הגננות במאבק למען "הגן והגננת"
הגננות במאבק למען "הגן והגננת"

 

 

הגננות במאבק למען "הגן והגננת" (1950-1906)

ד"ר שושנה סיטון

 

מבוא

גן-הילדים העברי מבטא מהפכה כפולה בחינוך היהודי לגיל הרך. ראשית, בהיותו מוסד חילוני בעל אוריינטציה מערבית התגבשו בו תכנים ושיטות עבודה שיצרו תרבות ילדים בסגנון חדש. שנית, הגן העברי יצר גם מהפכה פמיניסטית בכך שפתח את שעריו לפני הבנות שלא נשלחו ל"חדר", הפקיע את החינוך מידי הגברים ומסר אותו לידי נשים - הגננות. המאמר עוסק במהפכה השנייה – בהתפתחות המקצוע החדש "גננת" ובמאבקן של הגננות העבריות על מעמדן המקצועי בתקופת המנדט הבריטי עד להקמת המדינה. מאבק זה חושף את תפיסתן העצמית של הגננות כנשים עצמאיות, משכילות ובעלות מקצוע בעל ערך חברתי, הלוחמות למען זכויותיהן המקצועיות.

 

מעמד האישה ורעיון גן-הילדים

התפתחותו של רעיון גן-הילדים הייתה כרוכה בהתגבשותה של תפיסה חברתית חדשה על אודות האישה ומקומה בחברה. תפיסה חדשה זו הפכה לזרם אידיאולוגי פמיניסטי ייחודי שכונה "אמהות רוחנית" ושימשה בסיס לביקורת חברתית מנקודת מבט נשית על העולם הפרטי של המשפחה והעולם הציבורי של המדינה ובכלל זה על הנעשה בשטח חינוך ילדים רכים. נשות הזרם "אמהות רוחנית" טענו כי נשים מסוגלות לתרום לחברה האנושית ולהגשים את עצמן בזכות כישוריהן המיוחדים כנשים. מאחר ואחד הכישורים החשובים שלהן הוא יכולתן לדאוג לילדים, לנשים יש תפקיד חברתי חשוב בתחום הטיפול והחינוך.

התורות של הפדגוג השוויצרי יוהנס היינריך פסטלוצי ( (Pestalozzi, 1746-1837ושל פרדיך פרבל (Proebel, 1782-1852) מחנך גרמני ומייסד גן=הילדים, תרמו להתפתחות מושג "אמהות רוחנית". בבסיס תורות אלה עומדת האמונה בחשיבותו של טיפוח הילד ובתפקידה המרכזי של האם לא רק בטיפול פיזי בילדים אלא גם בחינוכם החברתי והמוסרי ולכן האמינו כי ילדים זקוקים לנשים משכילות שיגדלו אותם.

הנשים קיבלו בברכה את ההכרה בכוח השפעתן על אישיות הילד ועל רווחתו הפיזית. אמהות ודאגה לילדים נעשו כלי לקידום תדמיתן העצמית החיובית של נשים ופתח ליצירת מקצוע נשי חדש - הגננת. הנשים אשר החלו לעבוד כגננות ברוח גן-הילדים של פרבל, יצרו מהפכה חינוכית לא רק בחינוך ילדים אלא גם בכל הקשור להשכלתן של נשים. תוכניות הלימודים להכשרת גננות היו מקיפות מאוד וכללו הכשרה פדגוגית על-פי תורתו של פרבל, בנוסף ללימודי מדע ופילוסופיה ובכך העניקו לנשים הזדמנות לרכוש השכלה גבוהה.

המוסד המרכזי שהכשיר גננות והפיץ את מושג "האמהות הרוחנית" היה הסמינר לגננות "פסטלוצי-פרובל האוז" בברלין שנוסד ב-1873 בידי הנרייטה שרדר-בריימן (Scharder-Breymann), אחייניתו של פרובל. סמינר זה התבסס על גן-ילדים שנקרא בפיה "גן צמחי המרתף", משום שאספה אליו ילדים עניים אשר גדלו במרתפים החשוכים והעלובים של ברלין. לצד הגן התנהלה פנימייה לבנות, ששילבה לימודים ועבודה בגן. שרדר-בריימן ביקשה לפתור שתי בעיות חברתיות מרכזיות באמצעות הקמת הסמינר. הראשונה הייתה בעיית חוסר התעסוקה של בנות המעמד הבורגני. היא ראתה בחינוך ילדים מקצוע אשר יאפשר תעסוקה ופרנסה לאישה בתחום שבו מעמדה יהיה שווה למעמד הגברים. הבעיה השנייה הייתה חינוכם של ילדי הפועלים. לשם כך היא שאפה לפתח מוסד חינוכי אלטרנטיבי למוסדות החינוך שהיו מקובלים בתקופה, אשר יכיר בזכות הילד להיות ילד קטן, ישמור ככל האפשר את הספונטניות ויעניק לו אווירה ביתית. גן-הילדים שלה עמד בניגוד גמור למבנה מוסדות החינוך שהיו מקובלים באותה עת, שבהם מורה אחד היה ממונה על מאה תלמידים והיחסים ביניהם היו מקצועיים וקרים.

אמהות רוחנית בגן העברי

החל משנת 1906 הגיעו לארץ-ישראל גננות אשר רכשו את השכלתן במוסדות חינוך גרמניים, רובן בוגרות "פסטלוצי-פרבל האוז" ויצרו מהפכה בגן העברי: הן עבדו בגנים בבוקר ובערב הדריכו את הגננות שכבר עבדו בגנים.

עד אז מוקם הגן בתוך בית-הספר והיה מעין "מכינה" לבית-הספר. מטרתו הייתה ללמד את השפה העברית, שלא הייתה שפת האם של רוב הילדים באותה עת. בעיצובו הפנימי דמה הגן לכיתת לימוד. היו בו שולחנות וספסלים, קתדרה למורה ועליה שולחן וכיסא גדולים וכן לוח וגיר. גם הלימודים התנהלו בדומה לאלה שבבית-הספר: השיעורים התחילו והסתיימו על-פי צלצול פעמון, היו הפסקות קצרות בין השיעורים והייתה תוכנית לימודים שנקבעה מראש. המורים הם שקבעו את תוכנית הלימודים לגן והיו מעורבים בכל הנעשה בו.

הגננות המוסמכות, שהגיעו עם הכשרה פדגוגית וביטחון עצמי רב, יצאו נגד השיטות שהיו נהוגות בגנים. הן דרשו להפריד את הגן מבית-הספר, להוציא את הילדים פיזית ומנטלית מאווירת מוסד זה וכן להשתחרר מפיקוחם של המורים על הגננות. כלומר, לבטל את תוכנית הלימודים השנתית הקבועה ולהכניס במקומה את שיטת הנושא. שיטה זו הייתה מבוססת על בחירת נושא הקשור לסביבתו הטבעית של הילד, מתוך עולם החי והצומח, עונות השנה ותופעות טבע של ארץ-ישראל. הילדים ילמדו להכיר את הנושא, כך דרשו הגננות, באמצעות מפגש בלתי אמצעי עמו, ידברו עליו, יציירו, יגזרו וידביקו. בנוסף לכך, טענו, יש להפסיק את השימוש בשפת הוראה הדומה לשפת בית-הספר ובמקום זאת לשוחח עם הילד באופן טבעי, כמו במשפחה. מכאן שגם סידור הכיתה היה צריך להשתנות. במקום שולחנות וספסלים ארוכים שעליהם ישבו כמה ילדים, הן דרשו להושיב כל ילד על כסא משלו ואת השולחנות לסדר בריבוע, כך שהילדים יישבו בקבוצות סביב השולחן והגננות תוכלנה לשבת עם הילדים. שינוי חשוב נוסף שתבעו נגע לקישוט הגן: על הקירות הן ביקשו לתלות תמונות מחיי הילדים או מחיי בעלי-חיים קרובים ולהניח על החלונות עציצים.

ברוח הכשרתן, שאפו הגננות להחדיר לגן גם ניקיון והיגיינה; הן ביקשו להוסיף לגן כיורים וברזים לשימושם של הילדים וכן ללמד אותם לנקות את הגן, את הרהיטים ואת הצעצועים, לכבס את בגדי הבובות וכדומה, ממש כפי שמנקים את הבית. רעיון זה הדריכן גם כאשר ביקשו שארוחות הילדים יבושלו בגן, בשיתוף עם הילדים. הילדים אמורים היו לטפל גם בבעלי-החיים שהיו בגן, בגינה ובצמחי הבית.

במקביל, פעלו הגננות להדגשת ייחודיות המקצוע: הן יזמו הקמת סמינר מיוחד לגננות, בהדגישן כי מדובר בתחום מקצועי העומד בפני עצמו והשונה ממקצוע המורה ומשום כך גם דורש הכשרה מיוחדת. בטענה זו קיימת, למעשה, תביעה לעצמאות ולהסרת הפיקוח של המורים מעליהן.

 

הגננת – אישה הנלחמת על זכויותיה ומעמדה

המאבק המקצועי של הגננות הראשונות, עד למלחמת-העולם הראשונה, התמקד בהגדרת הגננת כבעלת מקצוע המחייב הכשרה פדגוגית מיוחדת. מאבק זה זכה להצלחה – הגנים שהיו צמודים לבתי-הספר עברו בהדרגה למבנים נפרדים; הוסר הפיקוח של המורים על הגננות והן זכו לאוטונומיה פדגוגית. הסתדרות המורים החליטה כי רק גננות מוסמכות יוכלו לעבוד בגנים ואכן כבר ב-1911 נפתחו קורסים לגננות בירושלים ואלה הפכו ב-1913 לסמינר עברי לגננות.

יחד עם זאת, הסתדרות המורים לא הסכימה להכיר בגננת כבעלת מעמד שווה למורה: שכרה היה נמוך מזה של המורה, תנאי הקבלה ללימודי ההכשרה של הגננות היו קלים מאלה של המורה ומשך הכשרתה היה קצר יותר. כך הנציחו את מעמדה הנחות של הגננת בהשוואה לזה של המורה. חשוב לציין כי רוב המורים באותה תקופה היו גברים והסתדרות המורים נשלטה באופן מוחלט על-ידי גברים בעוד שכל הגננות היו נשים.

הגננות שהתקבלו כחברות שוות זכויות להסתדרות המורים התאספו ב-1913 בפעם הראשונה בנפרד. מטרת האספה הייתה "להתארגן ולבחור מתוכן מישהו שיעמוד על המשמר למען הגן". הן החליטו להקים מסגרת משלהן כדי לדון בעניינים הקשורים לגן משום שבאספות המורים סרבו המורים לדון בנושא הגן ובעיותיו. אולם בלחץ יושב ראש הסתדרות המורים נפלה הצעה זו.

בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה החריפו היחסים בין הגננות למורים. התנאים החדשים שנוצרו לאחר המלחמה (גלי עלייה שהביאו לגידול מתמיד במספר הילדים, הפניית מירב המשאבים הכספיים להתיישבות והעברת האחריות למימון החינוך מהתנועה הציונית העולמית להנהגת היישוב בארץ) גרמו לכך שמערכת החינוך העברית סבלה ממחסור כספי חמור. בכל הדיונים שהתנהלו באותה תקופה סביב חלוקת התקציב המתכווץ פעם אחר פעם וכאשר היה ברור כי המצב מחייב סגירת כיתות, נתנה הסתדרות המורים את הסכמתה לקיצוץ בכיתות הגן והעדיפה לשמור על שלמות כיתות בתי-הספר ועל הסמינרים.

נטל החזקת גני-הילדים נפל על ההורים, רשויות מקומיות, ועדי מושבות וכפרים ובהתיישבות העובדת - על ועדת התרבות של ההסתדרות. בעיה קשה התעוררה בערים המעורבות: ירושלים, חיפה, טבריה וצפת, שבהן התרכזה אוכלוסיית מצוקה, בעיקר של בני עדות המזרח. במקומות אלה סייעו ארגוני צדקה וארגוני נשים מתנדבות בפתיחת גני-ילדים ומעונות יום לאוכלוסיות מצוקה, אולם רק כ-20% מהילדים בגילאים המתאימים זכו ללמוד בגן.

ב-1919, לאחר שהגננות חשו כי המורים אינם דואגים מספיק לענייניהן, הן החליטו להקים את התאחדות הגננות כקבוצת עבודה וכקבוצת לחץ בתוך הסתדרות המורים למורת רוחם של ראשיה. פורסם כי מטרת ההתארגנות היא (על-פי סדר זה): "א. השתלמות מקצועית לגננות. ב. שיפור המצב הכלכלי של החברות. ג. הפצת רעיון הגן ונחיצותו. ד. יצירת ספרות לגיל הרך ברוח הלאום". צעד נוסף של הגננות היה הקמת עיתון פדגוגי משלהן, אשר ידון בבעיות הגן ויספק לחברות הארגון ידע מקצועי – עיוני ומעשי - שלא קיבל, לדעתן, ביטוי מספיק בעיתון המורים הקיים. דרישה אחרת של הגננות הייתה לשתף את הנציגות שלהן כחברות בכל המוסדות של הסתדרות המורים כדי לשמור על ענייני הגן והגננות.

אולם, מאחר וראשי הסתדרות המורים לא עמדו לימין הגננות בשמירה על הגן בדיונים על הקיצוצים בתקציב והמשיכו להתנגד להשוואת מעמד הגננת ושכרה לאלו של המורה, הן החליטו ב-1928 (אלול תרפ"ז) לפרוש מארגון המורים ולהקים לעצמן ארגון עצמאי. רק בשנת 1950, לאחר קום המדינה, שבו והתאחדו שני הארגונים.

 

התאחדות הגננות כארגון מקצועי עצמאי

בשנת 1933, כאשר האחריות על החינוך העברי בארץ עברה מההנהלה הציונית העולמית להנהגה המקומית, החליטו ראשי היישוב להוציא את רשת הגנים מחוץ למערכת הממומנת על-ידי הציבור. הגננות איבדו את שארית התמיכה הכלכלית המעטה שעוד ניתנה ומעמדן הפרופסיונלי הופקר.

אירועים אלה דחפו את הגננות לעסוק ביתר אינטנסיביות בפיתוחו ובביצורו של ארגונן – הגוף היחיד אשר ניסה לשמור על מעמדן המקצועי וזכויות העובד שלהן. במשך כל תקופת המנדט פעלו משרדי התאחדות הגננות בצורה מסודרת: בתחילה שכרה ההתאחדות חדר ואחר-כך רכשה משרד בבית המורה בעיר. נשכרה פקידה קבועה ונפתחה לשכה שקיבלה קהל מדי יום בין השעות 19-17. הלשכה עזרה לגננות למצוא עבודה ביישובים שונים ברחבי הארץ ולגננות העולות העניקה עצות שונות. "אינפורמציה נכונה והסברת פנים. כל זה השפיע על החברות וקירב אותן להתאחדות", העידה אחת הגננות.

ראשי ההתאחדות הקדישו עבודה רבה לנושאים הקשורים לפיתוח הידע המקצועי ולבניית הקוד האתי של הגננת. על-פי קוד זה, נוסף על העבודה החינוכית השוטפת של הגננת, היא צריכה לדאוג להחזקה נאותה של הגן, לתקציב השוטף שלו, לטיפולים הרפואיים הדרושים לילדים, ליצור קשר רצוף עם ההורים וכן להשתתף בהשתלמויות ובאספות של גננות הדנות בשאלות פדגוגיות וארגוניות כאחת.

כל שנה התקיימה ועידה ארצית של התאחדות הגננות, שבה נפגשו נציגות הסניפים השונים בארץ ודנו בעניינים פרופסיונליים שונים שעמדו על הפרק באותה עת. הוקמו ועדות שונות. אחת הוועדות הראשונות הייתה ועדת החוקה. תפקידה היה לנסח חוקה להתאחדות הגננות ולהקים בית-דין ארצי וועדת ערעורים לחברות.

חלק חשוב מהצלחתה של התאחדות הגננות בגיוס חברות יש לזקוף לפעילותה התרבותית שהייתה מכוונת להעשרה ולהעמקת הידע המקצועי של הגננות. השכלת הגננת נתפסה על-ידי התאחדות הגננות כאחד הנושאים החשובים, הן כדי למנוע כניסת נשים ללא השכלה מתאימה למקצוע, והן כדי לזכות בסטטוס חברתי גבוה יותר. הפעילות התרבותית התרכזה סביב ההוצאה לאור של "הד-הגן" ו"גיליונות" (חוברות עזר להפעלת הילדים בגן), כנסים פדגוגיים והשתלמויות בנושאים מגוונים וכן הקמה והפעלה של ספריית עיון והשאלה של ספרות מקצועית.

"הד הגן" – כבר בראשית מאבקן החליטו הגננות להקים עיתון פדגוגי משלהן. בתחילה כונה העיתון בשם "גננו" והחוברת הראשונה הופיעה ב-1919 (אב תרע"ט). כדי לממן את הוצאת העיתון, הן חייבו את כל החברות לחתום על מנוי לשנה וחצי וכן הקימו קרן ראשונית. אולם זו לא הספיקה והן נאלצו לקחת הלוואה מן הבנק. בשל סיבה זו, לא התפרסם העיתון באופן סדיר. אבל לאחר שפרשו סופית מהסתדרות המורים וגבו בעצמן את דמי החבר, הצליחו, החל משנת תרצ"ה (1935), לממש את שאיפתן ולהוציא לאור שש חוברות בשנה באופן סדיר. הוצאתו לאור של עיתון גננות נתפסה על ידן, חברות מן השורה ומנהיגות כאחת, כפעילות החשובה ביותר של ההתאחדות וזכתה להערכה רבה. התאחדות הגננות התמידה בפרסום העיתון למרות הקשיים הכספיים והבירוקרטיים שהתעוררו. בשנת 1939 הודיעה ממשלת המנדט כי על הגננות לקבל אישור מיוחד להוצאת העיתון והן נאלצו לנהל משא ומתן במשך שלושה חודשים עד שזכו לאישור המיוחל. בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה, הטילה ממשלת המנדט מכסות על השימוש בנייר. התאחדות הגננות נאלצה שוב לשאת ולתת עם השלטונות ורק לאחר דיונים מייגעים קיבלה כמות מצומצמת של נייר באיכות ירודה. לכן חוברות תש"ב של "הד-הגן" פורסמו במתכונת מצומצמת ופחות מהודרת מהמקובל בשנים הקודמות, אבל עצם הפרסום הרצוף של העיתון נחשב להישג גדול.

בנוסף ל"הד הגן" פירסמה התאחדות הגננות גם את "גיליונות". היו אלה חוברות שבהן התפרסמו סיפורים, שירים, דקלומים וחידות בנושאים שונים שהיו לעזר רב לגננות. משנת 1934 ועד 1939 הן הופיעו כחוברות נפרדות ואחר-כך ראו אור כנספח ל"הד הגן". גם מורות רבות השתמשו ב"גיליונות" כחומר עזר להוראה בכיתות א'-ב' של בית-הספר העממי. ל"הד הגן" ול"גיליונות" היה ביקוש רב גם בחו"ל והם נשלחו לגננות העבריות בעיקר בליטא, פולין וארצות-הברית.

כינוסים פדגוגיים – במשך התקופה הצליחה התאחדות הגננות לארגן שבעה כינוסים פדגוגיים אשר דנו בשאלות חינוכיות אקטואליות. כך, למשל, סיסמת הכינוס הרביעי, שהתקיים ב-1936, הייתה: "חנוך לנער על-פי דרכו". הנושאים שנידונו היו "הלשון בגן מבחינה מעשית, חברותית ואסתטית", "היצירה והמשחק בגן", "יסודות החינוך הריתמי" ו"הקרן הקיימת בגן-הילדים". הכינוס החמישי התקיים בקיץ 1941 ועסק בקשר שבין גן-הילדים לבית-הספר. מומחים הרצו בפני גננות בנושאים הקשורים במעבר מגן-הילדים אל בית-הספר והתנהלו דיונים בהשתתפות הקהל. הכינוס השביעי, בספטמבר 1945, עסק בספרות ילדים. את הרצאת הפתיחה נשאה המשוררת לאה גולדברג ונחום גוטמן דיבר על "ציור אילוסטרטיבי". הרצאות נוספות שהושמעו עסקו בנושאי סיפורי התורה ואגדה מודרנית לילדים.

השתלמויות – חשיבותן של השתלמויות מקצועיות לגננות הוכרה על-ידי התאחדות הגננות והפיקוח של מחלקת החינוך גם יחד. בתחילה הסכימו הכול כי זהו תפקידו של הפיקוח, אולם אוזלת ידם של שני המפקחים הראשונים מטעם מחלקת החינוך – י' הלפרין וא' אלתרמן – בארגון השתלמויות כאלה הביאה את התאחדות הגננות לפתח יוזמה משלה. התקיימו פגישות בודדות בנושאים שונים וגם קורסים ארוכים.

כאשר בשנת תרצ"ו (1936) קיבלה ד"ר שרה פאיאנס-גליק את משרת המפקחת על הגנים, החלה גם היא לארגן השתלמויות לגננות. בתחילה אירגנו ההשתלמויות במשותף עם התאחדות הגננות, אבל בשנים שלאחר-מכן סירבה המפקחת להמשיך בשיתוף הפעולה וטענה כי זהו תפקידו של הפיקוח. הגננות, אשר בתחילה נאלצו מחוסר ברירה לארגן השתלמויות, לא היו מוכנות עתה לוותר על תפקיד זה. הן ראו בהשתלמויות שירות חשוב הניתן לחברות ההתאחדות ואמצעי פיתוי לגננות נוספות המוצאות עניין בהן להצטרף לארגונן. מאחר וההשתתפות בשיעורים ובקורסים נמנעה מחברות שלא שילמו בזמן את המסים להתאחדות הפכו השתלמויות אלה גם לכלי יעיל לגביית מסי חבר.

העימות על רקע זה בין התאחדות הגננות לבין הפיקוח הביא בתחילה לקרע בין שני הגופים. אולם התאחדות הגננות לא ויתרה והמשיכה לארגן השתלמויות במקביל לאלה של הפיקוח. בסופו של דבר, המפקחת על הגנים השלימה עם קיום ההשתלמויות הללו ואפילו הסכימה להשתתף בהן באופן אישי ולהרצות בפני הגננות בנושאים שונים.

ההשתלמויות לא התמקדו רק בענייני הגן וחינוך ילדים, אלא נשאו אופי תרבותי רחב יותר – כמו חוג לתנ"ך, ידיעת מולדת, חוג לתזמורת כלי הקשה ושיעורים בעזרה ראשונה. בשנות הארבעים יצרה התאחדות הגננות קשר עם "הדסה" ועם המחלקה לחינוך גופני ויחד אירגנו השתלמויות גם בנושאי בריאות הגוף והיגיינה.

ספרייה פדגוגית - במסגרת המאמצים להדגשת חשיבות הידע המקצועי הספציפי הדרוש לגננות, יזמה התאחדות הגננות הקמת ספרייה מקצועית לעיון ולהשאלה לגננות. הוקמו שתי ספריות – אחת, שהייתה נודדת בין היישובים השונים בארץ והשנייה בבית המורה בתל-אביב. מלבד הספרות הפדגוגית העברית של התקופה (החינוך, הד החינוך ואורים) הכילה הספרייה גם עיתונות מקצועית בשפות אנגלית, גרמנית ורוסית. במשך הזמן התרחבה הספרייה וכללה גם ספרייה מוסיקלית, ספרייה לילדים וספרייה לתיאטרון ואמנות.

 

כארגון מקצועי ניסתה התאחדות הגננות לעזור לחברות גם בנושאי שכר, אבל המציאות באותה עת הייתה קשה מאוד: השכר ותנאי העבודה היו נתונים לשרירות לבם של המעסיקים. שכר שונה שולם במקומות שונים: היו מקרים של הורדות שכר ואפילו של הלנת שכר. כך, למשל, בשנת תרצ"ח (1938) הגננות לא קיבלו משכורת במשך שבעה חודשים. לא אחת פוטרו גננות מוסמכות והוחלפו בנערות צעירות ללא הכשרה, כדי לחסוך בהוצאות. גם הסטנדרטים שגובשו לגבי מבנים המתאימים לגן, הציוד, המשחקים או מספר הילדים בכיתה הופרו תדירות.

התאחדות הגננות ניסתה אמנם לטפל בתלונות שונות של גננות כנגד המעסיקים, בעיקר בענייני שכר ותוספות שכר, כגון תוספת ותק, אבל כל שיכלה היה להוציא מכתבי מחאה למעסיקים.

מיעוט גני-הילדים הציבוריים הביא להתפתחותה של רשת גני-ילדים פרטיים, בעיקר בערים. הגנים הפרטיים נוהלו אמנם בידי גננות מוסמכות, אולם לצדם הופיעו גנים וגנונים שונים שנוהלו בידי נשים חסרות השכלה מתאימה. גם במקרים כאלה קצרה ידה של ההתאחדות מלהושיע.

 

התאחדות הגננות והסתדרות המורים

הגננות הצליחו להקים ארגון מקצועי מרשים (בתרצ"ו 1936, נמנו 345 חברות בארגון). על כך תעיד העובדה כי מאז פרישתן מהסתדרות המורים ועד לקום המדינה הן ניהלו משא ומתן עם ארגון זה על חזרתן אליו. הסתדרות המורים גילתה עניין רב ועשתה מאמצים רבים כדי למשוך אליה חזרה את הגננות. ראשי הסתדרות המורים מחלו על כבודם והודו, לא פעם ולא פעמיים, כי טעות גדולה נעשתה כאשר ההסתדרות הפקירה את הגנים והבטיחו כי טעות זו לא תישנה. כדי להוכיח את כנות כוונתה עמדה הסתדרות המורים במקרים אחדים לימין הגננות, שלחה מכתבים להנהלת מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ופירסמה תזכירים והצהרות תומכות, כולם בנושא מאבקן של הגננות למען החזרת הגנים לרשת הלאומית ותמיכה כלכלית בגנים שבשכונות המצוקה שבערים. כמו כן, הם היו מוכנים להכיר בהתאחדות הגננות כגוף עצמאי שיפעל בתוך הסתדרות המורים והבטיחו כי האיחוד לא יפגע בפעילותה העצמאית של ההתאחדות ולא יביא להזנחת והגן והגננת. הנימוקים לאיחוד המחודש היו פעילות יעילה יותר למען האינטרסים המשותפים של עובדי ההוראה ולמען הטבת מצבה של מערכת החינוך.

ראשי התאחדות הגננות המליצו בפני החברות להצטרף בתנאים אלה להסתדרות המורים, בעיקר משום שחשבו כי איחוד עם הסתדרות המורים, שהייתה ארגון גדול וחזק יותר, יחזק את הגננות ויקדם את ענייניהן. אולם רוב החברות מהשורה התנגדו. תחושות העלבון וצלקות הבגידה היו טריות. ובכל תקופת המנדט לא הצליחו הגננות והמורים להגיע לידי הסכמה על אופן האיחוד ועל צורת התפקוד של שני הארגונים.

תפיסת הזהות העצמית של הגננות כנשים הנלחמות על זכויותיהן ומקומן בחברה באה לידי ביטוי בדיונים הפנימיים שהתנהלו בנושא זה בוועידות הארציות השונות של התאחדות הגננות. הגננות היו מונעות על-ידי החשש לאבד את העצמאות שהעניקה להן תחושה של כוח. מעניינת במיוחד הטרמינולוגיה שבה הן השתמשו. כאשר טובה חסקינה, שעמדה בראש ההתאחדות, ניסתה להמליץ על האיחוד באפריל 1936 היא אמרה בין היתר: "לא מתוך חולשה, להפך, דווקא משום שהנני מרגישה את התאחדותנו ככוח איתן ודי רפרזנטטיבי כלפי פנים וכלפי חוץ, דווקא משום כך יש לנו היכולת להתאחד".

להלן כמה מתגובות החברות באותו דיון:

· הארגון שלנו נתחזק על-ידי כך ונוצרה משמעת, מסורת (...). במרכז החדש לא יוכל להיווצר הטיפול האינדיבידואלי.

· כשניכנס להסתדרות המורים תאלם הגננת, לא תדבר ולא תלחם.

· עלינו לבוא בדרישה של שיווי זכויות בתוך ענייני הסתדרות המורים (...). מספרנו גדול וגם מבחינה רוחנית גדלנו והתפתחנו. המורים לא יימנעו מלהגן עלינו, אבל בשעה שנבוא אליהם נבטל את עצמיותנו (...). מספרנו אנו 350 ומספרם הם 1,500. אנו עלולות להיפך לכדור משחק בידיהם ויש לחשוש שזה גם יחליש את כוחנו ואת מרצנו. מלבד זה, המיעוט נמצא תמיד מקופח.

· דווקא בשעת התפתחותה של הסתדרותנו, גדל מספר הכיתות והחברות. ובשעה שהארגון של הגננות הפרטיות הולך ומתגבש – למה לנו שידוך זה? (...) אין אנו עדיין חזקות למדי שנוכל להשפיע עליהם. אין לדרוש מהם שיגנו עלינו בראשונה. למה לנו להיות טפילות על גבי הסתדרות המורים החזקה?

· יש לערוך חוקה שלפיה לא ישלוט הרוב על המיעוט (...). אנחנו רוצות לקבל ולא רק לתת. נרצה להבטיח את עצמנו, שיהיה שיווי זכויות. בלי תנאים לא נוכל להיכנס.

כוח, עצמאות, פעילות, שמירה על אינטרסים נתפסו כמושגים חיוביים אשר מאפיינים את פעילות הגננות בזכות הארגון המקצועי שהקימו.

 

שנות הארבעים היו שנים קשות גם למורים: תקציבי החינוך קוצצו ושכר המורים קוצץ או לא שולם במשך חודשים רבים. הסתדרות המורים ניסתה להיאבק ואפילו השתמשה לראשונה בנשק השביתה, אבל ללא הצלחה מרובה. לגננות התברר כי הסתדרות המורים איננה חזקה כפי שחשבו קודם-לכן. הגננות גם לא הסכימו לקבל את רעיון השביתה ולא היו מוכנות לשתף פעולה עם המורים בנושא זה. טובה חסקינה, ראש התאחדות הגננות, שתמכה כל השנים באיחוד עם הסתדרות המורים, חזרה בה. במועצת התאחדות הגננות שהתקיימה בתמוז ת"ש אמרה: "אנו רוצים בשנים האחרונות לבקש הגנה, ניסינו עם הסתדרות המורים ועלינו להבין שאיננה יכולה בשעה קשה זו לעצמה לבוא לעזרתנו".

 

סיכום

מאבקה של התאחדות הגננות למען "הגן והגננת", כפי שניסחה זאת טובה חסקינה, נמשך כארבעים שנה – עד להקמת המדינה וחקיקת חוקי החינוך של מדינת ישראל. המאבק, בתנאים הכמעט בלתי אפשריים של תקופת מנדט, נישא על כתפי גננות ותיקות וצעירות אשר נחשפו לרעיונות של "אמהות רוחנית" והוא מציג בפנינו ציבור פעיל של נשים שהיה בעל דימוי עצמי גבוה, נשען על הכשרתו המקצועית ועצמאותו הפדגוגית. ציבור הרואה עצמו מקופח ויש לו כוונה נחושה לשנות מצב זה.

התאחדות הגננות – שהצלחתה הייתה בעיקר בנושאים התרבותיים – הפכה מקור לכוח ולהערכה עצמית חיובית של הגננות. אנו עדים לתהליך שהתחיל בשאיפה של הגננות לזכות בכבוד, בהכרה ובתחושה של גאווה בעבודתן, תהליך שדחף אותן להקים ארגון מקצועי ובהמשך, לאחר הקמת הארגון, עצם הקמתו ופעילותו האינטנסיבית הזינה את תחושות הגאווה המקצועית וההערכה העצמית של הגננת.

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד