מה בין התינוק שהיית, לאיומי הט
מה בין התינוק שהיית, לאיומי הט

 

מה בין התינוק שהיית, לאיומי הטרור בחיינו?!!

 

על הקשר בין סגנון ההתקשרות לבין ההתמודדות עם לחץ פוליטי ביטחוני

שרה תאומים

בימים אלו, המלחמה במפרץ הסתיימה וארה"ב השתלטה על עירק ומחפשת את סדאם חוסיין, אווירת המלחמה מאחורינו, תחנות החלוקה לערכות מגן חזרו לפעילותן הרגילה, מפלס החרדה ירד ואנו חוזרים לשיגרת חיינו, אך במדינתנו הקטנה, רצופת מלחמות וטרור, העיסוק בהתמודדות עם הלחץ הביטחוני הוא חלק מענייני דיומא ומהשיגרה והשיח על פחדים וחרדות. כמחנכים, אנחנו נדרשים לשוחח על כך עם הילדים, להסביר, להרגיע, להכיל מיגוון רגשות, כאשר לנו עצמנו לא תמיד ברור מי ירגיע אותנו...

המורכבות הולכת וגדלה, כאשר אנו נתקלים במיגוון רחב של תגובות ובדפוסי התמודדות שונים ולעיתים הפוכים של אנשים שונים בסיטואציות דומות. מאליה עולה השאלה, מה גורם להבדלים שבינינו והאם ניתן לחזות מראש כיצד יגיב כל אחד מהסובבים אותנו. האם סגנון ההתמודדות עם הלחץ הביטחוני קשור במאפיינים אישיותיים?, האם ניתן לסווג טיפוסים שונים וסוגי תגובה מתאימים לכל אחד מהטיפוסים? שאלה זו העסיקה חוקרים רבים שניסו לתת הסברים להבדלים אלו באמצעות תיאוריות התפתחותיות ואחרות.

אחת התיאוריות המרכזיות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית היא תיאוריית ההתקשרות, הידועה בשמה הלועזי, תיאוריית ה=Attachment. במאמר זה, ברצוני להציג תיאוריה זו ולהביא מחקרים עדכניים המורים כי לסגנונות ההתקשרות השונים השפעה על התמודדותנו עם מצבי לחץ ומצוקה בכלל ועם לחץ פוליטי-ביטחוני בפרט.

תיאוריית ההתקשרות

המחקר על תיאוריית ההתקשרות עשה דרך ארוכה מאז כתיבתו החלוצית והמקיפה של Bowlby (1963, 1973, 1979). תיאוריית ההתקשרות פותחה במקור כדי להסביר את הצורות הרבות של מצוקה רגשית והפרעות באישיות כולל חרדה, כעס, דיכאון וניתוק רגשי, שמתעוררים בסיטואציות של פרידה ואובדן. המבנה של ההתקשרות מתאר מערכת התנהגותית  מאורגנת,  שנחשבת  כחלק  אינטגרלי  מטבע  האדם.  בהמשגה  המקורית של

                                   

שרה תאומים - מפקחת ארצית על החינוך הקדם-יסודי בחמ"ד

Bowlby, המטרה של מערכת ההתקשרות היא לשמור על קירבה למטפל הראשוני (הורה) כדי להבטיח הגנה מסכנות. במצבי סכנה תינוקות מראים התנהגויות שנועדו ליצור קשר עם דמות ההתקשרות וכך להשיג תחושה של ביטחון.

Bowlby (1969, 1973) טען כי הצורך של התקרבות לאנשים הוא צורך ראשוני. ההתקשרות הראשונית, בין הילד לאם, נוצרת מתוך צורך בקרבה וחמימות ולא מתוך צורך באם מספקת מזון. טענה זו תואמת מחקרים חלוציים קודמים. אחד מהם, מחקרו של Lorenz (1935) בנושא הטבעה (Imprinting) אצל ברווזים, מצא כי תהליך ההטבעה (התקשרות לאם והליכה אחריה), נוצר כלפי הדמות הראשונה אליה נחשפים מתוך עצם החשיפה וההיכרות וללא קשר בצורך במזון. מחקר אחר של Harlow (1958), מצא כי קופים בגיל הרך נצמדו לדמות שסיפקה חום בלבד והעדיפו אותה על פני דמות אחרת שסיפקה מזון ללא חום.

ההתקשרות היא התנהגות עם דינמיקה משלה השונה מן ההתנהגות והדינמיקה הקשורות בהאכלה או במין, שהם שני המקורות שנחשבו למקורות הבסיסיים למוטיבציה אצל בני-אדם. התקשרות היא כל צורה של התנהגות הנובעת מהנטייה של התינוק לשמר קירבה לאחרים משמעותיים הנחשבים כבעלי יכולת להתמודד טוב יותר עם העולם. בכך יש להתקשרות חשיבות כהתנהגות השרדותית. Bowlby הניח כי הפעוט נולד עם רפרטואר של נטיות התנהגותיות המנסות להשיג קירבה למבוגר שיכול לספק לו טיפול. הקירבה תלויה כמובן לא רק ביכולתו של הפעוט לשגר אותות המעוררים קירבה (כמו למשל: קשר עין, בכי, חיוך) אלא גם ביכולת המבוגר ונכונותו להגיב לאותות אלו. התפקידים העיקריים של המבוגר במערכת ההתקשרות בינו לתינוק אינם מתמצים רק בסיפוק צרכים פיזיולוגיים אלא גם בהגנה על התינוק מפני סכנה, בסיפוק מקלט כאשר הוא מרגיש מאוים ובעזרה בוויסות רמת הדחק. במילים אחרות, ההתקשרות נועדה לספק לילד "בסיס ביטחון" (שמשמעותו - להרגיש בטוח) ממנו יוכל לצאת לחקור את הסביבה ולהתעניין באנשים אחרים ובהמשך אף להיפרד מהוריו, ליצור קשרים חדשים ולפתח את עצמאותו. לפי Bowlby, מתקופת הינקות ועד תקופת הבגרות נבנים אצל האינדיבידואל "מודלי עבודה" (Working Models) המארגנים את תגובותיו לסביבה. סגנון ההתקשרות של הפעוט משפיע על מודלי העבודה שלו ואלו משפיעים לאורך זמן על סגנונות ההתקשרות המאוחרים יותר ועל האוריינטציה של המבוגר כלפי העולם וכלפי עצמו. מכאן, המשמעות ההתפתחותית של מערכת ההתקשרות במובן הרחב היא שהבדלים אינדיבידואליים בסגנונות ההתקשרות משפיעים על דרכי ההתמודדות הקוגניטיביות, האמוציונאליות וההתנהגותיות של כל אדם.

במחקרים שעסקו בסגנונות התקשרות בינקות (Ainsworth, Blehar, Waters & Small, 1978) שירטטו החוקרים שלושה סגנונות: סגנון התקשרות "בטוח" ושני סגנונות התקשרות לא בטוחים - סגנון התקשרות "אמביוולנטי" וסגנון התקשרות "נמנע". הדרך לזהות את סגנון ההתקשרות התקבלה במה שכונה "מבחן הזר", כאשר נבחנו תגובות הילד ליציאתה של האם מהחדר בו שהה "הזר" ולתגובות הילד עם חזרתה. תינוקות שונים הגיבו באופן שונה הן לפרידה מהאם והן לשיבתה. התגובות סווגו לשלושת הסגנונות. באופן כללי ניתן לומר כי תינוקות שמגיבים ב"סגנון הבטוח" הם אלו שיותר בטוחים בנגישות של אמם ומשתמשים בקלות רבה יותר באם כ"בסיס ביטחון" (Secure base), מאשר תינוקות שההתקשרות שלהם אינה בטוחה ("נמנעים" או "אמביוולנטים"). כאשר התינוקות נפגשים מחדש עם אמם אחרי הפרידה הקצרה, תינוקות "בטוחים" מחפשים קשר או לפחות אינטראקציה עם האם, תינוקות "אמביוולנטיים" יגיבו בביטויים אמביוולנטיים חזקים יותר של התקשרות ושל כעס ותינוקות "נמנעים" יגיבו בהימנעות וניתוק (Ainsworth, Blehar, Waters & Small, 1978).

שינויים מתודולוגיים במדידת סגנונות ההתקשרות

בשנים האחרונות חלו מספר התפתחויות בחקר יחסי ההתקשרות מבחינה מתודולוגית כמו גם מבחינת תחומי המחקר. במחקרים עדכניים מתייחסים לממדים רציפים של התקשרות. למעשה, כבר במחקרים קודמים נמצאו שני ממדי-על: הימנעות וחרדה (Brennan, Clark & Brennan, 2000; Shaver, 1998). המימד הראשון, "הימנעות", מתייחס לתנודות בנטייה של הפרט לחוש שלא בנוח עם קירבה או תלות. המימד השני, "חרדה", מבטא את הפחד מפני נטישה. על-פי ממדים אלו הסגנון הבטוח יאופיין על-ידי רמות נמוכות של הימנעות ושל חרדה ואילו החרד - נמנע, יאופיין ברמות גבוהות הן של חרדה והן של הימנעות. הסגנון החרד יאופיין ברמות גבוהות של חרדה אך ברמות נמוכות של הימנעות ואילו הסגנון הנמנע יאופיין ברמות גבוהות של הימנעות וברמות נמוכות של חרדה. שינוי מתודולוגי זה טומן בחובו שינוי תפיסתי מהותי ועשוי לסייע בהבנת מורכבות ההתקשרות והקשר שלה להתנהגות הפרט בסיטואציות בין-אישיות בחיי היום-יום.

ומה בין זה לפיגועי טרור?!

לסגנון ההתקשרות השפעה מתמשכת גם בילדות המאוחרת ובחייו הבוגרים של האדם. דפוס ההתקשרות הראשוני מעצב בהמשך חייו של התינוק את אופי ההתקשרות שלו גם עם אנשים אחרים בסביבתו. פיגוע טרור במובן זה הוא רק דוגמה אחת מני רבות לסיטואציה מלחיצה בה הפרט נדרש להתמודד עם דרישות מאיימות במציאות החיצונית. אנשים שונים חושבים, מרגישים ומתפקדים באופן שונה במצבי לחץ. מחקרים רבים מצאו קשר בין סגנון ההתקשרות לבין התנהגות במצבים מלחיצים.

מתברר כי הפעוט מפתח Working Models. הוא בונה אסטרטגיות להתמודדות במצבי לחץ. אם דמות ההתקשרות היתה זמינה ורגישה - הפעוט יפתח התאמה רגשית טובה. לעומת זאת, כאשר הדמות המטפלת אינה זמינה ורגישה, דוחה את נסיונות התינוק להשגת התקרבות או מתנהגת בצורה לא עקבית, לא מתפתחת הרגשת ביטחון עצמי וערך עצמי וחוויות של מצוקה עלולות להתקשר עם אסטרטגיות פחות טובות להתמודדות עמה.

על-פי Sceery & Kobak (1988) לבעלי דפוס התקשרות בטוח היה מודל של הורה נגיש ותומך שאיפשר אינטגרציה של חוויות קשות עם חוויות חיוביות. לבעלי דפוס התקשרות חרד היה מודל של הורה אוהב שאינו מסוגל למלא את תפקידו בעקביות ולבסוף לבעלי סגנון התקשרות נמנע היה מודל של הורה דוחה שלא איפשר ויסות של רגשות מצוקה באופן יעיל וכך נגרמו צמצום והכחשה של רגשות אלו, יתר עוינות ובדידות. בעלי דפוס התקשרות זה חווים ריחוק וחוסר תמיכה מהמשפחה ומהחברה.

במחקר שערכו Sceery & Kobak (1988) נמצא קשר בין סגנון ההתקשרות של הפרט וחוויות הכעס שלו. בעלי דפוס התקשרות בטוח מגלים רמה נמוכה יותר של עוררות כעס ועוינות. ביטויי הכעס שלהם מופנים יותר כלפי חוץ והם מגיבים במצב כעס בחיפוש פעיל אחר התקרבות אל האדם שאליו מופנה הכעס. בעלי דפוס נמנע מגלים רמה נמוכה של ביטויי כעס ורמה גבוהה של עוינות. הם נסוגים ומתרחקים מהקשר לעמדה של התמודדות עצמית. בעלי דפוס התקשרות חרד מראים רמה גבוהה יותר של ביטויי כעס פנימיים וקיימת התעסקות רבה יותר ברגשות שליליים ובאמביוולנטיות של התקרבות-התרחקות.

מחקרים עדכניים מהארץ

בשנים האחרונות נערכו בארץ מחקרים רבים אשר בדקו האם סגנון התקשרות מתווך את ההשפעות השליליות של לחץ פוליטי-ביטחוני. המחקרים בדקו אנשים שנחשפו להפגזות בתקופת מלחמת המפרץ (Mikulincer, Florian & Weller, 1993), שבויי מלחמה (Solomon, et al., 1998) ותושבים המתגוררים בשטחים (Mikulincer, Horesh, Eilati & Kotler, 1999). מהמחקרים עולים כמה ממצאים:

ראשית, נמצא כי סגנון התקשרות בטוח מוריד את ההסתברות להופעתן של הפרעות נפשיות ו/או ממתן אותן ואילו סגנון אמביוולנטי-חרד מגביר את הסיכוי להפרעות נפשיות בתנאי לחץ גבוהים ונמוכים כאחד. סגנון נמנע קשור להופעת סימני הפרעות נפשיות רק במצבי לחץ גבוה.

שנית, הסתגלות לטווח ארוך של בעלי סגנון ההתקשרות הבטוח היתה טובה, בעוד הסתגלותם של האמביוולנטיים והנמנעים היתה ירודה.

החוקרים טוענים שההגנות האופייניות לנמנעים, כגון ריחוק וניתוק, מספקות בתנאי הלחץ היומיומיים, אך אינן מצליחות להגן עליהם בפני לחץ חריג בעצמתו. עם זאת ראוי לזכור, כי מחקרים אלו נעשו בדיעבד, לאחר חוויית האירוע המלחיץ וסגנון ההתקשרות נמדד בעקבות החשיפה ללחץ. לפיכך, קשה לקבוע האם אכן סגנון התקשרות זה או אחר מעלה או מוריד את הסיכוי להיפגע.

מחקרים עדכניים נוספים שנעשו בארץ בדקו את הקשר בין סגנון התקשרות לבין חיפוש אחר תמיכה, כהתמודדות עם לחץ מירבי (Mikulincer & Florian, 1995; Mikulincer, Florian & Weller, 1993) וגם הם מצאו כי בעלי התקשרות בטוחה חיפשו יותר תמיכה חברתית מבעלי התקשרות נמנעת. Mikulincer, Florian & Weller (1994) מצאו כי בעלי דפוס התקשרות בטוח חיפשו בפועל יותר תמיכה בעת מצוקה.

במחקר אחר מצא Florian (1995) כי בעלי התקשרות אמביוולנטית ונמנעת העריכו מצב לחץ מירבי במונחים מאיימים יותר מבעלי התקשרות בטוחה, בעוד רק בעלי הסגנון החרד-אמביוולנטי העריכו את עצמם כבלתי מסוגלים להתמודד אתו בהצלחה. כלומר, הערכת האיום ותחושת המצוקה גבוהות הן אצל החרדים והן אצל הנמנעים, אך בעוד הנמנעים מעריכים את כוחותיהם כמספיקים על מנת להתמודד עם הקושי, החרדים חווים עצמם כחסרי אונים ואינם מאמינים ביכולתם להתמודד עם הקשיים. יתכן וממצא זה עשוי לשפוך אור על ההבדלים כפי שנמצאו בתוצאות מחקר זה. דווקא החרדים הצהירו על הגישה החיובית ביותר כלפי גורמי בריאות הנפש. יתכן והם אינם מאמינים ביכולתם העצמית להתמודד עם המצוקה ולכן הם תולים עיניהם כלפי גורמי המקצוע. הבטוחים והנמנעים, על אף שנבדלים באופי שבו הם תופסים את האירוע המלחיץ, דומים באמונתם העצמית להתמודד בכוחות עצמם עם הקושי. חוקרת ישראלית נוספת, גזית (1996), מתייחסת במחקרה להבדלים שבין הנמנעים והחרדים ומציינת כי הטיפוסים הנמנעים נוטים להשתמש בהגנות הפועלות על העולם הפנימי (הכחשה ובידוד), בעוד טיפוסים חרדים נוטים להשתמש יותר בהגנות הפועלות על הקשר עם העולם החיצוני (השלכה ופיצול).

במחקר נוסף נמצא כי מבוגרים "בטוחים" תופסים את שני ההורים כדמויות חיוביות, אינם מוטרדים מאפשרויות פרידה וממותם האישי. לעומתם נבדקים "חרדים" תופסים את אימותיהם באופן חיובי יחסית ואת אביהם באופן שלילי, מתקשים להתמודד עם פרידות ומוות באופן גלוי והתייחסותם הלא מודעת למוות מאופיינת בחרדה, דיכאון ועוינות. נבדקים "נמנעים" תופסים את שני ההורים כדמויות שליליות, אינם מאוימים ברמה המודעת מפרידה ומוות, אך בהתייחסותם הלא מודעת למוות מוצאים רמות גבוהות של חרדה ודיכאון (Mikulincer, Florian & Tolmacz, 1990).

מחקר אחד בדק האם סגנון התקשרות מתווך את הקשר בין אירועי חיים מלחיצים לבין דיכאון והפרעות נפשיות (Hammen et. al., 1995). נמצא כי אכן אירועי חיים מלחיצים מגבירים את הסיכוי לדיכאון ולהפרעות נפשיות אחרות רק בקרב בעלי סגנונות התקשרות לא בטוחים. ממצא זה מוסבר על=ידי התפיסות המושרשות עמוק בנפשם של אנשים אלה, הכוללות פחדי נטישה, חוסר אמון באחרים לצד רצון להיטמע בהם וחוסר אמון ביכולת העצמית לדאוג לאחרים. סכמות אלה גורמות לתפיסות לא נכונות, ציפיות מוגזמות ופירוש לא נכון או הפחתה בחשיבות מידע הנוגד את הסכמות.

המחקרים שהוצגו מוכיחים כי לסגנון ההתקשרות יש השפעה על התמודדות הפרט עם מצוקות שונות. במצבי לחץ פוליטי-ביטחוני בעלי סגנונות שונים מגיבים באופן שונה ומתפקדים בדרכים שונות ובאיכויות שונות. יותר מכל, התמונה המצטיירת מן המחקר בתחום שופכת אור על הקשר החזק שבין מאפיינים אישיותיים והתנהגותנו בשגרה לבין התפקוד שלנו במצבי חירום ומצוקה.

השתמעויות לעבודתנו החינוכית

מה משמעות ההבדלים בין סגנונות ההתקשרות לעבודתנו החינוכית בגן-הילדים?, כיצד ניתן להשפיע באופן חיובי על אותם ילדים שחוויית ההתקשרות הראשונית שלהם אינה אופטימלית?

כאנשי חינוך ברי, כי בידינו הכוח להשפיע ולשנות באופן שבו נחנך, נתייחס ונעניק ממשאבינו הפנימיים והחיצוניים לילדים הרכים.

המטרה החינוכית והטיפולית היא לעזור לילד לנצל את זמינותה של המחנכת באופן תואם, כפי שמציין Mallinckrott (1992). לילדים עם סגנונות התקשרות שונים - צרכים שונים מהגננת בגן. במהלך העבודה החינוכית בגן על הגננת לפתח רגישות ומודעות ולפעול כדי ליצור שינוי בדפוסי התקשרות, כדי לא ליצור תלות יתר אצל הילדים בעלי הדפוס החרד וכדי לאפשר לבעל הדפוס הנמנע להתנסות בקשר זמין אך לא מאיים.

מטרתו של מאמר זה לשפוך אור על יכולתו של סגנון ההתקשרות אצל הילדים בגן להוות גורם סיכון או גורם מגן. במובן זה, אם קיימת מודעות לבעיה ונכונות למתן עזרה, הדבר עשוי להפחית את הסיכון. נראה כי גננת רגישה ומודעת תתרום להפחתת מדדי הסיכון, להתאוששות ממצבי מצוקה ולתהליך התפתחותי תקין של ילדים.

Greenbaum & Auerbach (1998), מציגים את מודל "הסיכון ההתפתחותי", המתאפיין בהבחנה שבין פגיעות להתאוששות. הפחתת הפגיעות של אוכלוסייה במצב סיכון מתאפשרת על-ידי התערבות סביבתית. מניעת מצבים מלחיצים או סיוע ברכישת כלים להתמודדות עם מצבים מעין אלה מגדילים את הסיכוי להתאוששות. מודל זה מעצים את מקומה של הגננת כגורם מעצב בסביבתו המיידית של הילד הרך וביכולתה להשפיע על התאוששותו במידה והוא זקוק לכך. הצורך לתת את הדעת לסיכון הסביבתי על-ידי מניעה או הפחתה של הגורמים המסכנים, בד בבד עם מתן סיוע ושיפור התנאים הסביבתיים, יגדיל את הסיכויים של אותם אלו הנמצאים בסיכון להתאושש ולשוב לאיתנם.

כמחנכים, נוכל אולי להיטיב ולזהות את התגובות השונות בקרב הילדים הנתונים למשמרתנו ולהתאים עצמנו עד כמה שניתן לצרכים של כל אחד ואחת מהם. הפריזמה של תיאוריית ההתקשרות עשויה לסייע לנו להבין באור אחר גם תגובות פחות מקובלות ונוחות ולהתייחס אליהן ביתר אמפתיה. עלינו לנסות להוות "דמות התקשרות" - מיטיבה, יציבה ותומכת עבור הילדים הרכים הנושאים אלינו עיניים באותן שעות חרדה וברגעי מצוקה. כך נוכל להקל על סבלם, להכיל את החרדות שלהם ולאפשר להם לגדול בריאים יותר. בתקווה לעולם טוב יותר ולימים של שלום...

 

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד