לא מדובר בסקס
לא מדובר בסקס

 

גיל הראבן היא סופרת

ההטרדה המינית היא דרך גברית להפגין כוח ואדנות על הנשים בסביבתם. החוק החדש אינו פוגע בשמחת החיים ובזרימה אירוטית, הוא פוגע במיעוט הסדיסטי וחסר הרגישות לכבוד האשה ולפרטיותה

"הטרדה מינית" הוא מושג שהשתגר בלשוננו בשנים האחרונות. כל כך השתגר, שאנו נוטים לשכוח כי בעבר הלא רחוק, נזקקנו למלים אחרות כדי לתאר את סוג המעשים המוגדרים היום כ"הטרדה מינית". אמרנו: "הוא העליב אותה", "הוא פגע בה", "הוא התייחס אליה לא יפה". אמרנו: "היו שם כל מיני דברים לא נעימים", אמרנו: "תיזהרי ממנו, הוא לא מתנהג לנשים בכבוד".

הערפול הלשוני הסתיר את המעשים, ובהיעדר מושג מדויק, נשים יכלו רק לנחש מה פשר "הוא העליב אותה". לקורבנות לא נמצאו מלים ברורות לתאר את מה שעוללו להם, ומכיוון שחלק מהמעשים לא הוגדרו כעבירה, הם נתפסו כעניין מתחום היחסים הבין אישיים, דבר ששני הצדדים לוקחים בו חלק.

קורבנות הטרדה מינית, כמו קורבנות אונס בעבר, נדרשו להתמודד לא רק עם הסבל הישיר שנגרם להן, אלא גם התפיסה שהביאו אותו על עצמן, או שמצוקות כאלה הן חלק מסדר הדברים ההכרחי בעולם.

ברוסיה הזדמן לי פעם להיות נוכחת בסצינה, שהמחישה כיצד נראית המציאות בהיעדר מושג של הטרדה מינית. זה היה בארוחת בוקר, במסעדת מלון כמעט ריקה, בעיר טומיין. ליד שולחן בפינה רחוקה של החדר ישבו שלושה גרמנים שיכורים ונטפלו למלצרית שהגישה להם. הם פתחו בהערות גסות מלוּווֹת בצחוק גס, המשיכו בנגיעות כאילו מקריות, ועברו לנגיעות ישירות. מלצרית אחרת נחלצה לסייע, ואחריה מלצרית שלישית: שלושתן מרפרפות מסביב לשיכורים, מנסות לרצות אותם, להביא עוד דבר לשולחן, להסיר עוד דבר מהשולחן, מפצירות, חומקות לרגע זו אל מאחורי גבה של זו, ושבות לחזית, משתדלות להרגיע.

"למה הן לא מכניסות להם סטירה?" שאלתי חברה מקומית שהיתה אתי, "למה הן לא מסתלקות לפחות, ומסרבות לשרת אותם?" "אם הן יעשו את זה, יעיפו אותן מהעבודה, והן זקוקות לעבודה הזאת, זאת עבודה טובה", היא ענתה. בשלב מסוים נקרא גבר לתמונה, מנהל המשמרת, שניגש להחליף דברים עם הבריונים. הוא שוחח אתם בשקט במשך דקות אחדות, בעוד שלוש הציפורים מצטנפות מאחוריו, ואחר כך הסתלק וסימן להן בידו לחזור ולשרת את המתעללים. "ואיך זה שהמנהל הזה לא מעיף אותם מהמסעדה?" חקרתי. "להעיף אותם?" השיבה חברתי "השתגעת? את לא רואה מה קורה כאן? המלון ריק והם זקוקים לכל תייר".

לאחר שהשיכורים התנודדו החוצה, שקענו שתינו בשיחה על הטרדה מינית. "אילו היה כאן בעל של אחת המלצריות האלה, אח של אחת מהן, או חבר, הם היו שוברים לגרמנים האלה את העצמות, בגלל שהעליבו את האשה", אמרה חברתי, "במקרה לא היה כאן ג'נטלמן שיעזור להן".

בהיעדר חוק אין עבירה, יש רק "התנהגות לא יפה", "עלבון"; אין הגנה קבועה לנשים; אין אחריות של המעסיק; והג'נטלמן שישנו או איננו, הגבר שישמור על כבודו באקט של הגנה על האשה, הוא המפלט היחיד.

                                         *

יש משהו נכון בביטוי המיושן  "הוא העליב אותה", כי מה שמשותף לכל ההתנהגויות הכלולות ב"הטרדה מינית", הוא העלבון שהן גורמות. הטרדה מינית מכל סוג שהוא היא פלישה לא רצויה, המלווה בהתעלמות מתגובתה המילולית והפיזית של הנפלשת. במחיקה של אותות הרתיעה והסלידה שלה. האם מדובר בהתעלמות, או שמא לפעמים רק בחוסר מודעות למשמעותו של המעשה בשביל הקורבן. לידידה שלי, בחורה יפה, היה בוס מזדקן שנהג להביך אותה בקביעות במחמאות על יופיה ובציון הריגוש שהיופי הזה גורם לו. בהיותה אמריקאית, אמונה על אסרטיביות, נכנסה יום אחד למשרדו, סגרה מאחוריה את הדלת, והסבירה לאיש במלים ברורות שהמחמאות אינן רצויות לה ופוגעות בכבודה.

שבוע לאחר מכן נכנסה הבחורה לישיבה שבה היתה אמורה להציג את פרויקט שעל תכנונו עבדה. וברגע שתפסה את מקומה, הציג אותה הבוס לפני הקליינטים במלים הבאות: "וזאת ד', שאסור לי להגיד לה כמה היא יפה". הקליינטים צחקקו, כמובן, והישיבה נפתחה כשכולם יודעים היטב מיהו הבוס: הבוס הוא זה שמעיר הערות אינטימיות לאחרים, אך לאיש אסור להעיר לו; הבוס הוא זה שקובע מה מותר ומה אסור להגיד; הבוס מעסיק בחורה יפה, ומכיוון שהוא משלם את משכורתה, יש לו מין בעלות על היופי; בוס הוא בעל הרצון שרשאי להתעלם מרצונה המפורש של העובדת; בוס הוא זה שמותר לו להשפיל.

למפגן הקטן שהציג הבוס גס-הרוח בפתח הישיבה לא היה קשר ישיר לסקס. האופן שבו הציגה לפניו העובדת את הרגשותיה לא השאיר מקום למחשבה שמדובר בפלירט. פלירט הוא משחק גומלין ששני המשתתפים מתענגים עליו. הם נהנים להחמיא, או לקנטר זה את זה, או לדגדג את הגבולות, ומתענגים על עצם יכולתם לגרום הנאה במלים. התנהגותו של הבוס, במקרה הזה, היתה ההפך מפלירט. הוא הפגין את יכולתו להתייחס לאשה באופן שגרם לה למצוקה גלויה.

בשונה ממה שמתבקש משמה, הטרדה מינית לא תמיד קשורה לסקס-מניאקיות. לא ברור איזה שיעור של המטרידים מינית אכן נמצא במצב של רגשה מינית. הניחוש שלי הוא שרק מיעוט חווה תשוקה בעת שהוא נטפל לאשה, ומדובר באותו מיעוט סדיסטי שמין נקשר אצלו בגרימת סבל. ברוב המקרים, זה מפגן כוח וסטטוס, שאולי מתלווה אליו התעוררות מינית, אך לא היצר המיני הוא המניע אותו. מכיוון שמדובר בהפגנת כוח, ההתעלמות מרגשותיו של הקורבן וממשמעות המעשה נמצאות ביסוד הסיטואציה. הפגנת הכוח אומרת: אני רשאי להתעלם.

פערים בסטטוס ובכוח נמצאים כמעט בכל מקרה של הטרדה מינית. אין זה מקרה שהבוס נוגע במזכירה והמזכירה איננה מושיטה יד לגעת בבוס. שהעובד הוותיק מחווה דעה על רגליה של העובדת החדשה, בשעה שהעובדת לא תחווה דעה על ישבנו של העובד הוותיק. שהרופא משרבב הערה בנוגע לגזרתה של המטופלת, אבל המטופלת לא תעיר על כרסו של הרופא.

אם היה המטריד מינית סתם אדם אטום, שנכשל שוב ושוב בקריאת האותות שהסביבה משדרת לו, ניתן היה לצפות שיסתבך בחייו בהרבה רגעים מביכים מבחינתו. למשל: שביציאה מראיון עבודה יניח יד חברית על מותניו של המנהל המלווה אותו אל הדלת. למשל: שימליץ למ"פ שלו להימנע מאכילת חומוס, כי גם ככה מגעיל להסתכל עליו. למשל: שיציע לרופא שלו להשתמש באפטר שייב.

העובדה שדברים כאלה לא קורים למטריד הטיפוסי, מעידה שאין לו שום בעיה בהבנת הנקרא. ומכאן שהיצר המניע אותו הוא בסופו של דבר יצר השליטה. אני שולט, משמע יש לי זכות לגעת במה ששייך לי, בידיים או במלים. וכל נגיעה פולשנית היא  בגדר הצהרה מחודשת על כוח השלטון של המטריד.

כשהייתי חיילת, הודח מתפקידו מפקד הבסיס שבו שירתתי. כשבוע לאחר שהסתלק מהבסיס, בא הקצין לאסוף את חפציו. מסיבה שאיננה מובנת לי עד היום, החליט לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל שבו סעדו אותה שעה כ300- חיילים, שכולם כמובן ידעו על הדחתו. בכניסה, נתקל המפקד בקצינת החינוך שאתה היה לו קשר מועט, וכאשר פסעו שניהם פנימה, זה לצד זו, כרך את ידו סביב מותניה. ברור לחלוטין שהחיבוק הזה לא היה אקט מיני, וששום מחשבה מינית לא חלפה במוחו של הקצין נוכח 300 זוגות עיניים שנתלו בו. זאת היתה ג'סטה של כוח שנבעה מחולשה, והג'סטה עשתה שימוש בגופה של האשה שבמקרה עמדה בסמוך.

מכיוון שבכל ההירארכיות נשים נמצאות בדרגים הנמוכים, הטרדה מינית מכוונת בעיקר אליהן. זוהי אחת הדרכים שבהם גברים מנציחים את עליונות הסטטוס שלהם.

"אדם" הוא מושג שמתייחס הן לגבר הן לאשה, אך מכיוון שהמלה היא בלשון זכר, ומעוררות קודם כל מחשבה על זכר, יש משהו מגוחך בלשון החוק למניעת הטרדה מינית, המדבר על "אדם" שהוטרד.

סקר שנעשה בשנת 86', בקרב עובדות בשירות המדינה, גילה כי 34% מהנשים שמעו במקום עבודתן אמירות ורמיזות מיניות בניגוד לרצונן. 33% מהנשים דיווחו על מגע פיזי שנעשה למורת רוחן. אף שיש אירועים של הטרדות גברים, ברור כי מספרם אינו מתקרב למספרים האלה.

מכיוון שהטרדה מינית קשורה בכוח ובמעמד, אי אפשר להפריד את הדיבור עליה מדיון במעמד האשה. ואכן, בין מטרותיו של החוק מוזכרת הכוונה "לקדם את השוויון בין המינים". כמו כן נועד החוק "להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו". בעולם מתוקן יותר היתה לשון החוק מכבדת את רוב הקורבנות, ומתייחסת ל"כבודה" ל"חירותה" ול"פרטיותה".

                                      *

החוק למניעת הטרדה מינית הוא כוללני למדי. הטרדה מינית היא "סחיטה באיומים כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני", "מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו349- לחוק העונשין", "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות", "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו", "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות", וכן סעיף המתייחס למטופלים, לקטינים ולמי שנמצאים ביחסי מרות.

רוב הטענות שנשמעו נגד החוק התייחסו לכוללניותו. גם בלי להתייחס ספציפית לחוק, יש מקום לשאול אם נכון לכרוך במושג אחד את מי שמאיים על אשה בפיטורין אם תסרב לקיים אתו יחסי מין, עם זה שמעיר דרך קבע הערות מגעילות לנשים. השאלה חשובה, משום שהרחבת יתר של מושג עלולה לחבל במטרה החברתית שאותה נועד המושג לקדם. לשם השוואה, אפשר להביא את הדיון שמתקיים בשנים האחרונות בארה"ב, על הרחבת מושג האונס. כשמושג האונס מוחל הן על בעילה בכוח או באיום, והן על בעילת אשה שתויה, מיטשטשת חומרת המעשה. ניתן לומר כי הרחבה מוגזמת של מושג האונס, עד כדי שימוש מטאפורי, פוגעת בקורבנות של מקרי האונס הקשים, משום שהיא עושה טריוויאליזציה של האירוע הטראומטי.

כדי להבין מדוע טיעון זה איננו נכון במה שנוגע להטרדה מינית, יש לאמץ לרגע את נקודת המבט של הנשים המוטרדות. מידת הסבל שגורמת הטרדה מינית אינה קשורה תמיד לחומרת אקט עברייני אחד. עלבונות חוזרים ונשנים במקום העבודה, גורמים לעתים סבל רב יותר מצביטה אחת במסדרון. נשים שמוטרדות מינית, נבדלות זו מזו במשאבים שיש להן להתמודד עם מצבן. יש מי שמסוגלת להרים קול על המטריד ולהעמיד אותו במקומו, ויש רבות שאינן מסוגלות לכך, וסביבת העבודה הופכת להיות בשבילן גיהנום. עולות ממדינות חבר המדינות, שחוששות לאבד את מקום עבודתן, שאינן שולטות היטב בשפה ובקודים התרבותיים, ושהחברה הישראלית הצמידה להן סטיגמה של זנות, הן אחד הציבורים החלשים והפגיעים ביותר. לרבות מהעולות יש סיפורים על התנסויות קשות, ועל דיכוי מתמשך במקום העבודה. דיכוי איננו אקט יחיד, אלא שורה של הצקות והשפלות, היוצרות יחד מצוקה גדולה. רק חוק כוללני שמתייחס לעבירה קלה כחמורה יכול לשנות את סביבת העבודה ולמנוע את הצטברות האירועים הקלים לסבל חמור.

אף שלא ידוע עדיין באיזו מידה ייאכף החוק למניעת הטרדה מינית, ברור שיש לו ערך חינוכי. חיוב המעסיקים לפרסם תקנון שבו יובאו עיקרי הוראת החוק, וחיובם לקבוע ולפרסם דרכים יעילות להגשת תלונות ולטפל בתלונות ביעילות, משדרים מסר לא רק למטרידים, אלא גם, ואולי בעיקר, לנשים המוטרדות. החוק וידיעת החוק הם משאב שיכול לחזק את הנשים, שמשאבי ההתמודדות שלהן מעטים. הוא משדר להן כי הדיכוי איננו חלק מסדר הדברים הטבעי בעולם, אלא סטייה ועבירה, ומכיוון שכך, אין הכרח לקבלו. יש לשער כי רוב מוחלט של ההטרדות המיניות לא ידונו בבית משפט, אך כאשר אשה יודעת שמה שנעשה לה הוא בגדר עבירה ולא סתם "התנהגות לא יפה", הדבר משנה את תמונת העולם החברתית שלה, ונותן בידיה כוח. תודעה כזאת יכולה לחזק את יכולתה להגיב באופן חזק וברור בעת האירוע, ואז, בחלק מהמקרים לפחות, לא יהיה צורך להפנות את הטיפול למעסיק או לבית המשפט.

                                       *

שמירה על כבוד האדם איננה מהקווים הבולטים בחברה הישראלית, ורבים מאתנו חווים במהלך החיים השפלות אלימות שאינן מסוג ההטרדה המינית. האם הטרדה מינית שונה מהותית מפגיעות אחרות, עד כדי כך שהיא מחייבת חוק מיוחד? האם סטודנט שהמרצה שלו אומר לו שוב ושוב שהוא מטומטם נפגע באופן שונה מסטודנטית שהפרופסור שלה מתייחס לגזרתה? האם התייחסות למין פולשנית ופוגעת יותר מהתייחסות לאינטליגנציה, למשל? האם המלים "שמן" ו"מכוער" משפילות פחות מ"אוף, איזה שדיים יש לך", האם חיבוק דו משמעי של הבוס מעיק יותר מצרחות ומאווירה של טרור במקום העבודה?

הטרדה מינית היא סוג של דיכוי. כל דיכוי מכוון להפחית בערך האדם, אך הסוג המסוים הזה מושתת על אפליה מינית, שאיננה שונה בהרבה מאפליה על בסיס גזע, ועצם קיומו מקבע את האפליה.

את ההתרחשות ההיפותטית שבה מכנה הפרופסור את הסטודנט "אדיוט" אפשר לתאר בכמה מישורים. אפשר לדבר על אישיותו של הפרופסור, ואפשר לדבר גם על מערכת היחסים שנוצרה בינו לתלמיד. שני התיאורים נוגעים לאישי ולבין אישי, ואין בהם התייחסות לממד הפוליטי, כלומר: למערך הכוחות החברתי שבתוכו מתרחש האירוע. במקרה הנדון מדובר בהירארכיה אקדמית, ובדיכוי שמתאפשר לכאורה בתוך ההירארכיה הזאת. לסוג דיכוי כזה חשופים תלמידים ותלמידות במידה שווה, אלא שהתלמידות פגיעות מכיוון נוסף, שנובע מההקשר הרחב יותר של חלוקת כוח בין נשים וגברים בחברה. כל אדם יכול להיות קורבן להתעללות ולאפליה, משום אופיו של המתעלל, ומשום אופיה של סיטואציה שנקלע לתוכה. נשים הן לא פעם קורבן לאפליה ולהתעללות רק משום היותן נשים.

פמיניסטיות נאלצות להשיב לעתים קרובות על השאלה: למה לעסוק באפליית נשים בנפרד? מדוע לא נדבר על אפליה בכלל בחברה? באותה מידה ניתן לשאול: למה לעסוק באנטישמיות בנפרד ולא לדבר תמיד רק על גזענות, שיש לה היסטוריה משלה ושפה משלה. כשם שאבחנה בין סוגים של גזענות תורמת למאבק בגזענות, כך גם אבחנה בין סוגים של פגיעה בשוויון ובכבוד האדם תורמת למאבק על השוויון ועל הכבוד. הטרדה מינית איננה האפליה היחידה, או דרך הביזוי היחידה, אך יש סיבות טובות לחקור אותה ולהתמודד אתה בנפרד.

טענה רווחת נוספת, בנוגע לחוק למניעת הטרדה מינית, מתייחסת לסכנה שבתקנוּן מוזגם של היחסים בין המינים. תקנון מוגזם, אומרים לנו, יחסל את הזרימה הארוטית, יגרום ליחסים זהירים וקפואים ויפחית את שמחת החיים במקומות העבודה. על כך ניתן להשיב כי לא את שמחת החיים הכללית יפחית התקנון, רק את שמחת החיים של המניאקים. אלה שמשמחים את עצמם מתוך שהם פוגעים באחרים.

הדאגה שמא אנשים ישמרו מחיזור ומהתנהגות ספונטנית, מחשש האשמה בהטרדה מינית, היא אווילית. הזכרנו קודם כי הטרדה מינית ופלירט הם התנהגויות שונות לגמרי, וכי רוב מוחלט של האנשים יודע לזהות את ההבדל ביניהן (אף שיש המעמידים פנים שאינם יודעים). מעבר לכך, כדאי להזכיר כי פלירט, חיזור וכל תהליך אחר של קשר, מתרחשים תמיד בגבולות שקובעת הנורמה החברתית. אין בעולם חברה שבה הכל מותר, וכל תרבות מציבה גבולות למגע הספונטני. הגבולות האלה נקראים חוק ונימוס. ומי שהתחנך בגבולות החוק והנימוס, יודע לבטא את רגשותיו במסגרתם, וקולט היטב את השדרים שהוא מקבל בתגובה עליהם.

יש האומרים כי עדיף לטפל בהטרדה מינית באמצעים חינוכיים ולא בחוק. במצב השורר היום בישראל, האמירה "נשאיר למערכת החינוך לטפל בזה", שקולה לאמירה "בואו לא נעשה כלום". בלי להקל ראש בתרומתה האפשרית של מערכת החינוך, ומתוך ידיעת העומס הבלתי סביר שמוטל על המערכת, ברור שאי אפשר לגלגל עליה גם את פתרון הבעיה הזאת.

חוק יסוד כבוד האדם מבטא ערך שחשוב לרוב הציבור. אחריו בא החוק למניעת הטרדה מינית, וגוזר מהערך סוג מסוים של התנהגות נורמטיבית. אי אפשר לחנך לערכים בלי ללמוד נורמות, ומכיוון שהנורמות שלנו קלוקלות, בא החוק הטוב הזה ללמדנו גבולות ונימוסים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד