החברה ההגונה ושאלת האזרחות
החברה ההגונה ושאלת האזרחות

פרופ' אבישי מרגלית מלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית

חברה הגונה אינה פוגעת בכבודם האזרחי של חבריה, אין בה "אזרחים מדרגה שנייה". שכן זכויות מדרגה שנייה מבטאות, פרט לקיפוח בחלוקת מקורות ואי-נכונות להתחלק בשלטון, גם את הרעיון שהאזרח מדרגה שנייה אינו אדם מלא - אין הוא אדם בוגר באופן מהותי

הערה: המאמר הוא פרק מתוך הספר "חברה הגונה", האמור לצאת לאור בהוצאת עם עובד. הנוסח האנגלי של הספר יצא לאור בהוצאת הרווארד ב1996-.

חברה הגונה היא חברה שאינה משפילה את התלויים בה. מאחר שמדובר בכבוד אנוש ואסור להשפיל שום אדם, אין להבחין בין מי שהוא חבר באותה חברה לבין מי שתלוי בה אף שאינו חבר בה.  מטעם זה לא הגדרנו חברה הגונה כחברה שאינה משפילה את חבריה, אלא הרחבנו את המושג והחלנו אותו על כל התלויים בה.

מושג התלויים דורש הבהרה. החברה ההולנדית, כמסגרת שכללה רק את אזרחיה בהולנד היתה חברה הגונה, או חברה הקרובה מאוד להיות חברה הגונה.  אך היא לא היתה חברה הגונה ביחס לנשלטים על ידה באינדונזיה;  בשל כך היא פסולה מלהיחשב חברה הגונה. חברות קולוניאליות יש לשפוט לא רק על פי יחס מוסדותיהן לחבריהן במטרופולין, אלא יש להביא בחשבון את יחסן לתושבים הנשלטים בפריפריה.

כאשר החברה מהווה לחבריה קבוצה מקיפה, כי אז נשאלת שאלה בדבר טיב יחסה של אותה חברה לחבריה. זו שאלה צרה משאלת יחס החברה לכלל התלויים בה, חברים ולא חברים. השאלה מתייחסת לאופי ההשתייכות לאותה חברה ולאופן שבו השתייכות זו באה לביטוי ביחס מוסדות החברה אליהם.  אחת השאלות החשובות לבירור זהות חברה כחברה הגונה היא השאלה: האם אין החברה דוחה את חברותם של אלה האמורים להשתייך אליה?  שאלה זו אינה נוגעת רק, או בעיקר, לבעיה של קבלה פורמלית לחברה, אלא היא מתייחסת להשתייכות אליה.

 מסגרת טבעית לדון בחברה ההגונה היא מדינת לאום. מדינת לאום ממלאת, בדרך-כלל, תפקיד של קבוצה מקיפה לאזרחיה. ההגבלה למדינת לאום אינה מגבילה את כלליות הדיון, וניתן להרחיב את העקרונות שנגיע אליהם בהמשך ולהחילם גם על מסגרות חברה שאינן מדינות לאום.

טענה:  חברה הגונה אינה פוגעת בכבודם האזרחי של חבריה. נוסח מוכר יותר: בחברה הגונה אין "אזרחים מדרגה שנייה".

אני משער שהביטוי אזרחים מדרגה שנייה (Second Class Citizens) מקורו ב"מחלקה שנייה" ברכבת. ברומא היו לאזרח רומאי מעין זכויות-יתר, כמו: הצבעה באספה; שירות בצבא; זכות לשרת בשירות ציבורי; וכן זכות לתביעה ולהגנה משפטית. היו ברומא גם זכויות פרטיות, כמו זכויות נישואים וזכויות מסחר, אך בין אלה לזכויות הציבוריות היה הבדל מכריע. בתקופה מסוימת הציעו הרומאים לנכבשיהם הלטיניים אזרחות בלא זכויות ציבוריות. ואכן, חלק ממאבקיה של רומי עם שכנותיה באיטליה היה בסוגיית היקף האזרחות שיש לתת לזרים.

המונח הרומי לאזרחות מדרגה שנייה היה אזרחות בלא זכות הצבעה.  אני מאריך בעניין זה כי הוא מצביע על עובדה חשובה: זכויות מדרגה שנייה מבטאות, פרט לקיפוח בחלוקת מקורות ואי-נכונות להתחלק בשלטון, גם את הרעיון שהאזרח מן הדרגה השנייה אינו אדם מלא - אין הוא אדם בוגר באופן מהותי. במובן זה, אזרח מדרגה שנייה הוא מי שנדחה לא רק משותפות מלאה בחברה, אלא גם מי שנדחה באופן חלקי מ"משפחת האדם המבוגר". המאבק על זכויות הצבעה לנשים בדמוקרטיות המודרניות נסב על ציר דומה, שעל פיו נשים נתפשו כבני-אדם לא  שלמים. אזרחות באופן טיפוסי היא מעמד (סטטוס) של חברות שמתבטא בזכויות.  אזרחות מדרגה שנייה באה לביטוי בשתי צורות עיקריות:  שלילת זכויות מלאות של אזרחות ממי שהוא אזרח, ואי הענקת אזרחות למי שזכאי לאזרחות.

הצורה הראשונה של אזרחות מדרגה שנייה יכולה לבוא לידי ביטוי לא בשלילה רשמית של זכויות, אלא באפליה ביישומן. כלומר, אי כיבוד שיטתי של זכויות מוכרות. ביטוי נוסף לאזרחות מדרגה שנייה הוא שלילה חלקית של זכויות מאזרח המוכר כאזרח, שלילת זכויות המוענקות בפועל לאזרחים אחרים.

                                        *

הצורה השנייה של אזרחות מדרגה שנייה היא, למעשה, מניעת אזרחות פורמלית במדינה, ממי שזכאי מבחינה מוסרית להשתייך למדינה. במקום זה ניתן לזכאי לאזרחות מעמד אחר, נחות יותר: למשל, מעמד של תושב קבע. זהו, כמובן, מעמד נחות יותר מבחינת מי שרוצה להסתפח לחברה כאזרח. אין זה בהכרח מעמד נחות ממי שמסתופף במסגרתה אך אינו מעוניין באזרחותה.

הערבים הפלשתינאים טוענים שהם אזרחים ממדרגה שנייה בכוויית, וכן טוענים הם שהם אזרחים ממדרגה שנייה בישראל שבתחומי הקו-הירוק. שתי הטענות שונות.  הטענה ביחס לכוויית אומרת שפלשתינאים שנולדו, חיו ועמלו כל חייהם בכוויית, נשללה מהם האזרחות של כוויית, אף על פי שמכל בחינה מוסרית הם היו זכאים לה. ואילו הערבים בישראל הם בעלי אזרחות ישראלית פורמלית, אך זכויות אזרח נשללות מהם ואחרות אינן מיושמות.

הדוגמה של הערבים בישראל היא מעניינת. היום, למרבה הצער, מרבית ערביי ישראל אינם רואים את ישראל כקבוצה מקפת הדרושה להם להגדרתם העצמאית. יתר על כן, השתייכות אליה מהווה, לחלק מהם, מקור למבוכה ביחס להגדרתם העצמית. ועם זאת, רצונם בשוויון זכויות אזרחי אינו מתמצה רק ברצון לחלוקה צודקת ביחס למה שעומד לחלוקה לאזרחים, למשל, משכנתאות ממשלתיות נוחות לדיור. הם רואים בקיפוחם בידי החברה שאין הם מזדהים עמה השפלה ולא רק אי צדק. קיפוח בחלוקה נושא עמו השפלה, גם אם אין המקופח מגדיר את עצמו במונחי ההשתייכות לחברה המקפחת. הוא יכול, באופן טכני, להגדיר את עצמו ככזה, למשל, בביקורת דרכונים, אך אין חברה זו מהווה רכיב מכונן בזהותו העצמית.  ועם זאת, קיפוח בחלוקה אזרחית הוא מקור להשפלה. ההשפלה באה מתוקף העובדה שאינך רוצה שהמקפח יגדיר אותך.  אתה אינך רוצה בחברתו, אבל אינך רוצה שהוא יקבע שאינך ראוי להשתייך לחברתו.

דחייה מקבוצה מקיפה עשויה להשפיל גם את מי שאינו מעוניין להימנות עמה, אך זכאי להימנות עמה. יתר על כן: גם אם מה שעומד לחלוקה הוא נטל, כמו למשל שירות צבאי, שמחים הערבים הישראלים על כך שאין הם משרתים, אך אין הם שמחים על כך שאין הם נקראים לשרת. הטענה שאני רוצה לקדם אומרת, שבעיית האפליה בזכויות אזרח אינה בעיה רק של צדק חלוקתי, לגבי מקורות שעומדים לחלוקה, אלא היא גם בעיה של כבוד והשפלה. אזרחות מדרגה שנייה, בכל צורותיה, היא משפילה ולא רק מקפחת. אזרחות בחברה הגונה צריכה להיות שוויונית, על מנת שלא תהיה משפילה. ההרגשה המתלווה לאזרחות מדרגה שנייה אינה רק של אזרח מדרגה שנייה אלא גם של אדם מאיכות ירודה (Secund Rate).

אריסטו סבר, שהתכונה המאפיינת את האדם היא היותו חיה מדינית. על פי תפישה זו, ככל שאנו שוללים ממנו את תוארו הפוליטי, כך הוא יותר חיה, כלומר, מופקע מקבוצת בני האדם. השלילה של תואר פוליטי, לפי אריסטו, היא מניעה מאדם מלהיות אזרח, כלומר, שותף פעיל לחיי הפוליס.  אריסטו הבחין בין אזרח טוב ואדם טוב. אזרח טוב הוא טוב כאזרח, אך לא בהכרח טוב כאדם. אך אדם שאינו אזרח, אצל אריסטו, אינו אדם שלם, שהרי תואר מהותי לאדם נשלל ממנו. אינני טוען שהיות יצור פוליטי היא תכונה מהותית לאדם. אך אני מקבל את הרעיון האריסטוטלי שאזרחות מדרגה שנייה - אם בדרך של מניעת אזרחות, או בדרך של קיפוח שיטתי באזרחות - שייכת לקטגוריה של דחיית אדם כאדם ולא רק דחייתו כאזרח מחברה נתונה.

טענה נגדית:  אי אפשר להגן על הרעיון שחברה הגונה היא חברה שאין בה אזרחים מדרגה שנייה ושמושג האזרחות בה הוא שוויוני. ילדים הם אזרחים, וגם במדינות דמוקרטיות הרגישות לזכויות הילדים, אין מי שיתבע בשבילם, למשל, את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות החברה. גם מאסירים נשללות בחלק ניכר של המדינות זכויות אזרח, כמו זכות הבחירה לפרלמנט, בלי שהדבר יראה, על פניו, כפוסל מדינה מלהיחשב הגונה. הנוסח האומר שמדינה אינה הגונה אם יש בה אזרחות מדרגה שנייה, הוא נוסח גורף מכדי להיות מועיל.

הנימוק נגד אזרחות מדרגה שנייה משיקולי כבוד האדם היה, שאזרחות כזאת מתפרשת, בין היתר, כהכתמה של אדם או קבוצה כאנשים לא שלמים. בפירוש אחד, כאנשים לא מבוגרים, כאנשים שאינם מסוגלים להיות אחראים לגורלם כפי שהוא מתבטא בהכרעות ציבוריות.  אך ילדים, על פי ההגדרה, נכללים בקטגוריה של לא מבוגרים. הדבר המונע את השפלתם היא העובדה שהם נתפסים כמי שיתבגרו.  לנהוג במבוגר כילד זו פטרוניות; לנהוג במבוגר כילד זו השפלה; לנהוג בילד כילד אינה השפלה. אם שאינה משלימה עם העובדה שבנה הוא אדם בוגר ורואה בו ילד נצחי, האם גם היא במשפילים?  כן ולא.  כן, משום שהיא אינה מקבלת אותו כמבוגר האחראי על מעשיו; לא, משום שהיא מקבלת אותו כשייך ללא שיור.  והמוטיב העיקרי בהשפלה הוא דחייה.

                                         *

מרשל, בספרו רב ההשפעה "אזרחות ומעמד חברתי", העלה את הטענה שיש לפרק את מושג האזרחות לשלושה רכיבים:  אזרחות משפטית, אזרחות פוליטית ואזרחות חברתית. כל רכיב כזה מתאפיין בקלסתר של זכויות וזכאויות.  אזרחות משפטית היא מכלול הזכויות שיש לאזרח מדינה בענייני משפט. זכויות אלה כוללת, בעיקר, זכויות ביחס למעמדו האישי.  אזרחות פוליטית היא זו שבה, בנוסף לזכויות המשפטיות לגבי המעמד האישי, יש לבעל האזרחות גם זכויות פוליטיות, למשל, הזכות לבחור ולהיבחר. אזרחות חברתית מוגדרת באמצעות זכויות חברתיות. אלה זכויות הכוללות את זכויותיו של האזרח לשירותי רווחה כמו, למשל, זכויות לשירותי בריאות, חינוך, תעסוקה, פנסיה ציבורית. מרשל טוען שחלוקה משולשת זו תואמת גם את ההתפתחות ההיסטורית של מושג האזרחות במדינת הלאום.  במאה השמונה-עשרה הדגש הושם על אזרחות משפטית, והודגשה הסיסמה "שוויון בפני החוק".  במאה התשעה-עשרה הדגש הושם על אזרחות פוליטית ועל הסיסמה "אדם אחד, קול אחד".  ואילו במאה העשרים עולה התביעה לאזרחות חברתית כתביעה פוליטית מרכזית.

טענה ותיקה אומרת שאזרחות, שאינה כוללת, באופן מקיף, רכיב חברתי, היא אזרחות מדרגה שנייה.  מעמדות חסרי כוח כלכלי ועוצמה חברתית אינם אזרחים מלאים, גם במונחים של אזרחות משפטית ופוליטית. אין הם שווים לפני החוק ויכולתם להיבחר, למשל, קטנה מאוד. אזרחות לפי שני רכיביה הראשונים אינה מבטיחה שייכות מלאה לחברה. בין חסרי-כל כלכליים, בקרב מי שמכונים בימינו "תת-מעמד", יש תופעות של הינתקות חברתית, אדישה עד עוינות, אפילו כאשר, באופן פורמלי, מדובר באזרחים. לטענה הוותיקה מתלווה טענה ותיקה לא פחות, ולפיה אזרחות היא נכס ציבורי (Public Good), שממנו אמורים ליהנות הכל.  לכן, מוצדק להשקיע - משיקולים של יתרונות חיצוניים למערכת החברתית (Externalities) - בכל מה שעשוי לקדם אזרחות חברתית. אדם סמית, מגינו הקיצוני של השוק החופשי, סבר שיש לספק חינוך (מקצועי) חינם למעמדות העובדים, מן השיקול שרק כך ניתן להבטיח שילדי אותם מעמדות יצטרפו לחברה כאזרחים מלאים.  אזרחים מלאים לדידו הם אזרחים יצרניים.

גם מי שהתנגדו ומתנגדים למסים סבורים שיש לגבות תשלומי העברה שיאפשרו להפוך אזרחים מדרגה שנייה לאזרחים מדרגה ראשונה. אזרחות חברתית כנכס חברתי הפכה, אפוא, לטיעון חשוב לטובת מדינת הרווחה. אין זה הטיעון שלי.  הטיעון שלי בזכות הרכיב השלישי באזרחות אינו אינסטרומנטלי. אם אזרחות חברתית כוללת שירותי בריאות, למשל, אזי הצידוק לספק אותם אינו בכך שמי שחולה עלול שלא להיות שותף פעיל בחברה, ויש אינטרס חברתי כללי לעשותו בריא. הצידוק הוא בכך שזה דבר טוב כשלעצמו להפוך אדם חולה לבריא.

בעניין זה ובעניינים קרובים, ארחיב במקום שבו אעסוק בשאלת הקשר בין חברה הגונה לחברת רווחה.  כאן, ברצוני להוסיף כמה הערות בשולי הבעיה של האזרחות החברתית. באופן ספציפי יותר, ברצוני להתמקד בהערות הנוגעות להיבט הכלכלי של האזרחות החברתית.

כאמור, הטענה הוותיקה התייחסה לכך שאי שוויון כלכלי קיצוני מונע אזרחות מלאה מבני המעמדות הנמוכים בסולם הכלכלי והחברתי. כלומר, נפגמת שייכותם הלא פורמלית לחברה והם מרגשים, ובצדק, דחויים מבחינות חשובות ונדחקים לאזרחות מדרגה שנייה. ברם, חשוב לציין בעיה המתייחסת דווקא לאזרחותם של מי שאמורים היו להיות אזרחים מובהקים של החברה, והם מצויים בראש הסולם החברתי, ואילו אזרחותם בפועל היא אזרחות על תנאי. התנאי קשור במידת נכונותם להשלים עם אזרחות חברתית של בני מעמדות אחרים. אבהיר.

  האופי הבינלאומי של ההון בימינו הוא כזה, שהוא מאפשר את בריחתו הקלה והמהירה ממדינה למדינה.  אם, למשל, עולה שלטון סוציאל-דמוקרטי בצרפת ומתכוון להגביר את השוויון הכלכלי, התגובה המיידית היא בריחת הון, המאלצת את השלטון להיות "יותר פרגמטי ופחות דוקטרינרי". עם ההון בורחים לפעמים גם האזרחים, כפי שקל לראות את אזרחיה העשירים של שוודיה מבקשים מקלט ממסים באנגליה של תאצ'ר. הניסיון של שלטון להגביר את האזרחות החברתית במדינה, מוגבל על ידי אזרחיה הכלכליים של המדינה, שאזרחותם שלהם היא על תנאי. והתנאי מתבטא בעיקר בחסם עליון על מה שהם מוכנים לשלם כמסים לחברה.

                                        *

אני מציע להוסיף רכיב רביעי למושג האזרחות:  אזרחות סמלית. כלומר, שייכות להון הסמלי של החברה. הרכיב הזה אינו מאופיין, בדרך כלל, במונחי זכויות והוא עובר לעתים באמצעות הזכויות של קולקטיב במסגרת החברה. למשל, הזכות ששפתה של קבוצת מיעוט תוכר כשפה רשמית במדינה.

טענה: חברה הגונה היא זו שאינה מפקיעה קבוצת אזרחים מכלל אזרחות סמלית. אין ברובד הסמלי שלה אזרחים מדרגה שנייה.

הדרישה לא להפקיע אזרחים וקבוצות אזרחים מן הממד הסמלי של המדינה עשויה להיות מרחיקת לכת; הכל לפי מידת החומרה שבפירוש הביטוי "להפקיע".  בחברה שאינה הומוגנית מבחינה דתית, הביטוי לכך עשוי לבוא בדרישה להפריד את הדת מהמדינה.  כך, למשל, במדינה כמו בריטניה, הדרישה של אי ההפקעה תדרוש שראש המדינה, המלכה, לא תהיה ראש הכנסייה האנגליקנית. אזרחים רבים בבריטניה אינם אנגליקנים, והקניית ממד אנגליקני לסמל מרכזי של המדינה, קרי, המלוכה, מפקיע אותם אנשים מן הרובד הסמלי של החברה והופך אותם לאזרחים מדרגה שנייה. כנגד דרישה זו עומדת הטענה האומרת שהממד הסמלי של החברה, במקרה זה המדינה, דרוש בין היתר כדי ליצור הזדהות עמוקה בין האזרחים למדינתם.  לשם כך יש צורך בסמלים בעלי כוח מעורר רוחני ורגשי, ואלה אינם תוצר סינתטי אלא מוצר היסטורי מורכב. במקרה של בריטניה, הקשר בין המדינה לכנסייה הוא תוצר היסטורי, שהפרדתו תרוקן סמלים מכוחם להניע אנשים לפעולה. למשל, פעולה הדרושה בעתות משבר כמו מלחמה.

מחיר ריקון הסמלים עלול לעלות בריקון הרגש וההזדהות של מרבית האזרחים הבריטים עם ממלכתם, ועלול לגרום להחלשה ניכרת בכוח החיות של החברה. ניסיון מלאכותי ליצור שותפות בסמלים אצל המיעוט, על חשבון ההזדהות הסמלית של הרוב, מחטיא את המטרה שלמענה יש בכלל צורך בממד סמלי לחברה. השתייכות למדינה אינה כהשתייכות לחברת ביטוח. גם לזו עשוי להיות סמל מסחרי וג'ינגל. אך סמל מסחרי אינו סמלה של מדינה.  ג'ינגל אינו המנון. השאלה, אפוא, לפי טענת הנגד, היא שאלת המחיר שיש לשלם בעבור הפקעה של אזרחים מן הממד הסמלי. השאלה מחריפה במציאות שבה הסמלים שמלכדים את הרוב ויוצרים בקרבם הזדהות גדולה עם המדינה מגובשים, במידה רבה, כנגד קבוצת מיעוט המצויה במדינה. יש לא מעט אמת באמירה השנונה, שלאום הוא אוסף של אנשים ששותפים בטעות גסה ביחס לעברם האתני ובשנאתם לשכניהם. כאשר לשכנים השנואים יש תושבים בתוך מדינת הלאום, שהסמלים במדינה מכוונים נגדם, בעיית הסמלים הופכת לחשובה במיוחד.

עקרון האזרחות הסמלית בחברה הגונה צריך להיות, למצער, העיקרון הבא: אסור לחברה הגונה לפתח ולתחזק ברמה המוסדית סמלים המכוונים במפורש או במובלע נגד חלק מאזרחי המדינה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד