מעסיקים את הרוסים ללא הרף, אך התנהגות החברה המורחבת נראית במקרים רבים כמחוסרת קוד אתי. את רשימת הפרדוקסים הרוסיים אפשר להמשיך עד שתכלול את כל שטחי ההתנהגות האנושית.

את הפרדוקסליות הזאת אפשר להסביר בצורת החיים של הפרט בחברה הסובייטית. אדם סובייטי חי כל חייו בסכיזופרניה חברתית. הוא נאלץ לישר קו עם הדוגמה האידיאולוגית, אך בה בעת עודדו אותו לבקר את השלטון (אם כי לא את הדרג הגבוה שלו). המפלגה והשלטון המרכזי היו תמיד צודקים, בעוד נציגי השלטון הוכרו כטועים.

כדי להילחם בשלטון או להתגונן מפניו, האזרח היה חייב להתמצא היטב בנעשה סביבו, לדעת לקרוא בין השורות בעיתונים ולחוש שינויים פוליטיים וחברתיים בטרם התרחשו. כאשר הרוסי אינו בטוח בהתמצאותו המלאה במצב נתון הוא מתפקד כ"ראש קטן". כאשר הוא מרגיש מעודכן הוא דחפור.

ניקח לדוגמה את מושג החברות. אנשים יכלו להתנגד לשלטון טוטליטרי רק בקבוצות, ובתוך הקבוצה החבר יכול היה להציל את חייך או להפקיר אותם. חוסר יושר מופרז של בן אותה הקבוצה כלפי חוץ סיכן אותה. ומכאן המריבות הפנימיות הבלתי פוסקות של הרוסים  ומכאן האחדות כלפי חוץ.

גם המשפחה הרוסית תפקדה כתא מחתרתי סגור. ילד בן שלוש היה חייב לדעת את ההבדל שבין יושר מוחלט כלפי פנים, והשקר המניפולטיבי הנדרש בחוץ. תבעו ממנו נאמנות למשפחה כהגנה מפני הסביבה העוינת, אך על פי רוב הוא נהנה מחופש רב בביטוי דעותיו ודרישותיו בתוך הבית. המשפחה הרוסית נותנת משקל רב להישגים האינטלקטואלים והתרבותיים של הילדים, וגם זאת מכורח הנסיבות. הדרך לחיים טובים בברית המועצות היתה דו-מסלולית. אפשר היה להתקדם בנתיב המפלגתי, וניתן היה לעקוף אותו בעזרת הנתיב התרבותי והמדעי. שתי קבוצות  אצולה היו בבריה"מ: מפלגתית ותרבותית-מדעית, והו התערבבו זו בזו, אם כי היו, לפעמים, עוינות זו את זו. הילד הרוסי יכול היה לבחור בכל אחת מהדרכים הללו. הילד היהודי היה צריך להסתפק, לרוב, בדרך השנייה. האנטישמיות המדינית לא אפשרה ליהודים להתקדם במסלול המפלגתי והפוליטי. מכאן הזיקה של היהודים ברוסיה לתרבות גבוהה, והאוריינטציה שלהם להישגיות בתחום האינטלקטואלי. מכאן גם המהירות היחסית שבה העלייה הזו נכנסה לפוליטיקה: כדי לנסות דרך שהיתה סגורה לפניה.

                                        *

 אחת האגדות המקובלות ברחוב הישראלי היא שהרוסים אינם מורגלים בדמוקרטיה, כי באו ממדינה טוטליטרית. גם כאן מבוססים הדברים על אי הבנה של החיים ברוסיה הסובייטית. המדינה הסובייטית הטוטליטרית הצטיירה כאחידה רק כלפי חוץ. מבפנים היא היתה שסועה מהימים הראשונים לייסודה, ויעידו על כך כ60- מיליון בני האדם ששילמו בחייהם על אי הסכמה עם הקו האידיאולוגי השולט. לכל מהלך פוליטי, חברתי, כלכלי או תרבותי בבריה"מ, הוצגה תמיד אלטרנטיבה ולעתים קרובות הדרך האלטרנטיבית ניצחה והכניסה את הרעיון ששלט קודם לכן למחתרת.

בשנות השבעים והשמונים, כאשר הקו האידיאולוגי השולט הסתייד ואיבד את יכולתו להתפצל, החברה כבר היתה מפוצלת לשני פלגים מנוגדים. חציית קווים עדיין התרחשה, אך באופן כללי בריה"מ נראתה כניצבת על שתי בריקדות מבוצרות. מצד אחד עמד השלטון, הכבול באזיקים של אידיאולוגיה נוקשה; הבריקדה הזו נקראה "אופיציוזה" – המערכת הרשמית. מולה עמדה ה"דיסידה" – מערכת אלטרנטיבית שלמה. כאשר "האופיציוז" הוציא, למשל, את הגנטיקה מחוץ לחוק, ה"דיסידה" המדעית החלה לעסוק בה ביתר אינטנסיביות. כאשר ה"אופיציוז" פסל גישה פורמליסטית בתרבות, ה"דיסידה" התרבותית הניפה דגל פורמליסטי. די היה שהמערכת הרשמית תגנה תופעה מסוימת כדי שהתופעה המגונה תתחיל לפרוח במערכת האלטרנטיבית.

עם ההתחדשות, ולאחר מכן ההתפרקות של השלטון הקומוניסטי, התחולל בחברה הרוסית בום רעיוני. כל דבר שהתפתח במערכת האלטרנטיבית קיבל תוקף של בכורה. העולם הרוסי  כאילו התהפך: כל מה שהיה למעלה, גלוי ונתמך, מצא את עצמו למטה, במחתרת וחסר לגיטימציה. עם הזמן התברר שחלק מהרעיונות שהתפתחו לאורך שנים במחתרת אינם נכונים ואינם מועילים, אך לזכותם של הרוסים  ייאמר כי עד כה לא קמה ברוסיה מערכת שלטונית מדכאת, הכופה את החדש על הישן. החדש והישן מתקיימים זה לצד זה וממשיכים להתחרות באווירה חופשית. הרלטיוויזם הזה לא הוצנח על הרוסים  מהאקדמיה. בשבילם זו דרך פרגמטית ליישר את ההדורים וליצור אווירה של חופש מחשבה ופעולה. עקב כך לא רצו הרוסים לאסור על פעילותה של המפלגה הקומוניסטית לאחר המהפך, ועכשיו הם נמנעים מלהוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנציונל-בולשביקית. הרוסים  עלולים לשלם על כך ביוקר, אך לאחר 70 שנות דיקטטורה אין הם מסוגלים להיפרד מחלום החופש.

העולים מרוסיה הביאו אתם את המושג הזה של אלטרנטיבה לכל דבר, ושל ביקורת חופשית של כל ענף שלטוני, מהגבוהים ועד לנמוכים ביותר, כמו גם כמות עצומה של אנרגיה עצורה שדרשה שחרור בעשייה. העולים באו לכאן עם רעיונות שהיו אסורים לניסוי וביצוע ברוסיה הסובייטית, ועם פיתוחים שנעשו במחתרת ודרשו הגשמה.

הרוסים באו מארץ ענקית שהיתה עד לפני זמן לא רב מעצמה. והמדינה הענייה הזו היתה למעצמה אף על פי שנאבקה כל ימי חייה בקשיים כלכליים ונחשבה באירופה ובארה"ב כמדינה נחשלת מכל הבחינות. זו אולי הסיבה שהרוסים  מפרשים את צניעות הדרישות של הישראלים מעצמם וממדינתם לא כפרגמטיות, אלא כפרובינציאליות. מבחינתם, מדינה קטנה יכולה להפוך לגדולה וחשובה בזכות חזון, והראייה לכך היא מדינות אירופיות קטנות שהצליחו בכך. הרוסים  רגילים ליישר את הקו עם הטופ-שבטופ.

בריה"מ הרעבה לעתים ללחם ניסתה להקים את התיאטרון הטוב בעולם, לגדל את הספורטאים הטובים מכולם ולפתח את תוכניות החלל שהיו שמורות, לכאורה, לענקים כלכליים כמו ארה"ב, ולעתים הצליחה. מבחינת הרוסים,  המגלומניה המדינית משתלמת, כי כסף מגיע למקום שבו מכריזים על תוכניות גדולות, ובורח מתוכניות צנועות התפורות על פי המידה. הם לא מבקרים את הישגי העבר של ישראל, אלא קובלים על היעדר תוכניות גדולות לעתיד, שבהן היו רוצים להשתתף.

דבר נוסף שמפריע לרוסים בישראל הוא ההיררכיה החברתית הקשוחה. הם היו רוצים לפתוח כל שטח לתחרות הוגנת. סיכוייהם לזכות בתחרות כזאת קלושים, עקב מגבלות השפה וההבדלים במנטליות, והם מבינים זאת. לכן שם המשחק בשבילם הוא הוגנות ושוויוניות: כל אדם זכאי לנקודת פתיחה שווה. הם נלחמו על כך כיהודים במדינה אנטישמית, ולפעמים ניצחו.

*

גלי העלייה שידעה מדינת ישראל מאז ייסודה תוארו בראשיתם בעיקר כבעיה סוציו-אקונומית. מטרות הקליטה הוגדרו במטפורות מתחום הפיזיולוגיה: את המסה האנושית יש "לבלוע", "לעכל" ו"לספוג". מבחינה חברתית, המהלך הסתכם בצורך לספק לעולה קורת גג ופת לחם. רק מדור ההמשך של העולים ציפו להתערבות פעילה בעשייה חברתית, תרבותית ופוליטית, וגם זאת בתנאי שהדור הזה יהיה כבר "מעוכל", זאת אומרת, נאמן ללא סייג לרעיונות ולמושגים של החברה הוותיקה.

לישראלים הוותיקים היה מובן מאליו שהעולים החדשים יימנעו, מרצונם, מתפקיד פעיל בנושאים התרבותיים והסוציו-פוליטיים. כאשר העולים הפגינו אי הבנה של המוסכמות הבסיסיות הללו, החברה הוותיקה הראתה להם את מקומם. בדרך כלל היה זה המקום הלפני האחרון, השמור לנציג של קבוצה אתנית מסוימת ברשימה של מפלגה ותיקה, או כבן חסות בעשייה החברתית התרבותית.

דור ההמשך של יוצאי המזרח טרף את הקלפים. המזרחים "המאולפים" פינו את הבמה ל"בלתי מעוכלים", או כמו שהם עצמם קוראים לכך, לאלה ש"לא השתכנזו". העלייה מבריה"מ הלכה עוד צעד אחד קדימה. היא נכנסה לכל שטחי העשייה פחות מחמש שנים לאחר עלייתה. משום כך, הטענה שהרוסים בנו להם גטו והם מסרבים לקחת חלק פעיל בחיי החברה נראית בעיני הרוסים  תמוהה. בעיניהם, דווקא הישראלים הוותיקים הם שמנסים להכניס אותם לגטו. מבחינתם, המסגרות האלטרנטיביות שבנו כמעט בכל שטח של חיי החברה אמורות לחייב את הישראלים להיכנס לדו-שיח שוויוני. בניגוד לדעה הקדומה בישראל, ציבור העולים לא רק שאיננו סביל באופיו, הוא חדור באקטיביות יתרה, כך שהסכמה הישראלית הישנה לקליטת עלייה אינה מתאימה לעלייה הזאת כלל. אפשר לנסות להציע לאדם להיכנס לבגד צר ממידותיו, אך אי אפשר לדרוש ממבוגר ללבוש בגדי תינוק.

ישראל הוותיקה אינה רוצה להבין שהעולים מרוסיה לא מבקרים את המערכות הקיימות כדי לחסל אותן. הם רוצים לגרום לדה-לגיטימציה מסוימת של הקיים, כדי להקים מערכות אלטרנטיביות ולהכריז על תחרות חופשית בין הקיים והמוצע, מבלי להחליט מראש מי מהם ינצח. הזעקה של הישראלים הוותיקים שהעולים גונבים להם את המדינה מתקבלת בקרב הרוסים  כפרוטקציוניזם לשמו. העולים טוענים שאינם רוצים שיראו בהם תינוקות ויגידו להם מה לחשוב ומה לעשות. להאשמות ההדדיות בהתנשאות יש אם כן שורשים במציאות.

החברה הישראלית התפתחה במידה לא מועטה תחת השפעה של הרעיונות הסובייטים משנות העשרים והשלושים. עולים מרוסיה מזהים בהגשמתם הישראלית של הרעיונות הללו הדים לעבר שלהם. בהתחלה השתוקקו להוכיח כי על כל אותן המסגרות שיסודן ברעיונות הסובייטיים אבד הכלח ויש לנפצן. עם השנים, העולים מבריה"מ הבינו שלשנות מסגרות בכוח פירושו מהפכה, שממנה הם סולדים. הם הבינו גם, שהישראלים עצמם מעוניינים לשנות את המסגרות הללו ומחפשים את הדרכים לכך. הרוסים היו, ועודם, בטוחים שהם יודעים את קיצור הדרך מניסיונם. הם עדיין לא מבינים שאי אפשר להראות לשום חברה מיושבת קיצורי דרך בהתפתחותה, מפני שרק הדרכים שחברה זו תבחר בעצמה יתאימו לה. חלק מהרוסים מתחילים לעכל את העובדה הזאת, אך עדיין מסרבים להצטרף למסגרות רעיוניות שמבחינתם הוכתמו ללא תקנה. האלטרנטיבה לכל מסגרת קיימת נראית להם פיתרון הגיוני ודרך יחידה לזירוז התהליכים החברתיים האיטיים.

למשל, כאשר החינוך הישראלי לא מצא חן בעיני העולים, הם בנו מערכות חינוכיות אלטרנטיביות. אך הרוסים אינם מעוניינים לשמור את המערכת הללו לעצמם. הם משתוקקים לאפשר לכל דורש להשתתף במערכות החינוך האלה, ובעברית, בעוד הישראלים רואים בעשייה הזו של הרוסים צעד חתרני ומתנגדים לה. בתחום הרפואה, הרוסים רגילים שחולה עם חום או עם כל בעיה חריפה אחרת זכאי לביקור בית של רופא. בישראל הדבר אינו מקובל. מכיוון שכך, בנו הרוסים  מערכת של ביקורי בית רפואיים ובזול. ושוב, הם משתוקקים לשרת גם את הישראלים הוותיקים. המערכות הללו הן הרי כלכליות והרחבת מעגל הלקוחות היא מטרה ברורה של כל מערכת כזאת. כך גם הדבר עם המערכת התרבותית הסגורה של הרוסים, שכל כך מרגיזה את הישראלים. בעיניהם, האלטרנטיבה הזו מתקבלת משום מה כבדלנות, אף כי כוונות הרוסים לא היו בדלניות במקורן. ברגע שהשפה תפסיק להוות מכשול, כפי שכבר קורה, גם המסגרות הללו יפתחו לקהל הרחב. תיאטרון "גשר" הוא רק ההתחלה.

הרוסים  אינם בונים גטו. הם פשוט מסרבים להסכים לתפקיד של לקוח פסיבי. דומייה של דור או שניים אינה מתאימה להם. הבעיה היא שלגיטימציה למסגרות אלטרנטיביות תלויה בהסכמה של לפחות חלק מהחברה הוותיקה לקיומן, ולרוסים יש קושי רב להידבר עם הישראלים הוותיקים בעניין זה.

                                         *

עד לשנות התשעים המוקדמות הרחוב הרוסי לא היה מוכן ללכת לייצוג פוליטי אתני עצמאי. הדמויות הבולטות מעליות שנות השבעים והשמונים גיחכו לעצם הרעיון. העליות הללו חשבו עצמן לציוניות לעומת עליית שנות התשעים, שהם כינו אותה "עליית הנקניק". עם זאת, האפיק של ייצוג קיקיוני במפלגות הוותיקות לא נראה גם להם כפיתרון מתקבל על הדעת. הרוסים  הוותיקים קראו להתעסקות פוליטית לפי אידיאולוגיה כוללת, ימנית או שמאלנית, ולקליטה במסגרות החברתיות הקיימות. באותן השנים הקים שרנסקי את הפורום הציוני, כמסגרת גג להתאגדויות של העולים לפי אינטרסים קבוצתיים, מקצועיים ואחרים. מטרת הפורום היתה לא רק לעזור לעלייה להיקלט, אלא גם לשמור על שקט בתוך העלייה, לטובת החברה הישראלית. הפורום, שהיה לגוף מתווך בין העלייה לחברה הישראלית הוותיקה, הרגיע במקרים רבים את הרוחות ולא אפשר ללהבה של הקיצוניות ה"רוסית" להתפרץ.

עם הזמן, נעשה ברור יותר ויותר שבלי ייצוג אתני עצמאי בכנסת, האינטרסים ה"רוסיים" לא יקבלו תמיכה מאף אחד. האווירה כלפי הרוסים נעשתה קסנופובית, וגילויי העוינות בתקשורת לא הצטיירו כניתנים לריסון. האווירה ברחוב הרוסי התחממה, והיה צריך להוציא קיטור בצורה מסודרת.

שרנסקי היסס זמן רב. לו עצמו היו פתוחים מקומות יותר קרובים לצמרת המפלגות הישראליות הוותיקות מאשר לרוסים אחרים. הבעיה היא שמקום ברשימה מפלגתית לא הבטיח ייצוג לדרישות הרוסים. המפלגות הגדולות אפילו לא רצו לדון בדרישות הללו ברצינות. הדוגמה הישנה של "קורת גג ופת לחם" עדיין היתה תקפה. לבסוף נעתר שרנסקי ללחץ הפעילים מהעלייה הדשה והקים מפלגה. הוא המשיך לנסות ולהלך בין הטיפות ולייצג את האינטרסים של הישראליים ושל העולים הרוסים גם יחד. הדרישות של הרוסים, כפי שיוצגו על ידי מפלגתו, הוקטנו לממד של בקשות צנועות: מלגות למדענים, דירות לשכבה הסוציאלית הנכשלת, ריסון של הקסנופוביה והקצבות מזעריות לפעילות תרבותית מוגבלת.

ההצלחות של ישראל בעלייה בהגשמת תוכנית חומש צנועה זו לא ממש הרעישו עולמות. קמה במפלגה אופוזיציה חזקה למתינותו של שרנסקי, והרחוב הרוסי התארגן לפעילות קיצונית יותר בלי לפרוץ את גדרות המפלגה ה"רוסית". הבחירות המוניציפליות הראו לשרנסקי שהמפה משתנה ושהבוחר הרוסי לא מסתפק בטלאי פתרונות, אלא דורש תוכנית ממצה לשינוי חברתי, לטובתו. ביישוב אחר יישוב, יריבים פוליטיים של שרנסקי, במפלגה ומחוצה לה, זכו להצלחה מסחררת והמקורבים המוצהרים הופלו. שרנסקי וחבריו קראו את הכתובת. כעת עליהם לבחור בין הקצנה של המסר לאובדן מנדטים בכנסת. התברר לו כי העולים אינם מוכנים עוד להסתפק בדרישה להטבת מצבם בלבד. הם מעוניינים בשינוי מהותי של המסגרות החברתיות הקיימות, באמצעות בניית מסגרות אלטרנטיביות מתחרות. על רקע התהליכים האלה, ובחסות ועידוד לא רצוניים של התקשורת הישראלית, קם אביגדור ליברמן. גיבור חדש, עדתי, שבדומה לגורמים עדתיים אחרים בחברתנו, רוכב לקלפי על גב העלבונות של בוחריו.

ליברמן לא יצא מתוך המהפכה הרעיונית  ברחוב הרוסי. ליברמן החל את דרכו הפוליטית כדוגמה חיה של נכונות התזה בדבר הליכה לפעילות פוליטית במסגרות הוותיקות. הוא לא ייצג את הרוסים בליכוד וגם לא את הרעיון הרוסי הרוסיות פעלה בתוכו כפי שדורשת תורת כור ההיתוך. דווקא התקשורת הישראלית היא זו שעשתה מליברמן דמות ייצוגית של הרוסים. הרוסים פשוט קיבלו את הקביעה. הדחתו של ליברמן על ידי בנימין נתניהו חיזקה את ידם של אלה שטענו שלרוסים אין מקום של כבוד במפלגות הוותיקות. הוולדימיר של החרצופים עשה את שלו ובנה דמות פוליטית נוספת ברחוב הרוסי. אלמלא עשתה התקשורת מליברמן דמות ייצוגית של הציבור הרוסי בארץ, כישלונו היה מתקבל ככישלון אישי ולא כעלבון לקבוצה שלמה.

בעצם, התקשורת הישראלית עשתה לליברמן את מה שהאנטישמיות הסובייטית עשתה ליהודים רבים ששאפו לשכוח את יהדותם. היא דחפה אותו למחנה שממנו רצה להתרחק. ספק אם ליברמן קיצוני בדעותיו החברתיות משרנסקי. הוא פשוט נעלב קשות ולכן מייצג טוב יותר את העלבון הרוסי. שרנסקי מסתובב עם עשרת הדברות כמצע. ליברמן מרכיב מצע מפלגתי מעלבונות שהרוסים  ספגו מהחברה הישראלית. שרנסקי מאוכזב מהחברה, ליברמן כועס עליה. ושניהם אינם מייצגים נאמנה את הלך הרוח בציבור הרוסי בארץ.

                                         *

הופעת הרוסים  בפוליטיקה הישראלית גרמה לפאניקה בחברה הוותיקה. הפאניקה ניזונה ממניעים תחרותיים, ממיתוסים של המאפיה הרוסית  שמעוניינת כביכול לכבוש את ישראל באמצעות פוליטיקאים-בובות, מידיעות וחצאי ידיעות על האופי הלא דמוקרטי של הפוליטיקאים מזן הומו-סובייטיקוס, ומהרבה אמונות תפלות. ננסה להבדיל בין אמת לפנטזיה בשתי נקודות עקרוניות, המזינות את פחדיו של הציבור הישראלי:

המאפיה הרוסית  אינה מעוניינת לכבוש את ישראל. הכסף הרוסי  הגדול התמקם בשווייץ, בגרמניה, בארה"ב ובארצות מפותחות אחרות. הוא שואף ללגליזציה ולחיי כבוד באפיקים הכלכליים העולמיים. החיים הכלכליים בישראל שקופים מדי והפוליטיקאים העולים זהירים מכדי לקשור קשרים עם אנשים אפלים. ברור וגלוי כי אין מיליון דולר שנעשה ברוסיה בדרך ישרה, אך רוב הכסף הגנוב כבר מזמן עבר לגליזציה ובעליו לא ייקחו סיכון מיותר שיביא לדה-לגיטימציה עסקית שלהם בעולם. המיליארדרים הרוסים-יהודים רוצים בתפקיד של רוטשילדים ולא בזה של הסנדק.

ביחס לפגיעה בדמוקרטיה שמאיימת עלינו, כביכול, מצד הפוליטיקאים הרוסים, גם זו טענה מופרזת. הפוליטיקאים המובילים בקרב הרוסים  הם דיסידנטים לשעבר, או מקורבים אליהם בדעותיהם. הרביעייה החזקה של ישראל בעלייה, שרנסקי, אדלשטיין, ברונפמן ושטרן שפרש, הם ללא ספק דמוקרטיים מושבעים. גם את ליברמן לא ניתן להאשים בתפיסה טוטליטריסטית. אותו ניתן, אולי, להאשים ביבוא מנגנון מפלגתי לא דמוקרטי לפוליטיקה הישראלית. כפי שיוסבר בהמשך, מנגנון זה אינו בעל השפעה על הבוחרים הרוסים בתנאים של חופש ביטוי, אך יש לו פוטנציאל מסוכן לגבי הבוחר הישראלי.

גם ליברמן וגם שרנסקי ילכו בדרכים הדמוקרטיות, אבל הנתיבים יהיו שונים. מהם לא צפויה סכנה לדמוקרטיה. הסכנה צפויה אך ורק מהמנגנונים המפלגתיים הבנויים על-פי הדוגמה של המנגנון המרוכז של המפלגה הקומוניסטית. שתי המפלגות נבנו על בסיס הדגם הזה, אם כי ישראל בעלייה פתוחה מעט יותר. אין לזלזל בסכנה של המנגנון הריכוזי הסובייטי. במנגנון כזה דורשים נאמנות בלתי מסויגת למנהיג ולמפלגה. המטרה מקדשת את האמצעים והמניפולטיביות הסובייטית לובשת ארשת מאיימת. מנגנון מפלגתי בנוסח בולשביקי מתחיל מהר מאוד לשלוט במנהיגות הפוליטית ודרוש איש מנגנון חזק כמו סטלין כדי להתנגד לכוח הזה. מדיניותו של שרנסקי כבר עברה תיקון על ידי המנגנון המפלגתי שלו. עם זאת, יש להבין כי מנגנון כזה אינו יעיל לגמרי בתנאים של דמוקרטיה וחופש ביטוי. הוא יכול להשפיע על המנהיגות, אך אין לו שליטה על  הבוחרים. הסכנה במנגנון זה, אם כן, אינה טמונה ביכולתו להשפיע על ציבור הבוחרים הרוסי, שיודע להתנגד לו, אלא בייצוא המנגנון היעיל למפלגות הישראליות. ליברמן כבר ניסה לבצע את המהלך הזה בליכוד והוכיח את עוצמתו של המנגנון הסובייטי.

הבוחר הרוסי סולד מכוחנות מפלגתית ומצביע ברגליים, ולכן הפחד הגדול של המפלגות הרוסיות הוא מפני שיעור נמוך של הצבעה. הרוסים לא מתייחסים ברצינות לסיסמאות בחירות, כי סיסמאות ליוו אותם כל חייהם במדינה הסובייטית. בין מצע הצהרתי בנוסח עשרת הדברות למצע שהוא רשימת העלבונות, השני נראה חזק יותר, אך ברור שאינו מספק. אם שרנסקי לא ישכיל להציע מצע פרטני וממצה יותר, סיכוייו לשמור על כוחו בכנסת קלושים. ואם ליברמן יתמיד בגילויי הקיצוניות והיהירות, הוא ידחה לא מעט מצביעים פוטנציאליים. בכל מקרה, אם המצב במפלגות הרוסיות לא ישתנה, אפשר לצפות לאחוזי הצבעה נמוכים בקרב הרוסים.

כאן טמון הסיכוי הגדול של המפלגות הוותיקות. הרוסים רוצים בפתיחות גדולה יותר בחברה הישראלית, בריסון הפרוטקציוניזם של החברה הוותיקה, בתכנון פרויקטים חברתיים כלכליים ותרבותיים גדולי ממדים, בסטנדרט העולמי, ובייצוג ממשי של הרוסים בכל תחום  של עשייה. המפלגות הוותיקות צריכות לחשוב בכיוון זה. הימניות המדוברת של הרוסים לא צריכה לבוא בחשבון כלל: הרוסים באים מארץ אנטישמית, אימפריאלית וחדורת התנגדות עזה של לאומים רבים לשוביניזם הרוסי. מכיוון שכך, הם רגישים לגילויי שטנה מצד הערבים, אינם סובלים מתסביך נחיתות של מדינה קטנה מוקפת אויבים, לא מתרגשים מדעת הקהל העולמית, ונחושים להילחם על הגאווה הלאומית של היהודים. זו אינה ימניות במובן המקובל בפוליטיקה הישראלי, אלא ימניות בנוסח הבן-גוריוני של המלה או בנוסח הצהרותיו הניציות של ברק.

הרוסים  מבינים שאין הבדל מהותי בין תפיסת הליכוד והעבודה בקשר לתהליך השלום. הקיצוניים שבקיצוניים ילכו ימינה. הרוב המכריע ישקול לפי השכל הישר, ולפי נכונות המפלגות להציע לו את מבוקשו. התהליך אם כך  אינו חד-כיווני וודאי אינו בלתי הפיך. ייתכן כי תגובתו של הבוחר הרוסי לפיצול בין המפלגות המייצגות אותו תתבטא דווקא בשיעורי הצבעה נמוכים, ותהווה פתח של ממש למפלגות הוותיקות לזכות בחלק ניכר מהקול הרוסי. כל זאת, אם מפלגות אלה ישכילו להציע לרחוב הרוסי שותפות של ממש ומימוש דרישותיהם, שחרגו מההסתפקות בהטבות סקטוריאליות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד