תרצה קטינקא - גננת, מורה לתורת
תרצה קטינקא - גננת, מורה לתורת

 

 

תרצה קטינקא

גננת, מורה לתורת הגן

1890-1965

תרצה קטינקא היתה מורה לתורת הגן ומדריכה פדגוגית בסמינר לוינסקי בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

במקביל היתה גננת ומנהלת "גן-השחר" בתל-אביב, גן בן ארבע כיתות, שעבדו בו גננות ותיקות ומנוסות: יפה אלחנני, מרים אסף ולאה קומרוב. בגן הזה גם התאמנו תלמידות הסמינר בעבודה המעשית.

לפני חדשים מספר, קבלתי, באמצעות בִּתהּ הגר, מספר דפים מודפסים המספרים את סיפור חייה המקצועיים בארץ-ישראל, בתל-אביב של ראשית המאה ה-20 והלאה.

הדברים נאמרו, ככל הנראה, על-ידי תרצה קטינקא - בישיבה או במפגש כל שהוא.

החלטנו לפרסם את הדברים ככתבם וכלשונם, לכבוד מאה שנות ההסתדרות ולכבוד האמהות המייסדות של גן-הילדים העברי בארץ-ישראל.

 

זכרונות מימים קדומים

החלטתי, כל עבודה אעשה, רק לא להיות גננת

באתי ארצה כנערה צעירה מאוד בעלייה השנייה. עברית למדתי ברוסיה, אולם לדבר בה לא ידעתי. מר שרתוק, סבא של משה שרת קרוב משפחה, אשר טיפל במשפחתנו בעלותנו (כי אבי נפטר ימים מספר לפני צאתנו מרוסיה בדרך ארצה) כאב מסור, יעץ לי לבקר בגן-ילדים, שם אלמד את הדיבור. ביקרתי בגן אחד שלגננת היה שם תהילה. כל היום היו שרים בו (ואיזה שירים: הילדים לא הבינו מלה; לוין קיפניס עוד לא היה אז בארץ), שרים, רוקדים, מתעמלים הכל לפי הוראות הגננת, כי היא היתה המרכז והילדים היו מחקים אותה. המשחק, העבודה - הכל אוטומטי לפי תנועות הגננת. ואז החלטתי: כל עבודה אעשה, רק לא להיות גננת. מפקחי הגן היו דוד ילין ופרס. מר שרתוק, שהיה ידידם של המפקחים, ביקש אותם לבקר בגן ולראותי שם אם אוכל להכנס כגננת לגן. לאחר ביקור של שעתיים בקירוב הם יצאו בהחלטה כי אין אני מתאימה למקצוע הזה, כי איני רוקדת ואיני שרה. בזמן שהותם בגן ישבתי והסתכלתי בריקודים כמוהם ומתוך זה הוציאו מסקנה.

קיבלתי את העבודה, ללמד תפירה בבית-ספר לבנות

רכשתי את הדיבור העברי. הייתי זקוקה לפרנסה. בהמלצת מר שרתוק הכניס אותי אפרים כהן, ראש החינוך של חברת "עזרה" הגרמנית, לבית-ספר לבנות ללמד תפירה; לימדה שם מורה שגילה היה כפול מגילי. היא לימדה תפירה - תפרים שונים, ישרים, כפולים, תיקון גרביים וכו'. הכל היה על חתיכות בד, שלאחר גמר העבודה היו זורקות את הבד לפח. יעץ לי אפרים כהן לבוא לאיזה זמן להסתכל בכיתה. הרעש שם של הבנות היה נורא והמורה עזבה את הכיתה מחוסר יכולת לשלוט בה.

קיבלתי את העבודה, אולם קשרתי את כל התפרים השונים עם צרכי ביתם; הילדות היו מביאות כותנות, גרביים ומלבושים לתקן, היו מעוניינות לעשות את המלאכה יפה ולהביא לאמא את הדברים המתוקנים. הייתה מטרה מעניינת להן. זכורתני, כי באחד הימים חלה מורה בכיתה אחרת וביקשו ממני לצרף את הבנות לכיתה. אמרתי להן להביא חומר לתיקונים מן הבית ובכיתה היו לי 70 בנות. באותו יום בא אפרים כהן, המנהל הראשי של "עזרה", לבקר בבית=-הספר. נכנס לכיתתי. כיצד את מכניסה שקט כזה? פשוט מאוד, אמרתי, יש להן מטרה ועניין. שני הדברים גורמים לעבודה בשקט. יש כאן גם הקשר עם הבית. האמהות היו מאושרות יחד עם הבנות.

נסעתי לברלין, ללמוד להיות מורה, וחזרתי גננת מדופלמת

רציתי להיות מורה; הסמינר של "עזרה" היחידי בארץ אז היה רק לבנים. מנהלת בית-הספר לבנות שבו עבדתי, גרמנייה, יעצה לי לנסוע לברלין ללמוד בסמינר למורות שהיא למדה בו. קיבלוני שם ובשבוע הראשון ללימודים לימדו אותנו ראשית קריאה, כתיבה וחשבון. לא דיברו על הילד, על דרכי התפתחותו ועל יכולתו, דיברו רק כיצד להכניס לראשו את הלימוד. לא מצא חן בעיני ועזבתי את הסמינר.

נפגשתי עם חברה שלי מרוסיה שלמדה בברלין בפסטלוצי פרבלהאוז, סמינר לגננות ידוע. סיפרה לי על העבודה והלימודים שם. במשך שנתיים למדתי בו וחזרתי גננת מדופלמת, מוזמנת על-ידי "עזרה" לגן הראשון בתל-אביב.

גננת בגן הראשון בתל-אביב

עיריית תל=אביב לא הייתה קיימת אז, כי אם ועד תל-אביב. בין הוועד היו חברים שעסקו בענייני החינוך: בצלאל יפה, יחזקאל דנין ויעקב שלוש. בבואי לתל-אביב בא הוועד הזה לביתי וקיבלוני בשמחה רבה. הגן, היה בבית קטן על גבעת חול לא רחוק מקולנוע "עדן", היו בו שלוש כיתות. בכיתה אחת עבדה אשה שמימיה לא ידעה מהו גן, אלא נכנסה לעבוד בו מתוך חוסר מקור פרנסה אחר, כקרובה לאחד מאנשי הוועד. הגננת השנייה למדה את המקצוע מתוך הסתכלות בגן שבו עבדה גננת ללא הכנה מקצועית. הילדים בגן הזה היו מבתי פני העיר: בני לבונטין, בני מורי הגמנסיה - יזהר הררי היה תלמידי ועוד כאלה. לאחר זמן קצר פרצה המלחמה הראשונה וגורשנו מתל-אביב.

עם גמר המלחמה חזרנו לתל-אביב וחזרתי לעבודה. גיל הילדים בגן היה 6-3 ושעות הגן - משמונה עד 12 ומשתיים עד ארבע. ילדים אחדים היו נשארים בגן גם בשעות הצהריים ואחת הגננות הייתה נשארת לפי התור עם הילדים, כמובן בלי כל תוספת תשלום.

סידרנו גן לילדי עולים מתימן

בימים ההם הייתה עלייה מתימן אשר יבניאלי הביא אותם על גבי גמלים. האמהות היו יוצאות לעבודה בבתים והילדים היו נשארים בחוץ והייתי רואה אותם מפשפשים בפחי הזבל ואוכלים מכל מה שמצאו שם. על הגן לא ידעו ההורים ולא היה כזה בסביבתם. באתי אל בצלאל יפה ואמרתי לו שעלינו לדאוג לילדים. מסר לי למצוא דירה לסדר גן עבורם. מצאתי דירה, הזמנתי שתי גננות וסידרנו את הגן. כל זה נעשה מחוץ לעבודה בגן וללא תשלום נוסף. אני רוצה כאן להדגיש על היחס אל הילד ולא רק מצדי אלא מצד רוב הגננות אז. פתחנו את הגן ועברתי לעבוד בו. אספנו ילדים מן הרחוב אמרנו לילדים להביא את האמהות. כאשר שאלנו אמא: בן כמה הילד שלך? ענתה: או, קטיר סנה - בן שנים רבות. האימהות לא ידעו את הגיל. אנו קבענו בעצמנו. הילדים היו מלוכלכים, ראשיהם מלאים כינים, פניהם רזים וחיוורים, בגדיהם קרועים ומלוכלכים, והלכו יחפים בגשם ובקור. כאלה קיבלנו אותם והתחילה העבודה.

בראש וראשונה סידרנו דוד לחימום מים וכל ילד קיבל אמבטיה חמה לשבוע, אבל הכינים בראש לא פסקו. הילד שלי הקטן בבית נתמלא ראשו כינים, למרות שהייתי מחליפה את בגדי בשובי מן הגן לפני הכנסי אל הבית. והרופא אמר לי: כל עוד שלא תשחררי את ילדייך בגן מן הכינים, לא ישתחרר בנך מהן. לא ידענו איך לנקות את הראשים. הזמנו בוקר אחד סַפָּר והוא גילח את כל הראשים מבלי לשאול את ההורים ואחר-כך רחצנו אותם והם היו נקיים. למחרת בבוקר התפרץ אחד האבות, התנפל על הגננות, היכה אותן מכות רצח, קרע את בגדיהן וצרח: היו לי חמישה ילדים, כולם מתו ואמר לי מנבא עתידות כי יוולד לי ילד ואגדל את שערותיו כשמשון ורק לפני בר-מצוה אגזוז אותן ובני יאריך ימים. ומה עשיתן? הרגתן אותו. מה יכולנו להגיד לאב אומלל זה? אולם הילד לא מת, היה לו ראש נקי וצמחו לו תלתלים יפים. והיתה שאלת הבגדים. בזמן ההוא הופיעו נשות "הדסה" מאמריקה ונודע לי שהן הביאו בגדי ילדים. פניתי מיד אליהן והן נתנו את הבגדים היפים החדשים האמריקאיים. הלבשנו את הילדים אחרי אמבטיה שכל אחד קיבל והם הלכו הביתה כבני מלכים.

אני זוכרת עד היום את שמחתנו לראותם בכך מתוך יחס חם ואהבה לילד. למחרת חזרו לגן בבגדים המרופשים הישנים. ולאחר שחקרנו בדבר, נודע לנו כי ההורים מכרו את הבגדים היפים וחסל.

באתי ל"הדסה" וסיפרתי להם את צערנו הרב. הם הבינו את המצב ונתנו לנו בשנית בגדים לכל ילד. אולם היינו מלבישים אותם בבואם לגן ומפשיטים לפני לכתם הביתה וכביסת הבגדים סידרנו בגן. זהו זה. כזאת היתה העבודה אולם פניהם היו חיוורים ורזים. מטבח לילדים בגן ובבית-ספר לא היה. הילדים לא טעמו חלב. האוכל שלהם - לחם יבש עם חתיכות גבינה יבשה לכל היום.

בימים ההם חי בארץ-ישראל י"ל גולדברג והיה לו משק חלב סמוך לתל-אביב אינני זוכרת בדיוק איפה. באתי אל מר י"ל גולדברג והזמנתיו לבקר בגן. הוא התפלא: מה אני מבין בענייני הגן? אבל אני ביקשתי אותו לבוא והוא בא וראה את החיוורון והרזון שלהם וסיפרתי לו על הילדים, על ביתם ועל מצבם ומדי יום ביומו, בוקר בוקר, היה שולח  120 כוסות חלב חינם. והילדים שתו וגם ירקות ופירות שאז היו בזול השגתי חינם והילדים - פניהם התחילו לפרוח, קיבלו לחיים ורודות, קיבלו במשקל ויחד עם זה שמחת ילדות. כל זה נעשה להם מתוך אהבה אמיתית ויחס חם.

עבודה עם ההורים

וההורים נעשו חלק בלתי נפרד מן הגן. שיתפנו אותם בעבודה עד כמה שזמנם הרשה להם. ביקורי בית מצד הגננת, שיחות עם ההורים בבתים, ידענו אז לדבר ערבית עכשיו כבר שכחתי, הבאנו לילדים צעצועים הביתה שיהיה להם במה לשחק. היו לנו פגישות בגן עם קבוצות קטנות של הורים ולימדנו אותם כיצד לטפל בילד וכן גם את האבות, כי הם היו רגילים לצעוק עליהם, להכותם וכו'. סידרנו ערבים ללמוד דיבור עברי. סידרנו פעם בחודש מסיבה עם נגינה-קונצרט. הם - ההורים היו מתקשטים והיתה להם הרגשת חג. גם היו רוקדים את ריקודיהם מתימן. כל הדברים האלה קירבו את הגן לבית ואת הבית לגן - והעבודה היתה פורייה באמת. והבית נשתנה הרבה על-ידי כך.

ומה היתה שיטת העבודה במה העסקנו את הילדים?

כתלמידת פרבל נהגנו בשיטת הנושא ומכשירי פרבל מילאו את הגן. העבודה עם כל המכשירים וכל שאר העבודות נעשו על-ידי הדרכה מדויקת של הגננת. הילד לא היה חופשי בבחירה ולא במעשה. הגננת עמדה במרכז ולפי הוראותיה. הילד עשה את הפעולה צעד אחר צעד.

הוראות הבניין בקוביות הקטנטנות: "קח שתי קוביות מצד ימין ושתיים מצד שני וכו'. ועכשיו יש לך בית" בניין הבית לא נבע מתוך עניין מיוחד של הילד בו, אלא הגננת החליטה על כך. והציור אני זוכרת: לימדנו אותם לצייר קווים. קו ישר מאוזן דף שלם, אחר-כך קו באורך דף שלם ואחר-כך באלכסון מימין לשמאל ומשמאל לימין וכו'. כך נעשו העבודות לפי פרבל למרות שהתיאוריה שלו היא ההפך הגמור מן המעשה שלו.

והנושא: היה מתוכנן על-ידי הגננת מראשיתו עד סופו, מה ייעשה בכל שעה ביום. לזה היו קוראים "שיעור" ואם חפצת לבקר שיעור בעוד חודש בשעה עשר בבוקר מצאת את זה כתוב על קרטון לבן על הקיר בין כל השיעורים וזאת היתה עבודתנו. יכולתי לספר עוד ועוד, אולם יספיק הפעם. הרגשתי כי לא זו הדרך, הילד לומד באופן אוטומטי הרבה ויודע הרבה. אולם אנו יודעים כי אין זה עיקר בחינוך הרך. חסר היה לו החופש הדרוש לו לפתח כוחות נפשו, כוח היצירה, החיים האמוציונליים ועוד ועוד.

החלטתי לנסוע להשתלמות בבלגיה

היה שם בית-ספר גבוה לחינוך "לדקרולי". החלטתי לצאת לשנה. אוסישקין טיפל בנו. היתה אז שנת דוחק בגננות והוא צעק עלי: השתלמות, משתלמות - מה פתאום? את גננת טובה. אין כל צורך. ואם תצאי ארשום אותך ברשימה שחורה ולא נקבלך עוד לכשתשובי. לאחר שנה, יצאתי לאמריקה ללמוד. ולאחר שנים, אחרי סיום חוק לימודי בקולומביה ובפנסילבניה באוניברסיטאות, חזרתי הביתה וכמובן פני היו מועדות לגן וגם לסמינר הזמינוני.

מר עזריהו היה אז מפקח ראשי. הוא הזמינני ודיבר על לבי: למה לך ללכת אל הגן? עם השכלתך עתה הכנסי לבית-הספר. איזה עניין בגן? בבית-הספר תוכלי לעלות לכיתות הגבוהות, להנהלה ולפיקוח. והוא בשום אופן לא הבין כיצד אני רוצה לעבוד בגן עם ילדים קטנים. יש לי הרגשה שעד היום האנשים העומדים בראש החינוך אינם מבינים שהכנת הגננת צריכה להיות יסודית ורחבה ביותר, כי היא למעשה מניחה את היסוד לפיתוח אישיותו של הילד, שהוא עתיד העם והמדינה. ואני תמהה כאשר אני קוראת בעיתונים שכל כך הרבה מדובר על העלאת הרמה של בית-הספר היסודי, העל-סודי וכו', ואף במילה לא מזכירים את הגן. בארצות-הברית יש מדינות שבהן הדרכת הגננת נמשכת שנה יותר מזו של המורה בבית-ספר יסודי ואפילו משכורתה גבוהה יותר. אין אני מדברת על משכורת. אמנם היא איננה צריכה להיות נמוכה מזו של מורה בבית-ספר יסודי וההכנה צריכה להיות זהה ועל רמה לא פחות גבוהה מזו של המורה.

 

 

סוף דבר - אל אנשי העירייה

ומכיוון שכאן יושבים אנשי העירייה, רוצה אני להזכיר מקרה אחד מחיי הגננת בקשר עם משכורת. באחת משנות השלושים, איני זוכרת בדיוק את השנה, היה המצב הכספי קשה, הוועד הלאומי הוציא מן הרשת גנים והעירייה לא יכלה לכלכלם. הודיעו לנו, למרכז הגננות אז, שהעירייה עומדת לסגור 25 כיתות גן. אספנו את ציבור הגננות בעיר ולאחר דיון החלטנו פה אחד לוותר על 25% ממשכורתנו (ואז המשכורת לא הייתה גבוהה) ובלבד שלא תסגרנה הכיתות. הצלנו רק 19 כיתות, האחרות נסגרו והחלק ממשכורתנו, 25%, הורידו. כזה היה יחס הגננות אל הגן ואל הילד בימים ההם.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד