אניטה לווינשטיין נולדה מחנכת
אניטה לווינשטיין נולדה מחנכת

אניטה לווינשטיין נולדה מחנכת

 

עבדתי כמה שנים עם ילדים מבוגרים יותר, בכיתות ג' וד',  אבל חזרתי ילדים קטנים. אני אוהבת אותם. יש בהם משהו ראשוני. אתה יודע שמה שאתה עושה זה שלך, אתה מתחיל מההתחלה וזה הבסיס. אני משתדלת לתת את הבסיס האיתן והיצוק ביותר שיביא אותם ללמידה עצמית

 

רוביק רוזנטל משוחח עם אניטה לווינשטיין

 

נולדתי בהונגריה בשנת 1948, ובה גם למדתי כמה שנים. היינו משפחה די מכובדת בהונגריה. אמא שלי היתה בית"רית  בהכשרה, והיא לימדה אותנו שירים ישראליים. לא הבנו מלה, אבל זו היתה גאוות היחידה שלה. היינו הולכות ברחוב, שרות שירים כמו "שתי גדות לירדן" ומנמיכות קול שלא ישמעו שאנו שרות בעברית. אמא שלי שומרת עד היום את התמונות של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, שהיו הגיבורים שלה. היא היתה ציונית בדם. כל המשפחה היגרה לארה"ב, והיא רצתה רק ארץ ישראל.

חיינו בכפר שלא היו בו הרבה יהודים. התחנכתי בכיתה רגילה אבל היתה אנטישמיות ולכן רצינו לעלות כמה שיותר מהר. אני לא כל כך זוכרת את בית הספר. אני זוכרת בעיקר את העונשים הקולקטיביים, למדתי מזה המון לגבי החינוך בארץ. עמדנו בשורה, היכו אותנו על הציפורניים ואני אמרתי בבכי, אבל אני ילדה כל כך טובה, מה פתאום מכים אותי.

עלינו ארצה ב1956-,  אחרי המהפכה בהונגריה. קיבלנו צריף בנחלת עדה, קרוב להרצליה. אמי היתה ניצולת שואה ואבא היה מאה אחוז נכה המלחמה בנאצים, המצב היה קשה ולכן הכניסו את האחות הבוגרות שלי לקיבוץ נגבה. תחילה למדתי באולפן, כי לא ידעתי עברית. כילדה עולה היו לי שתי חברות, אבל התקופה לא זכורה לי לטובה. הייתי די חריגה. לא כל כך אהבו עולים מהמדינות הקומוניסטיות, עם הקוקיות וההופעה השונה. למדתי את השפה ואחר כך למדתי שלוש שנים בבית הספר ויצמן בהרצליה.

לאחר התקופה הזאת נכנסתי לנגבה והתחנכתי שם, עד אחרי הצבא. אחותי למדה בכיתה של עליית הנוער, ואני רציתי לבוא בעקבותיה. נדלקתי על המקום והיה לי נהדר, זו התקופה הטובה ביותר שלי.  זה היה שונה מהעיר ושונה לגמרי מהונגריה. החופש, החבר'ה. היה כיף, בעיקר מבחינה חברתית. פתאום אתה עובר ממשהו סגור למשהו פתוח, וזה עשה לי אור בעיניים. למדתי בכיתה רגילה של בני קיבוץ, במוסד החינוכי של נגבה. היו שם ילדי חוץ, אבל רוב הילדים היו ילדי המשק, ילדי המלחמה. קיבלו אותי נהדר, לא תרנגול ולא כפרות. השתלבתי, והיתה לי פשוט תקופת פריחה. לא היה משקל רב לנושא הלימודים, לא היו בחינות בגרות, באותה תקופה  הרגשתי שלא חייבים, ואם לא חייבים, אז לא מתאמצים.

אני זוכרת  מורה מבחוץ, למתמטיקה, בשם חיים, שבא ללמד, ואת צילה הרפזי, והיה צבי, מחנך מדהים, איש נמוך קומה שהיה לנו כמו אבא. הוא התייחס אלי בצורה בלתי רגילה, הבין את הקשיים שלי במקום החדש, ובזכותו היה לי נורא כיף. היה לי מורה למוזיקה, שמעון כהן, שנטע בי את האהבה לשירי ארץ ישראל, שעד היום אני מאוד מטפחת בבית הספר שלי. אהבתי את הפעילויות ואת התנועה. היה לי מדריך מקסים בשם ארנון ליטבק, שלצערי נהרג בצבא. את הבן שלי קראתי על שמו. 

התגייסתי, שירתתי בצבא ושם הכרתי את בעלי. היו לי מחשבות להישאר בקיבוץ, מאוד אהבתי את החיים שם, אבל בעלי הוא  אינדיווידואליסט. הוא לא התחנך שם והכל היה לו זר. בשלב מאוחר יותר עוד ניסינו להיכנס לקיבוץ ניר עוז, היינו שם חודש וחצי והוא החליט שהוא לא חולק אתי את האהבה לקיבוץ.

 

                                          *

 

תמיד הלכתי עם המחשבה שאהיה מורה. אני מתה על ילדים, פשוט חולה על ילדים. כשהייתי הולכת עם ארנון שלי ורואה ילד קטן, ארנון נהג לומר לי, אמא, יש שם ילד, והוא לא שלך, תזכרי. אני אוהבת ילדים צעירים שעוד אפשר לעצב, כמו פלסטלינה. אמנם זה היום קשה מאשר בתחילת דרכי, כי אז הייתי יותר הסמכות. היתה פחות טלוויזיה ופחות דברים שמשפיעים על הילד.

בעלי שירת בקבע 35 שנה ואני למדתי בסמינר למורים בבאר שבע, שהיה אז מוסד קטן ואינטימי, שנתיים לימודים. התקבלנו על ידי המנהלת טובה פוביצר, שבשבילה הדקדוק, הלשון והניקוד היו בראש סדר העדיפות. באנו למבחן הכניסה, והיא אומרת לי, תכתבי. כתבנו וניקדנו. ב"השומר הצעיר" לא למדנו לנקד. כששמעתי תנועת A ניקדתי בקמץ, תנועת I בחיריק. טובה אמרה לנו, תראו בנות, אני חייבת לקבל אתכן, אבל הניקוד הוא בעיה. היא לקחה אותנו לבית הפרטי שלה ושטפה אותנו בדקדוק. עד היום אני מנקדת לא רע ויודעת דקדוק בזכותה.

סיימתי את הסמינר, ילדתי את ארנון והתחלתי לעבוד ב1970-, בבית ספר מצדה, אחד מבתי הספר הראשונים בבאר שבע. הכניסו אותי לכיתה א' עם 41 ילד, כיתה לא קלה, ונבהלתי. אמרתי, חבר'ה, זה לא בשבילי, לא בחרתי את המקצוע הנכון. היתה לי מדריכה בשם זמרה, והיא אמרה, אם לא את, אז מי? יש לך את זה, זה לא קל, ההתחלה תמיד קשה. לא השתלטתי מבחינת המשמעת. הייתי מאוד רכה אתם, הרי באתי מחינוך קיבוצי. החתך החברתי של הכיתה היה די נמוך, ילדים שבאו מאוכלוסייה די קשה עם המון בעיות משמעת ובעיות עם הורים, אבל לאט לאט למדתי והחלטתי בכל זאת להמשיך.

הייעוד שלי הוא הגיל הרך. בסמינר למדתי גננות ומורות א'-ב', ובנגבה עבדתי כמטפלת בגן. אני עובדת בגילאים האלה כמעט כל השנים, עם הפסקות קצרות לכיתות מעט גבוהות יותר. אני עושה א'-ב' וחוזרת לא'. הבעיה המרכזית של מורה בכיתה א' היא לשלב את הילדים במסגרת בית-ספרית. הם באים מגנים שונים, רק השנה קיבלתי ילדים משבעה שמונה גנים, עם הרגלים שונים. קודם כל צריך לעבוד אתם על  עיצוב ההתנהגות, עיצוב הרגלים, להיכנס לכיתה, צלצולים, מה זה שיעור, מה פירוש לא לקום ולהסתובב באמצע שיעור. מעבר לזה צריך ללמד אותם לקרוא, ללמד אותם חשבון, וכל זה כאשר  שיטות הוראת הקריאה משתנות כל יום שני וחמישי.

שיטת הקריאה אז היתה אלפונית, וזה היה נהדר. בסוף השנה הראשונה שלי שלושה בלבד לא ידעו לקרוא, כי למדנו בשיטה מאוד מובנית. קמץ אלף א. טיפשי, אבל זה עבד. נכון, "דנה נמה דנה קמה" הוא טקסט טיפשי, אבל הילדים יצאו וידעו לקרוא בסוף כיתה א', וזאת היתה המטרה. התחילו להגיד שקריאה פירושה הבנה. לזה אני מסכימה, אבל הקריאה וההבנה יכולות להשתלב. גם אני הבנתי שהלימוד לפי השיטה האלפונית  מאוד משעמם, אז מצאתי פתרונות. אני מאוד יצירתית, ובניתי כיתת לימוד מדהימה, עם בתים קטנים ומכוניות. ילדים נוסעים במכוניות ומעבירים מכתבים ויש המון משחקי קריאה. שילבתי את החוויה עם הקריאה המטופשת של "דנה קמה", והפכתי את הלא מעניין למעניין, לכיף, לחוויה יצירתית, לימוד שכולו משחק.

הייתי מגיעה בשעה שבע ורבע לכיתה, טומנת מכתבים ופתקים בתוך הבתים, לוקחת מכוניות ואומרת לילדים, אתה נכנס הנה לבית האדום ובו יש מכתב, וכך הם למדו לקרוא. הייתי מסדרת אוטובוסים שהילדים כאילו נכנסו אליהם: יש לך כרטיס. אתה יודע לקרוא מה כתוב בו, אתה עולה. לא יודע, לא עולה. הכנסתי המון משחקי גפרורים שהכנתי בבית. יש לי מרכזייה פדגוגית בבית, ועד היום אני מכינה וממשיכה במחשב.

את שיטת "השפה כמכלול" התחילו להכניס כשעבדתי כעשר שנים. אחרי ארבע שנים בבית ספר מצדה עבדתי שמונה שנים בבית ספר בארי, עד שפירקו אותו לשניים. כשהגעתי לבית הספר השלישי, בית ספר אשכול בשיכון ט',  אמרו לי, אם את לא עובדת לפי השיטה החדשה, את לא מתקבלת. התחלתי ללמד, ניסיתי את השיטה, ראיתי שזה לא כל כך עובד, סגרתי את הדלת ועשיתי מה שבא לי.

כל שיטה היא שיטה נכונה, אם יודעים ללמד אותה נכון. הקושי שלנו עם השיטה החדשה היה שלא היתה מקראה, לא היה משהו מובנה שאתה בא בעזרתו וקובע, דני תקוע פה ואני צריכה להוציא אותו מזה. לא. יום אחד אתה צריך לקום ולקרוא. הרי השפה שלנו היא פשוטה. אתה לא צריך לנחש, אלא לקרוא את הצלילים, והצליל הולך בעקבות למידת הקריאה. אלה שהכניסו את "השפה כמכלול" אמרו שהטקסטים לא מעניינים בשיטה הישנה, אבל זה שיוסי נסע לחרמון וראה שלג זו חוויה פרטית שלו. זו חוויה של שלושים ילדים? הרי הם לא יודעים בכלל מה זה שלג, הם לא ביקרו בכלל בחרמון, אז החוויה של יוסי היא אישית שלו בדיוק כמו סיפור במקראה. השיטה החדשה הביאה לכך שעשרה תלמידים מתוך ארבעים הגיעו לסוף השנה  לא קוראים.

הכנסתי את הקריאה בדרך שלי, אבל זה היה קשה, כי המפקחים באו לכיתה והייתי צריכה לעבוד על עצמי איך ללמד לעיניהם. וברגע שהלכו לימדתי כרגיל, וזה עבד. עובדה שלפני שנה חזרנו לשיטה הישנה והטובה, והיום במחצית השנה 90% של הילדים אצלי  קוראים שוטף. אנחנו עובדים במקביל על הוראת הקריאה ועל טקסטים, בעיות מילוליות, מיומנויות למידה, כתיבת סיפורים, וזה עובד פשוט נהדר.

 

                                         *

 

במשך כל השנים אני מחנכת כיתה. זה אומר שבכיתה א'-ב' אני האחראית לכל בעיה, גם אם היא של ילד בשיעורים המקצועיים. אני מאוד קשורה וקרובה להורים. אני עושה ביקורי בית אצל הילדים, מטפלת בילד שנפל ומתקשרת הביתה לשאול אם הוא בסדר, מגיעה ארבע פעמים בשבוע מוקדם יותר, לחזק ילדים שלא קוראים, נשארת עד שתיים וחצי, שעה אחרי זה, מדברת עם ילד שנשאר מאחור, שואלת מה קרה, מה מציק לו. מחנכת בגילים האלה משמשת כאמא, כסבתא, כאחות, כפסיכולוגית. הורים פונים אלי חופשי חופשי, מתי שהם רוצים, כל יום.

לפני כמה שנים היתה לי בכיתה בת להורים גרושים, שגרה אצל האם. הבעיות שלה בבית השתקפו מיד בכיתה, ופירוש הדבר שצריך תמיד לדבר אתה, לשאול, האם יש בעיה, אבא בא או לא בא, אם הילדה עצובה אני פונה אליה. יש לי ילד שאביו אינו נוכח כלל, הוא לא הכיר את אבא שלו. הילד אומר לי שהוא יודע שאבא נטש והסיפור שלו נגמר. מרגע זה כל נושא האב משתנה מבחינתי. אני מתייחסת אליו באופן שונה, נותנת לו עבודות מיוחדות בעיקר כשמגיעים לנושאים בעלי אופי משפחתי.

כאשר תינוק נולד במשפחה אני מתייחסת לזה. כאשר ילד בא מסופר אני מיד מתייחסת, והילדים מסתכלים ומגיבים על כל דבר. אניטה, לא שמת לב שהסתפרתי? אניטה, יש לי נעליים חדשות. מספרים על דברים שמציקים להם, למשל, אם  האבא נסע למילואים. ילד להורים עולים היה חייב  לנסוע לשבועיים למבחנים של ההורים בברית המועצות, אז את יושבת עם האמא ועושה אתה תוכנית לימודים. יש הרבה ילדי עולים בכיתות שלי. הם לא מרגישים שוני, אלי הם מגיעים אחרי שהיו כבר בישראל  בגן, משולבים יפה וילדים מקסימים. בכיתות א'-ב' הרגישות לילדים היא החשובה.

יש מעט אלימות, אבל זה בתמימות, כפי שאומרים הילדים, "זה לא בכוונה", לא התכוונתי. ילדים רצים ונתקלים אחד בשני. יש כמובן ילדים שלא משתלבים. לפני כמה שנים היה לי תלמיד שלא התאים לכיתה רגילה במאה אחוז. הוא הגיע כשהיתה המלצה לכיתת הכוון, אבל יש בעיה במערכת החינוך. אם ההורה לא חותם, חבל על הזמן, הילד נכנס לכיתה רגילה, ואין שליטה על זה. זה לא  שההורים לא  רצו לחתום, אלא שלא ידענו שיש בכלל בעיה. אתה מקבל ילד ואין לך נתונים עליו. לגננות אסור להעביר אינפורמציה למורים. אז אתה מגלה שלילד יש הרבה בעיות וקשיים,  שיש לגביו אבחון של פסיכולוג, והיתה המלצה שהילד לא יכול להשתלב בכיתה, שיש לו בעיות מוטוריות, בעיות של למידה, של שפה, של דיבור, של תקשורת.

התחלנו אתו תהליך ואנחנו מאוד מאמינים שבכיתה ב' הוא ייצא למסגרת שתתאים לו, אבל הלכה לאיבוד שנה. זה אחד הקטעים המדכאים בהוראה, ומייאשים. אתה רוצה לתת, אבל אם תיתן לו, זה יהיה על חשבון עשרה ילדים אחרים.

לילדים עם בעיות קלות יותר יש כיתה משלבת בתוך בית הספר. אני יכולה לספר על ילד שהיה בכיתה מקדמת, התקדם מאוד יפה, במסגרת של עשרה ילדים בכיתה עם מורה וסייעת, ובשלב מסוים הוא הוחזר לכיתת האם, ואני קלטתי אותו והוא התקדם מאוד יפה. ברגע שעולים על הבעיה של הילד ונותנים לו טיפול יסודי אינדיווידואלי, הוא בהחלט יכול להשתלב בכיתה רגילה. אבל מה שקורה לאחר שמחזירים ילד כזה לכיתה רגילה הוא, ששוכחים לתת לו סיוע בכיתה והוא יכול לשקוע, אם אין למורה רגישות או זמן. במקרה הזה לא החמצתי את הילד, אבל החמצתי ילדים אחרים. יש ילדים שלא מפריעים, אז אתה פחות מתרכז בהם. הרבה פעמים כעסתי על עצמי שלא הייתי מספיק נבונה ורגישה.

 

                                         *

 

מצד שני הילדים החכמים, מה שקוראים "הגאונים". כאן פתרתי את הבעיה על ידי המון עבודות מעבר לנושא הלימודי. לא יהיה אצלי ילד שיגיד "אניטה, משעמם לי!" אין דבר כזה. בניתי בכיתה רחוב של מכוניות, קיר קבוע ואני מחליפה  בקיר הזה את המיומנויות למיניהן. הילדים לא חייבים לסיים עבודה שמשעממת אותם. לדוגמה, אני נותנת 20 תרגילים על הלוח, או דף עם תרגילים ואני יודעת שאם הם יודעים הם לא צריכים לעשות את הדף הזה. הם יכולים לפנות ללוח ולקחת מכונית ולפתור את השאלות שהן ברמה של חשיבה המתאימה לרמה שלהם. הכנתי המון פזלים עם שאלות מילוליות וחשיבה מתמטית, או בנושא העברית. הילדים החזקים אינם אמורים להיפגע.

גם בעניין המתימטיקה יש ויכוח על שיטות, בין שיטת הבדידים לשיטה הסביבתית. אני אומרת, הבדידים הם נהדרים, אבל צריך לדעת לעבוד אתם. בדידים עובדים על הילדים החזקים. אני משלבת סביבה עם בדידים. מציגה את הבעיה באמצעות הסביבה, עוברת לבדידים, וזה עובד.

עבדתי כמה שנים עם ילדים מבוגרים יותר, בכיתות ג' וד',  אבל חזרתי ילדים קטנים. אני אוהבת אותם. יש בהם משהו ראשוני. אתה יודע שמה שאתה עושה זה שלך, אתה מתחיל מההתחלה וזה הבסיס. אני משתדלת לתת את הבסיס האיתן והיצוק ביותר שיביא אותם ללמידה עצמית. נולדתי מחנכת. היה לי פעם רגע של משבר מאוד קשה, אבל אף פעם לא חשבתי לעזוב את ההוראה. הציעו לי לצאת להדרכות. לא רוצה. המורים פחות מעניינים אותי מהילדים. ניהול בכלל לא מעניין אותי, ואני לא מתאימה לזה. אני טובה לילדים, הרגישות, הסבלנות, הביחד, לדבר אתם בצורה יפה, אם כי עם גבולות. אני חושבת שהוראה היא מקצוע נהדר, וכשאני עומדת עכשיו לקראת פרישה אני יודעת שעשיתי מה שעשיתי במלוא הנשמה. עכשיו מגיע לי ולמשפחה לצאת מהמערכת במיטבי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד