העם היהודי בזמן הזה - בין הכרח
העם היהודי בזמן הזה - בין הכרח

 

העם היהודי בזמן הזה - בין הכרחיות לחירות

פרופ' אביעזר רביצקי

במושב מיוחד, רב-משתתפים, נשא פרופ' רביצקי הרצאה, בה פיתח את משנתו אודות העם היהודי בזמן הזה במעבר בין הכרחיות לחירות.

מערכת הד-הגן בחרה להביא את עיקרי הדברים* בפני קהל קוראינו. אלה ששמעו את הדברים בכנס מפי המרצה יוכלו לשוב להתעמק בהם. קוראינו שלא שמעו או לא השתתפו בכינוס המאה - מוזמנים לקרוא ולבחון את המסרים המאחדים, המעלים על נס את היש ומאפשרים להתבונן בעתיד, לאור העבר, במבט מלא תקווה.

הטיעון המרכזי היה שהעם היהודי בזמן הזה מצוי במעבר בין יהדות הכרחית וכפויה, שהיתה מנת חלקו מאז שגלה מארצו ועד לדורות האחרונים בהם, לטענתו, העם היהודי חי את יהדותו מתוך חירות ובחירה כשכל האופציות פתוחות בפניו.

טיעון זה פיתח פרופ' רביצקי באמצעות ארבע נקודות (מתוך חמש, כשהנקודה החמישית לא הובאה מחמת קוצר הזמן).

1. הנקודה הראשונה, הזהות היהודית: מאפיין אחד של הזהות שלנו היא השפה העברית, שהיתה שפת קודש והפכה לשפה מדוברת בחיי יום-יום. זה מהפך שאין לו תקדים ואנלוגיה בתולדות תרבות. יחד עם היות השפה העברית משותפת לעם היהודי, קיימות משמעויות שונות למושגים אצל קבוצות שונות בתוכנו. לדוגמה: דוד המלך מהווה דמות היסטורית ריאלית עבור הציבור הציוני-חילוני בישראל ודמות סמלית כמעט מיתית עבור הציבור החרדי. לכן, בדיון עכשוי בדמותו של דוד המלך, התייחסות למעלותיו ולחולשותיו – על-ידי מדינאי או איש ציבור חילוני ייחשבו כחילול הקודש על-ידי איש ציבור חרדי. אבל השפה העברית המשותפת מאפשרת ויכוח ודיון, מה שמעיד על קיום עם אחד המגייס אנרגיה כדי להתמודד עם זהותו ולאמץ את גיבוריו הקדומים לחייו העכשוויים.

מאפיין נוסף של הזהות שלנו היא ארץ-ישראל, שהפכה מארץ חלומות לארץ ריאלית. עם ישראל נדרש לאנרגיה מיוחדת על מנת להשיג את מה שמובן מאליו בתרבויות אחרות של עמים השוכנים בארצותיהם  בעמנו.  עצם  הנורמאליות  היתה  המטרה.  דוגמה:  החרדים

                                                           

* ברשותו האדיבה של פרופ' רביצקי. המרצה לא קרא את החומר והוא מובא כאן על אחריות העורכת - מ"ס.

שעלו לארץ רצו לברוא את העולם הישן בתוך העולם החדש. הם עשו זאת בלבושם ובלשונם, שהרי הם הביאו את לבושם מתרבות שונה ומתנאים אקלימיים שונים, אך הם לא ויתרו ולא שינו את לבושם בעולם החדש. כמו גם בעניין השפה. העברית שקמה והיתה לשפת הארץ, נשארה אצלם שפת קודש בלבד.

התופעות הנזכרות הן פרי הכרעה רצונית הדורשת חירות ואנרגיה. זו הכרעה אנטי-דטרמיניסטית. יש הטוענים כי הקמת המדינה אחרי השואה היה תהליך היסטורי דטרמיניסטי. לעומתם טוענים אחרים ופרופ' רביצקי ביניהם, שהמדינה קמה בעקבות השואה כהכרעה רצונית, העם היהודי נותר רצון חיים וכך קרה שהחלום היהודי - הפך מציאות. זו היתה הכרעה רצונית הן של הציונים והן של החרדים, הכרעה של מימוש. זו הנקודה הראשונה - מעבר מהכרחיות לחירות.

2. הנקודה השנייה: האופציות הפתוחות בפני היהודים בימינו הן ללא תקדים בהיסטוריה.

היום אפשר להתבולל מה שאי אפשר היה לפני שני דורות. הדוגמאות הבולטות של יהודים מתבוללים בימינו הם האישים קרייסקי בגרמניה וקיסינג'ר בארה"ב - שניהם מתבוללים, קיסינג'ר מתבולל עם זיקה לישראל. כל אחד מהם בעמדות בכירות ביותר בארצותיהם. אין מדובר רק באישים ומנהיגים. כל האופציות פתוחות היום בפני כל יהודי לטוב ולרע. יהודי יכול להיות חב"דניק ברוסיה, חסיד ויז'ניץ באמריקה ויהודי חילוני בארץ הקודש. יהודי הגאה ביהדותו, או יהודי בוש ביהדותו. היהודי החי היום מחוץ לישראל יכול להחליט אם הוא ב"גולה" או ב"תפוצה" או ב"בית". רבים מיהודי ארה"ב מרגישים אותה כביתם. ואילו לישראלים החיים שם יש זהויות שונות.

בשואה - לא היתה ליהודי שום אופציה, השואה היתה שיא הכפייה. הדם היהודי היה כפוי על היהודי וזהותו נתונה. אם אחד מארבעת הסבים שלך היה יהודי, עשרים וחמישה אחוזים מהדם שלך הוא דם יהודי - הזהות היהודית כפויה עליך (אין תקדים למצב כזה).

בשואה - היהודי היה אובייקט. שני דורות לאחר-מכן, החופש בשיאו והיום היהודי הוא סובייקט.

זה מעבר מכפייה לחירות.

3. הנקודה השלישית: הגורל היהודי. - תוך שני דורות העם היהודי עבר ממצב של קבוצת מצוקה ובמידת-מה קבוצה נרדפת, לקהילה משגשגת, פורחת ואף מעוררת קנאה.

את מצוקתם של היהודים בימי הביניים מבטא הרמב"ם בספרו מִשְנֶה תורה, (סוף המאה ה-12), כשהוא כותב בעניין קבלת גרים:

"אומרים לו לאדם, מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שהיהודים בזמן הזה דוויים ודחופים, מסוחפים ומטורפים ויסורים באים עליהם?"

ואם הוא עונה יודע אני אבל רוצה, מקבלים אותו מיד. כלומר, צריך להניח שהוא מתגייר מסיבות כנות.

... ואחר-כך מודיעים אותו עיקרי הדת

ואז הוא רשאי לסגת.

אנחנו, לא!

הרמב"ם מתאר את מצב היהודים לאורך הדורות, בכל תפוצות ישראל. היהודי - גולה ואיננו בן-בית. הוא נרדף ונחות. מצב זה השתנה בדורות האחרונים.

4. נקודה רביעית: הדת היהודית טענה שאולי תפתיע רבים. הדת היהודית עברה תמורה במאה ה-20, מתפיסה אקסקלוסיבית, המוציאה אנשים רבים מכלל ישראל, לתפיסה אינקלוסיבית, המכנסת וכוללת בכלל ישראל. לא מדובר רק בשלושת הזרמים הגדולים של יהדות ארה"ב, הרפורמים הקונסרבטיבים והאורתודוכסיה המודרנית. לא רק הרב קוק  והרב סולובייצ'יק - שקשרו בגורל היהודי גם את החילונים, אלא בלב-לבה של היהדות החרדית. החזון-איש, המנהיג החשוב ביותר של העדה החרדית, חולל מהפכה בהגדרת היהדות. הוא טען שהחילוני של היום אינו החילוני של אז. בעבר החילוני היה מורד ואילו היום "כולם" חילונים, החילוני חי בקרב הקבוצה החילונית.

הדתי של היום לא הדתי של אז, והקוסמוס שוב אינו אותו קוסמוס. פעם ההלכה היתה גלויה ואדם ידע את בוראו. היום ההלכה הסתתרה ואין ניסים גלויים. בעבר - אדם שכפר באחד מ-13 העיקרים, יצא מכלל ישראל. עד לפני כמה דורות אדם שאין אלהים בלבו, היה בהכרח לא מוסרי שהרי מוסר ודת חד המה.

בימינו התחוללה מוטציה, קם יצור יהודי חדש, אדם המוכן למסור נפשו על עם ישראל - שאינו שומר את מצוות התורה.

הגדרת הזהות היהודית עברה שינוי עמוק, ברוח הגישה האינקלוסיבית, המכנסת את האחים ומקרבת אותם כשהיא מחפשת דרכים לכלול יותר ויותר יהודים תחת כנפי היהדות.

השינויים שנזכרו חוללו מפנה בהגדרת הזהות היהודית, שהרי נאמנות לעם ומסירות-נפש - זו יכולת מוסרית ממדרגה ראשונה - שאינה שלובה עם הדת במובן של קיום מצוות. בלבה של ההנהגה היהודית חל שינוי לכיוון תפיסה של הכרה, הוקרה וחיבור במוטות של אהבה.

דברי סיום:

בדברי הסיום סיפר פרופ' רביצקי על הרצאה משותפת שנתנו, במסגרת הצבא, א"ב יהושע והוא.

א"ב יהושע דיבר בזכות הנורמאליות (ספרו שיצא ב-1980) ופרופ' רביצקי דיבר בזכות הייחוד. ורביצקי מצהיר: אני רואה לעצמי מרתק להשתייך להרפתקה היהודית הייחודית בת-זמננו.

ולסיום, אנקדוטה:

סיפור ששמע מפי פרופ' מרסל דיבואה - אב המנזר הדומיניקאני בירושלים, פרופ' לפילוסופיה, אוהב ישראל מושבע - שסיפר:

זוג ישראלי צעיר עם ילד יצאו לראשונה לטיול באירופה. הגיעו ללונדון, ראה הילד המוני אנשים הולכים ברחובה של עיר.

שאל - מי כל אלה?

ענו - אלה גויים.

הגיעו לאמסטרדם ושוב ראו אנשים רבים ברחוב.

שוב שאל הילד - ומי אלה?

ענו - גויים.

הגיעו לפריז. גם שם מלאו הרחובות עוברים ושבים.

שאל הילד - ומי כל אלה?

ענו - גם אלה גויים, לא משלנו.

והילד אמר: "רחמנות על הגויים האלה, מפוזרים בכל העולם..."

"אינני בטוח מה היתה כוונתו של מרסל דיבואה. ודאי התכוון לרמוז על הפרובינציאליות שלנו" - מעיר רביצקי.

"אבל אני מתבונן בילד הזה ורואה בדבריו דוגמה לתמורות שחלו.

הילד הזה "יש לו בית".

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד