פצצה מתקתקת בקונכיית הספורט /
פצצה מתקתקת בקונכיית הספורט /

 

כותרת משנה: למרות האינטגרציה של שחקנים יהודים וערבים, אירועי אוקטובר 2000, האינתיפאדה, החרם היהודי על היישוב הערבי, זיכרון החללים הערבים, הפכו את הכדורגל לעימות סמוי

 

זוהיר בהלול

זוהיר בהלול הוא עיתונאי ושדרן ספורט

 

אי שם באמצע שנות השישים, כדורגלן פתח תקוואי ידוע מהליגה הבכירה בישראל, יצחק זלצר שמו, עבר לקבוצת הכדורגל הערבית הפועל כפר קאסם. היתה זו רעידת אדמה ספורטיבית.

בשלהי שנות החמישים החל לככב כדורגלן ערבי בשורות הפועל חיפה: בולוס בולוס. לימים יירשם השחקן הזה באותיות קידוש לבנה בהיותו, רשמית לפחות, הכדורגלן הערבי הראשון המשחק בליגה הבכירה בישראל. זו לא היתה רעידת אדמה, כי חיפה היא עיר מעורבת, מפויסת משהו, לא ששה לעלות על בריקדות או להעלות סוגיות סבוכות במיוחד לשיח הישראלי.

הסיפור של כדורגלן יהודי ידוע, לעומת זאת, המצטרף לקבוצה של כפר שכעשר שנים קודם לכן איבד בטבח 49 מבניו על לא עוול בכפם, זה כבר סיפור אחר. הכיצד? שהרי אנשי כפר קאסם מנהלים מאז הטבח הנורא ב1956- מאבק חסר פשרות עם המדינה. בעצם, נגד המדינה. נראה שזה חשבון פתוח לעד, פצעים שלא יגלידו לעולם.

יצחק זלצר בא לאימונים ולמשחקים דרך מרכז הכפר. שם מוקמת האנדרטה של החללים, עם פירוט השמות והנסיבות. כפר קאסם הוא חלק מהעימות ההיסטורי, חלק מהנכבה. מהטרגדיה. סמל, אם תרצו. לימים, יהפוך כפר קאסם לערש לידתה של התנועה האיסלאמית בישראל. ובכל זאת, זלצר הפך ליקיר הכפר. העוינות כלפי היהודים לא כללה אותו. בשום פנים ואופן לא. זלצר, בעיניהם, הוא ספורטאי. יותר מכך, הוא מצליחן ובעיקר שותף למטרה שיש בה כדי להאדיר את מעמדו של הכפר בעיני האויבים, כלומר היהודים. איך אם כן הפך זלצר היהודי לכלי שרת לכאורה בידי הערבים נגד הישות הציונית?

שהרי לספורט יש, בין השאר, מאוויים לאומיים. ספורט ובעיקר כדורגל הוא בעיקרו מאבק, לא סתם משחק. הוא סוג של מלחמה סובלימטיבית, שבה מתפרצים היצרים החבויים והופכים אותו לטעון, מתוח ואגרסיבי.

ספק אם זלצר היה מודע לכך. לא שוחחתי אתו אז על מורכבות העניין. כן שוחחתי אתו על חלוציותו, על הדו-קיום, על האחווה ושותפות הגורל. הוא, כמשל, כחלק מתופעה שהלכה ותפחה, התייחס לעניין מהצד הפשטני. קבלת הפנים הלבבית, הנדיבה והאדיבה קסמה לו; העובדה שהתקבל על ידי ההמון בשמחה ובאהדה, בעידוד ובחמימות,  חיממה את לבו. גם הכסף היה מוטיב חשוב בעסקה. אך לא רק. זלצר יכול היה להמשיך בקריירה שלו בקבוצות יהודיות. דומה שבלבו ובנפשו פעמה חשיבות הקירבה לאחר. גם זה חשוב. חשוב מאוד אפילו.

 

                                         *

 

תנועת השחקנים היהודים לקבוצות ערביות הלכה והתחזקה. פתיחותן של הקבוצות הערביות הפכה אותן ליעדים אטרקטיביים. עם הזמן, העניין התפתח לתופעה. יותר ויותר שחקנים יהודים פקדו את הקבוצות הערביות. השתלבו, נהנו, הרוויחו ואולי גם שינו את דעותיהם כלפי המיעוט הערבי-הפלשתיני. כמעט בטוח שלא תמיד התאפיין המעבר הזה ברקע אידיאולוגי. לתופעה, לעדויות האישיות, להתנסויות, לחוויות ולדיווחי התקשורת היתה השפעה מכרעת בריפוד הדרך, בסילוק פחדים ובקבלת החלטה לעבור.

במקביל התפתחה תופעה הפוכה. לידתה, איך לא, היתה קשה ומיוסרת. במשך שנים לא התקבלו ערבים לקבוצות יהודיות, למעט מקרים ספורים, שהיו שילוב של מצוינות מפליגה ואולי כורח של עלי תאנה. בעקבות בולוס, פרצו אל קידמת התרבות הישראלית הבידורית כמה כדורגלנים ערבים יחידי סגולה, והיחס אליהם היה כמעט רומנטי. חוסיין בסתוני במכבי חיפה בשנות השישים, עלי עותמאן בהפועל ירושלים בשנות השבעים, ובהמשך ­--רפעת טורק, זאהי ארמלי ועוד כמה. הקליטה היתה סבוכה. החלטת הקליטה היתה סבוכה יותר.

המושכים במדיניות האופרטיבית המשיכו, באדיקות ראויה לציון, באימוץ מדיניות של אי שילוב הערבים בתפקידי מפתח. ואם כבר - אז בתנאים קשוחים. הם לא רק הפנימו, ללא תיאום ממעל, את חשיבות שימור הצביון היהודי של קבוצותיהם, אלא חששו מתגובות נזעמות של קהליהם.

רק במקרים נדירים התאפשר העניין שהפך חיש קל לסיפור תקשורתי ענק. התקשורת הישראלית היללה את הסיפור הדמוקרטי הנשגב. הללויה! ובכל זאת, מה שקשה לבצע ואולי אף בלתי אפשרי ברמות האזרחיות האחרות, הכדורגל הצליח לשנות. הכדורגל השכיל להקדים את מישורי החיים האחרים, כגון משרדי ממשלה, אקדמיה, תעסוקה אלטיסטית וכו', שחסמו כל אפשרות לשילוב ערבים.

הכדורגל פתח את שעריו והביטוי המוחשי והבולט לכך: שילובם של כדורגלנים ערבים בשירות הנבחרת הלאומית בכדורגל. בשנות השמונים היו אלה טורק וארמלי, ששיחקו והצטיינו בנבחרת ישראל, תוך שהם מייצגים, כמוגדר וכמוצהר, את ישראל במשימותיה ה"לאומיות". מאוחר יותר היו אלה וליד בדיר ונג'ואן גרייב, ממשיכי הדרך.

הציבור הישראלי, באופן כללי, קיבל את הכדורגלנים הערבים היטב. אמנם, היה עליו לעשות לא מעט ויתורים כדי להשתכנע בנחיצות העניין, אך לאור מצוינותם והצטיינותם, ההסתייגויות התרככו וההתנגדויות האינסטינקטיביות פחתו. הקליטה הסלקטיבית עברה בשלום. ובכל זאת, כיסי ההתנגדות בצבצו  פה ושם ועלו לדיון ציבורי. שלמה קירט, שחקן נבחרת, עמית לטורק ולארמלי, תבע לסלקם משורות הנבחרת. העילה: השניים אינם מכבדים את ה"תקווה" ואת דגל ישראל. לפיכך הם אינם ראויים להימנות, לדבריו, עם הנבחרת הלאומית והם פסולים מלשחק בה.

דבריו של קירט עוררו סערה, אך היא דעכה במהרה. טורק וארמלי עמדו אז על זכותם שלא לשיר את מילות ההמנון, כי הן אינן מקור להזדהותם. גם לאחר המגננה הבלתי מתחסדת בעליל הזו, לא פחת גל ההוקעות והגינויים על דבריו של קירט. ובכל זאת, העלאת הסוגיה זיכתה את בעליה בלא מעט עידוד.

הפוליטיקה סולקה אפוא בבושת פנים משדה הספורט. זו היתה הסתלקות נחושה, החלטית ובלתי מתפשרת. פוליטיקה וספורט הולכים אמנם יד ביד, או אם תרצו רגל ברגל, ובכל זאת, קברניטי הכדורגל, כמו גם השחקנים, שוקדים על שימור הקו הדקיק שחוצץ ביניהם, מה שמאפשר את תקינות התנהלותה.

אך התקשורת כהרגלה נוברת בדילמות. וליד בדיר, כדורגלנה הבינלאומי של מכבי חיפה, נדרש באחת מתוכניות ה"טוק שואו" לסוגיית ההמנון. בדיר הצהיר אז שהוא מכיר את המלים ומכבדן. המראיין לא הרפה ותמה, הכיצד זה? הרי סבו קיפח את חייו בטבח כפר קאסם? יש לפתוח דף חדש, אמר וליד, פחות או יותר, והותיר שוב סוגיה לא פתורה באזור הדמדומים של הספורט.

בכלל, נראה שהספורט במדינה הוא מעין קונכייה. בחוץ יש סכסוך ודם ודפים בלתי פתורים, לנצח אולי, בין שני העמים. ובספורט (בעצם, בכדורגל) - חיים אחרים. אלטרנטיביים אולי. מנותקים משהו. הכדורגל שלנו השכיל לפתח מערך חיים נפרד, תוך שהוא מנטרל קושיות, מפרק מוקשים, מהלך בין הטיפות וחומק מהעולם החיצון ומתהפוכותיו בלוליינות, באמנות. אסקפיזם במיטבו!

אירועי אוקטובר 2000. סח'נין, סמל יום האדמה, היא היום עיר. ב1967-, עדיין כפר. סח'נין מאבדת ממיטב בניה במאבק נגד הפקעת אדמות, מאבק שהקיף את כל החברה הערבית. נצרת, באירועים לפני כשלוש שנים, מאבדת אף היא אחדים מיקיריה. נצרת, העיר הערבית הגדולה ביותר, למודת ניסיון בניהול מאבקים לאומיים. זוהי עיר פוליטית, תוססת ומעורבת.

בזמן המהומות ובעיצומו של אחד מהעימותים המסוכנים ביותר שפרצו בין כוחות הביטחון לאוכלוסייה הערבית, כאשר החברה הערבית-הפלשתינית בישראל שתתה דם, והשלטון הישראלי האשימה בהפרות חוק חמורות ובחתירה נגד אושיות המדינה, דווקא אז התגלתה מציאות מדהימה. בלתי נתפסת. בעת הנתק בין שני העמים, בעת החרם שהוטל בקרב הציבור הישראלי-היהודי על היישוב הערבי, בעיצומה של ההתפרצות הוולקנית ביחסי ערבים-יהודים, המשיכו הכדורגלנים היהודים לפקוד יומיום את סח'נין ונצרת. לא רק להתאמן, להתארח, להקשיב, להבין, להזדהות, אלא אולי גם לגנות.

השבאב שידה אבנים על שוטרים וחיילים וניפץ שמשות של מבני ציבור, ואף גרם לאחדים מהם נזקים חמורים, פתח נתיבים עלומים לאותם כדורגלנים, כדי שיקיימו את מצוותם. מין דת כדורגל.

אחדים מהכדורגלנים היהודים שעמם שוחחתי לא פעם, הדגישו בפני שהמעבר למועדונים ערבים, ההתחככות עם האוכלוסייה, הקרבה הנפשית, הרעות והמפגשים התכופים, שינו בהם משהו. הם התגברו על פחדים שנבעו, לדבריהם, בעיקר מבורות, מדעות קדומות ומסטריאוטיפים. הם הפכו ליותר אנושיים, ליותר קשובים, רגישים.

חיים סילבס, אקס מכבי חיפה,  אחד הכשרונות העולים בשמי הכדורגל בישראל, נתקע בקריירה שלו, נפצע ונדד לליגת המשנה. בעונה החולפת שיחק במדי מכבי אחי נצרת והיה אחד מאדריכלי העלייה לליגת-העל. סילבס מודה שהשקפת עולמו השתנתה. תהליך קבלתו בחברה הערבית חולל בו מעין מטמורפוזה. הוא מתייחס היום למציאות בעיניים שונות, מפוכחות, ביקורתיות ורציונליות. 

הכדורגל אולי משנה ומקרב. הוא בוודאי קטליזטור להידוק יחסים בין-אישיים. הוא אולי גורם להאנשה וממזער דמוניזציה, הוא מעצב מציאות אחרת ואולי משנה דעות, אך הוא בוודאי לא תחליף למדיניות שוויונית. הוא לא יעדן החלטה להפקעת אדמות או להריסת בתים.

 

                                     *

 

הפועל טייבה היתה הקבוצה הערבית הראשונה שהעפילה לליגת-העל. היה זה בעונת המשחקים 1997/1996. מגרשה הביתי העלוב לא התאים לסטנדרטים הנדרשים. היא נאלצה, אפוא, לנדוד למגרשים אחרים. בשל כך היא איבדה היא את כוח ההרתעה שלה, את סיכוייה לשרוד. אחרי החאפלות באה המציאות שטפחה על פני קברניטיה. האוכלוסייה הערבית, שהיתה באופוריה, צפתה במתרחש ועקבה בדאגה. הכל, כמעט הכל, הלך הפוך על הפוך.    
       אמנם הרשות המקומית, בראשות ראיס מיליטנטי, רפיק חאג' יחיא ז"ל, העמידה לרשות הקבוצה תקציב כמעט פתוח, אך זו היתה אשליה, שהרי יש משרד פנים ויש מבקר מדינה ויש אופוזיציה ויש נחשלות וערמה של בעיות בעיר, שהיתה כפר, ושהתשתית שלה עדיין כפרית. חשבון פתוח? עורבא פרח!

נתוני הפתיחה היו קשים. סלילת דרכי גישה לאיצטדיון, מטעמי בטיחות וביטחון, חייבה תקציב עתק. הוסיפו לכך את הצורך בשחקני חיזוק, שחקנים זרים, תוספות שכר משמעותיות לשחקנים המקומיים, העסקת מאמנים בשכר משודרג, מחנות אימונים - ומה לא בעצם? - ומיד תגיעו למצבו האותנטי של היישוב הערבי: מוזנח, מופלה, נחשל, מפגר ונאנק.

במצב הזה, כאשר רמת הציפיות הרקיעה שחקים, אך היכולת להתמודד עם המציאות המאתגרת היתה מוגבלת וכמעט חסרת סיכוי, העלייה של טייבה האנדרדוג הפכה, בלית ברירה כנראה, לעלייה מחאתית. ראש העיר המנוח חאג' יחיא, ופחות ממנו אופרטיבית, אך אקטיבי בתקשורת כשחקן מפתח כמעט, ד"ר אחמד טיבי, הפכו בהתנהגותם ובהתנהלותם את קבוצתם לאחד מסמלי המאבק בין ערבים ליהודים. על גל הקבוצה עלו סוגיות הקיפוח וההתעלמות.

גם הצד היהודי ראה איום בהעפלתה של קבוצה ערבית לחלון הראווה של התרבות הישראלית. מעין חדירה לא חוקית לאחד ממקדשי התרבות היהודיים. מילא, שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות, כאן המטרה שייכת לרוב, כמו גם הנכסים והאפוטרופסות, אבל קבוצה ערבית ייצוגית? זה כבר יותר מדי. זו כבר התרסה, פרובוקציה! ביטוי להגשמה לאומית מסוימת! וכך התפתח לו, חיש מהר, ריטואל מעצבן. במקום ספורט וכדורגל קיבלנו מאבק סמוי בין הרוב למיעוט. הרוב לא כל כך רצה והמיעוט רצה ולא יכל. כל התמודדות הפכה למאבק. מעין מאבק לאומי. מתח וחשמל באוויר.

טייבה בנחשלותה ובאי מוכנותה התשתיתית והתקציבית, שלא לומר המקצועית, עלתה על מסלול בלתי נמנע של התנגשות עם הציבור היהודי. היא הטילה עליו את האחריות, את כל האחריות, לכרוניקה הידועה מראש של הכישלון שבדרך. היא ראתה בו אשם. האשם.   הראיס זעק והד"ר עקץ והקהל צווח. זה כבר לא היה כדורגל. זו היתה פוליטיקה לכל דבר. הפוליטיזציה של קבוצת כדורגל ערבית, שממילא לא התקבלה באהדה בקרב הציבור היהודי, הפכה אותה למאוסה עוד יותר. למוקצה מחמת מיאוס. מכאן הדרך ל"מוות לערבים" היתה קצרה, זריזה, כמעט מתבקשת. ומכאן הקונטרה הבלתי נמנעת: "מוות ליהודים"! שוויון. עין בעין! גוג ומגוג! והמשכו של תרחיש הבלהות היה צפוי: איבה, שנאה, שמחה לאיד, ציפייה בלתי נשלטת להקאתה של טייבה מ"קרבנו"!

גם הפועל בית-שאן העפילה לליגה הבכירה בישראל בשנות התשעים. קבוצת הספר הזו, הנציגה האותנטית של ארץ ישראל השנייה, קבוצה מזרחית-ספרדית של עיירת פיתוח, התקבלה בקרב הציבור הישראלי באמפתיה, בסימפתיה, בחביבות ובחמימות. כמעט לא היה זכר לניכור ולהתנשאות, לסנוביזם אופייני וטיפוסי של האליטיזם האשכנזי-המערבי. בית-שאן התקבלה כישות לגיטימית. דרכה אל הלבבות והנפשות היתה מרופדת, זכה. סינדרלה חביבה ורצויה! טייבה - לא! היא הרי ערבית, לאומנית, מאיימת ומופרכת. שוויון הזדמנויות? לא בבית ספרנו. כשטייבה שיחקה בליגת-העל לא היה שר ערבי, גם לא מנכ"ל או סמנכ"ל ערבי באחד ממשרדי הממשלה. טייבה היא השתקפותה של המציאות הישראלית הגזענית שרואה באחר נחות, לא ראוי, לא אמין, חתרן, מסוכן ואפילו אויב!

לפיכך, המחזה שבו חאג' יחיא קורע את חולצתו בשידור לעיני הבריות, היה שואו מחאתי עתיר אמוציות. אבל הציבור היהודי קיבל חיזוק לתחושות הדחייה שלו. ההתנהגות הלא נאורה, הלא תרבותית הזו היא בעצם עוד סיבה ליחס הבוז והביטול. הם לא בני תרבות!

ירידת טייבה מקץ עונה אחת נתפסה אצל מעטים כחלק ממזימה ציונית, שהרי היכן האפליה המתקנת? היכן, לעזאזל, שוויון ההזדמנויות? היכן, לכל הרוחות, הסובלנות והדמוקרטיה? ולא משנה שההישארות נמדדת בהישגים, בניצחונות ובמספר נקודות. על עובדה אחת אין ויכוח. טייבה היתה מחוץ ללגיטימציה של הציבור היהודי. היא היתה פצצה מתקתקת שצריך לפרקה ולנטרלה ולבסוף להשליכה. טייבה היתה מקום נפיץ. הציבור הישראלי הרי מאס באותה תקופה בפיגועים. באותה תקופה תכפו הפיגועים, הקורבנות, הדם הניגר, ההלוויות המייסרות וזעקות השבר.

יומיים לפני משחקה של טייבה בטדי, מול בית"ר ירושלים, התפוצץ מטען קטלני באוטובוס מס' 5 בתל אביב. יללות הסירנות, הניידות לטיפול נמרץ, האוטובוס המפויח, הבכי והגופות לא הותירו ספקות. מגה-פיגוע בלבה של העיר הגדולה בישראל. התמונות והדיווחים זיעזעו את אמות הספים של החברה הישראלית. בהתאחדות לכדורגל היו התלבטויות אם לקיים את משחקה של טייבה בירושלים מול הקהל הגזעני ביותר בישראל, קהלה של בית"ר, הגרעין הקשה של קהילת הספורט.

לאחר לבטים הוחלט: השגרה חייבת להימשך. טייבה ומתי מעט מאוהדיה הגיעו בדחילו ורחימו לירושלים. קבלת הפנים, איך לא, היתה היסטרית. שחקני טייבה הערבים ומלוויהם חשו מושפלים, מוכים, מדממים. הם הרי לא ביצעו את הפיגוע הארור ההוא, אך את המחיר המיידי הם שילמו. המחיר היקר היה בלתי נסבל. והחשבון נותר פתוח!

 

                                          *

 

יחסי רוב ומיעוט ניזונים, גם בכדורגל, מאותם מוטיבים: ריחוק, ניכור, הבדלי זכויות ותרבויות ומשאבים בלתי שווים. בעידן ההפרטה קל יותר, ואולי מוטב לומר קשה פחות, לקבוצות ישראליות-יהודיות לגייס הון באמצעות בעלים של חברות גדולות. הם הופכים ברוב המקרים לבעלים, בנפרד או בשותפות של אותן קבוצות. זה הולם את העידן הקפיטליסטי. הולם גם את מדינת השוק החופשי של הימין, הליכוד. בעוד הקבוצות הערביות נאלצות ברוב המקרים לגייס ממון מועט מבעלי עסקים, ולהסתמך על תמיכת הרשות המקומית. משהו כמו מדיניות רווחה סוציאליסטית, שאבד עליה הכלח בעידן המודרניזציה והגלובליזציה. סוציאליזם מונשם. וכך מנצח הפער.

ביישוב הערבי אין איצטדיונים מודרניים. אין מגרשי אימונים סבירים. כמעט אין אולמות סגורים. לא תמיד יש תאורה. אין בעלים היכולים לרכוש קבוצה. אין הכנסות סבירות ממכירת כרטיסים. יש השפעה שלילית, לפעמים, ליריבויות חמולתיות. ובכל זאת הכדורגל קוסם לכולם, כי בכך מסתכמת כמעט כל הפעילות התרבותית של הכפר. כמובן, אסור להתעלם מהתפתחות ענפים נוספים בשנים האחרונות ומפעילותן ההולכת וגדלה של נערות ערביות.

ככל שרמת הפעילות עולה התסכול גואה, שהרי אל מול הצמא לפעילויות אינטנסיביות בתחומים שונים, האפשרויות התשתיתיות נותרו, כבעבר, מוגבלות. ובכל זאת הכדורגל המשיך לנשום, לשרוד ולהצליח. זו הבימה היחידה שעליה אפשר להתמודד עם הרוב, ולפעמים גם להכריע אותו.

העונה הנוכחית היתה עונת הרנסאנס. איחוד בני סח'נין ומכבי אחי נצרת בליגת-העל הפכו לתשובה חשובה מאין כמותה מבחינתה של החברה הערבית-הפלשתינית, לנוכח התחזקות הלאומיות והלאומנות היהודית.

אירועי אוקטובר 2000, האינתיפאדה, החרם היהודי על היישוב הערבי, זיכרון החללים הערבים שנפלו בעימותים עם אנשי כוחות הביטחון וההידרדרות הכלכלית, שהפכה את החברה הערבית למוכת עוני ואבטלה ולמובילה ברשימות הארציות, הפכו את הכדורגל לעימות סמוי.

אמנם במישור הפרט נמשך שיתוף הפעולה,  יהודים לצד ערבים, אך מבחינת הקהל ומבחינת השחקנים הערבים, ההצלחה והעלייה לליגת-העל הן הוכחה לקיומו של המיעוט הערבי-הפלשתיני. זוהי טפיחה לאגו, זוהי הצלחתו של העני מול העשיר, וזו התשובה לאותם יהודים שמאמינים בשליטתו של המוח היהודי.

למרות העובדה שהכדורגל מסמל סוג מסוים של פיוס וסובלנות, השדה עודנו ממוקש. תארו לעצמכם תרחיש סביר. סח'נין בטדי או בשכונת התקווה ולפתע בוקעים מהיציעים שירי השטנה והשנאה, מקהלות הגזענות והכיעור, לפי המודל הידוע לשמצה של סלים טועמה, ששיחק עד העונה האחרונה בהפועל ת"א. האם הקהל של סח'נין יישב בחיבוק ידיים? יבליג? יסלח וימחל?

ובכלל, מדד הגזענות של משקיפי ה"קרן החדשה", שנטלה על עצמה יוזמה, לבקר, תרתי משמע, את המגרשים, המדד הזה הפך לא רק לנורה אדומה אלא אספקלריה לפריקת עול מוסרית של קהל הכדורגל, שהוא בבואה לחברה אלימה ואובדת עצות. מפורזת מערכים. שירי סלים טועמה חשפו התרת רסן ובעיקר אובדן שליטה, המסכנים קיומו של דיאלוג סביר המתנהל בשדה הכדורגל בין ערבים ליהודים.

אין מישור חיים אחר במדינה הדומה לכדורגל מבחינת שיתוף הפעולה הערבי-היהודי, ההדדיות והדו-קיום. ובכל-זאת, הענף חשוף לאיום. לא בטוח שבתור אתנוקרטיה, תשכיל החברה היהודית להפנים קודים התנהגותיים קולקטיביים ראויים. היא לא תוכל לייצר יש מאין. החברה הישראלית היא החברה האלימה ביותר בעולם בהתנהגות צעיריה. ומיהו הפוטנציאל הקהלי של הכדורגל אם לא אותם צעירים.

הכדורגל הוא חרב פיפיות. צד אחד מפויס והצד השני חד ומסוכן. הוא מסוגל לקרב לבבות, למוסס דעות קדומות ולהזין בורות באנזימים חיוניים. אבל גם עלול להחריף את התנגשות התרבויות, להפחיד את הרוב מאיומו של המיעוט. מיעוט שמצמצם פערים וקורא תגר. אותו מיעוט משתקף ברמתו הקוגניטיבית העדיפה. בסח'נין, לדוגמה, משחקים חמישה-שישה שחקנים בעלי תעודות אקדמאיות. זה בולט בענף שבו תמונת שחקן בעיתון, משתכשך בבריכה או בג'קוזי, עדיפה על פני תמונה בתעודה אוניברסיטאית.

ייתכן שסטודנט-כדורגלן ערבי צעיר ונאה, עם ג'ל בשיער ואולי עגיל באוזן, המכדרר בכישרון ומתראיין ברהיטות, תוך הקפדה על הטעמות נכונות ותחבירים מדויקים, מבלי לוותר על דיאלקט סלנגי מזוקק ומרוכך, ייתכן שהוא וחבריו המשכילים והמוכשרים בפריצתם לכל סלון ישראלי-יהודי, יגרמו לשינוי ביחס המופרך של היהודי כלפיו. ייתכן גם שהדימוי הגלותי-היהודי המשתקף בערבי הצעיר הזה יגרום אי-נחת לצופה היהודי, שמעדיף אולי לצפות בחוטבי עצים ושואבי מים, במכדררים לא יוצלחים, פיסחים וצולעים. בכל מקרה, אף אחד לא יכול לעכב קידמה או תהליכים טבעיים.  הכדורגל יתקדם. הפערים יצטמצמו, גם ללא תמיכה שלטונית, תוך הקפדה על העצמה מכוונת. זה כוחה של האבולוציה.

והעיקר. הכדורגל ימשיך להיות זירה להתגוששות סמויה לפעמים, וגלויה לפעמים, אך גם זירה לדיאלוג מסוג אחר, אלטרנטיבי אולי, שבה מדברים לפעמים שפה אחרת. דיאלוג אחר. הכדורגל הוא חלק מרב-תרבותיות, שהשפעותיה בלתי מבוטלות, אך תוצאותיה שנויות במחלוקת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד