מאוסוולד עד עמיר, פסיכו-אנליזה
מאוסוולד עד עמיר, פסיכו-אנליזה

ד"ר אבנר פלק הוא פסיכולוג קליני ופסיכו-היסטוריון, פירסם כ40- מאמרים מדעיים וארבעה ספרים בתחום הפסיכואנליזה המיושמת למדעי החברה והרוח, ביניהם "משה דיין: האיש והאגדה" (1985), "דוד מלך ישראל", ביוגרפיה ופסיכואנליטית של דוד בן-גוריון (1987), וכן  “A Psycho Analitic History of the Jews" בהוצאת לאור של אוניברסיטת פיירלי-דיקינסון בארה"ב (1996)

העובדה שמכל אנשי הימין הקיצוני דווקא יגאל עמיר רצח את רבין נעוצה במבנה הפסיכולוגי שלו, בעברו ובמערכת יחסיו עם משפחתו, בעיקר אביו ואמו. צירוף הנסיבות הנפשי של יגאל עמיר היה יוצא דופן וחריף, והוא דומה דמיון רב לעולמם הנפשי של רוצחים פוליטיים, ובראשם הרווי לי אוסוולד, רוצחו של קנדי

 

ברביעי בנובמבר 1995 רצח יגאל עמיר, בן 25, את ראש הממשלה, יצחק רבין, בן 73. לאחר הרצח כונה עמיר בפי כל  כיצור בלתי אנושי, מפלצת, שטן, חיה, חלאה, טינופת ועוד. מעטים ניסו להבין מדוע עשה מה שעשה. אמרו שהוא איש הימין הקיצוני הדתי, אבל לא ניסו להבין איך דווקא הוא, מכל אנשי הימין הקיצוני, ביצע את הרצח.

בעמודים הבאים אנסה לטעון כי העובדה שדווקא עמיר רצח את רבין נעוצה במבנה הפסיכולוגי שלו, בעברו ובמערכת יחסיו עם משפחתו, בעיקר אביו ואמו. טענה זו אינה צריכה להפתיע. אצל רוצחים רבים, ודווקא רוצחים פוליטיים, מתגלים קווים דומים  ברקע המשפחתי ובמערכת יחסיהם עם הוריהם. הדמות המרתקת ביותר בהקשר זה, שסיפורה מזכיר בנקודות רבות או סיפורו של יגאל עמיר, היא רוצחו של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, הרווי לי אוסוולד.

                                         *

 ב- 40 השנים האחרונות התרבו המחקרים  הפסיכולוגיים על הרוצחים הפוליטיים. רוב המחקרים נעשו בידי חוקרים אמריקאיים לאחר רצח הנשיא קנדי בשנת 1963. רובם התמקדו באוסוולד. ד"ר דייוויד רוטסטיין, פסיכיאטר אמריקאי שבדק רוצחים פוליטיים, קרא  לאוסוולד  "בן-אדם  מופרע במידה שלא תאומן".  אנדרסון תומסון, פסיכיאטר אמריקאי אחר שחקר באופן יסודי את כל החומר על אוסוולד, טען שהוא סבל מהפרעת אישיות אנטי-חברתית, שהיא מקרה חמור של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית שמבוססת על ארגון אישיות גבולי.

החברה הפסיכיאטרית האמריקאית הגדירה את הסימפטומים המרכזיים של הפרעת האישיות הגבולית כחוסר-יציבות, אימפולסיביות, התנהגות בלתי-צפויה, מעברים מהירים וחדים בין אידיאליזציה לבין הפחתת-ערך של אחרים, שימוש מניפולטיבי קיצוני בבני-אדם אחרים, התפרצויות של זעם קיצוני ועז ללא סיבה אובייקטיבית נראית לעין, זהות לא-ברורה, חוסר יכולת להיות לבד, ומעשים של הרס עצמי. החוקר קרנברג הגדיר את האישיות הגבולית כארגון מיוחד, יציב וחולני של האישיות. החולה הגבולי הוא אדם "מבוגר" שפועל ברמה נפשית של תינוק או ילד קטן, שמוצף בחרדה קשה ומתגונן נגדה באמצעות תהליכים פרימיטיביים.  תומסון טען שאוסוולד סבל כמעט מכל הסימפטומים של האישיות הגבולית, ושהדבר נכון גם לגבי רוצחים פוליטיים אחרים.

הפרעת האישיות הנרקיסיסטית חמורה פחות מהגבולית, אבל גם היא בגדר הפרעת אישיות קשה. היא נוצרת בינקות ובילדות הרכה, בגלל יחסים מופרעים עם האם, שלרוב היא בעצמה נרקיסיסטית בגלל יחסים דומים עם אמה שלה. זהו מבנה הגנתי של האופי שנועד להגן על הפעוט מרגשות בלתי-נסבלים  של חוסר-אונים וחוסר-ערך באמצעות בניית עצמי גדלותי בגיל רך. ילד בגיל הרך שחש דחייה, חוסר-הבנה או חוסר-אהבה מצד אמו, מכיוון שהיא שקועה בעצמה ואינה מסוגלת  לתת לו את האהבה וההבנה שהוא זקוק להן, מרגיש חסר-אונים וחסר-ערך. הוא מפתח לעצמו דמיונות שהוא כל-יכול, אהוב ומיוחד, שאין כמוהו בכל העולם. כלפי חוץ, הנרקיסיסט נראה בטוח בעצמו, שחצן ומתנשא; בפנים הוא מרגיש נחות, חסר-ערך ושביר. כלפי חוץ הוא מבטא רגש שטחי, בוז לאחרים, והפחתה בערכם; בפנים הוא מקנא באחרים ורעב לשבחים מהם. מבחוץ הוא נראה מצליח, חזק ומאושר, אך בפנים הוא מרגיש משועמם, חסר-סיפוק וחסר-ערך.

אם לי הרוי אוסוולד סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, גבולית או אנטי-חברתית, אין ספק שהפרעת האישיות הקשה שלו נבעה מיחסיו הטרגיים עם אמו, מרגריט קלוורי, שהיתה אשה  מופרעת ביותר. לי עצמו קלט את אמו כאשה  מפתה, מניפולטיבית, שתלטנית, ביקורתית, מתסכלת, לוקחת ולא נותנת, " מסרסת" ודוחה כלפיו. מרגריט היתה בעלת אישיות נרקיסיסטית חמורה, ואולי גבולית.  אמה שלה נטשה אותה כאשר מתה עליה בעת שהיתה תינוקת. היא התחתנה שלוש פעמים ועברה דירה עשרות פעמים. במשך 17 השנים הראשונות מתוך 24 שנות חייו של לי, הוא נאלץ לעבור דירה 21 פעמים  ותריסר בתי-ספר. מרגריט היתה אם בלתי מספקת. היא ניהלה כל צעד בחיי בנה, ולא שמה לב אליו מבחינה רגשית. לי לא יכול היה להגיע להפרדה ולהפרטה מאמו. במשך כל חייו היה בתוכו זעם רצחני עמוק כלפי אמו, אבל בו בזמן גם כמיהה להתמזג עמה כמו תינוק.

מרגריט קלוורי נשרה מביה"ס בכתה ט' והתחתנה עם אדוורד ג'ון פיק.  היחסים ביניהם היו רעים. הוא נטש אותה כאשר היתה בהריון עם ילדה הראשון.  היא קראה לבנה הראשון בשם ג'ון אדוורד, כדי לפצות את עצמה על  הנטישה והאבדה הזאת. יחסה אל ילדיה  היה כאל אובייקטים שמקשרים אותה אל הדמויות  שאיבדה. לאחר כשנתיים התחתנה עם רוברט אדוורד לי אוסוולר.  נולדו להם שני בנים. אביו של רוברט, חותנה של מרגריט, שהיה לה כאב, מת, והיא חוותה זאת  כנטישה נוספת. כאשר היתה בהריון עם ילדה השלישי מת גם בעלה רוברט מהתקף לב, ושוב הרגישה נטושה.

 אחרי שני בנים היא קיוותה הפעם לבת, אבל להוותה גם הילד השלישי היה בן. מרגריט הרגישה אכזבה קשה. היא קראה לבנה השלישי בשם  לי הרוי; לי, כשמו האמצעי של בעלה המת,  הרוי על שם חותנה המת. כך שימש לי לאמו  אובייקט מקשר לשני האנשים שהיא איבדה. על אבדותיה אלו לא יכלה להתאבל. חוקר בשם המילטון טען שנסיונותיו של לי להתגבר על רגשות קשים הקשורים למות אביו לפני לידתו היו עניין מרכזי בחייו. חוקרים אחרים טענו שהנושא הרגשי המרכזי בחייו של אוסוולד היה הרגשת הדחייה שחווה מצד אמו המופרעת והנרקיסיסטית. לדעת המילטון הוא היה מלידתו לא-אהוב, לא-רצוי, חסר-אב, מוזנח, ואולי אפילו נוצל מינית על ידי אמו.

מהמחקרים הפסיכולוגיים על רציחות פוליטיות עולה שוב ושוב, שהרוצח הפוליטי סובל מרגשות עמוקים וכואבים של כישלון, חוסר-אונים וייאוש,  שגוברים עד שהם נעשים בלתי-נסבלים ממש לפני ביצוע הרצח. לדעת תומסון וחבריו, אוסוולד חיפש אם אידיאלית בדמותן של רוסיה, מקסיקו וקובה. הוא ניסה להתקבל  בכל אחת מהן, אבל נכשל ונדחה. הוא נכשל כחייל בחיל הנחתים  האמריקאי, כמהפכן קומוניסטי, כבעל, כמפרנס, כמאהב. הוא ניסה לרצוח גנרל אמריקאי בשם אדווין ווקר, כדי לזכות בפרסום  ובתהילה בעיני עצמו, אך גם בכך לא הצליח. כאשר ביקר הנשיא קנדי בטקסס, מצא אוסוולד  את הזדמנות חייו. תומסון כתב כי בדימיונו של אוסוולד "הוא יהרוג את נשיא ארה"ב ויתקבל  בברכה לקובה על ידי פידל קסטרו. הוא ימחק את הדחייה המשפילה במקסיקו סיטי ויראה להם מי הוא באמת....הוא ימחק את כל ההשפלות והכשלונות שסבל עד כה. הוא גם יהרוג את המתחרה שלו על רגשותיה של אשתו הרוסיה מרינה, שהעריצה את קנדי. הוא יתנקם בחברה שאותה האשים בכל כשלונותיה וסבלה של אמו. הוא יהרוג את האיש שהחזיק במשרה אשר לפי הרגשתו של אוסוולד, הוא עצמו היה זכאי לה.  קנדי סימל את כל מה שאוסוולד רצה להיות וקינא באחרים".

                                         *

מכיוון שלי הרוי אוסוולד נרצח מיד לאחר שרצח את הנשיא קנדי, ולא היה אפשר לבדוק אותו מבחינה  פסיכיאטרית, חקר ד"ר דייוויד רוטסטיין  עשרה פציינטים פסיכיאטריים אחרים שהיו דומים לאוסוולד, הן ברקע המשפחתי שלהם והן במבנה הרגשי שלהם.  רוטסטיין מצא קווים משותפים לכל הפציינטים הללו וקרא להם "סינדרום הרצח הנשיאותי".  לדעת רוטסטיין, הסינדרום הזה מאופיין בחסך אמהי מוקדם וקשה וזעם עמוק נגד נשים בכלל, אב חלש ופסיבי, אם שתלטנית שרודה באב, זעם ומרד נגד כל סמכות, חוסר-יכולת לפתח תפקיד זכרי מבוגר וזהות עצמית מבולבלת ביותר. חלק מהסימפטומים מצויים בהפרעת האישיות הגבולית שעסקנו בה לעיל.

 הקורא יקשה עלי, בצדק, מה הקשר בין זעם עמוק נגד האם לרצח נשיא אמריקאי, או ראש ממשלה, שרובנו ככולנו חושבים עליו כדמות אב? האם לא ממלא הנשיא, המלך או ראש הממשלה, תפקיד של אב בלא-מודע שלנו? ריכרד שטרבה, אחד מתלמידיו הלא-יהודיים המעטים של פרויד, טען שאין ספק  שהנשיא ממלא  תפקיד אבהי לגבי רוב בני-האדם.  אבל מה שנכון בלא-מודע של בני-אדם נורמליים ומבוגרים, אינו נכון בלא-מודע של בני-אדם מופרעים שלא התבגרו. הזעם הרצחני העמוק של הרוצח הפוליטי נגד נשים הוא היבט מרכזי של הפרעת האישיות שלו. שלא כמו רוב בני-האדם, בשביל הרוצח הפוליטי מסמל הנשיא או ראש הממשלה בלא-מודע שלו את דמות האם החזקה, הקשה הדוחה והשנואה מילדותו הרכה.

רוטסטיין טען שהרוצח הנשיאותי מתייחס לנשיא כדמות אב רק על פני השטח. בעמקי נפשו הוא מתייחס אליו כאם הרעה, אם מתסכלת, דוחה ושנואה שעליו להרוג אותה כדי  לחיות בעצמו. יחד עם זאת, הוא נכסף להתמזג אתה בעצם מעשה הרצח.  מכיוון שרוב הפציינטים של רוטסטיין שרתו בצבא, כמו אוסוולד,  ושוחררו מהשירות כשלא יכלו להסתגל למסגרת הצבאית, חשב רוטסטיין שהרוצח הנשיאותי מתיק בלא-יודעין את הזעם הרצחני שלו מאמו לכל הנשים, ומהן, בזה אחר זה, לגברים, לצבא, לממשלה ולעומד בראשה.  פסיכואנליטיקאים אחרים גילו שהנשיא או ראש הממשלה מסמל  את האם המוקדמת והכל-יכולה לא רק לרוצח הפוליטי, אלא גם לילדים וכל מי שלא התבגר בנפשו. הנשיא או ראש הממשלה צריכים להגן עלינו ולספק את צרכינו, כמו שאמא טובה עושה בתחילת חיינו.

קשה להפריז בתפקיד האם המופנמת, הטובה והרעה, בדינמיקה הנפשית של הרוצח הפוליטי. רוטסטיין כתב על לי הרוי אוסוולד: "האירוניה היא שלמרות העוינות של לי כלפי אמו, הוא חשף את הקשר העמוק שלו אליה שהוציא אל הפועל, באמצעות רצח קנדי, את תפישתו של משאלתה להיות מפורסמת".  באמצעות מנגנון ההגנה הלא מודע של הפיצול, אוסוולד הקומוניסט ראה את ארה"ב כאם הרעה ואת בריה"מ כאם הטובה. באמצעות המנגנון הלא מודע של הזדהות  השלכתית, שיחזר לי את הטראומה הקשה של שחר חייו בתפקידים הפוכים: הוא הפך להיות האם הפוגעת ואילו הנשיא קנדי קיבל את התפקיד של הילד הנפגע. בעמקי נפשו הזדהה אוסוולד עם קנדי.  יחד עם זאת, הותק זעמו הרצחני נגד אמו אל הנשיא.  בכך שהרג את הנשיא רצח  אוסוולד בלא-מודע שלו את אמו והתאחד אתה בבת אחת.

 רוטסטיין חשב שאירועים טראומטיים כגון רצח פוליטי קודם, מוות של מנהיג פוליטי, התפטרות או נטישת המנהיגות, יכולים להשפיע על הרוצח הפוליטי בכך שהם מחלישים את ההגנות הנפשיות שלו נגד זעמו הרצחני ומביאים לנסיון רצח של ממש.  כך, למשל, רצח ג'יימז ארל ריי את מרטין  לותר קינג בשנת 1968, ארבעה ימים בלבד לאחר נאומו של הנשיא לינדון ג'ונסון, שבו הודיע על התפטרותו ואשר הפחיד מאד את ריי.  לי הרוי אוסוולד רצח את הנשיא קנדי בשנת 1963, שלושה שבועות לאחר רצח הנשיא נגו דין דיים בדרום-וייטנאם, וזמן קצר ביותר לאחר ראיון של פידל קסטרו באמצעי התקשורת, שבו טען שארה"ב של קנדי מנסה לרצוח אותו.  ארתור ברמר, הצעיר האומלל שניסה לרצוח את הנשיא ניקסון  ובסופו  של דבר ירה במושל אלבמה ג'ורג' ואלאס בשנת 1972, נכנס ללחץ קשה זמן קצר לפני כן מנאומו של ניקסון, שבו הכריז על הסלמת  המלחמה בווייטנאם.  כל אלה הם מאורעות אשר מפרים את האיזון הנפשי העדין של הרוצח ומטים את הכף.  מאורעות דומים לא היו חסרים בישראל לפני הרצח של יצחק רבין.

                                         *

על משפחתו של יגאל עמיר אנחנו יודעים בעיקר מכתבות רבות שפורסמו בעיתונות. גאולה עמיר היא גננת, אביו שלמה הוא סופר סת"ם. הפרסומאי חיים פלד אמר על גאולה בראיון עיתונאי, כי היא "אשה מקסימה, מתעניינת, פתוחה וחמה", ואחת האמהות בגן אמרה שהיא "אשה מקסימה ומחנכת נהדרת", אבל הוסיפה כי לא תחזיר את בתה לגן הילדים כי "אולי בגלל שמה שרואים מבחוץ זה לא בדיוק מה שיש בפנים". העיתונאית אריאלה רינגל הופמן התרשמה שגאולה היא "דומיננטית, נחושה ועקשנית", הדמות המשמעותית והקובעת בבית, בעוד בעלה שלמה הוא "איש קטן ומסביר פנים". תיאור דומה הביאה יעל גבירץ ב"ידיעות אחרונות": "מי שמתבונן בבני הזוג עמיר בבית המשפט ובדרכם לחקירת המשטרה וממנה, קלט הירארכיה משפחתית ברורה. אשה גדולה, בוטה, שתלטנית ודעתנית, וגבר קטן מידות בלבוש חרדי, מכונס ושתקן, הנגרר בעקבותיה".

התנהגותה של גאולה עמיר לאחר הרצח היתה מורכבת ומלאה סתירות. תחילה ביטאה כעס כלפי יגאל, שהיא קוראת לו "גלי". "היום גלי כבר לא הבן שלי. במעשה שלו הוא יצא מהבית הזה-- הוא בגד [בי] בצורה שאף אחד לא יתאר". לעיתונאי אחר אמרה שהיא מלאה "כעס, כעס, כעס" על בנה, ושעדיף היה אם המאבטחים היו הורגים אותו, כי "זה היה מטהר, זה היה מחזיר את הנקמה". היא ביקשה סליחה מלאה רבין ומעם ישראל כולו: "אני לא יודעת מה לומר לך, לאה, אם תקבלי את מה שאני אומרת או לא: לבי בוכה ויבכה עוד שנים רבות, עד שלקבר אני אלך. לא אתם ולא אנחנו נחזור לקדמותו".

זמן לא רב לאחר הרצח גאולה שינתה את טעמה, היא חזרה בה מבקשת הסליחה ומהקביעה שיגאל איננו בנה. בדצמבר אמרה כי "אני אמא שלו, אני אמשיך להיות אמא שלו, זה לא יעזור לאף אחד". היא גילתה סימנים של הכחשת המציאות, ולאחר שחזור הרצח אמרה: "לא יכולתי להסתכל על השחזור. הוא היה אדם שונה לחלוטין. זה לא גלי שלנו, זה אדם אחר". במשפט התגלתה כפגיעה, גאוותנית ותוקפנית, והכעיסה כל מי שנתקל בה. היא גידפה את השוטרים והשופטים, וקראה לאיתן הבר "מפלצת". העיתונאי נתן זהבי כתב עליה כי "היא קיללה כל הזמן את השוטרים והחוקרים של יגאל, ושלחה ליגאל מבטים מלטפים". בעלה, בעת המשפט, לפי תיאורה של גבירץ, "ישב תמיד מופרד קצת ממנה ונראה רוב הזמן כשקוע בתפילה".

מן החומר המצטבר עולה, כי יגאל היה הבן המועדף על גאולה עמיר. גבירץ כותבת כי "גאולה עמיר לא הסתירה מעולם שבעיניה היה יגאל המוצלח והמבטיח מבין שמונת ילדיה, מועדף על בכורה, יגאל. יגאל היה בעיניה מעין המשכיות שלה, גאולתה הפרטית... יגאל אמור היה לפרוץ את תחושת המצור שחשה בחייה. את המסר הזה קלט מינקות". סמיכות השמות של האם ובנה אינה יכולה להיות מקרית. שמו של אדם מבטא בדרך כלל את רגשות הוריו כלפיו, ואת ציפיותיהם ממנה. הוריה קראו לה גאולה וכנראה רצו שתגאל אותם. ככל הנראה, גאולה קראה לבנה יגאל מאחר שרצתה שיגאל אותה מצרותיה, ובאופן בולט שמו נגזר משמה. כבר באקט קריאת השם ראתה ביגאל חלק מעצמה, וקשרה אותו אליה בעבותות אהבה ושנאה.

כאשר ביקרה גאולה את בניה בכלא קראה להם "מג'נונים", ובכתה מרוב כעס. אחר כך חזרה שוב ושוב על כינוי החיבה "גלי" ואמרה בשידור רדיו כי "גלי הוא ילד כל כך יפה". גאולה המשיכה לאהוב את בנה, אבל בדרך נרקיסיסטית וסימביוטית, כדמות ראי של עצמה, ובלי לקבל את העובדה שבמעשהו ניסה בעצם להיפרד ממנה.

שלמה עמיר, סופר סת"ם ושוחט חרדי,  נישא לגאולה בשידוך. הוא נהג לשתוק ולהסתגר בנוכחות אשתו, אבל שינה את התנהגותו לאחר שחדלה לבוא לדיונים בבית המשפט. יעל גבירץ מציינת כי מאותו רגע "הפך האב לדובר המשפחה. דמותו, שנראתה מחוקה, התבררה כיותר מוגדרת ומשמעותית בהירארכיה המשפחתית ככל שחלף הזמן. מי שטעה לחשוב בראשית הדברים כי מדובר באדם מנותק שמשפחתו מזלזלת בו, צריך היה לראות את המבט הירא ואת החיוך המיוחד ששלח אליו בנו במהלך המשפט. חיוך קטן, עיקש ומתחנן, של ילד קטן ונזוף". בין האב והבן שורר, לפי כל התיאורים, מתח, וברקע אנו יודעים כי יגאל הוא הבן האהוב ומעמדו של האב בבית תלותי ופסיבי. במשפט ניסה האב להשפיע על יגאל שיביע חרטה על מעשיו. יגאל סירב ואף הצהיר שאינו מתחרט.  

                                     *

התיאורים המצטברים מצביעים על משפחה לא בריאה מבחינה נפשית, ועל רגשות מסובכים ומעורבים של יגאל כלפי הוריו. תיאור היחסים בין עמיר לאמו מזכיר דפוס שבו מתקשות אמהות להיפרד מילדיהן. הן תלויות בילד וזקוקות לו על מנת שינחמן על חייהן הקשים. כאשר הילד מתבגר, הן רואות את נסיונו להיפרד מהן כנטישה, מתמלאות זעם כלפיו ומגיבות בדחייה. הילד מגיב בחרדה ובזעם, מכחיש את הזעם, חוזר ונקשר אל האם, ואינו משלים את תהליך הפרידה וההתבגרות. בתהליך הזה מפצל הילד, כמו בסיפור שלגיה, את דמות האם לשתיים: האם הטובה והאידיאלית, והאם הרעה והחונקת. לפעמים מועתקת דמות האם הטובה לארץ ולמדינה, ודמות האם הרעה לארצות אויבות. גם בנפש הילד חל פיצול, בין הרגשות הטובים לרעים, בין הרגש לשכל, בין מה שהוא רוצה להיות לבין מה שהוא באמת.

משפחת עמיר גרה בשנים הראשונות בשכונת עוני, בתנאים קשים, שני הורים ושמונה ילדים בשני חדרים. יעל גבירץ טענה כי עמיר כמעט לא בילה בבית בילדותו. הוא למד תורה או התפלל עם אביו בבית הכנסת. לאחר חמש שנות לימוד בבית הספר וולפסון של החינוך העצמאי החרדי, עבר לישיבה תיכונית חרדית, יצא בבוקר וחזר עם חשכה. כבר אז היה מהורהר, מקמץ ברגשותיו ושתקן כמו אביו. האב הפסיבי לא היה דמות הזדהות טובה בשבילו, הוא כעס עליו על שהוא נכנע לאמו ואינו מסייע לו במאבק לעצמאות. האב לא רצה שבנו ישרת בצבא. בגיל 20 מרד הבן, "בעט במסגרת שתכנן עבורו האב", כהגדרת יעל גבירץ, ונרשם לישיבת הסדר שבחוריה משרתים בצבא.

עמיר התגייס לצה"ל ב1- ביולי 1990, שירת בחטיבת גולני והשתחרר שלוש שנים אחר כך. בשירותו נשלח לקורס אבטחה בשב"כ ולשירות בלטביה, כמאבטח עולים לישראל, תחת הכיסוי של "מורה לעברית". בבדיקה ביטחונית של השב"כ "לא נמצא דופי באישיותו". השליחות הקצרה איפשרה לו להתרחק פיזית מאמו, וכך מארץ ישראל, המסמלת אותה בלא-מודע, אבל לא להתנתק ממנה. לאחר שהשתחרר חזר הביתה. תהליך הפרידה והאינדיבידואציה, שיגאל לא עבר בהצלחה בילדותו הרכה, והחיוני כל כך להתבגרות, לא הצליח.

ניסיון כושל אחר של עמיר להתנתק ממשפחתו היה בקשר שלו עם חברתו היחידה, נאוה הולצמן. בחורה "דתיה, יפה, בחורה מבית טוב, שהיתה בעיניו משאת נפש, ושיפרה את הדימוי העצמי הנחות שלו". הוא הכיר אותה בקיץ 1994, וכנראה היה הקשר שלו אליה ילדותי, נרקיסיסטי וסימביוטי, כמו הקשר אל אמו. לאחר חמישה חודשים עזבה אותו ונישאה לשמואל רוזנבלום, "חברו טוב". בחתונה נראה יגאל כצל של עצמו, חיוור, מדוכא ומיואש. בראשית 1995, לאחר שחברתו נאוה עזבה אותו, פנה יגאל למחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות וביקש להתקבל לעבודה כשליח בחו"ל, ניסיון נואש נוסף להינתק מהארץ-האם. בדיקה פסיכולוגית קבעה כי הוא "אישיות כפייתית, אינו מתאים לעבודת צוות, לא גמיש, אנטי-חברתי. שליחתו עלולה לגרום נזק למשלחת ולהזיק לשמה של המדינה". הוא נדחה והייאוש, שהחל  לאחר שנעזב בידי נאוה, גבר בחודשים הבאים, עד לרצח.

התהליך המפורט של חייו של עמיר כילד, נער ובוגר, מרמז כי אירע כאן, בדומה למה שאירע להרווי אוסוולד,  תהליך של  התקה. יגאל חיפש בלא-מודע אמא ואבא אחרים, טובים יותר, ומצא אותם: אלוהים הוא האב הטוב, ארץ ישראל היא האם הטובה. בעת משפטו, לפני הקראת גזר הדין, ב27- במרס 1996, אמר: "כל מה שעשיתי, עשיתי למען ישראל, תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל...קשר שלא ינותק לעולם". המלים האלה הן ניסוח של הקשר החולני בין יגאל ואמו. הרגשות הכואבים הועתקו לאובייקטים פוליטיים. מאחר שיצחק רבין רצה לתת חלקים מארץ ישראל לערבים, הפך האב הרע הלא-מודע של  יגאל להיות יצחק רבין, האם הרעה להיות האומה הערבית, שאינה מאפשרת לנו לחיות בדיוק כפי שאמו אינה מאפשרת לו לחיות. בנאומו הראשון בבית המשפט טען כלפי רבין, שהוא התרפס לפני האמריקאים והערבים והפקיר את ארץ ישראל בידיהם. התרגום של האשמה זו בלא-מודע של יגאל ניתן לניסוח: אבי חלש ומתרפס ונכנע לאמי; אני רוצה להרוג אותו. יצחק רבין, שלא הקשיב למבקריו וזלזל ביריביו הפוליטיים, היה האם הרעה שאינה מקשיבה לילדיה. אפשר לטעון, כמו ביחס לרוצחים פוליטיים רבים ובהם אוסוולד, כי עמיר רצח את רבין לא רק מפני שבעמקי נפשו רצה לרצוח את אביו, אלא מפני שעמוק עוד יותר רצה לרצוח את אמו.

                                        *

משפטו של עמיר התקיים בחודשים דצמבר 1995 עד מארס 1996, בבית המשפט המחוזי בתל אביב. סניגוריו של עמיר טענו שבעת הרצח הוא היה "במצב נפשי בלתי תקין" ולכן יש להרשיעו ברצח "באחריות פלילית מופחתת". בית המשפט החליט לשלוח את עמיר להסתכלות פסיכיאטרית, למרות התנגדות התביעה, והוא נבדק פעמיים על ידי שלושה פסיכיאטרים מחוזיים, ד"ר יאיר בראל (קרלוס ברייטר) ממחוז ירושלים, ד"ר יעקב מרגולין ממחוז תל אביב וד"ר אוברי (אברהם) זאבו ממחוז הדרום. ד"ר גבריאל וייל מבאר שבע סייע במבחנים פסיכולוגיים ובראיון קליני. חוות הדעת נאסרו לפרסום, והמקור הגלוי היחיד לממצאים הוא עדותו של ד"ר וייל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום 12 במארס 1996. פרוטוקול הדיון לוקה בחסר וניכרים בו השמטות וסילופים.

אני מודע לכך שחוות הדעת המקצועית שהצעתי עד כה, ושתקבל פירוט והרחבה  בהמשך, עלולה להישמע פסקנית מדי ולא מבוססת דיה. מעולם לא בדקתי את יגאל עמיר באופן מקצועי ולא ראיינתי אותו. לעומת זאת קראתי בעיון רב את עדותו של הפסיכולוג שבדק אותו, ד"ר גבריאל וייל, כפי שהוצגה לבית המשפט, ושקטעים ממנה יצוטטו להלן. שוחחתי עם ד"ר וייל ועם שלושת הפסיכיאטרים המחוזיים שבדקו את עמיר מטעם בית המשפט, וצפיתי בישיבות בית המשפט ובראיונות עם בני משפחתו בטלוויזיה. כפי שאראה, המסקנה שלי מהחומר שונה ממסקנתם של הפסיכולוגים.

כל חוות הדעת שהוצגו במשפט קבעו שעמיר ידע מה הוא עושה, היה אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. בעדותו טען ד"ר וייל שלא מצא בעמיר הפרעה נפשית וודאי לא מחלת נפש. לעומת זאת מצא "קווים נרקיסיסטיים וסיכיזואידים". וייל טען כי עמיר תופס עצמו כאדם מיוחד, שליח אלוהים. "הוא מחפש שוני, רואה את הדברים בצורה מיוחדת לו במהופך....זו תכונת אופי שלו, שקשורה לעקשנות שלו, שגם עליה שמעתי מהפסיכיאטרים שלקחו היסטוריה מהמשפחה שלו...הנבדק תופס את עצמו כמיוחד, אולי כשליח הוא עבד השם, עבד עמו...בד בבד הוא תופס את כל הסובבים אותו כבעלי ערך פחות. הממשלה לא שווה, העם עסוק בלחם ושעשועים, הרבנות מושחתת, אף אחד לא יודע ולא מבין, ורק הוא מבין ויודע".

וייל מצא אצל עמיר פיצול וניתוק בין חיי השכל והמעשה לבין חיי הרגש, וטען כי יגאל מנצל את הזולת לצרכיו. "הוא עושה ניסיון לעשות סכר בפני העולם הרגשי שלו, והוא פועל לפי השכל הצרוף...כל צעד צריך להיעשות בצורה מחושבת וקרה...במישור של חיי הרגש, הקשר הקרוב מפחיד אותו, ולכן קראנו לו קווים סכיזואידים. הוא ישתף פעולה עם הזולת כאשר הזולת יעזור לו...מי שלא שותף לרעיון ולחזון שלו כבר הופך לחלק מאותו המון שהוא בז לו... [אצל יגאל] אין אינטגרציה הרמונית בין חלקים מסוימים באישיות שלו".

עורך הדין של יגאל עמיר שאל את הפסיכולוג לפשר התוקפנות של יגאל. ד"ר וייל השיב כי "הוא מנסה לבסס את האיזון הפנימי על השכל בלבד ומנסה לסגור רגשות, בהם הרבה רגשות זעם. אין לו די בקרה, אבל עם זאת הוא תמיד יודע, כי ההגנות שלו מספיק חזקות, מה מותר ומה אסור...הוא הסתובב תקופה ארוכה לדעתי עם זעם עצור על כך שהוא כמו, בעיניו, כמו נביא בשער....הלחץ הוא פנימי, קשור לחוסר האונים שלו להשיג את המטרות הפוליטיות שלו".

וייל אינו מפרש מהיכן אוגר עמיר את הזעם העצור שאתו הסתובב תקופה ארוכה. הוא ממשיך ומדבר על מושא הזעם, הנובע מכך ש"על פי מערכת הערכים שלו וההבנה שלו העם הולך לאבדון, לשואה - זה המינוח שבו השתמש". וייל סבר גם כי למרות החיוך המפורסם של עמיר, הוא סובל מדיכאון. "לדעתי, הנבדק עוצר בתוכו מטענים דכאוניים....אני יכול להבין אותם - על רקע התחושה של חוסר אונים, על רקע אי היכולת שלו להשפיע במערכת הציבורית כפי השקפתו. אבל מצד שני מבחינה קלינית אף אחד לא ראה שום דיכאון אצלו, ולכן אין לנו אלא להניח שהוא סוגר בתוכו את הדיכאון הזה, עד עצם היום הזה".

                                       *

האם צדקו הפסיכיאטרים המחוזיים והפסיכולוג הקליני באומרם שיגאל אינו סובל מהפרעת אישיות? הגרפולוגית חנה קורן בדקה דוגמה מכתב ידו של יגאל, והסיקה כי הוא "דמות מעוותת, נוקשה וקיצונית, המחפשת ללא הרף מפלט מפני הפרעות, חרדות, תחושת קיפוח וקושי למצוא את מקומו בחברה. הוא סובל מתחושת נחיתות קשה, מחנק, קיפוח ונידוי על ידי החברה, ומנסה להטיל עליה חרם נגדי".

למרות הסתייגויותיו והכחשותיו של ד"ר וייל, לאור המידע הפסיכולוגי המצטבר על עמיר ועל רוצחים פוליטיים, קשה להימנע מהמסקנה כי יגאל עמיר סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה. חשוב להבין בהקשר זה, שההבדל בין חולה נפש לאדם נורמלי אינו דיכוטומי. יש רצף של הפרעות נפשיות, המתחיל בנוירוזה קלה, ועובר דרך הפרעות אישיות קלות וחמורות עד לפסיכוזה קשה. תחת לחץ נפשי קיצוני, כמו, למשל, במחנה ריכוז, עלול גם אדם נורמלי להפוך לחולה נפש.

כבר בחקירה הגדיר יגאל עמיר את אחיו חגי ואת מרגלית הר-שפי כבוגדים, לאחר שדיברו בחקירת המשטרה. התנהגותו מבטאת קור רוח לכאורה, אבל מכסה בבירור על זעם עצור. הוא סובל מתנודות ביחסו הרגשי לעצמו ובהערכתו העצמית. יש לו רגשי גדלות ורגשי נחיתות גם יחד. הוא אמר במשפט: "זה לא רק האצבע שלי שלחצה על ההדק, זו האצבע של כל העם הזה", ובמהלך המשפט הפגין ביטחון רב ובוז לממשלה ולבית, והחיוך המפורסם שלו במהלך משפטו "הרתיח את המדינה", והביא את אביו לומר עליו ש"הוא מטומטם". אמו גאולה אמרה, לעומת זאת, כי "זה לא חיוך של טמטום, זה כנראה חיפוי על משהו, או חיוך של מבוכה".

הביטחון העצמי והחיוך אפיינו את הופעותיו של עמיר בעת המשפט, כאשר הרגיש חשוב ומיוחד. הוא התנהג כנרקיסיסט טיפוסי. בעת ישיבתו בכלא השתנה מצב רוחו והיה סגור ומדוכא. יעל גבירץ סברה שרגע "שבירתו הנפשית" של עמיר היתה בעת הקראת גזר הדין, ב27.3.96-. "מי שנכח שלשום במעמד גזר הדין ראה אדם בדיכאון עמוק, חיוור ומתקשה בדיבור, על סף שבירה. במהלך המשפט הלך ונחשף בהדרגה קצהו של הקרחון הטמון בתוכו של עמיר. בתהליך איטי של קילוף התגלו העובדות החתומות מתחת לחיוך הגדול ולבוז המופגן של לעיסת המסטיק. הכשל הרגשי שהסתתר מאחורי מנת המשכל הגבוהה, ההתנשאות והלהט האידיאולוגי, 'הראש הגדול' שישב על אישיות ילדותית, לא בשלה ומורכבת, זו של הילד שביקש להיות נאהב בכל מחיר. מי שביקש להוכיח לעצמו, לאמו, לחברים, לשכונה, שהוא מסוגל להגיע רחוק מאחרים, רחוק יותר מאלוהים".

וכך הגיע עמיר למעשה הרצח מתוך מערכת מניעים לא מודעים, סותרים ומעוותים. במערכת הזו ניתן להצביע על תהליכי השלכה, בידוד והכחשה, בצד רציונליזציה. הוא עקשן ועצמאי, אבל הושפע מאנשים כמו אבישי רביב, מרגלית הר-שפי, ד"ר אורי מילשטיין ורבנים קיצוניים. אני מסכים עם קביעתה של גבירץ כי "לא הייאוש הפוליטי הוא שדחף את עמיר לביצוע הרצח, הייאוש הפוליטי רק סיפק את התירוץ להתפרצות". לדעתי, מעשה הרצח לא נבע רק ממניע אחד, אלא מכמה מניעים לא מודעים שפעלו בבת אחת: הרגשת הכישלון הנורא והייאוש התהומי, הכמיהה להכרה ולפרסום, הזעם הרצחני על אביו, אשר הותק לראש הממשלה, הזעם הרצחני על אמו שהותק אף הוא אל ראש הממשלה (שהרי האם היתה "ראש הממשלה" של הבית), הכמיהה לאהבה והערכה מהוריו והרצון להיפרד ולהינתק מאמו באמצעות מעשה אלים ודרמטי. לאחר גזר הדין, אמר "הרסתי את משפחתי". הוא אכן הרס את משפחתו ואת עצמו כאשר לחץ על ההדק, אבל רק בכך שגרם לעצמו להיעצר ולהיאסר הצליח לצאת סופית מבית אמו.

                                         *

אני ער לכך שקוראי המאמר עלולים לטעון נגדי, "מה מיוחד ביגאל עמיר דווקא? אנשים צעירים רבים גדלים תחת אם שתלטנית ואב חלש, ויוצרים התקה לא מודעת של רגשותיהם אל דמויות לאומיות ואל ישויות מדיניות. רק אחד מהם הפך לרוצח ראש הממשלה". אני סבור כי צירוף הנסיבות הנפשי של יגאל עמיר היה יוצא דופן וחריף, החל בהקשר המיוחד והחולני עם אם סימביוטית ונרקיסיסטית, ועד נטישתו על ידי החברה היחידה שיצר אתה קשר חיובי בעיניו. אז ההערכה העצמית שלו נהרסה כליל והוא התמלא רגשי כישלון וייאוש בלתי נסבלים.

אני מודע גם לכך שמאמר זה אינו מתעכב על האווירה החברתית והמדינית ששררה בישראל ערב רצח ראש הממשלה, שכללה שנאה תהומית מצד הימין הקיצוני והסתה לרצח רבין כבוגד וכרוצח. האווירה הזאת היתה בעלת השפעה רבה על הימין הקיצוני כולו, שכלל כמובן את יגאל עמיר, ודבר זה אינו צריך הרחבה והוכחה. השאלה שעמדה לנגד עיני, ובה עסקתי במאמר זה, היא מדוע דווקא יגאל עמיר ולא קיצוני דתי לאומני אחר רצח את רבין, ובהרחבה, מהו המבנה הנפשי המיוחד המאפיין את הרוצח הפוליטי. אני מקווה שתרמתי תרומה כלשהי לברור השאלה הזו, שכמעט שלא טופלה בדיון הציבורי הנרחב, לאחר הרצח ששינה את פני המדינה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד