מתרגילי סדר ועד "הפוטנציאל האי
מתרגילי סדר ועד "הפוטנציאל האי

 

מחקר  האידיאולוגיות המוצהרות של  מנהיגי החינוך בישראל מראה שתפיסת העל של החינוך הגופני בישראל עברה מהפכה שלמה, מהכפפת תרבות הגוף לצרכים הלאומיים, אל הצמיחה והמימוש האישי של התלמיד

 

יצחק רם

 

מאמר זה סוקר את התפתחות התרבות הכללית ב50- שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ועל רקע זה את השתנות מטרות-העל בחינוך הגופני, תוך בדיקת מידת ההתאמה של השתנות המטרות הללו עם ההתפתחות התרבותית הכללית שאפיינה את מדינת ישראל.

הבדיקה נעשתה לאור רעיונותיו של חוקר החינוך צבי לם, הטוען לקיומן של שלוש אידיאולוגיות מרכזיות בחינוך. אידיאולוגיות אלה משפיעות על כל סוג של חינוך מכוון  באשר הוא. בדיקות כאלה נעשו, למיטב ידיעתנו, בתחומי חינוך שונים בשתי עשרות השנים האחרונות, אך מעולם קודם לכן לא בחינוך הגופני. אנו מבקשים, אם כן,  לפתוח כאן צוהר קטן חדש לבדיקת השתנות מטרות-העל בחינוך הגופני מאז קום המדינה ועד ימינו אלה.

 

                                          *

 

מאות אחדות של מיליוני בני אדם על פני כדור הארץ מתאמנים בספורט ועוסקים בו באורח קבע, כפעילות משחקית וולונטרית או כמקצוע, הדורש שכלול מתמיד של  השליטה במיומנויותיו. האופן שבו עוסקים בני האדם בספורט כרוך באמונות, במחשבות, בדעות ובהשקפות שונות וכן במחקר מדעי. לכן, מן הראוי לראות בספורט ובפעילות הגופנית בכלל סוג של תרבות.

חינוך, כל חינוך, כאמור, מתרחש על רקע של אידיאולוגיה או אידיאולוגיות מסוימות. אידיאולוגיות בחינוך קשורות, מצדן, בדרך כלל, באידיאולוגיות חברתיות כוללות יותר, וכך יוצא שהאחרונות שולטות או לפחות משפיעות על המשנות ועל התכנים החינוכיים. המוטיבים החוזרים בהם קשורים למושגים: פטריוטיזם, קדמה ותרבות - על סמך הדימוי המקומי של מושג זה.

אידיאולוגיה חינוכית מוגדרת על ידי צבי לם כמערכת של הנחות הכרתיות והזדהויות רגשיות, הנמצאות בתשתית החינוך - כפעילות רצונית וכארגון. היא משמשת כאמצעי פיקוח, ניתוב ומידור, והיא קובעת מה יחשב ללגיטימי  בחינת תכני לימוד, דרכי הוראה וכו'. כל התפיסות החינוכיות הן אידיאולוגיות חינוכיות, המשקפות את הצרכים והאינטרסים של מגוון הקבוצות בחברה נתונה.

אימוץ אידיאולוגיות בחינוך הוא, למעשה, פועל יוצא מן המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, והתמוטטות הלגיטימציה הריטואלית של החינוך, הנלווית אליו. כשאין עוד מחויבות לסוג חינוך מסוים רק מכוח העובדה שהוא מקובל, נפתח הפתח להיצע של תפיסות חינוך מסוגים שונים, ועם הבחירה מתחיל מה שצבי לם קורא: "עידן הלגיטימציה האידיאולוגית של החינוך".

הפילוסוף והתיאולוג הפרוטסטנטי פול טיליך היה מן הראשונים שאפיינו את  החינוך כמהות אידיאולוגית בעלת  שלוש פנים, שלכל אחת מהן מטרות חינוכיות מובהקות, שהן מצדן גם מכתיבות הן את הדרכים והן את התכנים: החינוך הטכני, החינוך האינדוקטיבי והחינוך ההומניסטי.

חינוך טכני מקנה את הידע, הקשור ב"להסתדר בעולם". חינוך זה מקנה מיומנויות של פעולה יעילה בעולם המציאותי, מחנך למשמעת ולסדר, לקבלת מידע מ"קהילות המומחים", ולציות ל"חכמים", להשתלבות בקהילת "עושים", אבל גם לביקורת המומחים, כשנדמה שהם טועים. בהקשרי החינוך הגופני, החינוך נועד לבצע פעילויות יומיומיות נדרשות ביעילות ובמינימום אנרגיה גופנית. חינוך גופני כזה ידגיש בתוכניתו כושר גופני כללי לשם בריאות אירובית למניעת תחלואת לב, או כושר אנאירובי כדי שתהיה לאדם, למשל, יכולת להשיג בריצה ללא התעייפות יתירה את האוטובוס, העומד בתחנה לפני יציאתו ממנה, והוא ידגיש לימוד ביצוע מדויק של  תנועות מחיי היומיום שלנו למניעת כאבי גב כתוצאה מהרמה או מנשיאה לא נכונה של חפצים. בהוראת האנגלית, למשל, על פי תפיסה זו, יתמקד המורה בשפת יומיום, כלומר, באנגלית המדוברת, או באנגלית המסחרית.

החינוך האינדוקטיבי נועד להכניס את הצעיר למערכת אמונית, חברתית, שבטית מסוימת. כאן מקומם של מערכות הסמלים, הפולחנים והסיפורים, "האתוס"  והמיתוסים של תרבות וחברה נתונים. מרכז הדאגה בחינוך כזה הוא התרבות ולאו דווקא היחיד. פעילות ספורטיבית היא חלק מסימניה הבולטים של תרבות התקופה, ועל כן גם יכירנה מקומה במערכת החינוך הכללית. בארה"ב ירבו לעסוק מן הסתם ב"פוטבול". אצלנו בכדורגל ובכדורסל.  כאן גם כדאי להזכיר את תוכן שיחת המורה למוסיקה עם חברו הטוב, מאמן הפוטבול, בסרטו של הבמאי פול מזורסקי "סימפונית החיים". ריצ'ארד דרייפוס, המגלם את דמותו של מורה למוסיקה בסרט, מפוטר מחמת קיצוצי תקציב במכללה שבה הוא מועסק. בשיחת נפש עם רעו הטוב, מאמן  הפוטבול הנשאר, הוא אומר: "לך אין מה לדאוג. בתרבות האמריקאית, לא יעז לעולם שום דיקן של מכללה לוותר על תוכנית הפוטבול שלו. עתידך מובטח". 

החינוך ההומניסטי עוסק במימוש הפוטנציאל שיש ליחיד בתוך חברתו, וכן בפוטנציאל שיש לחברה. מדובר כאן, למעשה, בתיקון הנפש והגוף, שהרי האדם מהווה מערכת פסיכו-פיזית אחת, אשר גוף ונפש משמשים בה במשולב. החינוך הגופני בגישה זו יציע תוכניות בחירה אחדות לתלמידיו, ואלה יוכלו לעסוק בנושאים שלבם באמת נוטה אליהם.

לם טוען כי קיימות שלוש אידיאולוגיות מרכזיות, המעצבות את החינוך באשר הוא, וכי לא ייתכן קיומה של עשייה חינוכית כלשהי שלא בתוך הקשר אידיאולוגי מסוים. על כן, אנו רשאים לטעון כי גם החינוך הגופני נפעל על פי אחת מהן: סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה. שלוש האידיאולוגיות הללו מכתיבות את תהליך ההוראה על ממדיו השונים ובתוך כך גם את מעמדם של התכנים.

סוציאליזציה בהקשר החינוך הגופני משמעה: תפיסת החינוך הגופני והספורט בתוכו כמכשיר לחינוכו של האדם על פי צפיות ומטרות החברה. במלים אחרות: חינוכו של הפרט לקראת תפקידיו החברתיים באמצעות מדיום הספורט, או חינוכו לקראת תפיסת מקום בעולם הספורט הקיים כפעיל, כמנהל או כצופה. מילות המפתח כאן הן שמרנות והתמד.

אקולטורציה, או חינוך לתרבות הספורט, משמעה תפיסת החינוך הגופני כאמצעי  לתרבות. כך, משום שלפי תפיסה כזו חשיבות החינוך לספורט נובעת מן העובדה שלבני האדם יש עיסוקים תרבותיים שונים בעלי ערך עצמי, מהם גם כאלה שבתחום הגופני-תנועתי. עיסוקים אלה מהווים נדבך בתרבות האנושית השלמה, ועל כן ראוי לאמצם ולהנציחם. הספורט הוא סוג של עיסוק כזה, ועל כן על מערכת החינוך לשקוד להקנות את תכניו ואת ערכיו לבני הדורות הבאים. 

אינדיבידואציה, לענייננו, היא טיפוח הגוף וכשריו התנועתיים בלא הקשריו הספורטיביים, וללא כוונות סוציאליזטוריות. גישה זו קרויה גם "הגישה ההתפתחותית" ולפיה, על מערכת החינוך הגופני להתעלם כליל מהנעשה בעולם הספורט ולהתרכז בפיתוח כשרי ומיומנויות התנועה של ילדי בית הספר, לטפח את יציבתם ולדאוג לבריאותם בלא הקשריה החברתיים-לאומיים של בריאות זו, שכן לא החברה או התרבות מצויים במרכז ההוויה החינוכית, אלא התלמידים כבני אדם; ואלה מבקשים לממש את הפוטנציאל הגופני-תנועתי הגלום בהם. הספורט למינהו יוכנס אל התוכנית בכל זאת רק אם הלומדים יבקשו כך בפירוש, מתוך רצון לחתור למימוש עצמי תנועתי דווקא בתחום ספורטיבי פורמלי מקובל כלשהו.

 

                                          *

 

אם נסה להשליך את מה שאמרנו עד כה על החינוך גם על התרבות בישראל ב50- השנים הראשונות למדינה, אפשר לקבוע די בפסקנות, כי התפתחות התרבות כאן מאופיינת יותר מכל במעבר מתפיסה סוציאליזטורית מובהקת לתפיסה אינדיבידואליסטית ברורה.   

 יובלה הראשון של מדינת ישראל מונה 50 שנות סער, המאופיינות בטלטלות ובסערות מדיניות וחברתיות, שלא ניתן היה כלל לשערן מראש. גם התרבות הישראלית ובתוכה החינוך ובתוכו החינוך הגופני, כמו שאר היבטי החיים, עברו אותה טלטלה. טלטלה והשתנות אלה ניתנים לתיאור כללי כהתפתחות ממצב של תרבות המשרתת את מטרות האומה והחברה, אל תרבות המקדשת את צורכי הפרט. התרבות בכללה היתה תרבות מגויסת. בתואר "מגויסת" אין הכוונה דווקא להקשר השלילי של המלה, כפי שעולה בדעתנו, למשל, בקשר לאמנות והספורט במשטרים הטוטליטריים של המאה שלנו, אלא הכוונה להקשר הנייטרלי, הכמעט מתבקש-מאליו בהתייחס לנתוני הפתיחה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

גם החינוך הגופני כאספקלריה אחת מיני רבות של החברה והתרבות המקומיים עבר מהפך דומה. באמרנו "מהפך" כוונתנו, לפחות, להשתנות מתמדת ברמה ההצהרתית, כפי שזו באה לידי ביטוי בניסוח מטרות-העל של החינוך הגופני לדורותיו מאז קום המדינה. בקיץ תרצ"ט (9 ביוני 1939)  החליט הוועד הלאומי לכנסת ישראל על הקמת החג"ם - מפעל לחינוך גופני מורחב לילדי ישראל, שמטרתו הכשרה גופנית טרום צבאית לצעירי הלאום. החג"ם אמור היה להיות מפעל משותף להגנה ולמחלקת החינוך של כנסת ישראל. עד אז פעלו מורים לא מעטים בשטח החינוך הגופני בארץ, אבל לא היתה, למעשה, כל  הכוונה מרכזית-שיטתית שהשפיעה על המערכת באופן מוגדר וברור. מכל מקום, באותו קיץ מונתה ועדה מיוחדת, הוועדה לחג"ם, שבאחריותה היה להקים ולהריץ את המפעל. בין חבריה היו כמה מורים לחינוך גופני, כמה אנשי ההגנה, ונציגי מחלקת החינוך.

 מי שעמד בראשה ומאוחר יותר בראשות החג"ם עצמו בעשר שנות פעולתו עד קום המדינה, היה  הד"ר ארתור בירם, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. בירם קבע במאמרו "עיקרון החינוך האספורטיבי של הנוער בגיל מ14- עד 18", שפורסם חודש לאחר ההחלטה על הקמת המפעל, שאסור לחינוך הגופני להתנהל תחת סיסמאות כגון, "הגוף היפה", "התנועה החופשית", "הרמוניה בתנועה". לדעתו, צריך לחנך "גברים בעלי משמעת ודייקנות הפעולה, אומץ לב, והכשרה להתאמצות מקסימלית".  על כן, הוא דרש שהחינוך הגופני יעשה שימוש בתרגילים שיבצעו כל המשתתפים באחת ותחת פקודה אחידה, תוך שהוא פוסל כל ביצוע אינדיווידואלי בלתי אחיד. סיסמתו היתה: "קצב אחיד, תנועה משותפת הם חינוך לדייקנות!". תפיסה זו אכן הוטמעה במערך החינוך הגופני בישראל; וכאן, בקביעה זו  ממש, נמצא מקורם של תרגילי הסדר האחידים שהיו מנת חלקם של תלמידי שנות החמישים ותחילת השישים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, כפרק קבוע בכל מסדרי הבוקר ובכל שיעורי החינוך הגופני.

אין תמה, לכן, שבתאריך כ"ז באייר תש"ה (10 במאי 1945), כשהתכנסה הוועדה  כדי לקבוע את תקנות המשטר בחג"ם, ובראשן מטרת הפעולה, היא החליטה כי מטרתו היא  "לתת הכשרה טכנית ומוסרית לתפקידים לשעת חירום. לחנך אנשי משמעת בעלי אחריות ואמיצי לב. דייקנים במעשיהם ובעלי החלטיות בפעולה, המוכשרים למאמץ גופני מקסימלי, והנכונים והיכולים לסבול קור, חום, מחסור ועייפות.. על הנער והנערה לדעת כי כל זה עשוי לחזק בלומד את רגש האחדות הלאומית, את רגש אחדות העם כנכס קיים ועומד... נטיעת התכונות המוסריות שצוינו לעיל בנפש החניכים, צריכה לעמוד כמטרה מתמדת בכל פרטי העבודה בחג"ם. בלעדיהן אין ערך לכל ההכשרה הטכנית".

המדינה שבדרך נזקקה לידיים חזקות ומיומנות, ואנשי החינוך הגופני של התקופה התנדבו לספק לה אותן. המטרה המנוסחת כאן הינה מטרה סוציאליזטורית מובהקת. מילות המפתח שלה הן: "משמעת", "אחראיות", "אחידות" ו"אחדות", וכל אלה כתכונותיו של הצעיר הישראלי הבריא בגופו והאיתן ביכולותיו, המוכן לקראת משימותיו הלאומיות.

החינוך הגופני בתקופה זו זכה, אמנם, להכרה וליחס של הוקרה מצד מנהיגי היישוב. על כך אפשר ללמוד מעיון בשפע התיאורים בנושא זה, המצויים בתיקיהם האישיים של מורי התקופה, המאוכסנים בארכיון ע"ש צבי נשרי. כל זה עבר שינוי טראומטי עם הקמת המדינה. אפשר לומר, כי ההכרזה על קום המדינה היתה מבחינות רבות אסונו של  ממסד החינוך הגופני העברי החדש, שכן השתנות מפת הצרכים הלאומית, כפי שמנהיגות היישוב הבינה אותה, גררה פחת רציני הן ביחס הכללי אל המערכת הממוסדת של החינוך הגופני החדש והן בהקצאת המשאבים בשבילה.

מערכות תרבותיות, כידוע, אינן מערכות סטטיות. הן מכילות בקרבן גורמים דיאלקטיים העשויים לפתח אנטי-תזות נורמטיביות וזה, אמנם, מה שקרה למערכת החינוך הגופני העברי החדשה, כאשר כחמש שנים לאחר קום המדינה, ב22- ביוני 1953, חוקק  ופורסם "חוק החינוך הממלכתי" ואין בו כל אזכור לחינוך הגופני. בסעיף 2 של החוק  נוסחה מטרת החינוך הממלכתי כדלקמן: "להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

בניתוח תכניה של המטרה ניתן לראות כי היא כוללת התייחסות לנושאים חינוכיים מסוימים, והיא נעדרת התייחסות לנושאים אחרים. הנושאים שזוכים לאזכור הם, למשל, החינוך הלאומי, החינוך המדעי, החינוך לעמלנות, החינוך לחקלאות, החינוך לחלוציות וכן חינוך לערכים אנושיים-אוניברסליים. נושא אחד בולט בהעדרו הוא החינוך הדתי. נושא נוסף הבולט בהעדרו הוא כל מה שקשור בחינוך האמנותי, משמע אין מדובר בעניין חדש. אלא שלענייננו חשוב לדון כעת בסיבות להעדרו של החינוך הגופני. 

כל הסבר אפשרי לכך צריך להביא בחשבון את העובדה כי מדובר בשנותיה הראשונות של המדינה; שנים שבהן מוקד העשייה והחשיבה היה מוקד ההישרדות המדינית-כלכלית. בעת כזו מצטיינת החשיבה החינוכית, כחלק מן החשיבה הלאומית, בפונקציונליות יתירה לשם מימוש המטרות הלאומיות-חברתיות הניצבות על הפרק, ואין הדעת נפנית לנושאי פנאי ושעשוע כגון אמנות וספורט, הנתפסים כמוקדי פעילות פרטניים לשם רווחתו ואיכות חייו של היחיד.

כאן עולה נקודת השוואה מעניינת, ולפיה יש שותפות דעים בעניין שלילת חשיבות תפקידו של החינוך הגופני כיסוד חינוכי מהותי בין דור מייסדי המדינה למחשבת הרבנים, שהנהיגו את העם באלפיים שנות גלותו. הסיבה היא שהחברה המהפכנית של דור מקימי המדינה היתה חברה בעלת ערכים אסקטיים אנטי מטריאליסטים, שהאידיאל הקיומי שלה היה קיומה של החברה בעתיד (במקביל לרעיון "העולם הבא"), עד שהיתה מוכנה לוותר על חיי ההווה כדי שלעתיד לבוא תתגשמנה כל התקוות,  בדומה לדיכוי האסקטי של הגוף שרווח בחוגים היהודיים האורתודוקסיים כדי לזכך את הנפש ולהיטיב בכך את סיכויי גן העדן בעולם הבא.

                                         *

 

שמונה שנים לאחר הכרזת העצמאות, עם תחילת ההתבססות וגבור הביטחון בקיום המדינה, התפתחה ההבנה בחשיבות הפעילות הגופנית לכושרו ולרווחתו של האדם. ואף שהיתה מקובלת עדיין במערכת החינוך העדפה מובהקת של המטרות הלאומיות-חברתיות, התעוררה ההכרה בנחיצות החינוך הגופני, ונוסחה  לראשונה מטרת-העל של המקצוע: "תפקידו של החינוך הגופני הוא לחזק את גופו של הילד, לחסנו ולסייע לגידולו הנכון; לחנכו להרגלים יסודיים של שמירת הבריאות, לפתח בו רגשי חברות טובה (נאמנות, דריכות למבצעים קולקטיביים, נכונות לעזרה הדדית וכו'), כושר ארגון, זריזות, כושר התמצאות והחלטיות, עקיבות, עצמאיות, סדר, משמעת ואומץ לב, להכשירו להיות עובד טוב בכל שטח שיידרש - בעבודה גופנית, בעבודה רוחנית, בהגנה על המולדת וכו'".

יש כאן לפנינו ניסוח חברותי מובהק, שאפילו המלה "בריאות" מופיעה בו בקונוטציה לאומית-חברתית, לאמור: בריאות הפועל השוקד על ייצור ופיתוח, ובריאות הלוחם המגונן בגופו על גבולות המדינה. "לחסנו ולסייע לגידולו הנכון", על פי צורכי העם והמדינה "במבצעים קולקטיביים", הנדרשים "בהגנה על המולדת". 

עם הזמן התפתח אופק התפיסה החינוכית הממלכתית במדינת ישראל, והמדינה נפנתה לטפל גם בנושאים תרבותיים הנחשבים למשניים בסדר היום הלאומי.  בשנת 1972 פירסם משרד החינוך את הצעתו לתוכנית הלימודים בחינוך הגופני, ובה מנוסחת מטרת-העל של המקצוע: "מטרת החינוך הגופני, כחלק של התהליך החינוכי הכללי, היא לפתח ולטפח את כשריו הגופניים של הפרט, לשם שיפור בריאותו ועיצוב אישיותו ההרמונית והתנהגותו החברתית, וכדי להכשירו לבצע ביעילות את תפקידיו בחברה הישראלית, בלימודים, בעבודה, במשפחה, בביטחון ובשעות הפנאי".

ההתבססות במרחב הגיאו-פוליטי של האזור, לפחות על פי התחושה הסובייקטיבית של העם, לאחר הניצחון הגדול של מלחמת 1967, הפנתה אמנם תשומת לב לטיפול בפרט, אבל יש להניח כי לו התמהמהה ועדת התוכניות של משרד החינוך בפרסום התוכנית החדשה עד לאחר מלחמת 1973, היינו זוכים בסופו של דבר למטרה אחרת בעלת דגשים שונים.

מכל מקום, הבריאות האישית ועיצוב האישיות נועדו עדיין בעליל לביצוע יעיל של משימותיו החברתיות-לאומיות של  הפרט. אפילו השימוש במלה "פרט" מרמז על תפיסה, הממקמת את החברה על צרכיה וערכיה במרכז ההוויה החינוכית, המאופיינת, על כן, בתהליכי סוציאליזציה מובהקים. "פרט" הוא חלק מקבוצה, חלק מחברה, חלק מלאום. חשיבותו באה לו מעצם היותו תא מתאי הגוף הגדול, ולאו דווקא משום הכרה מיוחדת בהווייתו הייחודית והחד-פעמית, כפי שמקובל בתפיסות חינוך הומניסטיות מתקדמות. המלה "יחיד", לעומת זאת, הנה בעלת קונוטציה אנושית יותר. ליחיד חשיבות בהיותו "עולם ומלואו", על הזכויות הטבעיות המוקנות לו מעצם היותו "ברוא בצלם אדם". עם זאת, בניסוח זה מוזכרות לראשונה "שעות הפנאי" של האדם. עד למועד זה, כ25- שנה לאחר קום המדינה, לא נפנתה הדעת לעסוק בחייו הפרטיים באמת של האדם. והנה, לראשונה יש התייחסות ממשית לצורכי היחיד אשר מעבר למילוי חובותיו החברתיים-לאומיים.

בתחילת שנות השמונים שופץ הניסוח ושונה לניסוח בעל מטרות יותר מובהקות מתחום צורכי היחיד, כפי שניתן היה לצפות מכיוונה המתמיד של ההשתנות: "לפתח בחניך את כושרו הגופני בהתאם להתפתחותו במערכות גופו השונות, לפתח בו את הפעילות ההרמונית של המערכת העצבית שרירית, לפתח מיומנויות ותנועות גוף יעילות לשימוש בלימודים, בעבודה, בביטחון ובשעות הפנאי, וכן לפתח הנעה להתמדה בפעילות גופנית בשעות הפנאי".  ניתן לראות כי בניסוח המחודש יש שינוי משמעותי, ולפיו עובר הדגש מסוציאליזציה מובהקת לסוציאליזציה מתונה מעורבת במידה הולכת וגדלה של אינדיבידואציה, המסתיימת במשפט: "לפתח הנעה להתמדה בפעילות גופנית בשעות הפנאי". 

בניסוח הנוכחי של המטרה יש כבר התייחסות מובהקת לצורכי היחיד, לקצב התפתחותו, וכן לזמן הפנוי שבו הוא עסוק בפעילות התואמת במדויק את צרכיו ומאווייו האמיתיים.

 באוקטובר 1996 הודפסה על ידי ועדה שמינה משרד החינוך לתכנון החינוך הגופני בישראל לאלף הבא, חוברת, הנושאת את השם "תוכניות החינוך הגופני לשנת 2000". במבואה של התוכנית מפורטת מטרת-העל המיועדת לחינוך  הגופני העתידי והיא: "לעצב, לפתח ולטפח אצל הפרט דפוסי פעילות והתנהגות גופנית וספורטיבית, במסגרת הפוטנציאל האישי שלו,  לשם הבטחת איכות חייו, בריאותו ואישיותו ההרמונית בהווה ובעתיד". בניסוח זה אפשר לראות את השלמת המהפכה. לראשונה אין כל אזכור של החברה, וניסוח המטרה מרוכז ביחיד לבדו. יש כאן התכוונות ברורה לפיתוחה של דמות אדם אידיאלית, בריאה בגופה ובנפשה, הפעילה גופנית-ספורטיבית כדבר שבשגרה. יתירה מזו, מדברים כאן, לראשונה, על חייו של היחיד כילד כאן ועכשיו ("בהווה ובעתיד") ולא רק כאיזה אמצעי בשירותה של החברה, שחייו בהווה מוקדשים ללימוד ולאימון תפקידיו החברתיים שבעתיד. 

   אפשר לומר שבתום 50 שנה למדינה גם תחום החינוך הגופני, כמו שאר שטחי העשייה התרבותית והחברתית של העם היושב בציון, מאופיין בכך ש"הסבים המקצועיים" הפיקו את המהפכה, ה"הורים המקצועיים" השלימו וביססו אותה, ואילו צרכני החינוך הגופני בדור זה מבקשים שיאפשרו להם לחיות את חייהם ולחוות את אופני הפעולה בחינוך הגופני, כמו שהם עצמם מבינים אותם, וכמו שהיו, כל אחד כשלעצמו, באמת רוצים לחיות אותם.

הניסיון להתבונן מכאן אל עתיד החינוך הגופני בישראל עשוי ללמד על  נטייה שתלך ותגבר לכיוון של חינוך גופני אינדיווידואלי, המותאם למטרות של  כושר גופני אישי, הקשור בבריאות גופנית ואמוציונלית של הפרט. תוכנית כזו תציע מגוון רחב של אפשרויות בחירה, ותהיה כרוכה בפיתוחם של ידע והבנה תיאורטיים ביסודות הפעילות הגופנית, הקשורים  בבריאות, בכושר וברכישת מיומנויות וכלים להערכה ולבחירה אישיים. המטרה תהיה רכישת כלים לתכנון עצמי של פעילויות שישרתו את צרכיו של הפרט לאורך מעגל חייו השלם מילדות ועד זקנה.

 

מקורות

לם, צבי, "האידיאולוגיות ומחשבת החינוך". חוות דעת, השנתון לפסיכולוגיה   ויעוץ, 1986, עמ'  6 - 7.

לם, צבי, ההגיונות הסותרים בהוראה, עמ' 20, וכן בעמ' 165 - 177.

בקר, ע', "החג"ם - בארץ ישראל", ע' גיל (עורך), שביל הזהב - קובץ לזכרו של צבי נשרי. מכון וינגייט, 1979, עמ' 15-44.

בירם, אהרון, "עיקרון החינוך האספורטיבי של הנוער בגיל מ- 14 עד 18", (עורך), בימי מערכות - מאסף לשאלות מדיניות כלכליות ואסטרטגיות. תל-אביב, תרצ"ט, עמ' 57 - 61.

 הוועד הלאומי לכנסת ישראל, הוועדה לחג"ם, "תקנות המשטר בחג"ם", חיפה, כ"ז אייר תש"ה  10.5.45, ארכיון צה"ל 23/61.

 "חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג - 1953", ע' 137

"תוכנית החינוך הגופני", תשט"ז, משרד החינוך, הפיקוח על החינוך הגופני.

"תוכניות החינוך הגופני לשנת 2000", הוועדה לתו"ל, משרד החינוך התרבות והספורט, עמ' 3.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד