הגיטו הפמיניסטי
הגיטו הפמיניסטי

הגיטו הפמיניסטי 

 

המקומות שבהם נכשל הפמיניזם הם המקומות שבהם הכשילו אותו הפמיניסטיות: בעצימת העיניים, בניסיונות הכפייה, בבוז לנשים האוחזות בעמדה אחרת

 

מיכל אהרוני

מיכל אהרוני היא מחזאית, בעלת טור ב"מעריב"

 

עד כיתה ז' לא שמעתי מעולם את המלה פמיניזם. בבית הספר היסודי שבו למדתי למדו כולם, גם הבנים וגם הבנות, מלאכת יד. כל המורים היו מורות, חוץ  מהמורה לספורט, כמובן. הייתי שוערת נבחרת הבנות בכדורגל, לחולצת התלבושת האחידה היה רק צבע אחד וידענו שיש בנים ויש בנות וככה זה וזה בסדר. בכיתה ז' השתנו הדברים. בחלוקה בין הבנים לבנות נאמר לנו כי כל הבנות ילמדו כלכלת בית, וכל הבנים ילמדו נגרות. איש לא התרעם על כך מלבד אלישבע.

אלישבע גדלה בארה"ב, אכלה סנדוויצ'ים עם חמאת בוטנים וריבה, הלכה עם שיער קצר ונראתה קצת כמו בן. היא טענה שזה לא הוגן שיש חלוקה של בנים ובנות, ושכל אחד צריך ללמוד מה שהוא רוצה. הבחירה, על פי אלישבע, היא בידי התלמידים ולא בית הספר, ואין דבר כזה מקצועות של בנות ומקצועות של בנים. היא, מבחינתה, רוצה ללמוד נגרות ולא בישול, כי זה מעניין אותה הרבה יותר. אם יש מישהו מהבנים שמעוניין ללמוד איך להכין שקשוקה הוא יותר ממוזמן.

הנהלת השכבה היתה כמרקחה. דיונים נערכו, הוריה הוזמנו, למיטב זכרוני, לבית הספר. בסופו של דבר ניצחה אלישבע. בשיעור הראשון שלנו בכלכלת בית, כמו גם באלה אחריו, היא לא נכחה.

לי נראה המאבק מוזר ולא חשוב. רציתי ללמוד לבשל, סלטים חמים היו בעיני חלום רטוב, ונגרות נראה לי, באמת, מקצוע לבנים. באחד מרגעי השיא של חוסר ההבנה ניגשתי לאלישבע ושאלתי אותה מדוע היא נאבקת. "קוראים לזה פמיניזם", אמרה, ועל פניה הבעת חשיבות. "באמריקה", היא אמרה, "כולם יודעים מה זה". מאחר שהתביישתי להודות שאין לי מושג במה המדובר, ניגשתי אחר הצהריים לאמא שלי, סיפרתי לה על אלישבע ושאלתי מה זה פמיניזם. "אלישבע", אמרה אמא שלי, "הילדה הרזה הזאת שנראית כמו בן?". הנהנתי בראשי. "לא פלא שיש לה שטויות כאלה בראש, פמיניזם זה ילדות שרוצות להיות בנים בכוח", סיכמה אמא שלי.

שנים רבות חלפו מאז אותה שיחה. ראיתי את אמא שלי מתמודדת עם מצבים קשים בחייה באומץ ובזקיפות קומה ראויים להערצה, ואני עצמי עמדתי לא פעם על עקרונותיי בסיטואציות לא נוחות. על פי כל הנתונים האובייקטיביים, אמא שלי ואני עונות לשם התואר פמיניסטיות, ואף על פי כן שתינו לא משתמשות במלה ואיננו מחבבות אותה כלל.

לפי סקר שנעשה ב1988-, שתוצאותיו פורסמו במאמר של אורנה קזין בעיתון "הארץ", 45% מהנשים הישראליות מגדירות עצמן כפמיניסטיות. התוצאה, אומנם, מרשימה, אך היא מצביעה על כך שרוב הנשים הישראליות אינן מגדירות עצמן כפמיניסטיות. כיצד קרה שהתנועה שהעניקה לנשים זכות הצבעה וזכות לשוויון במקום העבודה נכשלה בהטמעת המושגים ובקירוב מגזרים שלמים אליה? מדוע נשים רבות נוהגות על פי עקרונות פמיניסטיים, אבל מסתייגות מניחוחו של המושג ונרתעות מלעשות בו שימוש? כיצד קרה שאנחנו רוצות שוויון, אבל לא כל כך רוצות להיקרא פמיניסטיות?

רבות מהפמיניסטיות יאמרו בוודאי, שזו תוצאה של דיכוי גברי מתמשך וערכים חברתיים שהוטמעו בנו מילדות. במשך שנים גדלו נשים בתחושה שאסור לבקש ואסור לדרוש, וכי כל דרישה משמעותה אגואיזם וחוסר הערכה למקום או לבן הזוג. אותן פמיניסטיות יוכלו, ללא ספק, לנפק אין ספור דוגמאות ומקרים שנשים נזהרו שלא לבקש, בשלל תחומי חיים, פן ידבקו בהן סטיגמה זאת או אחרת. אך הדוגמאות הללו, שאינני מטילה ספק בנכונותן ובאמינותן, עוזרות לטשטש נקודות רבות שיש בהן כדי להרתיע נשים מלהיות פמיניסטיות.

נקודות אלו נוגעות באופן ישיר בפמיניסטיות עצמן, ולכן אין סיכוי שהפמיניסטיות יודו בהן או יפתחו דיון עליהן. לצערי, ולצערן של נשים אחרות, נשים אינן מגיעות לפמיניזם לא רק בגלל גברים, אלא גם בגלל הפמיניסטיות עצמן.

 

                                         *

 

האתגר שהתהווה בתיאוריה הפמיניסטית של שנות ה70- היה לשכנע נשים שחייהן אינם אישיים אלא פוליטיים. הפוליטיקה מתחילה לא בשינוי ההתנהגות אלא בשינוי המודעות. ג'ולייט מיצ'ל היטיבה לתאר זאת כשאמרה כי "מה שנראה לנשים כדילמה אישית הוא, בעצם, מצוקה חברתית ומשום כך בעיה פוליטית". ה"אישי" בהגדרת הפמיניזם הרדיקלי הוא גוף האשה. הכוח הגברי אינו מוגבל אל העולם הציבורי אלא שולט בתחומים הפרטיים ביותר כמו אימהות, לידה, מיניות והפלות. הפמיניזם הרדיקלי לקח את האונס וההטרדה המינית והפך אותם מעניין פרטי לבעיה פוליטית רחבה. לא עוד נושאים שלא נעים לדבר עליהם, אלא בעיות הזוכות להתייחסות ציבורית נרחבת ולטיפול מעשי.

מאבק זה הוא מאבק מבורך, שכן הנשים נזקקו לעזרה כדי לעגן את זכותן לומר לא. אך הטיפול בנושאים כגון הריון או לידה, כמו גם הניסיון לקחת את מצוקתו של הפרט ולהפוך אותו למצוקה כללית בכל מחיר הוא בעייתי. נכון שבמקרים רבים השאלה הנשית הקלאסית, האם לצאת לעבודה או להקדיש את חייך לגידול הילדים והבית, היא שאלה הנובעת מערכים חברתיים; אך מעורבים בה גם רגשות. יש דבר כזה הנקרא רגש אימהי, ואני מאמינה כי ברוב המקרים לנשים רגש האחריות כלפי ילדיהן החזק יותר מאותו רגש אצל האבות.

רגש זה נוצר, בראש ובראשונה, בשל העובדה שנשים הן הנושאות את הילדים ברחמן והן החוות את חוויית הלידה. אין זה משנה עד כמה רגיש גבר, בסופו של דבר, הילד הוא חלק מגופה של האשה והיא זאת החשה באופן פיסי בקיומו הראשוני. הוויכוח בשאלה אם זה באמת רגש אנושי או שמא מוסכמה חברתית מושרשת כבר מיצה עצמו. העובדה היא כי גם בשנות האלפיים, לאחר אלפי סדנאות מודעות ותנועות לשינוי חברתי וניסיונות לקרוא תיגר על הקשר בין אם לילדיה, עדיין הנשים מקיימות את הקשר האימהי.

בנוסף לכך, הרצון להפוך את המאבק האישי למשהו גדול יותר הפקיע מנשים את הזכות להתמודד עם מצבן ולבטיהן באופן המתאים להן ביותר. מאבק פוליטי חייב להתאפיין בגישה אחת, מסר אחד ופתרון אחד, שכן תנועה פוליטית המאכלסת מגוון רחב של דעות נראית כמו מפלגת העבודה, וקשה למצוא לה תומכים רבים. נשים רצו ורוצות, כמו כל אדם אחר, להרגיש כאינדיווידואל ולהחליט מה טוב להן באופן אישי. יכול להיות שפתרון בעיה של אשה זאת או אחרת, באופן שאינו מקובל על הכלל, יהלום להפליא את אותה האשה. הצורך האובססיבי להפקיע כל מצוקה אישית ולהופכה, מיד, לסמל ואג'נדה פוליטיים, הרחיק נשים והרתיע אותן.

על פי תיאוריית הפמיניזם הרדיקלי, כל עוד מעמדן של נשים בבית נחות ממעמד הגברים, הן לא יוכלו להגיע להישגים בשוק העבודה. לכן, לא ניתן לפתור את הבעיה בחקיקה זו או אחרת. הפמיניזם הרדיקלי נותן לגיטימציה ליצירת מסגרות חיים משותפות כגון הומואים ולסביות, או גידול ילדים ללא נישואין במשפחה חד הורית.

תיאוריה זו בעייתית במיוחד, ויש בה ניסיון להילחם בנטיות וצרכים בסיסיים של בני האדם. מה תעשה אשה המעוניינת, רחמנא ליצלן, בזוגיות עם בן זוג ממין זכר? האם נגזר עליה לבלות את שארית חייה תחת דיכוי מתמשך וללא יכולת להגשים את מטרותיה וחלומותיה? והאם אשה המגהצת ומבשלת היא אשה מדוכאת, שמעמדה בבית נמוך? האם על בן זוגה לקבל עליו את כל מטלות הבית כדי שמעמדה בבית ישתפר?

רצונו של הפמיניזם הרדיקלי לצבוע את יחסי הכוחות במשפחה בצבעי שחור ולבן מקומם ומטריד. הנטייה לחשוב כי בקרב בני זוג בני אותו מין לא מתקיים מאבק כוחות בתוך הבית או, לחלופין, שמתקיימת חלוקת נטל, היא מעליבה, הן לזוגות מעורבים והן לזוגות חד מיניים. הפמיניזם הרדיקלי, שהשתלט במקרים רבים על השיח השוויוני והנחוץ, הרחיק נשים רבות מתיאוריית ומטרות התנועה הפמיניסטית. בבחירה בין חיים עם בן זוג והולדת ילדים עמו, לבין חיים כאם חד הורית או חיים עם בת מינך, רוב הנשים בחרו, ואין ספק שימשיכו לבחור, באופציה הראשונה. 

לתיאוריית המעמדות בתוך הבית נוסף בפמיניזם הרדיקלי אלמנט אחר, הפרובוקטיביות. התחושה היתה שכדי להשפיע יש לזעזע ולמרוד במוסכמות, ולכן פמיניסטיות רדיקליות ומיליטנטיות רבות חרתו על דגלן את הפסקת טיפוח המראה החיצוני. הטענה היתה כי אידיאל היופי הנשי המודרני הומצא על ידי גברים, כדי לדכא את הנשים ולשעבד אותן לקוסמטיקה, הסרת שיער ואיפור. ההתנגדות לתחרויות יופי הפכה לסמל ונשים שהשתתפו בהן, כמו גם "סתם" דוגמניות, זכו לקיטונות ביקורת מאותן פמיניסטיות. די להיזכר בצעקה שקמה כשדובר על כך שתחרות מיס יוניברס תתקיים בישראל. נשים מימין ומשמאל, באקט חוצה מפלגות ודעות, יצאו בשצף קצף נגד קיום התחרות בארץ. ביטויים כמו "שוק בשר" הועלו כדי לתאר את התחרות.

אבל מי שמרימה קול צעקה נגד תחרויות יופי מסרסת, בבת אחת, את זכות האשה על גופה. לנשים, כמו לגברים, יש זכות להציג את גופן בבגדי-ים לפני כל מי שהן רוצות שיצפה בהן. אידיאל היופי לא נקבע על ידי גברים אלא על ידי המוח האנושי ומראה עיניים. כדי להבחין באשה יפה או בגבר מושך אין צורך באידיאלים, יש צורך בזוג עיניים טובות ובאובייקט נאה. אנשים יפים קיימים בעולם ואין סיכוי שבני האדם יתעלמו מהם. אנשים יפים ואסתטיים, כמו ילדים, תמיד ימשכו תשומת לב ודלתות ייפתחו לפניהם.

מלבד המשיכה הטבעית, ישנו גם ההרכב האנושי באותן תחרויות. די להציץ ברשימת המועמדות לתחרות מלכת היופי כדי להיווכח שהיא מורכבת מהרבה מאוד עולות חדשות, ומנשים שבאות מאזורי פריפריה. בשביל הנשים הללו המראה שלהן יוצר אפשרות להתקדם בסולם החברתי. להיות מלכת יופי פירושו להרוויח כסף, להיכנס למקומות שהכניסה אליהם אסורה למעמדות נמוכים בחברה ולמקם עצמך בסטטוס מסוים. לבחורה שלא נולדה בישראל ושהוריה אינם חברים של ההוא ומכרים של זה, תחרות יופי היא כרטיס כניסה לעולם שנראה מובן מאליו לאחרות. מבחינתי, אין הבדל בין בחורה שמדריכה במוזיאון חיל האוויר מפני שאביה טייס ומכיר את עייזר, ובין בחורה שעושה זאת כי היא יפה.

הבוז למראה וההזנחה שחלק מהפמיניסטיות מתגדרות בה, מתוך רצון להצהיר הצהרה מסוימת, הסיט את מרכז תשומת הלב מהדיון בשאלות החשובות. אין כל גאווה ושחרור בחשיפת חזה כששדייך נפולים או כשאת סובלת מעודף משקל, זה פשוט דוחה ולא נעים. ואגב, אין לזה קשר לעניין הנשי. גברים בעלי כרס במכנסיים קצרים ובטי שרט הדוקה דוחים באותה מידה. 

 

                                         *

 

הפמיניזם הליברלי הופיע כהמשך וכביקורת של החשיבה הליברלית, שלפיה כל אדם נולד עם יכולת רציונלית ולפיכך יש לכל זכות לחופש, אוטונומיה ומימוש עצמי. בשנות ה50- הופיע בארצות הברית גל חדש של פמיניזם ליברלי. בטי פרידן תיארה את המצוקה של הנשים ששוכנעו כי הדרך הטובה ביותר להגיע למימוש עצמי היא בשירות מושלם לבית, לילדים ולבעל. הפמיניסטיות הליברליות טענו כי הפתרון מצוי בהשתתפות שווה של נשים בתחום הציבורי, ודרשו "אפליה מתקנת" לנשים. האפליה המתקנת היתה אמורה לפעול כאסטרטגיה זמנית, שתיתן לנשים הזדמנות טובה יותר להתקדם ולהגיע לשוויון בתחום הציבורי, בפוליטיקה ובעבודה למשל.

לכאורה, התיאוריה מתארת מצב נתון שבו נשים שוכנעו בידי גברים להבין מה טוב ונכון להן, תוך ניצול גברי של המצב. אבל בניסיונן לכפות את התיאוריה על כלל אוכלוסיית הנשים, שכחו הפמיניסטיות הליברליות שיש נשים שבאמת טוב להן בבית. יש נשים שבשבילן הטיפול בילדים, כמו גם בישול, ניקיון ואפייה גורמים להן סיפוק ואושר. התחושה היא כי בהרבה מקרים, כשרצון הנשים אינו מתאים לתיאוריה והן מצהירות כי טוב להן במקום שבו הן נמצאות, מיד תגיח פמיניסטית ותנסה לשכנע את אותה אשה כי הכל נובע משכנוע גברי. התחושה היא שהיום, נשים רבות אינן מודות  שאלה החיים שהן רוצות בהן, מפני שזה לא פמיניסטי. נוצר סוג של כפייה פמיניסטית, ומערכת לחצים שתפקידה לשכנע אותך לצאת מהבית בכל מחיר. נשים רבות נרתעות מהכפייה הזאת, והדבר מרחיק אותן גם מהדברים החשובים שתיאוריה זו יכולה להציע להן.

 אין ספק כי אותו הדבר חל גם על האפליה המתקנת. נכון שאת מרב המשרות הבכירות מאכלסים גברים, בתחום הפוליטי ובתחום העסקי, אך לפעמים יש לי הרגשה שנשים סומכות יותר מדי על האפליה המתקנת וקידום הנשים. יש מקרים רבים שנשים אינן מתקבלות לעבודה לא מפני שהן נשים אלא מפני שנמצא מועמד מתאים מהן. במקרים רבים נוח לנשים להאשים מעסיק זה או אחר באפליה ובשוביניזם, ולהתעלם מחולשות או מטעויות שהן עשו. יש גם דרישה קבועה ש "נשים ימנו נשים". הדרישה נראית לי תמיד מוזרה. לעניות דעתי דווקא אשה מצליחה, שהגיעה למעמד מסוים, חייבת למנות את המוכשרים ביותר, ואם הם בגברים אין בזה פסול. האינטרס הפמיניסטי צריך להיות הצלחתה של אותה אשה ולא מינוי זה או אחר. אשה אחת שמצליחה הופכת לסמל, ואילו אשה שמינתה רק נשים ותיכשל בשל מינויים לא נכונים אולי תיזכר לטובה ארגוני הנשים, אבל תהיה כישלון ציבורי.

האפליה המתקנת חשובה, אבל חשוב יותר למנות את הטובים ביותר, בלי הבדל דת, גזע או מין. כשהמדובר בשריון מקומות לנשים בפוליטיקה, יש לפעמים תחושה שאדם זה או אחר נבחר רק בשל השריון. לפעמים זה נכון וטוב, ולפעמים נוכחותו של האדם, במקרה זה אשה, מזיקה. שריון לאשה שאינה מוכשרת לתפקיד גרוע מהיעדר נשים, כי הוא מנציח תדמיות.

 

                                         *

 

הפמיניזם המרקסיסטי טוען כי גברים מנצלים את כוח העבודה של נשים לצורכיהם. כריסטין דלפי, פמיניסטית מרקסיסטית, טוענת כי בחברה המודרנית, כמעט כל הייצור נעשה מחוץ לבית, ועבודת הנשים בבית חסרת ערך ייצור. לפיכך, דפוס הייצור במשפחה הוא ניצולי. נשים נשואות נמצאות במצב ניצולי כפול - הן מנוצלות וחסרות תודעה מעמדית, ואין להן אמצעים להתארגנות לשינוי מצבן. הפמיניזם המרקסיסטי הציע תשלום בעד עבודות הבית, דבר מבורך שכן כך גם עקרות בית זכאיות לפנסיה. אך הצעות נוספות, כמו ההצעה שהחברה תקבל עליה את עבודות הבית והילדים, והכל ייהפך למעין קיבוץ גדול, הן חסרות בסיס.  מי ירצה שהחברה תגדל את ילדיו? מי יהיה מוכן לוותר, במחי יד, על ההשפעה על צאצאיו?

הפמיניזם הסוציאליסטי מותח ביקורת על הסוציאליזם המרקסיסטי ואומר כי לא די במתן שכר בעד עבודות הבית, יש להבין מי מרוויח מעבודות הנשים. הפתרון, על פי הסוציאליסטיות, הוא שינוי מבנה המשפחה ושוויון בין בני הזוג, כמו גם עצמאות כלכלית של נשים באמצעות ביטול ההפרדה על פי מין בעבודה.

אך המחזיקות בתיאוריה זו, שמשמעותה בעצם עידוד נשים ליציאה לעבודה מחוץ לבית ותמיכה של נשים בנשים בעבודה, שוכחות אלמנט סוציאלי חשוב. לא לכל הנשים יש אינטרס אחד, ולנשים ממעמדות שונים ומקבוצות שונות אינטרסים שונים. מה שטוב לנשים ממעמד כלכלי גבוה עלול להיות רע לנשים ממעמד כלכלי נמוך, ולהפך. יציאת נשים לעבודה חשפה אותן לבעיות מסוגים שונים. נשים חד הוריות, למשל, העובדות ותלויות כלכלית במשרתן, חשופות יותר להטרדה ולאיומים מצד מעסיקים גברים. אותן נשים גם צריכות להסתפק לעתים קרובות בשכר מינימום, מפני שזה השכר המוצא להן, והיצע הנשים המעוניינות לעבוד עולה על הביקוש.

נשים המחזיקות במשרות בכירות ועובדות שעות רבות מחוץ לבית, הופכות, בדרך כלל, למנצלות. הן מעסיקות נשים אחרות כמטפלות וכעוזרות בית, וחלקן אינו דואג אפילו לתשלום ביטוח לאומי לאותן עובדות. במקרים רבים, דווקא הנשים שהפמיניזם יכול להתגאות בהן, ושהן עצמן מזדהות כפמיניסטיות, בזות לנשים המועסקות על ידן כנותנות שירותים. ואין המדובר רק בנשים המועסקות כמטפלות וכעוזרות, אלא גם בעובדים זרים המועסקים בתפקידים אלה. ניתן לקבוע כי נשים רבות המרגישות שהשתחררו מנטל הבית, העבירו את העול, תמורת תשלום סמלי וללא תנאים סוציאליים, לקבוצות חלשות אחרות.     

 

                                          *

 

הטרמינולוגיה הפמיניסטית משופעת במלים היוצרות לפעמים תחושה, שהמדובר בשיח סגור המיועד לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות. מלים כמו ניצול, דיכוי, ג'נדר, והמקבילה העברית מגדר, שיח נשי, הופכות את הפמיניזם ממצרך שווה לכל נפש לתיאוריות מפותלות ונפתלות. לצופה מן הצד בתוכניות כ"מבט נשי" יש תחושה שהמדובר במעגל סגור שאינו מעוניין לפרוץ את חומות הגטו. אותן נשים אומרות  תמיד אותן מלים, הכל נעטף במעטה מתחסד, עמוק וכביכול לוחמני, רוב הדוברות אפילו נראות דומות זו לזו והגייתן דומה.

עצם ההחלטה שיש דבר כזה, מבט נשי, ושהוא שונה בתכלית ממבט גברי, עומדת בסתירה לתיאוריות הפמיניסטיות שהמשותף לכולן הוא ההנחה שההבדלים בין המינים אינם תוצאה של שוני ביולוגי אלא הם מובנים חברתית. אם אין הבדלים בין גברים ונשים, היכולים להיות מוכחים מדעית, כיצד יכול להיווצר מבט נשי? ואם אותו מבט נוצר בשל ההגדרות והתפיסות הנורמטיביות את הדרך שבה מין מסוים צריך להתנהג, האם אין בתוכנית כזאת, הנושאת שם כזה, משום הכרה וקבלת התפיסות שלהן מתנגדות אותן נשים?

מלבד זאת, התוכניות הללו והדיונים המתקיימים נראים תמיד כאלטרנטיבה לעיתוני הנשים, הז'אנר העיתונאי שפמיניסטיות רבות נוהגות לבוז לו ולגנות אותו. האם נשים מתעניינות רק בגידול ילדים ובאפנת החורף החדשה, הן שואלות בכעס. האם כל מה שמטריד נשים הוא מתכון חדש לעוגת גבינה? ובכן, לא, אבל בעצם כן. זאת אומרת, כן, בהרבה מקרים, אני מאוד מתעניינת במתכונים ובתחזיות אסטרולוגיות. אין זה אומר שאין לי עניין בתחומים אחרים, אבל אני לא חשה שמזלזלים באינטליגנציה שלי כשמציעים לי את תחומי העניין הללו.

לעתים קרובות המגזינים והמוספים הללו מכבדים נשים הרבה יותר מאותן פמיניסטיות משכילות להפליא. במוספים הללו ניתן לקרוא על נשים שפתחו עסק קטן בבית והן מפרנסות את עצמן, וסיפורים על נשים שהגשימו חלומות שלחלק מאתנו נראים קטנים ועלובים, אבל בשבילן הם עולם ומלואו. הנשים הללו זוכות להכרה  באותם עיתוני נשים, אך יש סיכוי סביר שבקבוצות של פמיניסטיות משכילות, המתנסחות בביטויי ג'נדר, הנשים הללו לא יזכו למבט נוסף, שלא לדבר על מבט נשי.

נדמה כי ניתן לומר שחלק מהפמיניסטיות הפכו את המאבק הנשי למקצוע. בכל מצב, אם יש צורך ואם לא, הן ישלפו את הביטוי "שוביניסט" כלפי גבר שאמר משפט זה או אחר שלא מצא חן בעיניהן, ויציגו דעות פמיניסטיות גם כשאין להן קשר לשיחה. הנשים הללו יכניסו את הפמיניזם לכל תחום, כי בעיניהן לכל דבר יש נגיעה לדיכוי הגברי או למאבק הנשי. הנשים הללו נשמעות כמו קומוניקט מהלך. הן לא מסוגלות להניח לרגע למאבק, לחזור אל האישי והקטן והאמיתי, להיות הן עצמן, ללא תיאוריות. הפמיניזם המקצועי הוא הפמיניזם המרתיע והדיכוטומי ביותר. הוא אינו מאפשר לך להיות את עצמך לרגע, הוא רואה בכל אשה חיילת לכל החיים, ומעל הכל, הוא כפייתי, אגרסיבי ומרתיע.

 

                                        *

 

התנועה הפמיניסטית הביאה לשינוי פני החברה ולשינוי חייהן ועתידן של מיליוני נשים בעולם. אין ספק כי המאבק לצדק, שוויון הזדמנויות ושכר הוא מאבק ראוי וחשוב, שכל אשה יכולה להזדהות עמו. אך יש לזכור כי המאבק אינו המטרה וכפיית העמדה הפמיניסטית המוגדרת אינה היעד. רבות מן הפמיניסטיות שפגשתי היו רק פמיניסטיות. לנגד עיניהן היה רק המאבק ורק מי שהחזיק בדעותיהן נחשב. היה קשה אפילו לשוחח אתן, להסביר שיש סוגים שונים של פמיניזם ושכל אשה יכולה לעשות לעצמה פמיניזם.

המקומות שבהם נכשל הפמיניזם הם המקומות שבהם הכשילו אותו הפמיניסטיות: בעצימת העיניים, בניסיונות הכפייה, בבוז לנשים האוחזות בעמדה אחרת. תיאוריות הכתובות על הנייר ונראות נפלאות אינן עומדות, ברבים מן המקרים, במבחן המציאות. למציאות חוקים משלה. כך גם לבני אדם, ומכיוון שמדובר בתיאוריות העוסקות במאות מיליוני נשים, כל אחת שונה מרעותה, לא ניתן לאחוז בהן כאילו היו תורה מסיני.

אחד הדברים המפחידים ביותר הוא חוסר יכולתה של תיאוריה להתפשר בבואה במגע עם המציאות. עלול לקרות אחד משני דברים: או שהתיאוריה כופה עצמה על המציאות, ואלו האוחזים בה הופכים לפנאטיים חסרי התחשבות ויכולת לקבל ראייה שונה של דברים, או שהמציאות מגמדת או מעלימה את התיאוריה. הפמיניזם, ובעיקר הפמיניסטיות, שהשלימו במקומות רבים בעולם את מאבקיהן העיקריים, חייבות כעת ללמוד להקשיב ולהבין יותר את הפרט ואת צרכיו.

את אלישבע לא פגשתי מאז כיתה ט'. אני עברתי ללמוד בבית ספר אחר, והיא ודאי המשיכה באותו תיכון. שיעורי כלכלת הבית של כיתה ז' עזרו לי להבין שאני לא ממש אוהבת לבשל, אבל מכיוון שאין באפשרותי להחזיק מבשל/ת, אני נאלצת לעשות זאת לפעמים. למה? במסגרת הפשרה. במסגרת הפשרות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד