חווה וחסידה, מורות
חווה וחסידה, מורות
 

שתי נשים שאינן מכירות זו את זו, שעסקו בהוראה ופרשו לגמלאות. שתיהן נפגשות כמעט רק עם נשים וכמעט רק עם גמלאיות הוראה. אבל ההתנסות העיקרית בחייהן לא היתה קשורה במישרין בהוראה או במעשה נשי מובהק

 

מרדכי אריאלי

מרדכי אריאלי הוא פרופסור-חבר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.

 

חווה וחסידה כבר אינן  מורות. הן מורות לשעבר. שתי נשים שאינן מכירות זו את זו, שעסקו בהוראה ופרשו ממנה לגמלאות. אבל במהלך שיחות-ראיונות שהיו לי אתן הן הזכירו ושבו והזכירו את עניין היותן מורות בזמן "הווה". חסידה הסבירה לי כי הפרישה מן ההוראה לא השילה מעליה את "מוריותה", היינו, את זהותה כמורה ("זה כבר כמעט בגנים שלי. כנראה, גם בדרך לקבר ארגיש מורה. אני לא יכולה להחליט להיעשות משהו אחר; אני לא יכולה  לצאת מזה ובעצם גם לא רוצה").

 במה זה מתבטא?  "אנשים שלא פגשתי מעולם אומרים לי ממש רגע אחר שנפגשנו, נאמר בקופת חולים, 'נכון שאת מורה?' אם הם מרגישים אותי כמורה, אז בטח אני מרגישה את עצמי כמורה. חוץ מזה רוב החברות שלי מורות. אני מחקה אותן והן מחקות אותי, קצת לשם השעשוע וקצת מכיוון שאנחנו באמת נשמות-אחיות. אני כבר לא קוראת על חינוך; אבל מדברת הרבה עליו. מה שקורה היום בחינוך  כואב לי כמעט יותר מכל עניין אחר".

 

                                          *

 

אני מתעניין בעולמן ובעמדותיהן של מורות בנושאים שמעסיקים אותן. חלק ניכר מן העבודות והמאמרים בנושא זה שאני מעיין בהם מבוסס על חקר עמדות שמבטאים מדגמים מייצגים של מורות ומורים בשאלות שונות, היינו, עמדות המבוססות על עיבוד כמותי-סטטיסטי של תגובות לשאלונים אישיים. לפני שנים אחדות ויתרתי על עשיית מחקרים כמותיים בתחום זה, ומאז עיקר התעניינותי בהוראה מתבטא בהקשבה למורות, לאלה שמוכנות לספר לי על עצמן ועל ניסיונן.

אינני יכול להקשיב למורות במספרים גדולים, ואין שום סיכוי שאלה שאספיק להקשיב להן יהוו מדגם מייצג למשהו, או לציבור כלשהו. אבל  אני מאמין ומקווה, כי המעטות שאני מדבר אתן, מתוך בחירה מקרית ומעט-שרירותית, חולקות  אתי, במפורט וביושר, את עולמן, משמיעים באוזני את קולן, שהוא קול אישי, קול נשי וקולה של המורה בעת ובעונה אחת.

חווה לבבית ומשפיעה רגשות של קרבה וחום על בן השיח שלה, שהוא, כפי שנראה מיד, "הנער שהיה לאיש". דיבורה רהוט, שוטף וקולח והמשלב הלשוני המשמש אותה הוא זה הרווח בעברית המדוברת היום בקרב ישראלים צעירים ממנה שנות דור אחד לפחות, משכבות משכילות, אם כי נמלץ ופיוטי לפעמים מעט יותר מהמקובל (היא לא לימדה או חינכה, אלא "הרבצתי תורה", לא העניקה ידע בסיסי להורי תלמידים, אלא "עשיתי לביעור בערותם").

השיחות שלנו הן הזדמנות בשבילה לספר על עצמה כבת ההתיישבות העובדת שהתחנכה "ללחוץ על ברקסים; להמעיט בהעסקת העולם בדיבורים על עצמך". ובכלל, "זו הזדמנות 'כייפית' לדבר על עצמי. יש לי כאן שכנה שמשלמת עבור זה לפסיכולוגית שנותנת לה לדבר כמעט שעה שלמה, לא מפריעה לה כמעט, אבל לוקחת כסף טוב עבור ההקשבה הזו. ואילו אתה לא לוקח פרוטה ואפילו משלם עבור הקפה והעוגה שלי". 

בפעם הראשונה נפגשתי עם השתיים לשיחה כחודש לפני מלאות לחווה 82 שנה ("מתביישת? אני גאה בגיל שלי!"), וזמן מה אחרי שמלאו לחסידה 66  ("בעבר הרחוק היו ימי ההולדת מן חג כזה. בשנים האחרונות נדמה לי שאני שומעת ביום הזה את דשדוש רגליו של מלאך המוות שפוסע, אמנם לאט, לקראתי. מזל שאני כבר לא ממש בתוך כיתה. הייתי מתה מבושה אם היו התלמידים מבחינים בזה שאני שוכחת באמצע המשפט מה שהתכוונתי לומר בתחילתו").

ברוב המורות והמורים שאני מקשיב להם נתקלתי באקראי. לא בחווה וחסידה. שתיהן מכרות ותיקות שלי.

בתור סמינריסטית בלווינסקי שנים אחדות לפני הקמת המדינה שכרה חווה חדר בדירה מעלינו בתל אביב. היא התקרבה למשפחה שלנו ונדמה לי (היא לא זוכרת) שפעם-פעמיים אכלה אצלנו ארוחת ערב שבת ופעם או פעמיים עזרה לי בהכנת שיעורים. עשרות שנים לא ראיתי אותה, אבל לפני כמה שנים פגשתי אותה וזיהיתי אותה ברגע הפגישה. היא ישבה לפני בשורה הראשונה באמצע, כמשתתפת בקורס קיץ שנתתי באוניברסיטה. היא התמידה להשתתף בקורס שנמשך חודש וחצי. תחילה התלבטתי אך לבסוף החלטתי, ובסוף השיעור האחרון התוודעתי אליה. סברתי שלא זכרה אותי,  שלא זיהתה את האיש הניצב מולה כאותו ילד מהדירה הסמוכה מימי הסמינר. טעיתי. "על מה אתה מדבר? למה, חשבת, נרשמתי לקורס שלך? קראתי את שמך באיזה מאמר שפירסמת. הנחתי שבעל השם הזה הוא אתה. וכשהציעו קורס שלך, חשבתי, הנה, יש לי אולי הזדמנות להרוג שתי ציפורים באבן אחת: לשמוע  קצת  על חינוך ולהתחבר דרכך לעבר שלי. לא אמרתי לך כלום ולא אותתי לך בשום צורה, כי חששתי שאתה לא תזכור, ושזה יגרום לי מבוכה. אז טוב שהתבדיתי וששנינו זכרנו".

חסידה היא חברה של אשת חבר שלי. מדי פעם נפגשנו בבית זוג החברים ונקשרו יחסי רעות, בעיקר על יסוד חילוקי דעות בשאלות הנוגעות לשירי-עם מתקופת היישוב. חסידה היתה בת מחלוקת נמרצת, וחוששני שלרוב צדקה בוויכוחים שלנו. היא בוגרת בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין בירושלים וידענית מופלגת בתולדות הזמר העברי. 

 קיימתי ארבע פגישות עם חווה ושלוש עם חסידה. רובן התקיימו בבתי קפה ("אני מעדיפה שטח הפקר, טריטוריה נייטרלית" - דברי חסידה). פגישה אחת עם חווה התקיים בביתה. חווה הציעה שאתבונן בצילומים באלבום שכינתה "שרידי  הזכרונות שלי". היא לא תביא, כך אמרה, את השרידים לפגישה בבית קפה. הם עלולים להזדהם, או חלילה להתמסמס ולהיעלם. צריך להגן עליהם.

 

                                         *

 

חווה עבדה בהוראה ובהדרכת ילדי עליית הנוער במשך 40 שנה; משנת 1940 עד 1980. עסקה בהוראת המקצועות העבריים בעיקר, לרוב לילדי כיתות ג'-ה', תחילה בקיבוץ בצפון שבו נולדה, אך רוב שנותיה הורתה בבית ספר אחד שבו התמידה בגוש דן. חסידה הורתה 30 שנה, בעיקר טבע, בכיתות ז' ח' ולימים בז', ח', ו-ט' בחטיבת ביניים עירונית. כל ימיה כאדם עובד עסקה חווה בהוראה. חסידה נולדה והתחנכה בעיר בצפון, שאליה לא שבה אחר שבע שנים של שירות בצבא הקבע כקצינת ח"ן. מגיל 28 בערך עסקה בהוראה בשלושה בתי ספר, בזה אחר זה.

מאז כניסתן להוראה התמידו השתיים לעסוק בה, ובה בלבד. לדברי חווה מעולם לא שאפה להתקדם ("לטפס") במסלול בית הספר, להיות מנהלת, יועצת או מפקחת: "זה לא ממש חינוך. זה הנהלה אלגנטית של פנקסים, זה שררה, ואני לא אשת שררה". גם מעולם לא שקלה ברצינות לעבור למשלחי יד מחוץ לתחום החינוך. חסידה שקלה אפשרות ללמוד משפטים ולהיעשות עורכת דין ("זה היה לפני הבום הגדול בלימודי משפטים. פינטזתי שאני עורכת דין, אבל חרדתי מן האפשרות שלא יילך לי בעבודה, שאיזה שופט ירים עלי  קול, או איזה לקוח יטען שאני סוחטת ממנו סתם כסף ולא עושה כלום. ככה זה אצלי: מה שקל לי בפנטזיה, לא מסתדר במציאות, שנשלטת אצלי, אני חוששת, על ידי חרדות").

חווה אלמנה זה כחמש שנים. בעלה היה איש מח"ל ומהנדס מומחה לציוד מכאני-הנדסי שפגש בה בימי מלחמת השחרור. נולדה להם בת אחת שחיה זה שנים רבות בארצות הברית עם בעלה ושלושת בניה.

חסידה לא נישאה מעולם ("אבל חייתי בחטא איזה שבע שנים עם אחד, לא איש חינוך, שרק בקושי הצלחתי להעיף בסוף מהחיים שלי"). היא חשוכת ילדים. עם זאת, בראשית דרכה בהוראה התקשרה לאחת מתלמידותיה שהיא נכה במקצת ושנותרה גלמודה. באחת השיחות כינתה את התלמידה-לשעבר "בתי", תוך שהיא מעלה חיוך נבוך במקצת על פניה.

השתיים מתארות עצמן כנשים עסוקות מאוד חרף הפרישה לגמלאות. חווה טוענת כי היא עסוקה היום יותר מאשר היתה עסוקה בשנות ההוראה הרבות שלה. אין לה חברים קרובים רבים ("אלה שהיו כבר התפגרו מזמן"). אבל יש לה עיסוקים חברתיים רבים. אחד מהם הוא עזרה "לכל מאן דבעי" בעסקי מחשב. חווה: "אני מכירה הרבה אנשים ללא שום חוש טכני וגם הרבה כאלה שהם סתם פלגמטיים או עצלנים. כשקורה להם משהו עם הצעצועים האלקטרוניים שלהם הם אובדי עצות ונכנסים לחרדה. אז הטלפון שלי מצלצל, ומישהו או מישהי נזעק אלי בקול בוכים שכבר שבוע לא קיבלו אי מייל מהילדים, שאי אפשר לסמוך על הטכנאים המקצועיים. שרק אעזור קצת. ממש קצת. וממש רק דרך הטלפון. זה בדרך כלל נגמר בכך שאני צריכה להזיז את עצמותיי הזקנות, לקחת מונית, ולשרוף איזה חצי יום על הממש קצת הזה. אבל ביושר? אני מרוצה. אני מרוצה כי אני נחוצה, ויש לי גם רווחים חברתיים מן העסק הזה. זה טוב שכל מיני טיפוסים, בעיקר רופאים ועורכי דין ולא רק מורות, זקוקים לך".

גם חסידה מוסרת שהיא עסוקה, אבל לפעמים נדמה לה שהיא מעסיקה את עצמה "פשוט כדי למלא חלל ריק". היא שומעת חופשית באחת האוניברסיטאות. אינה לומדת חינוך ("זה אצלי פרינציפ: אני לא לומדת ולא מכניסה הביתה ספרים  על חינוך. חשוב לי מה לומר לאחרים, לא איך לומר להם את זה"). היא לוקחת  קורסים במדעי הרוח, בעיקר בספרות ובלימודי היהדות, ובעיקר אצל מרצים או סופרים ששמעה עליהם לפני שהצטרפה לקורס שלהם. "בשלב זה של החיים שלי חשוב לי יותר מי האיש ולא מה בדיוק הוא מלמד. מותו של ישעיהו ליבוביץ' היה אסון אישי בשבילי. כשהייתי רואה את שמו במודעות הייתי עושה כמעט הכל כדי להגיע להרצאה שלו. הנושא ממש לא היה חשוב לי. כך הגעתי לפעמים להרצאה שלו בתחום שלא הבנתי בו כלום. אבל תמיד בסוף נהניתי מהדברים של הגבר  המקסים-המכוער והתוקפני הזה. ואם לא מן הדברים - אז מעצם ההופעה. היה בדרן לא קטן".

שתיהן נפגשות כמעט רק עם נשים וכמעט רק עם גמלאיות הוראה.

חווה: "אני מסתדרת עם זה לא רע. מבחינתי, אין כבר לחברת גברים שום יתרון מיוחד. עולמם רחוק מעולמי, ואני לפעמים תוהה איך אפשר שסם (הבעל שנפטר), הגבר, היה האדם הקרוב לי ביותר כל ימינו ביחד, בעוד אוסף הגברים הקטן שמסתובב בשולי העולם של החברות שלי זר, לא מובן, ובעצם די משעמם".

 

                                       *

 

כדי לעודד את חווה וחסידה לספר על עצמן כמורות, כנשים, כבני אדם, הכנתי שאלות "מעוררות" מעטות לקראת המפגשים אתן. שאלה אחת היתה "מה זה נתן לך להיות מורה?"

מורות אחרות שראיינתי הפכו את השאלה הזאת למוקד מלכד של רוב דבריהן. אבל חווה וחסידה הגיבו בהשתאות ובאופן שגרם לי להתרשם כי הן  חושבות עכשיו לראשונה על השאלה. היאה כמו חוללה בהן משהו לא צפוי. המשמעות של היות מורה כאילו לא היתה דבר מוכר ומובן מעצמו, אלא כמו הלכה ונבנתה בשיחות שלנו. הדיאלוגים שלנו, כדברי הוגה בשם באחטין הדן ב"עצמי הדיאלוגי", יצר ובנה אותן (ואולי גם אותי?) במידה מסוימת, במהלך התקיימותו. הן כמו כתבו-יצרו את סיפור חייהן בדיאלוגים האלה.

למרות הנכונות להתבטא ושטף הדיבור שלה, נוצר אצלי הרושם שחווה טווה ורוקמת  את העמדות שלה בשאלות בתחום חייה ממש במהלך, או תוך כדי הדיבור על הנושא. לפעמים עלתה אפילו ההרגשה שחווה עסוקה שניות ארוכות בניסיון להעריך, "לנחש" את דעתי בשאלות שעלו. במקרה שאני מתאר עכשיו חווה שמעה את השאלה שלי, השתתקה שלא כדרכה, הניעה כתפיים והגיבה: "מה אתה חושב?" אמרתי משהו וכעבור שניות אחדות היא החלה להניד ראש מלמעלה למטה במרץ רב, תנועות של אישור גמור. "יופי. אתה קולע לדעתי", אמרה, "זה בדיוק מה שנתנה לי ההוראה". 

באותו רגע הייתי מסופק אם אכן היתה לחווה דעה ברורה בעניין שנגענו בו, אבל היא העדיפה להציג את דעתה כדעת הדובר אליה, קצת לשם ריצויו ולשימור אווירה נעימה, קצת כי לא יאה שלא תהיה לה תשובה לשאלה שלי, וקצת אולי כי דעתי נראתה לה סבירה. 

אבל לרוב היתה לחווה דעה נחרצת ומעוצבת מראש בעניינים אחרים שהועלו בשיחות. הדעות הובעו בביטחון, ללא היסוס ובציפייה, דומני, שהן יתקבלו על ידי השומע כדעותיה של מי שאין לערער על סמכותה. לא התרשמתי שחווה מודעת, או שהיא מרבה להרהר במחשבות ובתהליכים הנפשיים והמנטליים הפוקדים אותה כשהיא מנסחת בנחרצות את דעותיה.

חסידה נבדלת מחווה. היא מתבטאת באיטיות, בהיסוס כמעט-מתמיד, תוך הבעות של ספק באמת שבדבריה, תוך תחושה של שניות או תעייה מהוססת בין עמדה לבין היפוכה. היא מרבה לומר "אולי", "מצד שני", "לפעמים נדמה לי", "אבל ייתכן מאוד שאני טועה". על שאלה בקשר להבדלים בין גברים ונשים בהוראה  העירה חסידה: "שאלה מעניינת. אף פעם לא חשבתי על זה. יש מורים טובים ויש מורות טובות. יש מורים גרועים ויש מורות גרועות. אין לי שום בסיס לעשות הכללות בעניין הזה. זו לא שאלה שאני מרגישה שאני יכולה להגיד עליה משהו בביטחון".

בנבדל מחווה התרשמתי כי חסידה מודעת מאוד לתהליכים הנפשיים המלווים את התבטאויותיה. היא מביעה עמדות ובתוך כך מהרהרת על תקפותן ועל הבסיס שהיא משתיתה אותן עליו.  "כך נדמה לי; אבל אני לא כל כך יודעת למה כך נדמה לי".

 

                                       *

 

חווה פגשה בסם זמן מה אחר הקמת המדינה כשניסתה, אחרי התפרקות הפלמ"ח וההכשרות המגויסות, לשוב ולחיות בקיבוץ הצפוני שבו נולדה והתחנכה. סם, עדיין איש מח"ל בימים ההם, התווה תוכנית לשינוי הדרך המוליכה ממרכז המשק לעבר הירדן. הם נפגשו בחדר האוכל בערב שנועד למפגש בין צעירי הקיבוץ לבין מתנדבי חוץ לארץ. מאז היו ביחד, עד מותו בגיל מופלג בשנות התשעים. סם הוא הדמות המופיעה, תמיד בהתרגשות שמביעה עצב, געגוע והערצה, בשכיחות הרבה ביותר בתיאוריה של חווה.

 סם לא רק נהג בה כבן זוג ("למען השם, לא בעל!") מסור ואוהב אלא העניק לה באופן מתמיד את התחושה כי מעשיה, כל מעשיה, הם מוסריים, חשובים ומועילים. בכלל זה, ובראש ובראשונה, עבודתה כמורה. לכן, כל השנים, כל אימת שנפנתה לעיסוקי בית הספר, גם בערבים, עמד סם על כך שהוא ידחה את תוכניותיו, ישהה בבית לטפל בבתם, וכשהבת התבגרה ועברו לחיות בעיר הגדולה, ישמש לחווה נהג שיוביל אותה לבית הספר או לפגישת השתלמות חיונית.

ההוראה, היה סם חוזר ואומר לה (בעשור האחרון לחייו עברו מדיבור באנגלית לדיבור בעברית, כי חווה עייפה לדבר עם האיש האינטימי שלה בשפה שאינה השפה האינטימית שלה) כי ההוראה בכלל - ולדעתו "המופרזת מאוד" הוראתה שלה בפרט - היא פעילות בונה, חיונית יותר מפעילויות של בניין והגנה, העיסוק רב המשמעות ביותר; חשוב יותר מפעילות הורה ביחס לילדיו. הוא אינו מבין את הטמטום הזה שבמתן שכר נמוך למורים; אילו התירה לו חווה היה עובר ללא היסוס מעיסוקיו כמהנדס בכיר בחברה פרטית ומצליחה, שנמנה עם בעליה, לעיסוק בהוראה. תחילה היה מלמד אנגלית. אחר השתלמות מתאימה היה מלמד טכנולוגיה, ואולי גם פיזיקה.

היא, חווה, אינה עומדת די הצורך על חשיבות העבודה של המורה ולכן  מביעה התנגדויות מוזרות שיעבוד במה שהוא רוצה לעבוד, וכך אוכפת עליו לעסוק במלאכה אמנם חשובה, אך לאין שיעור חשובה פחות, ולדעתו, מהנה פחות, מן ההוראה. לפעמים העלתה בדעתה כי נותרה בהוראה ולא עברה לעיסוק אחר לא רק בגלל המשיכה שלה למקצוע הזה, אלא כי סם לא היה עומד במשבר שהיא, אשתו והמורה הנערצת עליו, נטשה עיסוק רב משמעות כהוראה למען עיסוק עמום שערכו לא נהיר לו, לסם, כייעוץ חינוכי או ניהול מחלקת ההשקעות באיזה סניף של בנק.

 סם חשב שהכוח הרב ביותר שיש לחברה הישראלית הוא כוח החינוך. "הוא הדביק אותי באמונה הזאת. לפעמים נטיתי לכעוס קצת, כי חששתי שיש בהוראה הרבה בלוף, אבל מבט אחד של סם הרגיע אותי. הייתי מורה כל ימי לא רק בגלל הצרכים החברתיים, לא רק בגלל הילדים שאת רובם באמת אהבתי, אלא בגלל סם. אם עשיתי משהו בחיים האלה, אז מערכת החינוך צריכה להודות על כך לא לי, אלא לסם שלי. גם בתנו שחיה בארצות הברית מורה".

 

                                          *

 

דמות ששבה ועולה בתיאורי חסידה היא דמות אביה שמת עליה במפתיע שבוע אחרי שקיבלה תעודת הסמכה להוראה וזכה, לאושרה, להשתתף בטקס. הוריה היו הורים לארבעה: שני בנות ושתי בנים. הבנות היו הבכורה (היא, חסידה) ובת הזקונים. אביה היה  איש הסוציאליזם המהפכני, ממעריצי בער בורוכוב, ובזבוז'ניק, היינו, כופר בקיום האל. "הוא היה איש התנועה". בשנתו הראשונה בארץ ניסה את כוחו בהוראה, אבל גילה חיש מהר כי הרבה מן התהליך הזה שנקרא חינוך הוא אמצעי להחזקת ילדים קצר, ילדי הפרולטריון בעיקר, לדכא אותם שלא ירימו ראש. לא  הלימוד בגימנסיות; שם מכינים אותך להיות "מישהו"; "אבל איזה ילד עני הולך לגימנסיה? או שהוא עף מבית הספר בסוף כיתה ח' כשאינו מוכן עוד לשום דבר חוץ מאשר להרגלי כניעה לבוסים, או שהיא הולכת למשק פועלות והוא הולך למקס פיין ולומדים  שם במשך כמה שנים משהו שאפשר ללמוד בשלושה חודשים באיזו סדנה טובה, או בסתם גראז' של אגד או המעביר".

לכן היססה שנים אחדות להיכנס להוראה. היתה לה הרגשה כי בסתרי לבו אביה רוצה שתהיה מורה; היא לבטח רצתה בכך. אבל המסר שבדברי אביה, עמום ככל שהיה, השהה את ההחלטה שלה, מה גם שתפקידה כקצינת ח"ן בקבע הסב לה סיפוק רב. "הייתי מין אחות גדולה והרבה מורה לבנות שלא הצליחו לארגן את חייהן, שהיו מאחרות כרוניות, שעיקר הג'וב שלהן היה הכנה של קפה לבוסים ולעתים לשכב עם אחד מהם. הן היו צריכות לפעמים להתמודד די לבד עם הפנצ'ר של כניסה להריון לבן זוג אקראי ומתנכר". העבודה הזאת, כך ציינה, היתה עבודה חינוכית מובהקת, אך לא היה לה מבנה ברור, כשם שהאמינה שיש להוראה. כאשר  נרשמה לבסוף לסמינר זה היה מעשה של מרידה בו, באב. אבל אט אט עמדה על כך שהוא בעצם מרוצה. "כך שאני בעצם מורה חרף התנגדותו של האבא הנפלא שלי  ומחמת רצונו בעת ובעונה אחת".

 

                                         *

 

ההתנסות העיקרית בחייהן של חווה ושל חסידה לא היתה קשורה במישרין בהוראה או במעשה שהוא נשי במובהק.

חווה סיפרה בשלוש מארבע הפגישות שלנו כיצד בתש"ו, שנתיים לפני קום המדינה, השתתפה באופן חד-פעמי בפעולה ("הרואית") של העברת מעפילים מסיפון הספינה שבה הגיעו לארץ אל החוף, באזור כפר ויתקין או חדרה. היא אינה זוכרת אם הכינו אותה ואת החברים שלה לפעולה הזאת, ואם היו עוד בנות שהשתתפו בפעולה. תחילה חשבה כי שיתפו אותה כי היתה "ג'אברית", רחבת גרם וחזקה, וכי ביקשו שאשה, או נשים, יעסקו ב"סבלות", העברה לחוף של נשים, כדי להקטין את מבוכת הנשים המעפילות.

אבל בסוף היא העבירה בעיקר ילדים. "ממש נשאתי את עמי עלי שכם, כמאמר המשורר. גם הסבירו שקיבלתי את התפקיד ההוא, כי בתור אשה ובתור מחנכת היתה לי גישה לילדים ואני עדיפה על איזה גבר מחוספס שאולי לא היה מתחשב בילדים וברגישות שלהם, כשם שאשה מחנכת מתחשבת. זה היה כנראה באמת כך. בפלמ"ח לא הבחנו תמיד בין בחורות לבחורים. בהרבה שטחים עשינו אותה עבודה. אבל כשהיה צורך לתת טיפול לילדים, למשל, טיפול לילדים הפליטים של עליית הנוער, אז באופן טבעי גייסו לעסק הזה את הבנות. בהוראה ובהדרכה לא היתה לבנות עדיפות בימים ההם. אבל ידענו, הבנות, להחזיק רובה, אף כי, השבח לאל, אף פעם לא השתתפתי בפעולת ביטחון".

חסידה זוכרת בעיקר מסע אל המדבר ב"מבצע קדש", כאשר שירתה עדיין בשירות סדיר. "לא היו בסיני נופים מרהיבים שאני זוכרת עד היום, גם לא נקלעתי לקרב. הקומנדקר שלנו הגיע לרוב שלוש-ארבע שעות אחרי שהכל נגמר בשטח. אבל באותם הימים היתה קירבה עזה בינינו, הגברים והנשים, הקירבה האנושית הגדולה ביותר שהתנסיתי בה. היינו בקושי חודש ביחד, אבל נוצרה אחווה עם הגברים האלה, חזקה מהאחווה של 'וייבערס', שיושבות עשרים שנה באותו חדר מורים. המלחמה, עניין גברי לחלוטין, יצרה את האחווה הזאת. באופן מוזר, זכיתי להתנסות באחווה הזו כי הייתי עם גברים לוחמים; לא עם נשים מורות שאתן חייתי את רוב חיי".

חווה וחסידה אינן חושבות כי באופן חד משמעי יש דבר כזה בעולם שניתן לכנות אותו "מהות נשית", תכונה נחרצת של "בני אדם עם אברי הולדה נקביים" (חווה), או כי "נשיות היא עורבא פרח, סתם המצאה שרירותית שבעלי אינטרסים, גברים ונשים, הקימו כדי ליצור מחיצה בין גברים ונשים, וכי הכל פוליטיקה" (חסידה). שתיהן חושבות כי יש משהו בכל אחת משתי הטענות, אבל רק משהו. בניסוחה הקיצוני, כל אחת משתי הטענות היא טענה לא מציאותית.

נשים וגברים רבים, חושבת חווה, חושבים כי הוראה היא תכונה שבטבע האשה, ולא הוראה בלבד אלא כל מעשה של טיפול בבני אדם. חווה חושבת שזה די נכון, אבל לא נכון בכל. גם גברים מסוגלים לטפל, להעניק חום, ובוודאי להורות ילדים גדולים. היא זוכרת את סם בגעגועים, גם בגלל שאיפתו להיות מורה וגם בגלל החום הרב שנתן לה, לבת, לנכדים, לחתן ובעצם לכל העולם שסבב אותו.

חסידה לא חושבת כי כל העניין הזה המכונה מגדר הוא רק פוליטיקה, אבל כי  הנשיות נוצרת וחוזרת ונוצרת בגלל נסיבות פוליטיות וכלכליות. לו היו המדינות השונות מסוגלות ומוכנות לשלם שכר הוראה גבוה לקבוצת התעסוקה הגדולה ביותר במשק, קבוצת המורים, לא היו גברים מפרנסים בורחים מן ההוראה או מן הטיפול, והיינו יכולים להיווכח כי גם גברים מסוגלים להוראה ולטיפול.

חווה בילתה את רוב חייה בהוראה, כי הרצון לטפל ולהורות היה טבוע בה, אבל היא אינה בטוחה שהוא היה שם רק משום שהיא אשה. סם רצה להיות מורה, אבל היה גבר.

גם חסידה לא נקלעה להוראה, בוודאי לא התמידה בה כי היא אשה-מטפלת בטבע בריאתה, אלא כי היא חושבת, קצת בניגוד לאביה, כי ההוראה והחינוך הם כמעט הדרכים היחידות שנותרו לבני אדם לחולל שינוי בסביבתם, להביא לידי קידמה ושכלול, ומה שחשוב מכל, לחתור לצדק ושוויון חברתי, לפחות לשוויון הזדמנויות. "הצרה היא", חושבת חסידה, "שהחינוך הפך להיות לזירה של תחרות. מי שמצליח בלימודים, מי שמשיג מאה בסוף י"ב  בחמש יחידות במתימטיקה, תופש אחרי האוניברסיטה מקום טוב בקודקוד החברה הישראלית. זו מורשת התרבות התחרותית הגברית שלנו. כאשה, וכנראה יש בכל זאת משהו בהיות אשה, אני מתאווה עדיין, בתום, שחינוך יביא לשיבוח האדם ולאו דווקא, או לא רק, להבטחת מקומו בחברה ורמת חייו האישיים".

 

                                          *

 

"אז כך",  מסיימת חסידה את הפגישות שלנו. "כבר למעלה משש שנים לא נכנסתי כמורה לכיתה, אבל יש שאני חשה עמוק וחזק שכל השנים האלה אני מוסיפה, מתוך ברירה אך גם מחוסר ברירה, להיות מורה, בעצם, רק מורה, בנשמה". 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד