איך להרגיע את הקומץ /אביב שהם
איך להרגיע את הקומץ /אביב שהם

איך להרגיע את הקומץ

האם ניתן לאפיין תהליך המצמיח אירוע ספורט אלים? מהם הכלים שיאפשרו הקטנה ואף עקירת התופעה? כדי לענות על שתי השאלות אפשר להיעזר בידע מתחום השיווק

 

אביב שהם

ד"ר אביב שהם, מרצה בכיר בשיווק בביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה

 

בסיכום שנת הכדורגל 2000/01 ייחד משה גוזל מאמר לאלימות במגרשי הכדורגל. מה נכלל בסיכום הזה? רצח אופי של אלי גוטמן, מאמנה של בית"ר ירושלים; קללות על האחים לוזון, בעלי מכבי פתח תקוה; איומים ברצח של אוהדי נתניה; ב-מ-וו הרוסה של דני לוי, יו"ר הפועל פתח תקוה לשעבר; אוהדים פצועים של מכבי חיפה. מישהו חשב שהאלימות תפחת? באו אירועי השנה הבאה והראו שכוחו של "הקומץ" המיתולוגי עדיין במותניו -  ראו את התפרעות אוהדי בני יהודה ת"א אחרי התבוסה של הפועל ת"א בעונת הכדורגל הבאה אחריה.

לא במקרה הקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית לאלימות בספורט. פירוט פרוטוקולים מישיבות הוועדה ניתן למצוא באתר הכנסת, חומר קריאה מרתק לכל מי שהעניין קרוב ללבו. הוועדה מונתה לעסוק באלימות בספורט בכללה, אך היא דנה גם במקרים ספציפיים, כמו התפרעות אוהדי קבוצת הכדורגל בני יהודה ת"א. בישיבת הסיכום שלה, בשנת תשס"ב, התברכה ועדת החקירה בכמה הצלחות שיוחסו להקמתה ולדיוניה. אך ההתפרעות שהוזכרה מעידה שההצלחות היו חלקיות או קצרות מועד.

במאמר זה אין בכוונתי לסקור אירועים אלימים בספורט בישראל או במדינות אחרות. מידע על אירועים כאלה מתפרסם תדיר באמצעי התקשורת. חלק גדול ממנו מצוי בפרוטוקולים של ועדת החקירה הפרלמנטרית. ברצוני לנסות לענות על כמה שאלות מפתח; תשובותיי ירמזו לאפשרויות להקטין את האלימות בעתיד. אעסוק כאן בשתי שאלות. ראשית, האם ניתן לאפיין תהליך המצמיח אירוע ספורט אלים? שנית, מהם הכלים שיאפשרו הקטנה ואף עקירת התופעה? כדי לענות על שתי השאלות, אעזר בידע אקדמי מתחום הפסיכולוגיה והשיווק.

 

                                         *

 

המודל המתקדם ביותר העומד בבסיס מחקרים בתחום אלימות בספורט הוצע לפני כעשור על ידי סימון וטיילור. למודל ארבעה מרכיבים וכמה מרכיבי משנה: גורמי מאקרו, מסייעים חיצוניים; תומכי אלימות על כר הדשא; תומכי אלימות מחוץ למגרש; וגורמים קריטיים.

תת-גורם מאקרו חשוב הוא המצב הסוציו-כלכלי במדינה. לחצים כלכליים, פוליטיים וביטחוניים תורמים להגדלת הסיכון לאלימות. לחצים אלה קיימים בישראל בעוצמה רבה. תת-גורם שני הוא השפעות התקשורת. ככל שהתקשורת מדגישה יותר היבטים שליליים של קבוצה מתחרה, גדל הסיכוי לאלימות. בנוסף לזה, כשתקשורת מעניקה במה לשחקנים אלימים, או מפארת אותם, גדל הסיכון לאלימות. תת-גורם שלישי קשור לנורמות ההתנהגות של הקהילה שבה מתקיים האירוע הספורטיבי. ככל שהקהילה מקבלת (או אף מעודדת) אלימות, הסיכוי להתפרצותה גדל.

הקבוצה השנייה של גורמים לאלימות מצויה על כר הדשא. תת-גורם ראשון בקבוצה זו הוא סוג הספורט. ככל שענף הספורט מתאפיין במגע גופני רב ואלים יותר, הסיכון לאלימות ביציעים גדל: למשל, האלימות בהוקי קרח, ענף שבארה"ב הוא עתיר מגעים אלימים בין השחקנים, לעומת בבייסבול, ענף דל מגעים גופניים. נראה שככל שהאגרסיביות במגרש גדלה, העוררות הרגשית של האוהדים גדלה. האגרסיביות על המגרש מעודדת את תחושת הצופים שאלימות מותרת גם ביציעים. היא גם מעודדת היווצרות מנהיגי דעת-קהל, כמודלים לחיקוי על ידי הצופים.

תת-גורם שני הוא למידה חקיינית של התנהגות אלימה. מכיוון שהאוהדים מזדהים הזדהות עזה במיוחד עם הקבוצות והשחקנים, האחרונים הם מקור חיקוי קריטי. אבל שחקנים במגרש כפופים לחוקים וענישה, והאגרסיביות שלהם ממותנת, בדרך כלל. גבולות אלה לא תמיד מוכרים לצופים. תת-גורם שלישי הוא תוצאת התחרות. תבוסה גוררת לרוב תגובה אלימה יותר של האוהדים נגד היריב. תת-גורם רביעי בקבוצה זו הוא אירועים במהלך התחרות. אירועים כאלה יכולים להיות מהלך מבריק של היריבים, שיפוט הנתפס כמוטעה, והתנהגות בלתי ראויה של שחקן יריב.

קבוצה שלישית של גורמים לאלימות מצויה מחוץ לכר הדשא. בעיה ראשונה היא צריכת אלכוהול ביציעים. הקשר בין שתיית אלכוהול לאלימות הצופים מתועד היטב בספרות. בישראל זו בעיה נדירה או אפסית בממדיה. בעיה שנייה קשורה לצפיפות ביציעים. יש סימוכין לטענה, שככל שהישיבה או העמידה ביציעים צפופה יותר, הסיכוי לאלימות גובר. גם כאן, בהתחשב במיעוט הצופים בחלק ניכר מאירועי הספורט בישראל ובאיכות המשתפרת של היציעים, סיכוני האלימות מגורם זה נמוכים יחסית. בעיה שלישית קשורה לתסכול מהמתרחש על המגרש. בהיעדר מוצא לתסכול מתוצאות ההתמודדות, אלימות נעשית שסתום שחרור.

שורת הגורמים הזו מסייעת לאלימות, אך היא אינה קריטית. גורם קריטי הוא  מידת ההזדהות של הצופה עם הקבוצה. הזדהות היא מרכיב חשוב בקונטקסט הפוליטי, הדתי והקהילתי, או במקרה שלנו: זהות הקבוצה האהודה. כשרמת ההזדהות עולה, משקל האירועים שלילים על המגרש, כגון הפסד או קיפוח, גדלה, הפגיעה האפשרית בזהות העצמית של הצופה גוברת, והסיכון להתפרצות אלימה גדל בהתאם. הזדהות עמוקה עם הקבוצה והשחקנים יוצרת תחושות שייכות ותמיכה מול אוהדי הקבוצה האחרת. התוצאה החיובית באה לידי ביטוי בלבוש, בשירה ובעידוד, אבל  יש לסולידריות גם פן אפל של עוינות כלפי היריב. בגלל הצורך לבנות ולהעצים הבדלים בין הקבוצות, יש נטייה לקהלי האוהדים להקצין את ההתנהגות עד הקנטות וקללות, דהיינו אלימות מילולית, במקרה הטוב, ואלימות פיזית במקרה הרע. ההזדהות מתבטאת בדמוניזציה של היריב ואוהדיו. שלב זה הכרחי להמשך האלימות. דמוניזציה מאפשרת לקבוצת אוהדים אחת לראות באחרת נחותה ממנה, ולכן פטורה מחובת התנהגות נאותה.

תת-גורם קריטי שלישי הוא תחושת אנונימיות בתוך קהל אוהדים. ככל שהפרט בטוח באנונימיות שלו, נטייתו להתנהגות חריגה גדלה. איצטדיון מלא, או מלא בחלקו, מאפשר לצופים אנונימיות רבה ומגדיל מאוד את הסיכון להתנהגויות אלימות. הסיכון חוצה את כל שכבות האוכלוסייה. סגן ניצב קרימקה אמר לוועדת הכנסת, שהוא מכיר פרופסורים, עורכי דין ורופאים המתנהגים באלימות ככל האוהדים.

גם כשפועלים הגורמים הקריטיים שהוזכרו, האלימות לא תהיה שלמה ללא הופעת מנהיגות. "מנהיגים" כאלה מציעים ליתר האוהדים, בדיבור או במעשה, אפשרות להתמודדות עם ארבעת המרכיבים. ידוע שמנהיגי מחנות אוהדים הם תמיד אותם האנשים והם באים למשחקים, בין היתר, כדי לשחרר אגרסיה. הבעיה שיוצרים מנהיגים כאלה ביציעים ולידם תועדה בוועדת החקירה הפרלמנטרית. 

 

                                         *

 

אז מה אפשר לעשות?

הטיפול באלימות ביציעים צריך להתבסס על שלושה מרכיבי טיפול: תשתית, אכיפה ושינויי התנהגות. תשתית האיצטדיונים בישראל זקוקה לטיפול, במיוחד בליגות הנמוכות, אך לא רק בהן. אינני דן כאן במגרש (איכות הדשא למשל) אלא בתשתיות סביבו. כל צופה ואוהד כדורגל מכיר את התורים והדחיפות ליד הקופות וליד שערי הכניסה בכמה מהאיצטדיונים. השירותים הציבוריים, אם יש כאלה, מעטים ומוזנחים. במקרים רבים חומות האיצטדיון הן השירותים. המושבים, אולי בשל הצורך לדחוס מספר צופים גדול ככל האפשר, לא נוחים, במקרה הטוב. דוכני המזון והשתייה מועטים ויקרים, והתורים לידם (בהפסקות) ארוכים ונרגזים. כל אלה יוצרים תסכולים, ומהם הדרך לאלימות קצרה.

בעיה קשה אחרת היא האכיפה. ועדת הכנסת עסקה בזה בהרחבה. ישיבה שלמה שלה הוקדשה לאכיפה שכשלה במשחק בין בני יהודה ת"א והפועל ת"א, שנזכר לעיל. היו"ר ח"כ אבשלום וילן הופתע מכשלון חקיקה שנועדה לתת בידי המשטרה כלים יעילים לטיפול באלימות. בעקבות זאת העלתה הוועדה אפשרות של הקמת משטרת-ספורט.

הפתרון החשוב ביותר לאלימות הוא שינוי התנהגות. היבט אחד שלו הוא  חינוך בני נוער. לתכלית זו נוצרה תוכנית "מצילה" באגף למניעת אלימות במשרד לביטחון פנים. "מצילה" פועלת ליישום מודל, שתכליתו להפוך איצטדיונים וסביבתם לבטוחים באמצעות עיצוב סביבתי. החינוך מתחיל בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים. בין היתר, חולקו חולצות עם כתובות נגד אלימות. אפשר להניח שאוהד לבוש בחולצה כזו יתקשה קצת יותר להיות אלים.  גם הטלוויזיה החינוכית, בעיקר בתוכנית "ספורטיבי", משקיעה מאמץ חינוכי. אחת השיטות שהיא נוקטת היא הבאת ספורטאים מצליחים, בעלי שם, המהווים מודל לחיקוי לבני הנוער, לשיחה על אלימות בספורט.

הקטנת החיכוך בין אוהדי קבוצות מתחרות טופלה במגרשים, באמצעות הפרדה פיזית ביניהם ליד הקופות, בכניסות, ביציעים וביציאות. בחלק ממגרשי הכדורגל נהוגה הפרדה מלאה או כמעט מלאה. בחלק אחר, ההפרדה חלקית או בלתי קיימת. ההמלצה היא להרבות ככל הניתן בהפרדה, במיוחד כשיש פערים סוציו-כלכליים גדולים בין האוהדים.

ההשפעה של התקשורת ניתנת אף היא לריסון. ראשית, רצוי להימנע ממתן במה תקשורתית לשחקנים אלימים. שנית, רצוי שכל כלי התקשורת ינקטו קו משותף של מתן עידוד להתנהגות חיובית של ספורטאים וגנאי להתנהגות שלילית. יש גם טעם רב בקביעת קווים מנחים לטיפול עיתונאי באלימות במסגרת ועדות האתיקה של כלי התקשורת.

גם הקפדה יתרה על הכללים עשויה להקטין את האלימות. מסקנה זו מכוונת בעיקר להתאחדויות ענפי הספורט השונים ולגופי השיפוט. ניתן גם להקטין את מספר טעויות השיפוט, המביאות להתפרצויות אלימות, בהעלאת רמת השופטים באמצעות ימי עיון והפיכתם למקצוענים, כנהוג באיטליה.

נכון שהקהל ביציעים מגיב באלימות גם על החלטות נכונות, שאינן מקובלות עליו. חלק מהתגובות נובע מאי ידיעת החוקים או הבנה לקויה שלהם. כאן המקום להשקיע מאמץ בהסברת חוקי המשחקים לפני התחרות על המגרש, ולפתח מנגנון להסברת החלטות שופטים תוך כדי המשחק. אפשר, למשל, לנצל את לוחות התוצאות, במגרשים שיש בהם לוחות, כדי להעלות עליהם את החוק הרלוונטי לשריקת שופט, ובמיוחד בהחלטות חשובות. אפשרות שנייה כבר נהוגה במשחקי פוטבול אמריקאי. כל החלטת שיפוט מוסברת לקהל בכריזה או באמצעות תנועות ידיים קבועות.

גם על התנהגות פרועה של השחקנים, הגוררת אלימות בקהל, ניתן לשלוט, לפחות  חלקית. גם כאן אפשר ללמוד ממשחקי פוטבול בארה"ב. יש עוצמת תגובה של שחקנים במהלך המשחק, המקובלת ומוסכמת. כל חריגה מעוצמה זו גוררת שריקת עבירה של השופטים. כדאי גם לשקול הגדרת תנועות מסוימות, בתגובה להחלטות שיפוט, כעבירות בנות-ענישה. אפשר גם להגדיר רמה סבירה של "חגיגות" אחרי שער, סל וכדומה, וכל חריגה מהם תגרור שריקת עבירה. כל אלה כבר מתקיימים בכדורגל במידה חלקית.

גורם שלא קל לטפל בו הוא תסכול הצופים מהמתרחש במגרש. מעטים המקרים שאלימות יוצאת מאוהדי הקבוצה המנצחת. התנהגות אוהדי בית"ר ירושלים בתחילת שנת האימון של גוטמן היא חריג. בעלים ומנהלים של קבוצות ייטיבו לעשות אם יקימו מנגנון לטיפול בתסכול אוהדים בסוף משחקים. לדוגמה, מקובל לראיין מאמנים ושחקנים בסוף משחק, לצורכי שידור בתקשורת, ואין כל קושי טכני בהקרנת ראיונות כאלה על מסך או דרך מערכת הכריזה באיצטדיונים. אם המראיינים והמרואיינים ינהגו בתבונה, הדבר יוכל להסביר נקודות המתסכלות האוהדים. ההסברים יצננו מעט את הרוחות באיצטדיון.

חשוב לעשות מאמץ להקטין את היכולת של אוהדים אלימים להיבלע בקהל. כדי להשיג זאת, אפשר לנקוט שני צעדים טכניים. ראשית, חשוב לצלם את הצופים בעת המשחק, במיוחד ביציעים המועדים לפורענות. הכוונה כאן איננה לצילום שמטרתו להביא מתפרעים למשפט, נוהג משטרתי שגור כבר היום. במקום זאת, כדאי להתאחדויות, לבעלי ולמפעילי האיצטדיונים ולשאר בעלי עניין להקרין, לפי הצורך  ובזמן אמת, צילומים של צופים על מסך ענק באיצטדיון, דבר המקובל מאוד בארה"ב. אפשר להקרין צילומי צופים שהתנהגותם חיובית וכנגדם צילומי מתפרעים, שמאבדים כך באחת את האנונימיות שלהם. שנית, חשוב להראות צילומים אלה בטלוויזיה ובעיתונים, כדי לשחוק עוד יותר את מעטה האנונימיות של המתפרע.

הוועדה הפרלמנטרית עסקה רבות בעניין "המנהיגים". בעניין זה אמר שר המדע, התרבות והספורט דאז, מתן וילנאי: "אני אומר לכם מניסיוני הדל בפיזור התפרעויות מסוג אחר, הרבה יותר אלימוֹת, שכאשר אתה עוצר אנשים - זה נגמר. כמה התפרעו שם, 500? אני מנחש שבין 40-50 איש. צריך לתפוס עשרה ולעצור אותם. הייתי עוצר אותם לא לשמונה חודשים - לשמונה ימים. הרי הם לא היו עצורים גם שמונה דקות. צריך לעשות את זה בתקיפות...קומץ משבש לנו את החיים".

 זבולון אורלב טען כלפי המשטרה: "אחרי עבודה מאוד מסיבית של ועדת החקירה העברנו מהלך די מהיר של חקיקה, גם הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אבשלום וילן, וגם הצעת חוק ממשלתית. המטרה היתה לתת לכם הרבה כלים וסמכויות, בין היתר כדי לאתר את אותם אוהדים שמתסיסים, שהם מחוללי המהומות וההתפרעויות".

סגן ניצב יצחק טיילר אמר בעניין: "מניסיוני, כאחראי על האיצטדיון בקריית אליעזר בחיפה במשך כשבע שנים, אני נמצא לאורך כל הזמן בנקודה הקריטית. אני קורא את המשחק, ובמידת הצורך מרגיע את האוהדים. אני משנה את טקטיקות האבטחה בין המשחקים ובתוך המשחק עצמו, משלב כוחות רבים יותר בקהל, מציב תצפיתנים ומחזיק כוחות עתודה קרוב למקומות חיכוך פוטנציאליים". ניצב משנה ולדינגר הסביר: "אני רואה לעצמי חובה לפקד על כל המשחקים הרגישים, ובירושלים, כידוע, המשחקים נוטים להתברר כרגישים יותר. אבטחת המשחק והקהל, בדומה אולי למשחק עצמו, אינה דבר סטטי. אני מנייד כוחות, בהתחשב בנעשה על המגרש וביציעים, ובמקרים מסוימים הזעקתי כוחות נוספים מהמחוז, בעקבות שינויים שחלו בתוצאות המשחק או בהשפעת מהלכים, היכולים להוביל לאלימות. הפקנו לקחים מעונות קודמות, שהוכיחו את עצמם כבר השנה....הפרדה בין קהל האוהדים, הצבת גדרות קשיחות באזור השחקנים ובשער הכניסה, איפשרו הפניית כוחות רבים יותר לתחומי האיצטדיון עצמו".

לבסוף הסביר סגן ניצב חיים קרימקה: "אני מקפיד להציב בנקודות הרגישות יותר קצינים מנוסים, המכירים את השטח ואת הגרעין הקשה של האוהדים. מעבר להפעלת הכוחות במהלך המשחק עצמו, בהתאם להתפתחותו ולאווירה ביציעים, אני משתדל לקיים דיאלוג עם חוג האוהדים המקומיים, ואפילו עם הגרעין המסור של אוהדי הקבוצות הבכירות המתארחות בבלומפילד. במהלך הזמן למדתי להכיר חלק מהם, והדבר מסייע להרגעת האווירה. לפעמים, כאשר יש בעיה ביציעים, מספיקה לי שיחה קצרה או אפילו קריצה לראשי האוהדים, כדי לנסות ולהשיב את הסדר". ההתאמה בין הצעדים שתארו שלושת הקצינים רבה ומעידה על טיפול אחיד בפוטנציאל האלימות במגרשי הכדורגל.

 

                                         *

 

שאלת המפתח היא איך לכוון את מאמצי הטיפול המערכתי באלימות בספורט. נדמה שגופים רבים עוסקים בבעיה זו. התאחדויות ענפי הספורט, איגודי שופטים, הכנסת והממשלה. המאמצים מניבים תוצאה חלקית כי הם נסמכים על הבנה חלקית של אישיות המתפרעים. במושגים שיווקיים, אוכלוסייה זו מהווה "קהל מטרה" העיקרי למאמצי הטיפול המערכתי. הבנה טובה של מבנה האישיות של "האלים המצוי" תאפשר לתפור חבילה שיווקית הולמת -  תמהיל שיווקי, במושגים מקצועיים - שתנחה את מסע הפרסום הרצוי. בנוסף לזה, אפשר לקוות שמהלך פרסומי/חינוכי כזה יחלחל גם לאוכלוסיה הכללית. יש לו סיכוי להתניע תהליך שישפר את נורמות ההתנהגות של הציבור כולו, דבר שיאפשר טיפול בתת-גורם התסכול (מגורמי האלימות מחוץ לכר הדשא), שנסקר קודם.

מה בדיוק ידוע על המתפרעים הפוטנציאליים במחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי? הפרופיל המוצג כאן הוא "קלסתרון" של יחידים המועדים להתנהגות אלימה. ומי שמעורב באירועים אלימים כאלה נוטה לדפוס אלים מתמשך.

נמצא שככל שהצופה צעיר יותר, הסיכון שינהג באלימות רב יותר. ככל שמספר הגברים בקרבת הצופה האלים גדול יותר, סיכון האלימות גדל. מכך נגזרות שתי מסקנות שיווקיות. ראשית, רצוי למנוע מצב שיציעים מסוימים מאוכלסים בעיקר בקהל צעיר. במרבית האיצטדיונים בארץ נהוג כרטיס מוזל לצעירים, המקנה זכות ישיבה ביציעים פחות טובים. רצוי לשקול שינוי נוהג זה כדי ליצור חלוקה גילית מאוזנת יותר ביציעים. שנית, חשוב לעשות כל מאמץ למשוך ליציעים קהל נשי, ולא רק לצורך הגדלת ההכנסות. במובן מסוים, יש כאן מקרה של הביצה והתרנגולת. נשים נמנעות מלבוא לאיצטדיונים גם בגלל אלימות, מילולית ופיזית. היעדרן מגביר את סיכון האלימות. בטיפול המערכתי המוצע כאן יש סיכוי להפסיק את מעגל הקסמים הזה.

הנוטים לאלימות הם בדרך כלל אגרסיביים, רגזנים, אימפולסיביים ומחפשי ריגושים. נובעות מכך שתי מסקנות יישומיות. תחילה, חשוב לחפש דרכים לתעל תכונות אלה להתנהגות לא-אלימה ביציעים, בעזרת חשיבה יצירתית. כל מי שביקר באזור משחקי המחשב של מרכזי קניות מכיר מתקן שבו נבחנת יכולתו של המשחק לחבוט בעוצמה בעזרת כפפת אגרוף. הייתי ממליץ לאחראים על האיצטדיונים להציב מכונות כאלה ליד יציעים מועדים לפורענות, ולאפשר שימוש בהם בהפסקות במשחקים ובסופם ללא תשלום. העלות זניחה יחסית; התועלת ממתן אפשרות לפרוק אגרסיות ורוגז רבה מאוד. דוגמה שנייה היא הצבת שערים מוקטנים ליד היציעים ומתן אפשרות לצופים לבעוט אליהם, בדומה למבצע של חברת ביטוח מסוימת בעבר. גם כך ניתן לפרוק אגרסיה ורוגז.

חיפוש ריגושים הוא תכלית מוכרת במחקר. נמצא שככל שחיפוש ריגושים גבוה יותר, הסיכוי שאדם יעסוק בענפי ספורט מסוכנים גבוה יותר. הבנה זו מהווה בסיס לדרך פעולה אפשרית. ניתן להציב ליד היציעים מתקני ספורט אתגרי. דוגמה פשוטה וזולה יחסית היא קיר לטיפוס, כמו בפארק שעשועים אתגרי.

ראוי לתכנן מסע פרסום שיתמקד בבעלי פוטנציאל גבוה לאלימות כקהל-יעד. המסע צריך להדגיש מסרים שיסבירו את המשתנים שנמנו כאן. מטרת המסע היא לרופף את הקשר בין אגרסיה, רוגז ואימפולסיביות, לבין פורקן באמצעות אלימות במגרשים. כל חברת פרסום תוכל להציע תוכן יצירתי ומדיה מתאימים להעברת מסרים אלה. אינני מונה את מרכיבי המסע, אך הצלחתו תימדד בשני היבטים: שינוי בנורמות ההתנהגות של הקהילה שוחרת הספורט, בכלל, ושינוי בנורמות ההתנהגות ובהתנהגות של שוחרי הספורט, שיש להם נטייה להתנהגות אלימה, בפרט.

 

 

מקורות

 

הכנסת החמש-עשרה, "פרוטוקולים של ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האלימות בספורט", מופיעים באתר:

 HYPERLINK "http://www.knesset.gov.il/protocols/search.asp?vaada=34"

Ismat, A.- H. (1989),

Ismat, A.- H. (1989), “Violence in Sports,” ERIC Digest 1-89.

Derbaix, C., A. Decrop, and O. Cabossart (2002), “Colors and Scarves: The Symbolic Consumption of Material Possessions by Soccer Fans,” ACR, 29, 511-17.

Russell, Gordon W. and Robert L. Arms (1998), “Toward a Social Psychological Profile of Would-Be Rioters,” Aggressive Behavior, 24, 219-26.

Russell, Gordon W. and Anu Mustonen (1998), “Peacemakers: Those Who Would Intervene to Quell a Sport Riot,” Aggressive Behavior, 24, 335-9.

Wann, Daniel L., Robin R. Peterson, Cindy Cothran, and Michael Dykes (1999), “Sport Fan Aggression and Anonymity: The Importance of Team Identification,” Social Behavior and Personality, 27 (6), 597-602.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד