תקווה מטפסת במגדל שלום
תקווה מטפסת במגדל שלום

תקווה מטפסת במגדל שלום

"גט" הוא סרט מסע, שבו מתקדמת הגיבורה במסלול אנכי, מלמטה למעלה. לפי הסרט, הכוח גלום בהשתחררות ממוסכמות חברתיות, במאבק על האמת שלך. לעלות עוד קומה ועוד קומה, גם אם למעלה מחכה תקרת הזכוכית. השחרור הוא בעצם היכולת לנהל מאבק, ובעיקר: להבחין בין מנשה למנשה, להיפתח לאפשרויות נוספות

 

ענת שרגאי

ענת שרגאי היא ראש מדור מדיה והיסטוריה במכון למורשת בן-גוריון

 

ברצוני לפתוח במובן מאליו: סרט הוא יצירה כוללת ומורכבת שבזמנים שונים מזמינה צפייה בה מנקודות מבט מתחלפות שאינן מבטלות זו את זו. בנסיבות שונות הצופה, באופן מודע או לא מודע, מעוניין או מעוניינת באחת מהן על חשבון האחרות. אותו/ה צופה, ביום אחר, בהזדמנות אחרות, כשתשומת לבו/לבה נתונים לעניין אחר, יראו את אותו סרט באור אחר - ואולי לא.

בשנים האחרונות יש המשלבים טקסטים קולנועיים בדיונים שונים, למשל: משפט, מגדר, פורנוגרפיה, פילוסופיה, מסעות בעולם. או אז המשתמשים בסרט לצרכים "לא קולנועיים", כמו מפלחים את הסרט על פי העניין או הקהל ומתעלמים, או מקטינים, היבטים אחרים שלו. בנסיבות כאלו הסרט מנושל במשהו מערכו האמנותי ומשמש בעיקר כאמצעי, כטריגר, לדיון בעניינים שונים, בדרך כלל חברתיים-תרבותיים. וכאן מיד אסתור את עצמי ואומר שלפי השקפתי, סרט הוא מוצר אמנותי שנוצר בהקשר חברתי-תרבותי ולכן זה יותר מלגיטימי להשתמש בו כאמצעי לדיון חברתי-תרבותי.

באופן מודע ביותר, ברצוני להציע כאן התבוננות בסרט "גט" מנקודת מבט מגדרית, בלי להתעלם מהיותו יצירה קולנועית ומבלי להתעלם מהיבטים אחרים שבו. הסרט, על הסיפור שבו, העלילה, הדמות הראשית ויחסיה עם דמויות אחרות, השאלות והמחשבות שהוא מעורר בצופה, ממש מזמין התייחסות כזאת אליו. בדברים הבאים אני מבקשת לשתף מחנכות ומחנכים במה שנגע בי ועניין אותי בסרט ובמחשבות שעלו בי תוך כדי הצפייה, בידיעה שזהו רק אחד מאופני ההתבוננות בו. בצפייה שלי בסרט אני מלווה את תקווה, הגיבורה, הולכת אתה באופן ליניארי, עולה אתה קומה ועוד קומה. בין קומה לקומה אני עוצרת לסדר את הנשימה ובינתיים מוסיפה תובנות, פמיניסטיות, קולנועיות ואחרות.

 לטעמי, יש ערך חינוכי בצפייה בסרט מנקודת מבט מגדרית לנערות ולנערים בכיתות החטיבה העליונה, ולא פחות מאשר בצפייה, בדיון בסרט. בתהליך גיבוש זהויותיהם, או זהותם המורכבת, יש משקל משמעותי לזהותם המגדרית של אנשים צעירים. זהו תפקידנו, הורים, מחנכים ומדריכים, לזמן להם דיון בשאלות משמעותיות אלה. הדיון בדמות פיקטיבית על המסך מאפשרת פתיחות, נגיעה בשאלות אינטימיות בלי להסתכן בחשיפת יתר, התוודעות לעמדות מגוונות. כל זאת, בתנאי שהמנחים ישמרו על כבודם של הצעירים ויאפשרו להם לבחור באיזה גוף לדבר.

 

                                               *

 

"גט" הוא הסיפור השלישי בסרט המורכב משלושה סיפורים תל אביביים מצולמים. קודמים לו "שרונה מותק", ו"מבצע חתול'. באסוציאציה לסרט אמריקאי שהופק בארה"ב ב1989-, "סיפורי ניו יורק", שכלל סרטים של וודי אלן, פרנסיס קופולה ומרטין סקורסזה, מבקש הסרט ליצור בו זמנית גם קישור וגם תהייה על הקישור המקובל בין תל אביב לניו יורק. לכך גם מכוון שיר הנושא של הסרט, שחוזרת בו השורה: "תל אביב היא לא ניו יורק".

הסרט, שיצא בשנת 1994, נעשה על ידי נשים: אילת מנחמי ונירית ירון, החתומות על התסריטים, הבימוי והעריכה. גיבורות שלושה הסיפורים הקולנועיים הן נשים: שרונה מותק, צופית ותקווה. בשלושה הסרטים הנשים הצעירות עוברות התוודעות לעולם הפנימי שלהן תוך נטישת חיים מדומיינים, מזויפים, לא מודעים, אל חיים קשים יותר אבל מציאותיים. מעבר מציות לקולות חיצוניים להן אל הקשבה לקולות פנימיים שלהן.

לשלוש הגיבורות בסיפורים יחסים זוגיים של הצליחו, הנקטעים בגלל נטישה. בשני הסיפורים הראשונים היחסים הם עקרים, גם במובן זה שאין בהם אהבה וגם במובן הבראשיתי של המושג, שהם לא הובילו ליצירה של ילדים. באותם סרטים יש ייצוגים של ילדים מדומיינים: בפרסומות, בדיבורים, אולי בחתול. ב"גט" הגיבורה היא אם לילדים שאין רואים אותם על המסך, רק שומעים את קולם. עיר ללא ילדים, רק עם ייצוגים של ילדים.  בשם הסרט ובכל אחד מפרקיו יש משמעות למקום: מקום חיים, כמטאפורה לסיפור חיים. כל סיפור מביא פנים אחרות של תל אביב, מרחוב דיזנגוף דרומה. 

בסיפור הראשון, "שרונה מותק", זו תל אביב דרומית-מתפוררת, דקדנטית, נהנתנית, המתפרקת מנכסיה: בניינים וערכים. האסתטיקה של הבניינים היציבים, שיש להם יסודות עמוקים באדמה, מומרת באסתטיקה של אופנה עשויה מניילון המתחלפת תדיר, כמו הגברים והבגדים המשתנים בחייה של  שרונה. האסתטיזציה של ההתפוררות, עד כדי קיטש, מכסה על ההתפוררות מבפנים, המשדרת תחושה דקדנטית של עולם הזוהר. בסיום הסרט נמלטת הגיבורה מהגברים ומהדוגמנות במשאית אשפה. החיים בזבל.

הסרט השני, "מבצע חתול",  מתרחש ברחוב נצח ישראל, רחוב צדדי ליד רחוב דיזנגוף, לא הרחק מהבימה. האירוניה נוצרת מהמתח בין המיקום הגיאוגרפי המכוון לכאורה לערכים ציוניים-תרבותיים נצחיים לבין הארעיות בחיי הגיבורה: בן-זוגה עוזב אותה, היא מושלכת מהדירה השכורה שלה ומפוטרת מעבודתה. בכל הכאוס הזה היא מנסה להציל חתול שנלכד בביוב של הרחוב. את עצמה היא לא מצילה. את החתול, כן. נושאים אלו נמשכים גם אל הסיפור השלישי בסרט: "גט".

"גט", שאורכו 38 דקות,  נפתח ב"אסטבלישמנט-שוט" (המונח מתורגם לעתים כ"שוט מכונן". זהו השוט הראשון בסרט או בסצנה, המציג את מרחב ההתרחשות ומהווה בסיס לשוטים הבאים אחריו), המצולם מהאוויר, של תל-אביב, על בנייניה הגבוהים, ובמיוחד הבניין הגבוה ביותר לאותה עת, מגדל שלום המתנוסס, כסמל פאלי, מעל לכל העיר. הייצוג הפאלי של תל אביב משדר את אחד המסרים המרכזיים של הסרט: תל-אביב היא עיר פטריארכלית המתנהלת בסדר גברי. הפתיחה מזכירה את האסטבלישמנט-שוט  בסרט "תינוקה של רוזמרי" (1968) של רומן פולנסקי, שאף הוא מתרחש בבניין מאוד מסוים בניו יורק, הידוע בשל דייריו המפורסמים מתחומי אומנויות שונים: בניין הדקוטה, רח' 72 פינת סנטרל פארק וסט במנהטן. המצלמה מרחפת מעל לבניינים גבוהים עד ומגיעה למגדל המסוים שבו מתרחש הסיפור. זהו עוד אחד מהאזכורים לדמיון ולשוני בין תל-אביב לניו יורק, הנרמז בהזדמנויות אחדות בסרט.

מגדל שלום בנוי על הריסות גימנסיה הרצליה, שהיא מוסד מיתולוגי בפני עצמו: הגימנסיה הראשונה בעיר העברית הראשונה, שהוציאה מתוכה את תנועת הנוער "החוגים", לימים "מחנות העולים", ותלמידים שהיו לדמויות מרכזיות בתולדות היישוב, כמו דוד גולומב, משה שרת, דב הוז, נתיבה בן-יהודה ורבים אחרים. במגדל שלום  יש ייצוגים של המיתוסים, חנוטים במוזיאון השעווה. בלחיצת כפתור פסלי השעווה מדקלמים את הכרזת המדינה (בן-גוריון), או שרים "עם ישראל חי" (עפרה חזה).

 אבל החיים של גיבורת הסרט, שבאופן אירוני שמה הוא תקווה - דפוקים. על חורבות גימנסיה הרצליה, שחינכה לערכים של חלוציות, התנדבות והתיישבות,  נבנה מגדל שלום המשדר האדרת הכסף, התעשרות, אסקפיזם, נהנתנות. במקום חדרי כיתות יש באתר חנויות, מגרש משחקים, מוזיאון שעווה, אתרים המציעים למבקרים בהם עולם מלאכותי של שעשועים, מזכרות ממוסחרות מעולם רחוק (המערב הפרוע, למשל), הדמיה של מקומות מדומיינים, קניות, פרסומות. עולם זוהר שלתקווה אין חלק בו, כי תקווה היא כל מה שמגדל שלום הוא לא.

בובת השעווה של בן-גוריון יכולה לדבר על חזון, על עתיד העם, אבל לתקווה אין תקווה, אין עתיד. עפרה חזה יכולה לשיר "עם ישראל חי" אבל לתקווה אין חיים. תקווה היא לא עם, היא אשה אחת. העולם המדומיין, האסקפיסטי, ה"כזה כאילו" התל אביבי של מוזיאון השעווה, משחקי הווידיאו, חנות הירי, חנויות לאבזרי רומנטיקה מזויפת, כל אלו לא מדברים אל תקווה העגונה. גן השעשועים לא משעשע אותה.

בתוך העולם הנהנתני תקווה עוסקת באחד העיסוקים הפחות מוערכים בחברה הישראלית: היא שוטרת העובדת במקום הנמוך ביותר של המגדל הגבוה ביותר בארץ, במגרש החנייה. היא גם בתחתית הסולם התעסוקתי של השיטור - רישום דו"חות חנייה. במטאפורה לתפקידים הנשיים בחברה הפטריארכלית תקווה נמצאת, כמו נשים רבות, במסד, בבסיס, ומשתפת פעולה עם הפטריארכיה בשמירה על הסדר.

בעבודה, כל שיחת חולין, בדיחה, העלבה זוכים מצידה  לתגובה עוינת. 

בתחילת הסרט מאפיין אותה נהג שרשמה לו דו"ח כ"קשוחה" והיא לא עונה. היא בתפקיד, והעלבה אישית כביכול איננה חודרת את שריון המדים שלה. "אני ממשיכה לרשום את הדו"ח, כאילו לא שמעתי" היא תספר מאוחר יותר למנשה פרוספר.

מנשה פרוספר, עמית לעבודה במשטרה, שואל אותה אם אפשר לקבל ביס מהסנדוויץ' והיא מחזירה לו מבט קשוח שגורם לו להתנצל.

פזית, הקצינה שלה, הקולגה, מצחקקת על משמעויות אפשריות של הביטוי הסלנגי "69" והיא ספק לא מבינה ספק לא מוכנה להשתתף בסוג כזה של דיבור.

היא לא יכולה לשאת את גילויי האהבה בין גילי לשירלי, שני שמות שמחים. כמו לא מכירה בלגיטימיות של השמחה, של ההשתטות.

בעולם פאלוצנטרי היא מציגה חזות קשוחה. לובשת מדים, שמצביעים על תכליתיות ושמירת סדר, במקום של נהנתנות, חופש, קניית אשליות בכסף.

 

                                                *

נעקוב קצת אחרי התהליך של ההשתחררות מהכלא האישי של תקווה ומהתפקיד שבחרה: להיות שוטרת של עצמה. להיות בסדר כלפי מערכות חייה המרכזיות: עבודה ומשפחה.

במהלך הסרט מתברר שלא פחות משהיא שומרת על הסדר במגדל שלום, תקווה, מתוך הפנמה של הערכים הפטריארכליים, היא שוטרת של עצמה, של הכלא האישי שלה. וכמו שהיא אומרת לילדיה בטלפון: "הפילו עלי עוד משמרת". מי  הם אלו שהפילו עליה את המשמרת הנוספת?  החברה? נסיבות חייה? אישיותה שאינה מאפשרת לה לחיות עם גבר אחר ללא גט? במשך 38 דקות הסרט עוברת תקווה תהליך של יציאה מהכלא הרוחני, הנפשי שלה, עליו "שיטרה" בכל כוחה, וכניסה מודעת, מתוך שחרור אמיתי, לכלא ממש. בסיום הסרט, כשתושיט את ידיה לשוטרים הבאים לכבול אותה באזיקים, החיוך על פניה ישדר תחושת שחרור פנימי עמוקה.

תקווה לא מאמינה בגברים. אחד הגילויים שתגלה בסרט הוא שלא כל הגברים אותו דבר, גם אם קוראים להם בשמות זהים: פרוספר בעלה ופרוספר עמיתה לעבודה יתגלו כשני הפכים. התפיסה שלה ש"כל הגברים שקרנים" מקורה בניסיון החיים שלה: הגברים בסרט, כמו גברים אחרים בשני הסיפורים הראשונים בסרט, הם שקרנים או מזויפים, וכמוהן הנשים המשת"פיות.

הבעל שלה בורח ממנה בדרכון מזויף, ומתחפש לאיש עסקים גרמני. המפקד שלה משקר לה ביודעין. הרב משקר ומערים על המערכת, אמנם לטובתה, אך משיג את מטרתו בעזרת שקרים. מגדל שלום הפאלי מוצג כמערכת של דימויים מזויפים: מוזיאון השעווה, הבובות בחלונות הראווה, חנות המערב הפרוע שבה "הטובים" (לפי תפיסת המערב) יורים ב"רעים", ואלו גם אלו עשויים מקרטון. הלוקיישן  (האתר שבו מתרחש הסיפור הקולנועי. הוא לעולם אינו סתמי  או אקראי אלא נושא משמעויות) משמש כאן כאשרור מטאפורי של העולם שבו מצויה הגיבורה. הזיוף הוא כה גדול עד שגילי, החייל, מתייחס לכל העניין כאל הרפתקה משעשעת. "שטויות, הכל חוויה" יענה להתנצלותה על אי הנוחות שגרמה לו.

הקצינה פזית מצליחה לשרוד במשטרה ולקבל טובות הנאה תמורת ציות לחוקים שובניסטיים: מין תמורת קידום. "פרחה בתחפושת של שוטרת" תטיח תקווה בפניה. כולם משקרים כדי לקיים עולם גברי עם חוקים משלו, שבו שורדים  אם משקרים, משחדים, מוכרים מין תמורת הישארות בקורס, מנצלים קשרים בחלונות הגבוהים ("תגיד למנדלמן שיגיד לכבוד השר שיגיד למפקד המשטרה", אומר כבוד הרב לאיש שלו המושך בחוטים), מתחמקים מהמשטרה בעזרת תחפושת.

הסרט גם שם סימן שאלה על מושג שהיה מקובל מאוד בחשיבה הפמיניסטית של שנות ה80-: אחוות הנשים, sisterhood, אותה תחושה של שותפות גורל בין נשים שהניחו שתיצור אמפתיה ביניהן. בסרט, תקווה אמנם נפגעת מגברים, אך היא גם מקבלת עזרה ואמפתיה מגברים (אחרים), כמו פרוספר שותפה לעבודה ו"כבוד הרב". אין בסרט נשים שמגלות לה אמפתיה או נחלצות לעזרתה. ואכן, מושג אחוות הנשים ננטש במשך השנים בחשיבה הפמיניסטית משום שהופרך פעמים רבות מדי. המושג sisterhood רווח בקרב נשים לבנות, אנגלו-סקסיות מהמעמד הבינוני הלבן, שחלקו שאיפות משותפות ומשאבים כלכליים וחברתיים דומים להגשימן. מי שבעיקר ערערו על "אחוות הנשים" היו נשים צבעוניות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר, שטענו שהמאבק של הנשים מהמעמד הבינוני אינו המאבק שלהן, ובוודאי אין בו ביטוי למאבקים תרבותיים, אתניים ואחרים שבהם נאבקו שכם אחד עם הגברים בקבוצת ההשתייכות שלהן.

כאמור, תקווה עובדת בתחתית מגדל שלום, רושמת דו"חות חנייה. לפתע עובר שם בעלה, אבי שני ילדיה, שנטש אותה ללא גט וברח לגרמניה. הוא מתחזה לתייר גרמני בעל שם גרמני. לתקווה יש שתי משימות: לתפוס אותו כדי שיתן לה גט וישחרר אותה מעגינותה, ולשכנע את הסביבה שהגבר שאחריו היא רודפת הוא אכן בעלה הנמלט. בשתי המשימות עומדים לה למכשול הגברים בסביבתה. הם לא מבינים למה איננה מסוגלת להכניס גבר חדש לחייה כל עוד לא קיבלה גט מבעלה, וטענתה שהתייר הגרמני אינו אלא מנשה בעלה לא אמינה בעיניהם, כי כידוע, נשים דעתן קלה והן פסולות לעדות. מלה שלו כנגד מלה שלה. התגובה הראשונה למעשיה של תקווה היא הודעתה של פזית, עושת דברו של  רושקו המפקד: "שוטרת מתפרעת בקומת המרתף".

מלחמת העצמאות של תקווה בעולם הפטריארכלי המסודר והמקובל מתקבלת קודם כל כהתפרעות. אכן, תקווה פורעת את הסדר שלמראית העין, קורעת את המסווה מעל פניו המשועשעות והמסודרות של מגדל שלום.

עיקר מהלכו של הסרט הוא הטיפוס של תקווה במעלה המדרגות של מגדל שלום, קומה אחר קומה. הסרט ממשמע כאן את המושג הקולנועי בלוקיישן: הנשיות המדוכאת של תקווה מטפסת מתחתית העולם הפטריארכלי וממריאה. מיד נבדוק מהו הגבול, השמים או התקרה. בכל קומה היא נתקלת בבעיה שהיא מתמודדת אתה ביצירתיות ובדינמיות. כל קומה מפגישה אותה עם עוד ייצוג מזויף או מדומיין, בכל מקרה אסקפיסטי, שמציע מגדל שלום, המוצג כדיסנילנד ישראלי. אם עד כה, לפני תחילת האירוע, השתמשה בכלים שלה ולא הצליחה להשיג את מטרתה, עתה היא משתמשת בכלים גבריים-פאליים: אקדח, רובה, רימון. האם כלים גבריים אלה יאפשרו לה להשיג את מטרתה?

יש כאן הדהוד לשאלה מרכזית במחשבה הפמיניסטית: עד כמה כלים הלקוחים מהתרבות הפטריארכלית מתאימים לביטוי רעיונות חדשים של תרבות פמיניסטית הולכת ונוצרת? סרטים נוספים התמודדו עם שאלה עקרונית זו. אחד הידועים שבהם הוא סרטו של רידלי סקוט (1991) "תלמה ולואיז".  גיבורות הסרט ביקשו להיות קאובואיות באמריקה של אחרי מלחמת וייטנאם, אמריקה שלא האמינה עוד במיתוס הפרש הבודד. תלמה ולואיז נאבקו להשיג את החופש האישי שלהן בכלים גבריים: אקדח, אלימות, נסיעה פרועה במרחב. המאבק שלהן באמצעות השימוש בכלים הגבריים לא שיחרר אותן מהכבלים הפטריארכליים. בכלים אלו הן לא מצאו פתרון ובסופו של דבר התאבדו בלוקיישן אמריקאי כל-כך, "מערבוני" כל כך, בגרנד קניון.

 

                                             *

 

נחזור אל תקווה שלנו. היא עולה קומה ועוד קומה, מטפסת במדרגות, פה ושם נעזרת במעלית. אין קיצורי דרך. זהו תהליך ארוך וקשה, מרובה מכשולים. בקומה אחת האנשים זקוקים לשירותים, באחרת למים. כבוד הרב חש שלא בטוב, כבוד הרב זקוק לטלפון, חברתה מנסה להתמרד נגדה. רושקו מפקדה מנסה להערים עליה והיא משיבה לו בחזיזים, צופה מראש את מהלכיו. לכל בעיה היא מוצאת פתרון יצירתי בלי לאבד שליטה מלאה במצב. בשיחותיה במכשיר הקשר עם המפקד היא תזכיר לו על מה נכשלה פורמלית בקורס: אי תפקוד במצבי לחץ. יש כאן הדהוד לטענה שגברים שופטים נשים מנקודת מבט שובניסטית. תקווה לא פעלה בקורס לפי הנוסחאות הגבריות, ולראיה: היא מתפקדת היטב במצבי לחץ אמיתיים, לא בהדמיות מזויפות בקורס. היא עושה זאת בדרכה שלה, מתוך התחשבות באנשים. יתרה מכך, נרמז בסרט שהיא הוכשלה בקורס משום שלא עמדה בקריטריון שובניסטי אחר: היא לא קנתה את הצלחתה בקיום יחסי מין עם הממונים עליה.

עם כל קומה שעלתה, היא כביכול מתקרבת לשמים. אבל בעולם שנציגיו פרגמטיים כל כך, וירטואליים כל כך (כמו בבדיחה הקטנה שבה "כבוד הרב" יושב מול מסך של משחק וידיאו), בשמים אין אלוהים. הסרט מתדיין עם הביטוי הלקוח מהשיח הפמיניסטי של "תקרת הזכוכית", אותה תקרה שקופה ובלתי נראית שאינה מאפשרת לנשים לפרוץ מעצורים ובלמים, כביכול שקופים, שמציב להן הסדר הפטריארכלי. תקווה מצולמת בזווית נמוכה, מלמטה למעלה, המעצימה אותה. זוהי ריאליזציה של מטאפורה המראה עד כמה היא צמחה בתוך הסיטואציה,  אבל העולם סביבה לא צמח. התקרה הנמוכה והמסורגת סוגרת עליה. בפריים (מסגרת, צילום אחד בתוך הסרט. בתוך המסגרת מעוצבת קומפוזיציה הממשמעת את התמונה) הזה נמצאים רק היא והסורגים בשחור-לבן. זה עולמה. ואז מרעים קולו של רושקו ממכשיר הקשר, כאילו הוא אלוהים: "אין לך סיכוי".

 וכשלרגע נדמה שהצליחה, והיא ממשיכה עוד ומטפסת, היא שוב מגיעה לתקרה נוספת, שקופה לחלוטין, שנשקפים בעדה לשנייה השמים, אך עד מהרה המציאות טופחת על פניה: שורת שוטרים, ובידיהם רובים המכוונים כלפיה. זו תקרה שמשמר הממסד הגברי, העומד מעליה. וכדי להעצים את גבריותו הם באים עם הוויאגרה שלהם, הרובים.  הסיטואציה ממחישה את המסר: את יכולה לעלות ולהתפתח אך תמיד, בשלב כלשהו, תתקלי בגברים עם רובים, אמיתיים או מטאפוריים, המופקדים על מערכת החוק והסדר הפטריארכליים. ואם לא הבנת זאת, מיד יופיע רושקו ויגיד: "חשבת שאת יכולה לעבוד עלי, תזרקי את הנשק. אין לך שום סיכוי".

האם זה רגע של התפכחות שבו קולטת תקווה שהשימוש שלה בנשק היה מדומיין - כמו באתר המערב הפרוע במגדל שלום? האם עתה הבינה שהיא דמיינה שהיא הקאובואית, והתברר לה שהיא האינדיאנית הניצודה, שהיא המפסידה? אולי, אבל מנקודת המבט שלה, ושל הסרט, תקווה הרוויחה לא מעט. "לא מפחדת ממך יותר", היא משיבה לו.

"גט" הוא סרט מסע, אבל בשונה מסרטי המסע שבהם הגיבורים מתקדמים במרחב אופקי, תקווה מתקדמת אנכית, מלמטה למעלה. בדומה לסרטים אחרים בז'אנר זה, כשהגיבורים מגיעים למטרה המוצהרת, היא מתמוססת, לא מושגת, או שחשיבותה הופכת משנית לתהליך שעברו. צופים בגיל התיכון בוודאי יזכרו בסרטים רבים, בהם "אני והחבר'ה",  שבו נאבקו שתי קבוצות על גילוי גופת נעדר. משהגיעו אל הגופה, ואף לרגע נאבקו עליה, נטשו אותה עד מהרה. העיקר היה מה שעברו בדרך, ביומיים של המסע, שלאחריהם העיירה שלהם לא היתה עוד אותה עיירה בעיניהם שהשתנו.

גיבורת הסרט עושה מסע פנימי ועוברת שינוי. זהו תהליך שבסופו תקווה לומדת להבחין בין "מנשה" ל"מנשה". היא למדה להקשיב לאופציות אחרות. מנשה פרוספר היה נחמד אליה גם בתחילת הסרט, אבל אז היא לא הקשיבה לו. ויזואלית, השינוי בא לידי ביטוי בשינוי התלבושת שלה בעלייה במדרגות הבניין: היא מסירה את חולצת השוטרת, רמז להשלת מרכיב השוטרות באישיותה, ועונדת למצחה את הבנדנה שקודם שימשה אותה לסתימת הפה של פזית, והופכת למעין טומי-בוי. מנשה פרוספר מזדהה אתה ומסיר את חולצתו רגע לפני שיופיעו השוטרים על הגג ומסמן בכך שגם הוא שונה, לא שייך, מנטלית, לחבורת הגברים השוטרים.

דבר נוסף שהרוויחה תקווה הוא נחישותה להשיג את מטרתה. כנראה לראשונה בחייה היא לא מוותרת ונאבקת בגלוי, נגד כל העולם, על עיקרון החשוב לה. רגע השבירה שלה הוא העימות בין רצונותיה כאשה לבין היותה אם. באמצע המאבק היא מתקשרת הביתה, לילדיה שטרם אכלו ארוחת ערב. האם הסרט רוצה לומר שהמתח אשה-אם הוא בלתי פתיר?

היא הבטיחה לארז בנה ללכת אתו לסרט רובין הוד, ואינה יכולה לעמוד בהבטחתה, היא עסוקה במאבק האישי שלה. כנראה לראשונה בחייה היא העדיפה את המאבק האישי שלה כאשה על פני תפקידה כאם. גם המשטרה מודעת להתנגשות הזו בחיי נשים ומנסה באופן ציני להשתמש בילדיה, מלי וארז, כדי לשבור אותה. הם מביאים אותם למגדל שלום ומקשרים אותם לאמא שלהם. כשארז בוכה בטלפון, שהיא הבטיחה להם ללכת לסרט רובין הוד, היא משיבה לו שילכו מחר. אבל אולי הסרט רובין הוד כבר לא רלוונטי לחייה. עכשיו היא בסיפור האמיתי של החיים, לא באגדות שבהן לוקחים מהעשירים ומהחזקים את מה שעשקו מהעניים והחלשים כדי לעשות צדק בעולם. היא בסיפור שבו החלשים צריכים להיאבק למען הצדק שלהם.

 

                                                *

 

האם הסרט אופטימי או פסימי?

 כחלק שלישי בטרילוגיה, "גט" הוא, לכאורה, במעין מבט לאחור, הצדקה של האסקפיזם של שני הסרטים הראשונים: אם אלה החיים האמיתיים שמצפים לאשה התל אביבית הצעירה, אולי עדיף לברוח? ממילא אין סיכוי למאבק האישי והנשי, את נמצאת במגדל שלום, שבו שורר שלום כל עוד האשה משתפת פעולה עם הנורמות הגבריות, ולראיה, חברתה השוטרת מלי. זהו עולם גברי, אלה חוקיו, אלה גבולותיו, את אסורה בתוכו, אלה תחומי הניידות שלך - אולי פרוזדור אחד למעלה, מדרגות למטה, אבל אין לך מוצא אמיתי. "כולם יודעים שהצדק אתי, אבל לא יכולים לעזור לי", אומרת גיבורת הסרט.

המסר הגלוי הוא שבעולם פאלוצנטרי אין לך סיכוי כאשה. את יכולה להשתמש ברובה אחד, אפילו שניים, אך הגברים תמיד יהיו "יותר":  רבים יותר, עם יותר רובים, בעלי נגישות רבה יותר למוקדי קבלת ההחלטות והכוח. אבל "גט" גם אומר שהכוח מצוי בפנים, שאין לברוח אל משאית הזבל ("שרונה מותק") או אל הביוב העירוני ("מבצע חתול") כדי למצוא את עצמך. הכוח גלום בהשתחררות ממוסכמות חברתיות (הצורך החוקי בגט) ובמאבק על האמת שלך. לעלות עוד קומה ועוד קומה, גם אם למעלה מחכה תקרת הזכוכית, כי זו עליית מדרגה באוטונומיה האישית. השחרור הוא בעצם היכולת לנהל מאבק, לתפקד בתנאי לחץ ובעיקר: להבחין בין פרוספר לפרוספר, להיפתח לאפשרויות נוספות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד