בובה של ארץ מולדת
בובה של ארץ מולדת

 

האם הופעתם המחודשת של "ישראליק", הקיבוצניק והחייל כבובות קישוט, מלמדת על מגמה שיווקית-קישוטית מחודשת, שמאחוריה אולי בסיס לאומי-חילוני מחודש?

 

חיים גרוסמן

חיים גרוסמן הוא מרצה בחוג לפולקלור בירושלים ובבאר-שבע, מורה בתיכון עירוני ה' בתל-אביב

 

בשנה האחרונה שבו והופיעו בחנויות המזכרות והסובנירים התיירותיים בובות קישוט בדמות חייל צה"לי מניף את דגל ישראל, "ישראליק" יפה בלורית בחולצה כחולה וסנדלים, ואף "קיבוצניק" נושא בידיו ארגז עגבניות, שאך זה נקטפו כנראה. במראה הבובות אין משום חידוש ויזואלי: החייל הצה"לי הוא כמובן צנחן בעל כומתה אדומה,  מותג ישראלי מוכר של גבורה ונחישות קרבית, "ישראליק" הוא חיקוי עכשווי לדימוי החזותי קולקטיבי של דוש, ומראה ה"קיבוצניק" מזכיר מאוד את הדמות שעיטרה את פרסומיה של חברת "טל" בשנות השבעים - כולם מראות אהובים ומוכרים.

ברוח הזמן, הבובות הן תוצר תעשייתי, עשויות פלסטיק קשיח שיוצר בסין הזולה ומיובא לארץ על ידי חברת "ארט". ברוח הזמן, הן נמכרות בחנויות הסובנירים הגדושות ברובן בעיקר בחפצי יודאיקה בפרוטות, כמו פסלי משה ואהרון, דמויות יהודיות מתפללות ליד הכותל, חמסות ומזוזות, המהווים היום את התמצית התמטית של אמנות הסובנירים הישראלית. מראה הדמויות מחזיר אל מדף תוצרי האמנות השימושית  משהו מסממני "הקיטש הלאומי" שרווחו מאוד בשנות החמישים והשישים ונעלמו מזמן. האם הופעה מחודשת של מראות אלה מלמדת על שיבה שיווקית לאופנת מחוזות זיכרון רחוקים, או שהיא רק קוריוז שיווקי מזדמן? כך וכך, זוהי בוודאי תזכורת לימים רחוקים של גאווה שיווקית תמימה, מופת ציוני-ישראלי כאן בארץ מולדת.

 

                                         *

 

ההתחלה היתה אחרת. בובות קישוט "לאומיות", תוצר אמנותי מקובל ורווח, בעיקר בשנות החמישים והשישים, קישטו בתים רבים בישראל והיוו מזכרת תיירותית פופולרית, כהמחשת הישראליות ומאפייניה. כך יוצרו והופיעו בכפיפה אחת חלוץ וחלוצה, רב ורבנית חסידיים, תימני ובת זוגו, ערבי וערבייה וכמובן חייל וחיילת - כולם פאר תוצרת מלאכת היד הישראלית. מקורו של המגוון הגדול לביטוייה החזותיים של הישראליות ביכולת אפיון ויזואלי ברור של הדמויות, במסורת אמנותית ארוכה של צילום, גרפיקה, מלאכה עממית ואמנות שימושית, שביקשו להבליט את דמויות המופת הציוניות-ישראליות בפריזמה של ההגמוניה האשכנזית השלטת.

האמנות והמלאכה השימושית, בשני העשורים הראשונים של ימי מדינה, חברה ברצון לאידיאה החזותית והציגה בגאווה את בוניה של ארץ מולדת, את הגשמתו של חלום קיבוץ הגלויות, חייל עברי מנצח סוף סוף ואפילו "מתאזרח" בדמות של ספק ערבי ספק גיבור ימי תנ"ך בלבוש מודרני. המראה הסטריאוטיפי המוכר של בובות הקישוט, שחזר והופיע גם בתוצרים אחרים של האמנות השימושית - למן הכרזה והגלויה ועד לחפצי-נוי ביתיים, למן עטיפת מחברת ועד לאיור של אריזות ממתקים - היו בבחינת מציאות ויזואלית של קיטש מוכר ואהוב. במציאות זעיר-בורגנית של שנות החמישים, היתרגם מראה מוכר של בובות להגדרת זהות "מוכרת" ובנה את חלום החדר היהודי-ציוני, בנוסח רעיונותיו האידיאיים-מסחריים של בוריס שץ, מייסד "בצלאל".

חלוץ וחלוצה עבריים היו סמל לתמצית הדואליות השוויונית הציונית, שאף אם היתה רחוקה מהמציאות, הציגה כמעט למן ראשיתה החזותית דגם מופת של נערה ונער העושים במלאכת ההתיישבות. הדימוי החלוצי היה דגם ויזואלי ותיק, שראשיתו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וקיומו האינטנסיבי מאוד לאחריה. המתיישב העושה במלאכה ואוחז גם בשלח, בהידרשו לכך, הפך למן אירועי תל חי ב1920- לאיקונה ציונית. דימויו החזותי של המתיישב הלוחם, שלעשייתו גם משמעות פוליטית של קביעת גבולות עתידיים, פותח באמצעות הגרפיקה של המוסדות הלאומיים בארץ ובגולה, ואליו חברה פעמים רבות דמות האשה החלוצה, שדימוייה אף חוזק מאוחר יותר מכוח מציאות אידיאית של ימי פלמ"ח: חלוץ וחלוצה, בעלי חזות מרכז-אירופית בדרך כלל, בחולצה רוסית שצווארונה עגול ורקום, ושכמוה רקמו תלמידות בית הספר היסודי בשיעורי מלאכה עוד שנים רבות.

מראה של גבר וטורייה על שכמו ובת זוגו העומסת על כתפה ארגז תפוזי ארצנו היה בחזקת חוב של הזדהות גאה עם עולי העליות שנייה ושלישית, דור המייסדים בוני הארץ ומכונני הריבונות, ואף עם זיכרון בריה"מ המנצחת את האויב הפשיסטי. תמצית אידיאית דומה נמסכה במראה נערה בחולצה כחולה ושרוך אדום או לבן, העולה כמובן על כל העדיים, ובמראה נער צעיר במכנסיים קצרים. אלה הבליטו את תדמיתה החלוצית הצעירה של חברה ישראלית, ונשתמרו כמחוז מושך של זיכרון מוכר גם בימים שהמציאות הטכנולוגית-מודרנית רחקה ממראה מגדל המים ההתיישבותי.

בובות בדמות יהודים דתיים חסידיים היו תוצר מובהק נוסף של תעשיית הבובות, והשתלבו בזיכרון חזותי מוכר ומקובל של היהודי כדמות בעלת מאפייני חזות  "דתית". בהעדר יכולת, ובעצם גם צורך שיווקי לאפיין את דמות הדתי-הציוני שרווח יותר בישראל החילונית הפעילה והלא מסתגרת, היה גם בדמויות כאלה כדי להמחיש את מימוש החזון הציוני-לאומי בארץ, ולענות לטעם תיירותי המחפש דימוי קולקטיבי מאפיין ומוכר. האפיון הדתי-עדתי הובלט באמצעות סממני החזות החרדיים מסורתיים של יהדות מזרח אירופה, כביטוי מובהק נוסף להגמוניה החזותית האשכנזית וביטוייה באמנות השימושית בשנים אלה.

במשך השנים פעלו כמה חברות בהמחשת הישראליות באמצעות בובות קישוט מייצגות. מוכרת וידועה ייחודיות תרומתה של חברת "המשקם", שהעסיקה לאורך עשרות שנים אוכלוסיית נכים ומוגבלים, תרמה לשיקומם כמו גם להעשרת נוף תוצרי האמנות השימושית במגוון מוצרי קישוט, ובהם בובות הייצוג הלאומיות. חברת "מאיר", שהלוגו על מוצריה הופיע בדרך כלל בתעתיק לועזי, ייצרה בובות משחק לילדים, עשויות גומי, ובתוצרתה בלטה סדרת פקקי בקבוקים שראשם בדמות טיפוסי הישראליות המוכרים.

בראשית שנות החמישים לא יצר "מאיר" ראשי בובות בדמות חסידים דתיים. ייתכן שבדמות התימני שיצרה החברה התקיימו גם מרכיבים דתיים מכוח כיסוי הראש,  אף שכיסוי ראש איפיין את מרבית בובות הגומי, ולו כדי להעניק להן אפיון מזהה נוסף. הצורך הישראלי במראה חדש, שאינו מזכיר את עולם הגלות, חילחל אולי גם אל שדה אמנות פשטנית של סמלי איקונוגרפיה חדשה.

 עוד פעלו "ויצ"ו" ו"משכית", שרצו בעיקר לשפר מעט את היצע התעסוקה ביישובי פיתוח, בצד הרצון לשמר תרבות יהודית עממית של עם ישראל לתפוצותיו. תוצרי המלאכה המגוונים שלהן כללו גם בובות קישוט לאומיות. מגוון הבובות מתוצרתם כלל קשת רחבה הרבה יותר של טיפוסים ישראליים, ובהם בובות במראה יהודי דתי קלאסי. ויצ"ו הציונית-יהודית היתה מודעת אולי יותר למגוון מרכיבי הזהות בארץ, אף שסביר להניח שגם חשיבה שיווקית לקהל יהודי בחו"ל, ואולי אף יכולות הפקה גדולות יותר - דווקא בשל הפשטות העממית של תוצרתה, שהתבססה על קונסטרוקציית דיקט וראש גבס צבוע ומולבש בהתאם לדמות, ולא יציקת גומי או פלסטיק יקרים יותר -  הינחו את יצירת המגוון.

עוד פעלו בשנות השישים: חברת "צברה", שהכתירה את תוצרתה בשם "אמנות ירושלים", הגדרה תיירותית מוכרת; חברת "פיזנטי", גם היא יצרנית אמנות ירושלמית; ובשנים מאוחרות יותר חברת "פופי" וחברת "ישראדול", בתעתיק לועזי, ומקום הייצור בקיבוץ רמת השופט מלמד גם הוא דבר על ה"מודרניזציה" של הרעיון ההתיישבותי.  

 

                                         *

 

אחד הפרויקטים של ויצ"ו בשנות החמישים התקיים ב"כפר לוד", על פי הכתוב באחד מהקטלוגים שליוו תצוגת מלאכת יד ישראלית בניו-יורק. בפרויקט שובצו בוודאי  גם נשים ערביות, מתושבות הכפר, כדי ליצר מראה שכיח ובולט בז'אנר זה: דמות הערבי ובת זוגו. בתפיסה הציונית נשמר מקום של הערכה לבן המדבר הדוהר על סוסו ומקיים חיי חופש. בראשית הציונות זוהתה דמות זו כהתגלמותו החזותית של העברי בן תקופת התנ"ך השורשי, הקשור לאדמתו בנוסח ציוריו של ראובן, ומגלם את מה שהציונות ביקשה לראות ביהודי החוזר לארץ אבות. הסכסוך הפוליטי סילק את הדמות ומאפייניה מהאמנות השימושית, שחזרה לאפיינו לאחר הקמת המדינה. ממבט של יהודי מנצח, שהדי סטריאוטיפים של גלות תלויים עדיין על צווארו ושאיפות "כנעניות" בלבו, הוערך הערבי לפחות בשל מאפייניו השורשיים וזיקתו אל האדמה.

היבטיה הפולקלוריסטים של ההוויה הערבית לא איימו מעולם על המציאות היהודית-ישראלית, זכו תמיד לעניין וסקרנות ולפיכך היתרגמו גם לבובות המתאפיינות בפריטי לבוש וסגנון מזרחיים מסורתיים. הצורך להשתלב בשוק העבודה הישראלי-יהודי חייב את הערבי דווקא לוותר על סממני לבוש מסורתי מאפיין, ולו כדי לא לבלוט בסביבה היהודית; אך יצרני הבובות המשיכו לאפיינו בלבוש מסורתי שחידד, גם אם במעט תמימות לא מכוונת, את מראה אחד מהיבטיה הכואבים של החוויה הישראלית. המראה המסורתי, שכמוהו הומחש בכל אפיקי האמנות השימושית הישראלית-יהודית, חיזק דימוי מיושן ולא-מודרני שתאם אולי את הצורך השיווקי. התדמית האוריינטליסטית תאמה את תפיסת קהל התיירים הלא-יהודי, שוודאי נטרד פחות מהיבטיו הפוליטיים של הסכסוך וראה בדמות ביטוי חזותי מאפיין לארץ הקודש, שבה ביקר ואותה ביקש לזכור באמצעות הסובניר הערבי-ישראלי.

לא נפקד כמובן מקומם של התימני ובת זוגו, שמאפייניהם הוויזואליים והרקע האידיאי שהתקיים בהם, הפכו אותם לחלק משמעותי בוויזואליה הציונית מראשיתה. כבר בימי העלייה שנייה, בהשראת "בצלאל" של בוריס שץ, אומץ המראה המזרחי של התימני כביטוי לאותנטיות המתחברת לימי תנ"ך. תהליך זה אף גבר עת הופסק השימוש בדימוי החזותי הערבי להמחשת קשר זה, מסיבות לאומיות-פוליטיות. תדמיתו של התימני כמזרחי הטוב בעל כושר ההסתגלות המהיר, כמו גם מראהו האקזוטי, אומצו כביטוי החזותי הממסדי לקליטת העלייה המוצלחת ולמימוש כור ההיתוך הממלכתי. כך, למשל, בכרזה של משרד ההסברה, בעיצוב א. להמן, מראשית שנות החמישים, שהציגה חתך של הדימויים החזותיים הרשמיים של החברה הישראלית, היתה גם דמות התימני כעולה חדש, שקליטתו המוצלחת הומחשה בכובע הטמבל שלראשו. וכך גם בכרזת יום העצמאות בעיצוב ח. נהור, העושה שימוש גם בדמות התימני כביטוי סטריאוטיפי לשמחת קיבוץ הגלויות בארץ.

פרטי לבוש תימני, ובעיקר הרקמה התימנית, שימשו כמרכיב קבוע בניסיון האופנתי-אידיאי ליצר מראה ישראלי צברי. דימוי זה הומחש באמנות הגבוהה בציוריו של יוחנן סימון בראשית שנות החמישים, שאיפיין במכחולו מראות עירוניים סטריאוטיפיים. סימון, שלצורך עבודתו ב"על המשמר" ו"משמר לילדים", הירבה לשהות בתל אביב, נתן ביטוי לרשמיו החזותיים החדשים, כמו גם לתפיסתו את אמנות הריאליזם החברתי, באפיון מראה התימני כחלק מפני חברה ישראלית. דמות תימנייה הופיעה בתמונותיו "רחוב אלנבי", 1949, ו"התור לאוטובוס", 1949, כחלק ממרקם חברתי דתי-חילוני, לאומי ועדתי, שהציג את פני חברה ישראלית. ב1955- צייר את "מוכרי האבטיחים", בדמות נער ונערה תימנים, בעירוב של פריטי לבוש מסורתיים וישראליים, כביטוי לתפיסה המקובלת שראתה במראה התימני חוליית חיבור בין עבר תנ"כי להווה ציוני. זו השתלבה במראה מציאות אירופוצנטרית שהעמידה דוגמה להצלחת כור ההיתוך ההגמוני, והועידה דגם מזרחי מצליח לתפקיד הפועל השחור והרוכל הכמו-גלותי הלא מתוחכם.

דימויו החזותי של התימני אומץ, בוודאי גם כחלק מהשפעה ממסדית, על ידי האמנות השימושית הפרטית, כביטוי מובהק לישראליות מתחדשת, ובעיקר לקליטת העלייה המתממשת. חברת "מאיר", שיצרה ראשי בובות כקישוט לפקקים מגומי, יצרה סדרת תוצרים בדמות התימני ובת זוגתו ושל ילד מסולסל פיאות. בעוד העלייה מארצות האיסלאם לא קיבלה חשיפה חזותית מובחנת ביחס למקורותיה הגיאוגרפיים, וסבלה מדימוי שלילי בקרב הממסד הוותיק, נהנו התימנים מדימוי חזותי מובחן ושימושי, בעין ממסדית-אשכנזית מתנשאת. דימוי זה, ששימש גם את יצרני הסובנירים בעלי הדימוי ה"אוריינטלי", עם מראה התימני כחולץ פקקי שעם, מצא ביטוי בעולם אגרות הברכה שבירכו ב"שנת קיבוץ גלויות". וכמובן, שימש הדימוי גם את יצרני הממתקים כמו "עלית" ו"צ-ד", שכחלק ממסורת ארוכה שראשיתה בימי מנדט, חברו ברצון ונתנו ביטוי למסרים חזותיים ממסדיים, כדי לייצר מוצרי שוקולד באריזה אופנתית ברוח הממלכתיות הישראלית המתבקשת.

הביטוי החזותי לדמות הצבר ה"אותנטי", הילד המיוחל של ההוויה הציונית, המשיך אמנם להיות "כל אירופי", גם בשל מוצאם של המאיירים והציירים, אך התימני נמצא ראוי לפחות להסתופפות לגיטימית, גם אם משנית, לצד הדגם הצברי הקנוני. ביטוי לכך נתנה גם "מאיר", בפקק הצבר שיצרה: ילד טוב-מראה בתלתלים בהירים ועיניים כחולות, ש"נולד מן הים", כדי להבהיר את חזות המראה הצברי המיוחל. דימוי זה איפיין גם את תוצרי האמנות הישראלית שהוצגו למכירה בחו"ל, בעיקר לעולם יהודי-אמריקאי, שהתבקש להזדהות עם תוצרי המסר היהודי-ציוני ולקנות פריטי אמנות ומלאכה של "ארץ עתיקה בעיצוב מודרני".

בין המוצרים שהוצגו למכירה היו גם בובות ישראליות טיפוסיות, כפי שנתפסו על ידי היצרנים, ובעיקר ויצ"ו. החזות האירופית של החלוץ והחלוצה עמדה בניגוד למוכרות ומוכרי תפוזים בחזות ולבוש תימני, ולא הותירה ספק ביחס לשאלה מי מופקד על מימוש המשימות הלאומיות ומי על מלאכת השירות.  

 

                                        *

 

מעניין כי למרות הרקע האידיאי המזמין, לא נוצרה בובת קישוט ישראלית בדמות ילד. נראה שהסיבה לכך היתה המחשבה, שבובת ילד תיתפס כחלק מז'אנר אחר, של בובות משחק לילדים, ולא כחלק ממכלול מכובד של סמלים לאומיים. דימוי הילד הצבר, המרמז על התחלה ישראלית חדשה וניתוק מעולמה של גלות, זכה לביטוי חזותי מתמשך בדמות "ישראליק" של דוש. "ישראליק", שהיה כנראה במכוון חסר מאפייני זהות עדתיים או לאומיים, שימש כקריקטורה האולטימטיבית לדמות הישראלי, וככזה אף תורגם בכמה הזדמנויות מיוחדות - כמו "שנת עשור" ו"שנת העשרים" - לבובת קישוט מיוחדת. אך זו לא היתה חלק מן הז'אנר הרגיל של בובות המזכרת ולו רק משום שמראה הדמות "הובן" רק על ידי קהל ישראלי.

דמות חייל וחיילת המחישו את גאוות העם בחייליו ובעיקר בצנחן הקרבי מגיבורי מערכת קדש, שחזותו המוכרת, בכומתה אדומה ונעלי צבא אדומות, היתה הדגם החיילי המוכר והמועדף כמעט תמיד במגוון תוצרי האמנות השימושית לאורך השנים. הופעת הציונות החישה את הצורך בהבנייה אידיאית של דגם היהודי הלוקח את גורלו בידיו כדי לקדם ולממש את מטרותיו הלאומיות. דמות לוחם-חייל השתלבה היטב באידיאולוגיה הציונית, שחיברה אותה לגיבורי עבר בארץ ישראל, כדי לדלג על אלפיים שנות גלות ולייצר קו מתמשך של גיבורים הפועלים בשירות המדינה העברית.

החייל ביטא את הגאולה האישית שבישרה הציונות בדמות היהודי החדש, ההופך את הפירמידה באמצעות הוויית החלוץ האוחז במחרשה ובשלח, ואת הגאולה הציונית-לאומית בדמות מדינה המושגת בכוח נשקו וצדקתו. דמות החייל הצה"לי, כדמות של הסכמה לאומית אוהבת, קיימה את הדי השאיפה הציונית לדגם אנושי מופתי, השתלבה ברצון לשנות את דימוי החולשה הגלותית, ששיאה השואה, ובצורך המתמשך במאבק של כוח מול גורמים עוינים במרחב המזרח תיכוני, כדי לייצר דימוי חזותי של גיבור ישראלי.

המלחמה והמאבק הביטחוני היו מרכיב מרכזי בהוויה החברתית הישראלית. התרבות ההגמונית הדגישה שורה של ערכים המשתלבים בחיי צבא. הצבא הפך לסמל זהות מרכזי של גבורה, רעות ושותפות, גם בגלל תהליך שקיעתם של מיתוסים קודמים ששימשו את בניין האומה. האמנות השימושית נתנה ביטוי להוויה זו של החייל הצה"לי בגלגוליו השונים: החלוץ מגן ההתיישבות העובדת, הלוחם המנצח המביא ישועה לעמו ומהווה ערובה לביטחון ושלום. דמות החייל, גם כבובת קישוט לאומית, היתה ביטוי להזדהות של יצרנים וקהל הקונים עם היהודי החדש היפה, החזק והמנצח.

 הזדהות של עולם ישראלי ויהודי, בצד הערכה רבה, מהולה בפליאה, של עולם ומלואו מן היכולת הצבאית המנצחת ומתופעה "הירואית" של נערה חיילת נושאת נשק - היקנו לבובות הקישוט החייליות ביקוש רב לאורך שנים רבות. בז'אנר זה בלט מאוד מראה משה דיין. החיפוש הישראלי אחר גיבור חי, צברי, חזק ומנצח, בתוספת תווי הזיהוי המוכרים, הפכו את דיין למותג חזותי "מוכר", בארץ ומחוצה לה. תהילתו פירנסה קו ייצור מגוון של תוצרים אמנותיים לאורך שנים רבות. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

שנות השבעים וראשית השמונים בישרו את היעלמותן של בובות הקישוט לטובת דגם אחיד של בובות כחול-לבן נושאות את דגל ישראל. לא רק שאופנות השתנו, אלא נדמה שהחברה הישראלית הפגינה סממני בגרות גם בתחום זה: בובה לאומית אחת, כמקובל בערוץ הסובניר התיירותי. ה"בגרות" הלאומית וה"נורמליות" היו גם ביטוי להתפרקות מנרטיב-העל של לכידות חברתית תמימה, המפגינה גם באמצעות האמנות השימושית את הערכתה ותמיכתה במיתוסים המכוננים ובביטוים החזותי.

ייצור בובות קישוט היה בוודאי ביטוי לרצון לספק את ציפיותיו של הקונה והושפע משיקולים כלכליים, אך יותר מכך היה בו כדי לבטא את דרך שבה היצרן  ביקש לתפוס ולהציג את זהותו האישית-קולקטיבית כלפי עצמו וכלפי סביבתו השיווקית.  דהייתם של דגמי המופת הוויזואליים והעלמם, הבליטה לפיכך מציאות חברתית משתנה, ששוב לא ביקשה להציג עצמה כהוכחה חזותית להצלחת המפעל הציוני. את מקום החלוץ ההולך לפני המחנה, שמגן עליו החייל הצה"לי, תפס דגם חזותי בעל סממני ייצוג לאומיים, שאפיונו דתי-מסורתי. למן שנות השמונים נעלם המראה החילוני לטובת  שורת דגמים של טיפוסי יהודים נושאי אבזרי פולחן, בנוסח ספר התפילה או השופר, על רקע אבניו הגדולות של הכותל המערבי. אם בשנות החמישים והשישים היו תוצרים אלה ענף נלווה למראה לאומי-חילוני, עתה שבו והפכו לתמצית המראה הישראלי כולו, בדמות החסיד הדתי הנושא בידיו את דגל ישראל.

 

                                         *

 

בשדה השיח הסוציולוגי של התרבות החומרית מתקיים מתח מתמיד בין מרכיבי ההשפעה על אפיוניו של התוצר האמנותי. האם התוצר הוא ביטוי לפני חברה והווייתה, או שההוויה החומרית היא המשפיעה, מייצרת או לפחות מחזקת את התודעה החברתית? ובמלים אחרות: האם תופעת יצור הבובות היא ביטוי עממי אותנטי לפני חברה ישראלית, או שהמדובר ב"מהנדסי טעם" הגמוניים, שהיבנו באמצעות מראה הסמלים את פני החברה הישראלית ודפוסיה האידיאיים? נראה שהתשובה מצויה בתחום שבין שני הקצוות: הבובות יוצרו, אך גם נמכרו. הן היו ביטוי פעיל להוויה חברתית אידיאית בתקופת העיצוב הקולקטיבי בישראל, וחיזקו תפיסה סטריאוטיפית של פני החברה הישראלית בעיני עצמה.

הרצון ל"שיבה" לימי עבר, שנתפסים בראי נוסטלגי כפשוטים ונוחים יותר, מתקיים בישראל גם היום. ייצור מראות-עבר באמצעות פרולטריון סיני עמל של הווה, מבנה תחושת געגוע זו, אך בה במידה הוא ביטוי לתחושה זו. הישראלי האידיאי שוב אינו נראה כך, להוציא אולי המראה החיילי המתבקש, אך הישראלי נראה כך במובן הרצון החריף לחזרה ל"ימי תום" קולקטיבי. הייצור מצד אחד, וההצלחה השיווקית המוכרת מצד אחר, הם לפיכך המסר הצבעוני הרב-קולי של הווה.

האם הופעתם המחודשת של "ישראליק", הקיבוצניק והחייל כבובות קישוט, מלמדת על מגמה שיווקית-קישוטית מחודשת, שמאחוריה אולי אף בסיס לאומי-חילוני מחודש? נראה שלא מדובר ביותר מקוריוז נוסטלגי של געגוע ל"מחוזות עבר", אך זהו קוריוז בעל משמעות הראוי לציון והתייחסות. פרץ קצר של נוסטלגיה איפיין מגוון תוצרים שהופקו לרגל חגיגות יובל ה50- למדינת ישראל, כביטוי הגיוני למגמה שיווקית הקורצת גם לתייר המזדמן. בסתם שנת 54 למדינה, אין כל דחף שיווקי מיוחד ליוזמה כזו. יותר מכך: בימים של תיירות מתמעטת, בשל חשש ביטחוני, אין היגיון בהפקת מוצרים אלה, הגם שעלותם זולה. סביר גם להניח שמראה הקיבוצניק או החייל הישראלי אינו מדבר ללבו של התייר הממוצע. סביר יותר להניח שמדובר בתוצר הנתפס כמבטא אפשרי של רצון וגעגוע ישראליים לסמלים לאומיים מאחדים, לנוכח מצוקת העתים, וביטוי אפשרי נוסף ל"תפילה לאומית" חילונית, גם אם אופנתית וקצרת ימים.

לו יהי.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד