פרח הוראה מקרית גת
פרח הוראה מקרית גת

אני רוצה להשפיע על בית ספר. אבל לא בכל מחיר. זה תלוי בזה שיתנו לי לבטא את מה שאני חושבת, בלי לפחד שיפטרו אותי. הצרה היא שאנשים פוחדים משינויים, ואני מבינה את זה. גם אני מאוד אוהבת יציבות, אבל צריך לתת למורים להתבטא ולומר את מה שהם חושבים, זה מאוד חשוב. אין כמו המורה, שהוא פועל תכ'לס בשטח

 

שוחח: אמנון ורנר

 

אני חיה בקרית גת מהרגע שאני זוכרת את עצמי. אנו חמישה אחים, אני הקטנטונת, בת הזקונים. ישבתי עם ההורים בשלב מסוים של החיים, דיברנו ושוחחנו איזה סוג של ילדה אני, בסך הכל אפשר לומר שהייתי ילדה מאוד נבונה, ערנית ומאוד אכפתית. תמיד רוצה לעזור לגננת, ואם או ביסודי למורה או למנקה. תמיד ככה רוצה לעזור ולהתנדב. ילדה מאוד מרדנית, מאוד שואפת לצדק, מאוד ממורמרת בגלל ש לא תמיד הצדק שלט ושרר, ילדה מאוד רגישה, מאוד-מאוד.

כשהייתי מתווכחת עם אמא או אבא או אחד האחים והוא היה מרים טיפה את הקול, הייתי ממש נפגעת עד עמקי נשמתי, טורקת את הדלת ויושבת ובוכה ומתאבלת ממש, על עד כמה ציפור נפשי נפגעה. חלקם תפסו את זה כפינוק. "היא מפונקת אז היא בוכה". ואני התרגזתי. איפה שהוא הייתי כואבת. רק כשהתבגרתי והגעתי לצבא, ראיתי שזאת האישיות שלי וזה לא פינוק, זאת אני.

הגעתי לכיתה ז'. אצלנו החטיבה היא עם התיכון מ-ז' עד י"ב. כשמגיעים עושים מבחנים ומסווגים אותך לפי הנתונים. אז יצא שבכל הייתי בקבוצה א', שזה הדבר הטוב, האידיאלי. זה היה בית ספר שקשה מאוד היה להתקבל אליו, הכי טוב שהיה בעיר באותה בתקופה, ועד היום נחשב לבית ספר מצוין. את באה מבית ספר יסודי שבו את בעצם רק ילדה, ופתאום את מתערבת לך עם כל מיני תלמידים מכיתות ט', י', ומתחילה אהבה ראשונה והציצים מתחילים לגדול, וטלפונים ועניינים. מתחיל יותר הצד החברתי, זאת אומרת פחות שימת לב ללימודים עצמם. יותר חברה ויותר מה עושים בערב ואיך מבריזים מהשיעורים. יושבים בחוץ לעשן בסתר, וכל מיני כאלה.

זכורה לי מורה בכיתה ז', שפיטרו אותה כפועל יוצא מתלונות. לצערי הרב זאת היתה מורה עם לשון דלה, היתה דתייה, באה עם חצאית וכיסוי ראש וכאלה ואני פשוט לא קיבלתי את זה. לא יכולתי להבין איך האשה הזאת היא מורה, אם אפילו לדבר היא לא יודעת. לא היתה תקשורת, לא רק אתי, היתה איזושהי אווירה כזאת בכיתה, אלא שרק אני זאת שהיתה לה התעוזה לקום, לגשת לסגנית המנהלת, לשבת לשיחה, ולהגיד לה תשמעי, אני רוצה להגיד משהו שמאוד-מאוד כואב לי, אני לא רוצה שהקריירה שלה תיפגע. בסך הכל זאת הפרנסה שלה, אבל הרגשתי שקיבינימאט, האשה הזאת לא מתאימה, היא יכולה להרוס, זה יכול להזיק. בכיתה ז' זה ממש תחילתה של הבגרות, למה שנקבל בסיס רעוע? זכור לי שבאו ממשרד החינוך והתיישבו בכיתה ובדקו, ובאמת בסוף פיטרו אותה.

היתה עוד מורה גרועה ביותר, והיא עדיין ממשיכה ללמד, אשה מאוד מתוסכלת, מאוד ממורמרת פנימית, פשוט לא אוהבת ילדים. היתה תחושה כשהיא מסתכלת עליך שהיא שונאת אותך. כל הזמן כעסה וצעקה ודיברה לא יפה מעבר לזה שתמיד מהדף פתחה ספר או דף והיתה מכתיבה טא טא טא טא טטם. ואנחנו היינו אמורים לרשום, וזהו. לא היה שום גירוי /לא סבלנו את השיעור /היה מאוד משעמם, מאוד מתיש.

היו גם מורים טובים. היה  מורה בי"ב שהיה גם המחנך שלי, הוא עד היום מלמד /בחור רזה, ממש רזה, מתנדנד ברוח, עם קול מאוד שקט, מאוד נעים, מאוד עדין. טיפוס אכפתי, טיפוס שחשוב לו שהתלמידים שלו יצליחו, הוא שידר את זה. הוא האציל עלינו, הוא הקרין רגיעה, המון רוגע. הוא היה ממש מורה טוב. הוא ידע. הוא לא הכין יותר מדי פעילויות. הוא פשוט עמד ודיבר, אבל הנועם, טון הדיבור והגישה,  הוא לא הכריח אף אחד להיות בכיתה. שום דבר לא נעשה מתוך כפייה. אנחנו היינו באים לכיתה בגללו, בגלל הכריזמה שלו, בגלל האישיות שלו, ולא בגלל שהמקצוע היה כל-כך מעניין. אזרחות. הוא זכור לי לטובה.

 

                                        *

 

למה הלכתי להוראה?  קודם כל זה אחד מחלומות הילדות שלי. אני זוכרת שהלכתי לטיפול פסיכולוגי, בשלב מסוים בחיים הייתי מאוד מבולבלת. לא ידעתי מה אני כן רוצה ומה אני לא רוצה. ואז הפסיכולוג שאל אותי אם יש משהו שבילדותי מאוד רציתי. תמיד אמרתי, אני אהיה מורה ללשון או פסיכולוגית. זה היה בגיל יותר צעיר, לפני הבגרויות. אז נוספה לי הערבית. התאהבתי מאד במקצוע. אז הוא אמר לי, תלכי ללמוד! ואני אמרתי, זאת עבודה מאוד קשה, והפיצוי הכספי, המשכורת היא מאוד נמוכה. לבסוף החלטתי ללכת על זה. כשהתחלתי ללמוד הוראה הייתי בת 20,   אבל עזבתי והלכתי ללמוד תחום אחר. אך תמיד היה לי איפשהו בפנים שהתחלתי משהו ולא סיימתי אותו, ושאני צריכה לחזור לשם.

עבדתי בבית ספר שנה ואז פתאום הכל חזר אלי, הקטע הזה של ללמוד. ודבר נוסף, ההוראה בנויה על תקשורת בין-אישית ואני חושבת שבעניין הזה אני טיפוס שלא שופט בכלל, אני מקבלת כל בן-אדם, אני משתדלת לקבל כל בן-אדם. ואם אני לא מקבלת, אחרי שבאמת נתתי צ'אנסים וניסיתי מפה ומשם ובדקתי, אני לא שוללת. אני נותנת הזדמנויות ואני חושבת שזה מאוד חשוב. מאוד חשוב לא לשפוט אדם בהוראה, כי יש לך כל מיני סוגים של תלמידים, שאחד בא ממנטליות כזאת והשני בא ממנטליות אחרת וזה ככה וההוא ככה. יש בי אמפתיה, שזה דבר מאוד חשוב.

ודבר נוסף  חמימות, רגישות. אני מאוד ערנית לכך  ידע זה דבר מאוד חשוב, אבל אם אני לוקחת ושמה על המאזניים זה כנגד זה, אני חושבת שלהיות אימהית יותר ולהבין יותר את הילד ואת המצוקות שלו, הפן הזה הרבה יותר חשוב מזה שיידע כמה זה 2 ועוד 2. לדעתי, בבית הספר של היום אפשר להיות יותר אימהית. זה תלוי במזג של הכיתה שלך, זה תלוי בתלמידים, תלוי בגיל, יש הרבה-הרבה פקטורים.

עם קריית גת יש לי סיפור אהבה. אני מאוד אוהבת את העיר, אני מאוד מרגישה שייכות וחמימות. ללכת ללמד במקום, בתיכון, במקום שלמדת בו עם אנשים שהיו המורים שלך, וזה כבר קרה לי בעבר שלימדתי וראיתי את המורים שלי, וזה פתאום נראה לי כל כך מרגש. אבל ללמד בתל אביב, זה תלוי בנסיבות החיים, אם אני אהיה נשואה ויהיו לי ילדים. חייתי בתל אביב חודשיים כשהייתי בת 22. ברגע שאתה נכנס לעיר, אתה מתחיל במרוץ. הבגדים, העור הדביק, לחץ כזה, אנשים הולכים ובאים, הכל ברדק, אי סדר, כאוס כזה ואין חום, אין אמת באוויר.

גם בירושלים לא  הייתי רוצה ללמד. אני לא סובלת את ירושלים. ירושלים עושה לי חרדות. כשאני נכנסת לשער הגיא הנוף וזה נורא מרגש אותי. אבל מעבר לשעתיים-שלוש בעיר הזאת לא אוכל להימצא. יש שם אווירה של קדושה ושל משהו יותר מדי טהור ויותר מדי משהו כזה מפחיד אז בירושלים אני לא אחיה בחיים וגם לא אעבוד שם.

בקריית גת יש המון חום, אנשים מאוד פשוטים, מאוד חמים. אם חס וחלילה קורה לך משהו, תמיד יעזרו לך. אם תיפול ברחוב יבואו ויראו מה קורה לך. בתל אביב אתה יכול ליפול ואף אחד לא יסתכל עליך, אף אחד לא מסתכל על המצוקות שלך. כל אחד חי בנישה שלו. מעבר לזה שהליברליות והפתיחות בתל אביב גובלים באין גבולות ופריצות. זאת זוועה מה שהולך שם. אני חושבת  שהדברים צריכים להיות מאוזנים.

                                         *

 

אני רוצה להשפיע על בית ספר. אבל לא בכל מחיר. זה תלוי בזה שיתנו לי לבטא את מה שאני חושבת, בלי לפחד שיפטרו אותי. שיתנו לי להציע כל מיני הצעות ייעול, שאוכל לבטא את עצמי. הצרה היא שאנשים פוחדים משינויים. זה לא רק בהוראה, זה בכל, ואני מבינה את זה. גם אני מאוד אוהבת יציבות, אבל אני חושבת שלומדים מכל בן-אדם, וצריך לתת למורים להתבטא ולומר את מה שהם חושבים, זה מאוד חשוב. אין כמו המורה, שהוא פועל תכ'לס בשטח.

מורה טוב זה עניין של שילוב. זה כמו זוגיות, זה מעין נישואים. הגבר יכול להיות מקסים-מקסים ויש לו תכונות משגעות, והאשה יכולה להיות נפלאה ויש לה תכונות, אבל כשהם יחד, הם מוציאים אחד מהשני את הדברים השליליים. יכול להיות מורה מעולה ותלמידים מעולים, אך המפגש הזה, השילוב ביניהם, לא יצליח. כשאתה הולך לפסיכולוג יש איזו דינמיקה, איזשהו קליק, שאם הוא חסר אז אנחנו בבעיה. כך גם בהוראה.

מורה טוב זה אחד שמשתדל. לכאורה להגיד "מורה טוב" זה קל. אך לבצע את זה, מאוד קשה. זה לדעת להתאים את עצמך לכל סוגי התלמידים הנמצאים בכיתה, וזה דבר מאוד קשה ליישום. מה לעשות והכיתות הן הטרוגניות, לכל אחד יש אופי משלו וגנים משלו, והוא אדם בפני עצמו.

מורה טוב בשבילי זה מורה שיודע לשלב בין הידע שלו לבין הידיעה איך להעביר את הידע לתלמידים בצורה הטובה, הקלה, הפשוטה והנעימה ביותר. זה מתחבר לתכונות אופי. מורה צריך להיות כמו שאומרים "ספץ", איש מקצוע רציני, מצוין ולא בינוני, ומבחינה אישיותית הוא מחויב לדעת להתקשר כמו שצריך, לא לשפוט, ולגלות חמימות. אני חושבת שבלי זה, זה לא הולך. אני עדיין לא מורה, אך מה שעולה לי כעת בראש זה שאת הידע שלי אני רוכשת מתוך ניסיון. הלימודים לא כל כך תורמים לי.

האמת, אני נמצאת כעת בלחץ של לימודים ואני מתקתקת את הכל. פה מבחן, שם מבחן, אתה פחות מבין כרגע. אין לך את הזמן הזה להפנים. אתה יותר עסוק בלעבור את המבחן הזה והאחר ואיזה ציון תקבל פה ואיזה ציון תקבל שם. מה לעשות, הציון קובע. אני טיפוס פרפקציוניסט. מאז שאני מכירה את עצמי, החיים שלי קשים, כי הביקורת העצמית שלי מאוד-מאוד גבוהה. עם השנים זה מתאזן. כשהייתי צעירה יותר, זה היה חריף יותר. אם הייתי מקבלת 90 במקום 95, הייתי יכולה למרר בבכי, "אני לא מספיק טובה". היום אני מאוד מבינה ויותר פשרנית כלפי עצמי, אבל גם היום חשוב לי לקבל את הציונים הטובים. זה נותן לי חיזוק, נותן איזשהו פידבק שהנה את טובה. זאת אומרת, אם אני ממוצעת, זה לא מספיק לי, הרי ממוצע כל אחד יכול להיות.

                                       *

 

המכללה לא נותנת הרבה. קודם כל, עבודה מעשית לא צריכה להיות על חשבון הסטודנט, הוא משלם על זה. לשלם שכר לימוד על עבודה? זאת חוצפה לדעתי. משרד החינוך היה צריך לתת לסמינריסטים ללמד ממש יום עבודה ולקבל על זה שכר, אפילו מינימלי. זה היה מעלה את המוטיבציה, כי זה לא היה משהו שאתה גם משלם עליו וגם מתחייב, וגם צריך להגיש עליו יומן פדגוגי וכל מיני דברים.

צריך לתת לסטודנט ללמד עוד לפני שמתחילים ללמוד תיאוריות על כל החומר הפדגוגי. שייכנס לכיתה ונראה איך הוא מגיב, איך הוא מתמודד, ואחר כך ללמד אותו את החומר ולדבר על הבעיות. לאחר זאת לראות איזה שינוי חל בו. לראות כיצד הוא התמודד קודם, כשלא היו לו כלים, וכיצד אחרי שהוא רכש את הכלים.

לא הייתי רוצה ללמוד פדגוגיה. אני לא אומרת שלא למדתי, למדתי די הרבה פדגוגיה, כי קוראים כל מיני מאמרים ואנשי חינוך שמביעים את דעתם בנושא זה או אחר, אבל את זה יכולתי לעשות גם לבד. והייתי עושה זאת, בוודאי! אם הייתי הולכת לעשות בחינות, בטח שהייתי קוראת כל מיני מאמרים וכל מיני דברים, אבל אני לא חושבת שצריך לדוש בזה. זה שוחק את הסטודנט. עוד לפני שנעשה מורה כבר שוחקים אותו. במכללה אולי צריך ללמוד שלוש שנים לתואר, ואת תעודת ההוראה לעשות בשנה מאוד מרוכזת, אבל לא לטחון את זה ולטחון את זה ולטחון את זה. זה פשוט בלתי נסבל ואני לא היחידה שאומרת את זה.

במכללה, הסטודנטים בדרך כלל הם לא בני גילי. יש גם אמהות וגם אנשים שבאים לעשות כל מיני השתלמויות. אבל בסך הכל יש חיים סטודנטיאליים. ודאי. את לומדת, יש לך הפסקות, את יושבת בספרייה או בקפטריה. יש אווירה סטודנטיאלית. אבל בואו ונאמר שהסטודנטים לא כל כך איכותיים. מבחינה  קוגניטיבית יכול להיות שיש להן ציונים נהדרים ויכול להיות שהן "חורשות" ומצליחות. אבל מבחינה אישיותית אין ייחוד. אני לא אומרת את זה מתוך יהירות, חלילה. אני לא רוצה לשפוט, אבל האישיות מאוד מאוד חשובה פה מאוד מאוד, אצל מורים בעיקר.

*

 

יש לי חלומות.  "יש לי חלום לקנות לך יהלום",  יש שיר כזה של אייל גולן. החלום שלי הוא קודם כל להיות בריאה. כשאני אומרת בריאות, אז זה לא רק פיזי, זה גם נפשי, זאת אומרת להיות מאושר, להיות שלם. לפחות לנסות להשלים עם דברים ולהרגיש טוב עם עצמך.

אני לא יודעת אם אני רוצה להיות נשואה. אני יודעת שאין לי ברירה. זאת דרך החיים. אני, בשבילי, נשואים זה קצת מפחיד, מפחיד אותי כי זה ללכת לחיות עם בן-אדם 24 שעות לכל החיים, זאת אומרת זה האידיאל, אתה כמובן לא רוצה להתחתן ולהתגרש. בסיכום, החלום להיות מאושרת, נשואה ובריאה, מורה בקריית גת. למה לא?

אני יהודייה כי במקרה נולדתי כזו, זאת אומרת, לא בחרתי להיוולד יהודייה. מעבר לזה, אני מאמינה באלוהים. אני חושבת שיהודים הם אנשים מאוד רחמנים. בניגוד לנצרות ולאיסלאם. במקורות שלי, בשורשים שלי, אני יהודיה מאמינה, אבל אני חילונית. אני יהודיה חילונית, אבל מאוד מאוד מאמינה. אני מרגישה שהיהדות אצלי מתבטאת לא בקריאה, תפילה ולא בדברים כאלה, אלא בדרך אחרת. יש הרבה דברים יפים בתורה  יפים ונכונים שנוגעים למוסר. הידע שלי מאוד מצומצם. לא לדבר שקר לא לרצות זה רשום אצלנו בעשרת הדיברות. דרך ארץ, מאוד-מאוד חשובה. להיות בן-אדם טוב, לנסות לעזור לזולת, לא באמת לפגוע. לכבד את ההורים זה דבר חשוב מאוד

זכותם של יהודים לא להימצא בארץ ישראל. אני לא חשבתי לא להימצא כאן, אבל אני מבינה אותם. כל כך הרבה ברדק יש במדינה הזאת, מדינה כל כך קטנה עם כל כך הרבה בעיות. אבל, אני מרגישה שמשהו פה קושר אותי /אני לא אומרת אם זה טוב או רע לי, חשובה השייכות, החמימות ואני מרגישה את זה פה. אני לא יודעת אם ארגיש את זה בחו"ל. ביחס לזרים, לא נתקלתי בהרבה לא יהודים. אני לומדת במכללה עם ערבים מוסלמים, באופן עקרוני, אם יש הבנה ופתיחות, אין לי שום בעיה.

אני שונאת לכעוס, אבל זה קורה לי די הרבה. כי מאוד חשוב לי, חוש הצדק שלי מאוד מפותח. אומרים "תהיה חכם ולא צודק", ולי יש קצת בעיה עם המשפט הזה. אם אני רואה שנעשה עוול או דברים לא צודקים, ואם אין הגינות והוגנות, נורא קשה לי עם זה. אני כאילו איזשהו דון-קישוט ההולך להילחם כאילו בטחנות רוח , למרות שאני יודעת שזה לא ילך, ושאני אפסיד בקרב. אז יוצא שאני כועסת הרבה. גם יש לי בעיה עם הדימוי העצמי שלי. אני יכולה, ביום מסוים, לרדת על עצמי רצח ולהגיד שאני אפס-מאופס. כמובן שאני אומרת את זה בהגזמה, כי אני לא אפס-מאופס, ויום אחר אגיד אני-אני-אני. זה עניין של מצב רוח. מבחינתי שום דבר לא יהיה מספיק טוב. כשאוציא את התואר הראשון, או את השני, או אפילו אעשה דוקטורט, גם אז אני אומר  הה אז מה, הרבה עשו כמוני, את לא היחידה, זאת אומרת. נורא חשוב שמשהו ייחד אותי, שתהיה בי איזה שלמות, שאני אהיה מבריקה.  זה נורא חשוב לי ואני לא יודעת למה.

 

                                         *

 

מערכת החינוך לא במצב טוב. היא דורשת מהמורה להיות מורה טוב, אבל היא לא נותנת לו יד חופשית להיות מורה טוב. משרד החינוך בא, מציג איזה שהיא מערכת מאוד מסוימת של תכנים ואומר - גבירתי המורה את צריכה להספיק א', ב', ג,' ד',   את הנושאים האלה והאלה. ללמד תוך חודש. עכשיו המורה צריכה ללמד את התכנים. תק, תק, מלמדת, מלמדת,  לא מעניין אותה דרך או שיטת ההוראה, מעניין אותה רק להעביר את התוכן.  יש איזו שהיא התנגשות. אין מספיק זמן. אני חושבת שעדיף ללמוד פחות, לרכוש פחות ידע, אבל מה שיירכש  יופנם  בבגרות. תיבחני על שלושה נושאים ולא על שבעה, אבל את הנושאים האלה תדעי טוב, ולמדי בכיף ותעשי את הדברים בכיף.

זה גם מנקודת מבט של המורה. למה המורה צריך להרגיש במרוץ נגד הזמן, אולי הוא רוצה ללמד בכיף, להיכנס לכיתה, לעשות פעילויות או סתם לפעמים  זאת לא קייטנה, אבל בדרך נעימה ולא מלחיצה.  ראיתי כשעשינו תצפיות,  ראיתי את המורות פשוט נאבקות. מהר, מהר, אין זמן, לא נספיק, את הבגרות, את החומר. אין אפשר? כל זה גם משבש נפשית, זה משפיע על המורה ועל התלמידים. לי מאוד חשוב שבתור מורה, אני מאמינה ומקווה שאלמד, אבל האמת שאני היום מתלבטת אם בתנאים האלה  בכלל ללכת להוראה / בעבודה המעשית אני מתרשמת שהמורים סובלים. לא דיברתי על כך, אבל המצב לא מאוזן.

אם תלמיד הורס שיעור, עושה מה שהוא רוצה, אתה לא יכול להוציא אותו מהכיתה. זהו חוק בתקנון בתי הספר. מאז שיש יותר מודעות לזכויות התלמיד, התלמידים מפריזים בזכויותיהם. אין גבולות. אנרכיה בכיתה, חוסר כבוד למורה, המורה כאילו שום דבר. אני פשוט מתוסכלת. המורה שכעת אני מתלווה אליה מנסה להיות בסדר ולא מצליחה. ואילו המורות "הרעות", המאיימות, המשתקות את התלמידים, הן מצליחות. המורה שלי אומרת "אני לא אהיה חולה", זאת אומרת, אני לא אתעצבן, אני לא אחטוף אולקוס  אפילו שיהיה תוהו ובוהו. היא מלמדת אבל התלמידים לא לומדים, וההורים מגוננים על ילדיהם. "הילד שלי אומר שלא עשה, אז הוא לא עשה. את משקרת!"

פעם המורה היה תמיד צודק, כעת גם כשהוא צודק סותמים לו את הפה. בית הספר הפך לג'ונגל. וכך הרמה יורדת, דורשים פחות ופחות. היום כל אחד יכול לעבור את הבגרות ללא מאמץ, הרמה מאוד נמוכה. נכון שיש השתלמויות וישיבות מורים, אבל  אתה נכנס לכיתה ואין לך כלים להתמודד עם בעיות המשמעת. יוצא דור דפוק, ואני לא בטוחה שאפשר בתנאים האלה להיות מורה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד