בעקבות "נשות התורה החדשות"
בעקבות "נשות התורה החדשות"

מאמרה של במבי שלג "נשות התורה החדשות", פנים 10, הביא לשרשרת תגובות בכמה במות. לאחר שפורסם במלואו בביטאון המתנחלים "נקודה" פירסמה המערכת חלק מהתגובות הרבות והמפורטות שהגיעו אליה. במקביל נערך ויכוח בנושאים שהעלתה שלג מעל דפי "הארץ". אנו מביאים מבחר מן התגובות, הראשונות מ"נקודה", והחל ממאמרה של פרופ' עדנה אולמן-מרגלית, מעיתון "הארץ".

הפמיניזם המריר הוא אויב האהבה

קריאת התיגר הפמניסטית של גב' במבי שלג לוקה בסתירה פנימית בסיסית, שאפשר להציג אותה בעזרת אחת הדוגמאות מתוך מאמרה: בצד דרישה תובענית, מסיבות דתיות, ללמד גמרא את הבנות בדיוק כמו את הבנים, קובעת הכותבת כי "נפסק בגמרא, שאין נכון לעשות כן ('כל המלמד את בתו' וכו'), אך כאן מתבקשת השאלה: אם הגמרא היא ערך דתי, מקור סמכות דתית, איך אפשר לעשות פלסתר את מה שנפסק בגמרא?" ניסוח כללי יותר של הסתירה, המשותפת לכמה קריאות תיגר פמיניסטיות-דתיות שנשמעו בעת האחרונה, הוא כדלקמן: אנחנו דתיות אורתודוכסיות, לא חלילה רפורמיות, אבל אנחנו דורשות רפורמה בהלכה, ולא רק בהלכה, אלא אפילו בתיאולוגיה היהודית. אנו דורשות, למשל, שהתורה תפסיק לדבר על הקדוש-ברוך-הוא בלשון זכר...

במבי שלג כותבת: "עם חלוף השנים אני חשה יותר ויותר בעיוות המשווע הטמון ברעיון שגברים יקבעו לנשים מהו בגד צנוע". לאמור: מושג הצניעות הוא מושג אישי-פנימי, והוא מופקע מהיחסים שבין גברים לנשים. לעניות דעתי, זהו עיוות משווע של מושג הצניעות במובנו ההלכתי. נכון ש"הצנע לכת עם אלוהיך" הוא עניין אישי רוחני, שבין אדם לבין קונו, אך הלכות הלבוש הצנוע בהחלט שייכות למערכת היחסים שבין גברים לנשים באשר הם גברים ונשים.  מטרתו ההלכתית של לבוש צנוע לנשים היא מניעת הרהורי עבירה. כשהאשה נמצאת עם עצמה בלבד היא יכולה אפילו להפריש חלה בברכה כשהיא יושבת עירומה, מסכת חלה ב, ג. אך טבעי והגיוני הוא שהגברים - שהם היותר מועדים לעניין הזה - יכולים לקבוע, ביושר לב וביראת שמים, מהו לבוש צנוע של אשה, ומהו לבוש פרובוקטיבי ומכשיל. ההלכה הצרופה היא לגמרי עניינית.

הוכחה נוספת לכך שהלכות צניעות הן עניין שבין אדם לבין סביבתו האנושית, אפשר להביא מדין כיסוי הראש. חיוב כיסוי ראש לאשה נשואה, אשר מקורו בתורה שבכתב, מוגדר על ידי חז"ל במלים: "אזהרה לבנות ישראל שלא ייצאו בפרוע ראש...לשוק" (כתובות עב). לאמור: האיסור מדאורייתא הוא ביציאה לרשות הרבים דווקא, כדי שהשיער הנאה לא יהיה גורם מושך ומצודד  (את הגברים כמובן). הסיבה שבגללן גם נשים ששיערן אינו נאה ומושך חייבות בכיסוי הראש היא, משום שההלכה תמיד פורמלית: משפט אחד לכל. לא נתנה תורה לדבריה לשיעורין.

באי ההכרה במיניות ובחשיבותה לחיים האנושיים טמון "החטא הקדמון" של הפמיניזם. זהו חטא "קדמון" גם משום שישנם כבר גילויי התנערות ממנו, אפילו בעולם הרחב, אך הוא עדיין מסתתר מאחורי טיעונים פמיניסטים רבים. הרצון להיות שווים, במובן של זהים, בעלי אותן יכולות ואותן תכונות, אותן חובות ואותן זכויות - פירושו בעצם ביטול המיניות, או ליתר דיוק: התעלמות ממנה. אבל הקדוש-ברוך-הוא ברא עולם שבו יש איש ואשה, זכר ונקבה, עם תפקודים פיסיים ונפשיים שונים. השונות הזאת היא סיבת המשיכה שבין איש לאשה, סיבת האהבה, סיבת ההולדה, סיבת המשך קיום העולם. הפמיניזם הלוחמני, המריר, הוא אויב הזוגיות, אויב האהבה. לא מקרה הוא שרבות מהפמיניסטיות הצליחו קודם כל להרוס את חיי המשפחה שלהן.

                                                   *

כותב: נעמי וולפסון

כותרת: שיוון אינו זהות

מצאתי את עצמי מסכימה לחלק מדבריה של במבי, אף שיש בגישתה היסחפות מוגזמת בחתירה לשוויון, אשר עלול לערער את אחד היסודות המקודשים ביותר של היהדות, לערער את תשתית האומה, דהיינו התא המשפחתי. ככלל, אני שותפה לדעתה שמושג הנישואים כשותפות בין שני בני הזוג, מתוך יחס של שוויון, הוא התשתית להרמוניה בין בני הזוג בימינו. אני סבורה, כבמבי, שדרוש שינוי במצב המשווע של אותן נשים אומללות מסורבות גט, שטרם נימצא להן פתרון, שמוכרח להיות מעוגן בהלכה.

בעניין לימוד תורה לנשים, אנחנו כבר חיים את המהפכה. זאת מציאות, מציאות מבורכת. אבל מה לגבי עלייה לתורה וקריאה בתורה לנשים? ומדוע שנשים לא תהיינה דיינות ופוסקות הלכה? בעניין זה יש בתפיסתה של במבי היגררות אחר רוח פמיניסטית זרה, שאינה מתיישבת עם רוח היהדות בעניין תפקודה הייחודי של האשה. שוויון בין המינים אין פירושו זהות בין המינים! דרוש המשך השינוי במסגרת ההלכה בעניין היחס השוויוני בין איש לאשה, ולא טשטוש זהויות. למה לנו כל הזמן להידמות לגברים? למה לא להיות עם הראש מורם ולהיות גאות בתפקידינו - שותפות לקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית. הקדוש-ברוך-הוא ברא את שני המינים לא כדי שיהיו זהים, אלא כדי שישלימו זה את זה.

גם אני, כבמבי, חשקה נפשי בתורה, וכל רגע פנוי מוקדש למימוש אותה ערגה. אני מודה לאל שאנו חיים במציאות המאפשרת שילוב של בית ולימוד תורה. כל האופציות פתוחות לכל בת ללמוד היכן שלבה חפץ, ובת שרוצה ללמוד גמרא - הדלת פתוחה בפניה, אבל אסור לטשטש את התחומים. לא צריך וגם לא נכון שהאשה תהיה פוסק הלכה או דיין. מדוע? כי איש מעולם לא יוכל למלא את תפקידה של האשה. הוא לא מביא חיים לעולם, ואין לו התכונות של האשה המיניקה ומעניקה מעצמה.

ועוד: הכוח הפיזי של האשה קשור באופן מהותי לכוח הנפשי שלה. במצרים, "בזכות נשים צדקניות נגאלנו", לא זכות של לימוד גמרא, אלא אותה זכות של אמונה גדולה בכוח להביא חיים לעולם. בתוך התופת האמינו נשים אלו ופעלו להמשך החיים. ייעוד זה של האשה אינו יכול להתממש לצד לימוד פסיקת ההלכה, כי לימוד גמרא במגמה לפסוק הלכה מצריך עשרות שנים של התמסרות טוטאלית - "למות באוהלה של תורה". והרי לא ניתן בעת ובעונה אחת להתמסר לתורה מחד גיסא, ולחוות הריונות, לידות, הנקה וחינוך מאידך גיסא. ואוי לבעל הדין שפונה לדיין המתפקד למחצה, ואוי לאותו ילד שיש לו אמא למחצה, ואוי לאותה אשה שתוותר על חיי משפחה על מנת למצות קריירה של דיין, ולאחר שנים ספורות תוכל רק להצטער ולבכות על רך שאין ממנה חזרה. מאותן סיבות אנו פטורות מתפילה במניין שלוש פעמים ביום.

באשר ללימוד התורה, יש עולם שלם שהגברים פחות עוסקים בו, הוא כל כך מתאים לעולמה ולמהותה של האשה. פרשנות התנ"ך, עולם המדרש והחסידות - עולמות שלמים שאינם מחייבים ודורשים התמסרות שכלית טוטאלית כמו לימוד הגמרא, ואינם דורשים ניתוק ממציאות החיים שלה, אלא להפך, הם מתחברים לעולמה. ובעניין זה אני בהחלט מסכימה עם מה שכתבה במבי: "השכלתן , נחרצותן ואהבתן לתורה, תקבע את השינוי ותהפוך אותו לעובדה מוגמרת בחיי התורה והרוח של עם ישראל".

*

כותב: יעקב שפירא

כותרת: מאבק מבורך על תנאי

כל ניסיון לתת לאשה זכויות שוות, כמו עלייה לתורה, תפילה, או אף קיום מצוות אחרות, מן הדין כי יהיה מותנה בקבלת מכלול החיובים, כמו תפילה במניין שלוש פעמים ביום, הנחת תפילין מחויבת כל יום, וכו'. האמנם בטוחה במבי כי כל הנשים תרצינה לקבל עליהן עול כה מעיק של חיובים, רק על מנת שתוכלנה להשתוות לגברים? ניסיוני הדל אומר שלא. ואם כך - האם אין טעם לפגם בניסיון לזכות בזכויות בלא למלא חובות?

כשתובעים שינוי במצב הנשים ביהדות, ראוי להבדיל בין מצוות שנקבעו במהלך הדורות, כתוצאה מתהליך חברתי מסוים, לבין מצוות דאורייתא. הערבוב שנקטה הכותבת בעניין זה נובע כנראה מאי ידיעתה המעמיקה בחלוקה זו - כפי שהיא עצמה מעידה. אולם כשם ששלג לא תדרוש הכרה במשפחות חד מיניות או בנושאי התבוללות רק על סמך אווירה המקובלת בתרבות המערבית, כך ראוי שתבין כי קידושי אשה וכיסוי ראש אינם רק עניין של "האשה נקנית" או "שיער באשה ערווה", אלא מצוות מן התורה שאנו מצווים בהם מכוח ציווי אלוהי. כשם שלא ניכנע למטילים ספק בתוקפה של השבת בעקבות שינויים טכנולוגיים, כך לא נוכל להיכנע לשינויים המחייבים שינוי של מצוות ה'.

יחד עם זאת, יש בהחלט מקום למאבק על דמותה של האשה ומקומה ביהדות; לא מתוך רצון לדמיון מוחלט לגברים, אלא מתוך שאיפה למצוא לאשה המודרנית את יסודות התורה שיתאימו לה, ולא להתאבן במסורות התנהגותיות הנובעות ממוסכמות חברתיות שאבד עליהם הכלח. מאבק זה הנו מבורך, בתנאי שלא יפגע ביסודותיה של תורת משה.

                                                   *

כותב: זאב שרון

כותרת: שלג באמצע הקיץ

יש כמה הנחות במאמרה של במבי שלג, הנחות יסוד בהשקפת עולמה, שפשוט אינן נכונות, לא מבחינה הלכתית, לא מבחינה אמונית ולא מבחינה מחשבתית. כתוצאה מכך היא נגררת לקביעות שבינן לבין המציאות התורנית המרחק גדול עד מאוד.

קודם כל, האשה אינה קניינו של הגבר בשום צורה ואופן, כפי שבמבי כותבת. "הרעיון שאני מבחינה משפטית קניינו של האיש שלי, נראה לי פשוט מגוחך ואנכרוניסטי, במידה שלא תיאמן". ובכן, לא צריך להאמין, צריך לדעת. לשון המשנה "האשה נקנית בשלושה דרכים", באה לתת תוקף, בדרך של קניין, להתחייבויות של הבעל כלפי אשתו. מבחינה משפטית בעלה של במבי לא יכול למכור אותה, כי היא אינה רכושו וקניינו בשום צורה ואופן. בדיוק כפי ש"האיש שלי" אינו שלה, וזו רק צורת ביטוי.

מוסיפה במבי ואומרת "אשה היא קניינו של הגבר - ברצונו הוא משלח אותה לחופשי, ברצונו מחזיקה אותה ברשותו...אשה וגבר צריכים להתקדש ולהתייחד זה לזה... הגמרא שכותבת שהאשה נקנית בשלוש דרכים היא גמרא שאיננה עומדת במבחן המציאות". ובכן, מי שלא עומדת במבחן המציאות והאמת התורנית היא דווקא הגברת הנכבדה. נכון שהאיש מקדש את האשה והאיש מגרש אותה, אבל זו פעולה שהתורה העניקה לאיש (גם הוא נשאל לדעתו בנושא), כך שהטרוניה של במבי היא באופן מפורש נגד הקדוש-ברוך-הוא, שכתב כך בתורתו הקדושה. מעבר לכך, מעולם לא היה אפשר לקדש אשה ללא הסכמתה, וכבר יותר מאלף שנה אי אפשר לבעל לגרש את אשתו בניגוד לרצונה. חוץ משתי הנקודות הללו - שבהחלט סותרות את רעיון השוויון המוחלט, שהוא היום באופנה - בעל ואשה יכולים לנהל את חייהם לפי רצונם החופשי.

דבר שני, "כל כבודה בת מלך פנימה" אינה אמרה גברית, אלא פסוק בתהילים, אשר נאמר ברוח הקודש. לכן יש לדחות את טענת שלג, שנודף מהאמרה "הבוז של הפטרונות הגברית".

הסוגיה של הטוענות הרבניות, שבמבי שלג מביא כדוגמה להתפתחות ולקידמה, היא דוגמה טובה. על פי ההלכה אין כל מניעה שנשים תעסוקנה בתחום זה. השולחן ערוך עצמו פוסק שמותר לאשה לייצג את חברתה לפני הדיינים. אלא שבגלל הרגלים, מנהגים, ונהלים ישנים, נוצר בימינו צורך לפרוץ דרך ישנה-חדשה בנושא, ואכן הצליח מאבקן של הנשים יפה. ברם, יש הבדל תהומי בין ליקויים בממסד הדתי באורח החיים הדתי, הראויים לתיקון, לבין דעתה המוחלטת והחד-משמעית של התורה, שאותה מנסה במבי שלג לנגח.

כדי לא להיראות ולהישמע כחרד"ליסט צהוב וחולני (אני לא מגדיר את עצמי כחרד"ליסט כלל ועיקר), אני רוצה לציין שביקשתי מאשתי - שהיא טוענת רבנית במקצועה - לקרוא את הדברים, לתקן אותם, ולהכניס בהם שינויים כפי עומק דעתה המתקדמת. יחד, ובשיתוף פעולה הדוק ואדוק, עברנו את מסלול הלימוד שלה, כפי שיחד, ובשיתוף פעולה, עברנו את מסלול הלימוד שלי - 10 שנים בישיבת מרכז הרב. באופן אישי, אני חושב שחשוב לקדם את עניין של הנשים בחברה הדתית. עיסוקה של אשתי כטוענת רבנית הוא כל כך חשוב בעיני, שבשלב מסוים, לאחר שגמרה את לימודיה ופתחה משרד עם שותפה, הצעתי לה להתגרש, מתוך רצון עז לקדם את הנושא. לצערי הרב אשתי היא אשה מתקדמת, שלמדה תורה הרבה, והיא דחתה את הצעתי בבוז.

*

כותב: נועה איתם

כותרת: בתי לא תקרא בתורה

השינוי במעמד האשה הוא, לכולי עלמא, אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר של המאה הנוכחית. השלכותיו ניכרות בכל תחומי החיים, וחלקן אף ברוכות מאוד, אולם גם הריאקציה לשינוי כבר החלה. לא רק שהפמיניזם כבר התיישן, אפילו הפוסט-פמיניזם כבר עבר זמנו, וכעת עוסקים החכמים בהגדרת מאפייני הפוסט-פוסט-פמיניזם.

החברה הדתית בישראל, כולל החברה החרדית, נקטה עד היום מהלך דו-שלבי וקצרה הצלחה מופלאה. ההתייחסות לפמיניזם כאידיאולוגיה היתה, ועודנה, התייחסות של ניכור מוחלט, מלווה בלעג. בדרך החלחול האיטי, לעומת זאת, התחוללו בהדרגה שינויים מרשימים מאוד. עבודת הנשים היא היום נורמה בציבור הדתי, והיא אף נתפסת כצורך נפשי של האשה ולא רק ככורח המציאות. גם לימוד תורה לנשים מקובל בכל השכבות ובכל הקבוצות, ואין על כך שום ערעור. השותפות בין בני הזוג בכל מהלכי החיים והמשפחה אינה שונה, ולעתים משמעותית יותר, מאשר בחברה המערבית המודרנית. עם זה לא נגענו, וגם לא ניגע, ביסודות המגדירים את זהויותיהם השוות של המינים, ובכך הצלנו את המשפחה היהודית, סלע קיומנו, מרוב התהפוכות והצרות העוברות על המשפחה המערבית המודרנית.

                                                        *

כותב: פרופ' עדנה אולמן מרגלית

כותרת: עריצות כיסוי הראש

 שאלת אופיו של המרחב הציבורי שלנו היא נושא לדיון נוקב. מהזווית של יחסי דת ומדינה ושל יחסי דתיים וחילוניים, הדיון הזה מכונה לפעמים סוגיית הפרהסיא היהודית. פן שאין מרחיבים עליו את הדיבור בדרך כלל הוא הפן של האסתטיקה היהודית, כפי שהיא משתקפת ברחוב. מדוע צריכות הנשים הדתיות להיות קורבן - ולעשות את המתבוננים בהן לקורבן - של נורמת לבוש מכוערת כל כך? מדוע הן משלימות עם עריצות כיסוי הראש?

שנים הטרידה אותי שאלה זו, אבל כאשה חילונית לא העזתי לשאול אותה בקול רם. עד שבאחרונה נתקלתי במאמר "נשות התורה החדשות" של במבי שלג. זהו מאמר אישי, גלוי-לב ואמיץ של עיתונאית דתייה המתריסה נגד המצב הקיים שבו העולם הגברי פוסק בשביל הנשים מהי ההלכה, ומבקשת יחד עם רבות אחרות שותפות מלאה עם הגברים, בתורה ובחיים. בין היתר, כתוב שם כך:

"אני סבורה שיש סוגיות רבות הדורשות דיון הלכתי מחודש, כדי לבדוק האם הן עומדות במבחן המציאות הישראלית והיהודית המודרנית. למשל, האם כיסוי-ראש לנשים נשואות מעיד בהכרח על צניעות (לפי הכלל 'שיער באשה ערווה')? אני עצמי הולכת בכיסוי-ראש, ובכל זאת אינני בטוחה בתשובה. זו שאלה גדולה ומעניינת. [--] ברור לי שכל סוגיית הצניעות, בקול, בלבוש ובתנועה, צריכה לעלות מחדש לדיון תורני. והפעם, שלא כבעבר, הנשים צריכות להיות שותפות מלאות בקביעת ההלכות שמעצבות את נורמות החיים הללו".

צניעות הוא עניין שראוי לענות בו. וראוי ביותר שכאשר מדובר בצניעות נשית, הנשים עצמן יבררו את הסוגיה הזאת, כפי שמציעה שלג, ולא הגברים. בירור כזה מן הסתם יעלה שצניעות משמעה העיקרי הוא הימנעות מפרובוקציה. למשל, אולי, הימנעות מלבוש חושפני, ואולי גם הימנעות מסוג מסוים של תסרוקות וצבעי שיער. אבל מדוע גוזרות על עצמן הבנות הדתיות כולן דווקא את התלבושת האחידה של חצאיות הג'ינס חסרות הצורה? ומדוע מתפרשת הצניעות, בכל הנוגע לראש, דווקא בשביסים הנוזלים, בעטרות עתירות האניצים והשנצים והגדילים ובשאר הקונסטרוקציות סרות הטעם? השם הטוב ישמור וירחם.

בכל פעם שאני רואה זוג צעיר ונאה מן המחנה הדתי אני נמלאת חמלה על האשה הצעירה, שזה לא כבר עמדה במלוא הדרה תחת החופה, ואשר מאז היא נאלצת, בשם הצניעות, להניח לצעקה האחרונה של כופתאות הראש להתנוסס על ראשה. אני גם נמלאת השתאות על הגבר הצעיר, שבמקרה הטוב מוכן להשלים עם הכיעור של רעייתו, ובמקרה הפחות טוב הוא התובע זאת ממנה. לפעמים מתחלפות אצלי היוצרות, ואני נמלאת חמלה על הגברים שגוזלים מעצמם את חן רעיותיהן, והשתאות על הנשים שמקבלות את הדין בהכנעה שכזאת. ואני יודעת, משיחות מזדמנות, שלא פעם אכן דנים בני הזוג העומדים להינשא בדרישה לכיסוי הראש אחרי החתונה. ולא פעם מביעה האשה (ולפעמים הגבר) משאלה להימנע מהמנהג. אך בדרך כלל, בקדחת ההתרגשות הסובבת את החתונה ובקלחת המתחים הבין-משפחתיים שממילא מתעוררים, ברירת המחדל היא להיכנע ללחץ החברתי ולעשות "כמו כולם".

יש לי ידידה שעלתה לאחרונה עם משפחתה מארצות הברית. היא דתייה מאוד, אבל היא הולכת בגילוי ראש. כששאלתי אותה על תגובת סביבתה לכך, ענה לי בעלה: "מקבלים זאת, כי יודעים כמה היא אדוקה". אלה דברים מעוררי מחשבה.

אין דברי מכוונים למטפחת השחורה ההדוקה לראש )המגולח), שנהוגה ברחובות מאה שערים, וגם לא לרעלה המוסלמית. כל דת פונדמנטליסטית שדוחה את המודרנה מפרשת דחייה זו בראש ובראשונה בסילוק הנשים מהמרחב הציבורי, ובהסתרתה המלאה של נשיותן כאשר הן בכל זאת יוצאות מהמרחב המוגן של הבית. הרבה יש לומר על דיכוי האשה בקהילות הפונדמנטליסטיות. אבל לפחות שם הדברים ברורים. המטפחת השחורה החרדית היא פונקציונלית: היא אכן צנועה ואכן מסתירה את השיער באופן מלא ומוחלט, כנדרש.

הדברים מכוונים לקהילה הדתית הציונית, זו שאינה חרדית, זו שהצהירה במפורש על פתיחותה כלפי המודרנה ועל כוונתה לשלבה באורח חיים של תורה ומצוות. השילוב הזה הוליד פתרונות יצירתיים למעקשים הלכתיים, כמו מעלית שבת וישיבות הסדר, וכבישים על כלונסאות. אבל עם העניין הזה של כיסוי הראש, שהוא ספק מסתיר וספק מגלה, לעתים צנוע ולרוב בולט אך בעיקר סר טעם, היא לא מסתדרת.

                                                 *

כותב: ד"ר תמר יחיאלי

כותרת: מרכיב אחד במערכת נורמות

בכל חוק, נורמה ותקנה יש מרכיב של כפייה. כיסוי הראש הוא מרכיב אחד מתוך מערכת שלמה של מצוות ומנהגים שיהודייה דתית מקבלת על עצמה. הוא חלק מתקנות המוטלות על אשה מרגע נישואיה, בנוסף לתקנות המשותפות לכל אדם שמתחתן, דתי וחילוני. למשל: איבוד מסוים של העצמאות, הצורך לנהל משק בית וכו'.

נישואים, ביהדות, אינם רק עניין טקסי ופורמלי. אחד ההיבטים של הנישואים הוא שגופו של כל אחד מבני הזוג נחשף במלואו רק בפני בן הזוג האחד. נשים דתיות מבינות כי הגבר היחיד שיראה את שיערן הוא בן זוגה. כיסוי הראש הוא אלמנט אחד במערכת כוללת של תקנות, שנועדו לשמור על שלמות המשפחה. אם מתייחסים אליו כך - קל יותר להשלים עמו. נכון שלעתים כיסוי הראש איננו נוח, והוא אף מכביד, אבל הנוחות איננה קריטריון בלעדי המנחה את התנהגותנו. אנו הולכות בנעלי עקב, למשל, אף שנעלי ספורט נוחות יותר.

התרשמתי מרגשי החמלה שמגלה הכותבת כלפי הכלות הצעירות הנאלצות לכסות את ראשן. כדאי שתדע בנות דתיות רבות מחכות בהתרגשות לתקופה שבה יכסו את ראשן, ומתכוננות אליה בהתלהבות.

                                                       *

כותב: הרב יהודה הנקין

כותרת: הפרופסור טועה פעמיים

מוזר היה לקרוא את דברי המחאה של פרופ' אולמן-מרגלית נגד כיסוי ראש. בסך הכל מדובר במגבלה שעיקרה אסתטית, ולא בנושא המצריך את התערבותם של שוחרי זכויות האזרח, הנאורות והצדק, כמו מילת נשים באפריקה. גם המגבלה האסתטית אינה מוחלטת. כיסוי הראש נהוג בחוץ וכלפי אחרים, אבל בתוך ביתה, לפני בני משפחתה, אין האשה הדתית חייבת לכסות את ראשה. יש בהפרדה הזאת לא מעט מן היגיון.

הלכתית, פרופ' אולמן-מרגלית טועה פעמיים. הטעות האחת היא בתפיסה שכיסוי הראש אינו אלא "מנהג". מבואר בגמרא (כתובות ע"ב, א') שחובת הכיסוי היא "דאורייתא". פירוש הדבר הוא שהדין נלמד מן התורה עצמה, או שלפחות הוא תקנת חז"ל, שמצאו לה אסמכתא (רמז) במקרא. בין כך ובין כך, אין הוא מנהג הניתן לשינוי.

הטעות השניה, הרווחת אפילו אצלן נשים דתיות פמיניסטיות, היא שכיסוי הראש של נשים נשואות קשור במושג "שיער באשה ערווה". לאמיתו של דבר, מדובר בשתי הלכות נפרדות, הנובעות משני דיונים שונים לחלוטין בתלמוד (כתובות ע"ב, א' וברכות כ"ד, א').

נשים למדניות של היום - תופעה חדשה וברוכה בנוף הדתי - שעברו על הסוגיות התלמודיות, דווקא יודעות זאת היטב. גם כאשר הן יגיעו לרמה של שותפות מלאה עם הגברים בפסיקת ההלכה, קשה לראות מניין יצמח שינוי, לפחות בחובת המינימום של כיסוי ראש של נשים נשואות.

                                         *

נילי אושרוב

בכיסוי ראש, בחירור ובקעקע

לא נחיתות מעמדה של האשה בדת היהודית מפריעה לפרופ' עדנה אולמן-מרגלית. מפריעה לה שההלכה מחייבת את הנשים לכסות את ראשן, ובכך לכער את עצמן לפני העולם הגברי. זאת אומרת, שהנשים הדתיות הן מסכנות. ההלכה אינה מאפשרת להן לנצל את פוטנציאל היופי שלהן.  ראו כמה מסכנים הגברים שלהן, הנאלצים להסתובב בחברת בנות זוג כעורות.

השימוש במושג "נורמת לבוש מכוערת" הוא מפליא למדי בבואו מפי פרופסור לפילוסופיה. מה זאת נורמה של כיעור? מי קובע מה זה מכוער? מה שבעיניך מכוער, בעיני האחר הוא יפה. זאת ועוד, ללחום בעד זכותן של נשים להיראות יפה כדי לשאת חן בעיני המין הגברי - זה בלי ספק תפיסה מעוותת ביותר בעיני הפמיניסטים ושוחרי חירות הפרט. כאשה חילונית אני מקווה, שנשים המבינות את חומרת הפגיעה של הדת היהודית באשה, יצליחו להוביל מאבק שישים קץ להשפלה הזאת, ולא חשוב אם יעשו זאת כשעל ראשיהן קונסטרוקציה של קופסאות שימורים, או נוצות טווסים.

                                          *

כותב: ד"ר נסים קלדרון

כותרת: עידוד לקול בלתי צייתני

פרופ' עדנה אולמן-מרגלית קראה מסה מרתקת של עיתונאית דתית, במבי שלג, בכתב העת "פנים", והתייחסה אליה. במסה, אשה דתית מתקוממת על צדדים בחיי החברה הדתית שיש בהם אפליה כלפי נשים: צדדים הלכתיים (כמו מעמדה המשפטי של האשה הנשואה כקניינו של בעלה), צדדים אינטלקטואלים (כמו הנוהג שנשים אינן לומדות גמרא), וגם צדדים אסתטיים כמו "אורך השרוולים, השמלות וכיסויי הראש של נשים".

ההתקפות על עדנה אולמן-מרגלית מתעלמות מן העובדה, שאת הביקורת האסתטית על הלבוש מתחה אשה דתית. יש משהו מתחסד בכך, שרק קולות צייתנים מן העולם הדתי נראים לרבים אותנטיים וראויים לכבוד. אולמן-מרגלית בחרה לכבד קול בלתי צייתני. היא לא באה ללמד נשים דתיות מהו יפה ומהו מכוער, אבל הקשיבה לנשים דתיות שיש להן מושגים חדשים, ומרדניים, על כיעור ויופי, והביעה דעה בוויכוח הזה.

העובדה שרבים בוחרים להתנפל על האשה החילונית, שהצטרפה לדיון, ולהתעלם מן האשה הדתית, שפתחה בדיון, מעידה על דרך מחשבה מקוממת. הדרך היא: יתעסק כל אחד מאתנו בעולמה הפנימי של תרבותו שלו; כל חציית גבולות, כל הבעת דעה על המתרחש בתחומה של תרבות אחרת, הן בגדר התנשאות. הפוליטיקלי קורקט בנוי על ההנחה, שתרבויות חיות בעולמות נפרדים לחלוטין, וכל עירוב בין תרבויות הוא חטא.

כל מי שיקרא את המסה של במבי שלג יראה, עד כמה ההפרדה מוחלטת של שלג בלתי רצויה בעיניה. שלג חיה מציאות של חציית גבולות בין דתיים לחילונים, והיא רוצה מאוד בחציית הגבולות הזאת. אולמן-מרגלית נענתה לאתגר הזה בדרך בלתי מתחסדת: היא הציעה לנשים דתיות שרצו בכך גם את טעמה האסתטי שלה, כאפשרות נוספת בעולמן. שומרי החומות של התקינות הפוליטית רוצים בחלוקה של העולם למגזרים נפרדים. כך תיעלם החברה, ויופיעו במקומה הסקטורים כל סקטור וצדיקיו הדואגים לעצמם, ולעצמם בלבד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד