סיפורת לבבית בקולו של הלב
סיפורת לבבית בקולו של הלב

ירדנה הדס

על ספרה של דבורה עומר "קול הלב"; מבוא וייעוץ: פרופ' עמירם רביב ופרופ' מוריס אליאס. ציורים: נורית יובל, הוצאת שרברק, תשס"ב.

א. רגישות, אינטליגנציה רגשית וסיפורת

לפנינו קובץ מהודר ומשמח לב, שעשרים ותשעה סיפוריו סדורים בשלושה מדורים: "לא טוב היות האדם לבדו", "אדון לעצמי" ו"התמודדות".

הסיפורים כולם עוסקים בילד ובלבטיו, גם כשגיבוריהם הם בעלי=חיים (כגון: "מעשה בחתולה עלובה ובשועל גאוותן", "התוכי והחסידה" ו"מעשה בפילה שעשתה קשר באף שלה"). הסיפורים ברובם ריאליסטיים מאוד. הם משקפים סיטואציות הקרובות לילד, גם כשמדובר ב"פילה שעשתה קשר באף שלה". כולם מלווים בציוריה היפים, המקרבים והצבעוניים של נורית יובל. ציורים אלה "מרככים" את החוויות המציקות לילד (בדידות, חרטה, נחיתות, כעסים וכיו"ב). הם תורמים לסיפורים מימד של הומור, שכידוע - מסייע לאדם - לרבות אדם קטן בשנים - לגבור על שעותיו הקשות.

על מנת להבין את עניין האינטליגנציה הרגשית, שהיא כלי חשוב בחיינו, רצוי מאוד שההורה, המורה והגננת יקראו בתשומת=לב את המבוא לספר (עמ' 5-3). באמצעות הסיפורים יקל "לבנות" בריאות נפשית וכוח רגשי בילד. סיפור, המסופר ממש, בלא תיווך טלוויזיוני, חשוב ל"שיפור בריאות יחסינו עם ילדינו", כדברי פרופ' אליאס במבוא (עמ' 5-3).

מרבית הסיפורים עוסקים בחיי הילדים ("הדבר שהכי כאב ליואב", "אבל כבר ביקשתי סליחה", "מה שקרה למתנת יום=הולדת אחת", "הגובה לא תמיד קובע" - ורבים אחרים). במיוחד נוגעים אל הלב סיפורי ה"התמודדות" (חלק ג' של הספר). בכולם מנצח קול הלב (וזה הרי שמו של הספר). הסיפורים המְשָלִיים מעניקים את הנחמה שבתבונה. הספר כולו אומר חיוב, התגברות ונצחון האווירה הטובה.

ב. קבלת השונה - ידידות של אמת

כשנזקקת דבורה עומר לעולם הסיפור המְשָלי, היא עושה זאת גם כדי לחזק את המסר החיובי - וגם על מנת "להרחיק" את הכאב, הכרוך בחלקו הראשון של הסיפור, בטרם נפתרת הבעיה שבגרעין עלילתו. אחד המצבים הקשים ביותר בעולמו החברתי של הילד היא התייחסותו המתנשאת והדוחה של מישהו בסביבתו (או של החברה כולה). במיוחד קשה הדבר, אם לכאורה יש אמת בדברי העלבון המופנים אליו. בסיפור המְשָלי "מעשה בחתולה עלובה ובשועל גאוותן", מטיח השועל (שהוא, אובייקטיבית, "יפהפה ובעל זנב מפואר, פרווה רכה ושעירה והרבה חכמה") דברי עלבון בחתולת=חוצות, שהיא "אפורה, עלובה למראה ובעלת זנב דק" - וניזונה מפחי=אשפה. השועל הוא גס=רוח ושחצן, מזלזל ומדבר גבוהה=גבוהה. הוא מסרב לשמוע מפיה דבר=חכמה, שעשוי היה להציל את חייו, אילו נאות להקשיב לה. "אני יכולה להראות לך איך להימלט בשעת סכנה", היא מציעה לו... ואז, מיד, הוא משלם ביוקר על עקשותו. הכלבים תופסים אותו... אין המספרת מפרטת מה עלה בגורלו. החתולה, לעומת זאת, נמלטה בזמן - וחייה היו לה לשלל. "חכמת המסכן" היא מוטיב חשוב במשלי חכמה למיניהם. יפה שדבורה עומר מביאה מן הג'אנר הזה גם לילדים - ויחד עם זה, חוסכת מהם תיאורים "קשים לעיכול" (עמ' 11-9).

מילת המפתח בסיפור זה מצויה בפי החתולה ("אני למדתי"). השועל מסרב ללמוד מנסיונם של אחרים ("לא בא בחשבון" - הוא אומר בגאווה). הגננת [או המספר(ת)] תעודד שיחה, המתבקשת לאחר שמיעת סיפור זה, שכן משל הוא, ואנו למדים ממנו לאחר שאנו מזהים את הנמשל והלקח. מהדהדים בו דברי חז"ל ("הזהרו בבני=עניים, שמהם תצא תורה"). רצוי אף להדגיש, שהחתולה אינה שמחה לאידו של מי שעלב בה.

ג. עלבון ופיוס

העלבון - מכאיב. בעוד המשל "מעניש" מיד את השועל, מצוי הילד הנעלב במצב מסובך יותר, כיוון שלא פעם הוא קורבנה של חבורה שלמה. בסיפור "הדבר שהכי כאב ליואב" (עמ' 12), הוא שילדת=גן - שהיא ידידתו הצעירה ממנו בשנה אחת - משיגה אותו במשחק התופסת, לאחר שהוא מחליק ונופל. הילדה עצמה מזעיקה את אבי=הילד לעזרה ואילו חבורת הילדים לועגת לו ומכאיבה לו עוד יותר מהמכה שספג בידו בעת הנפילה. הנחמה באה מכיוונה של אפרת, "המנצחת", המבטיחה לבקר אותו בשבת. "יואב הביט בה והכאב בידו הציק לו קצת פחות...".

סיפור זה הוא יפה ורגיש במיוחד. לכאב=הלב (הקשה מכאב=היד) תרופה בדוקה: ידידות, דאגת=אמת ודברי=חיזוק.

גם הסיפור "איך מנחשים מה מרגישים" (עמ' 14) מתאפיין ברגישות מרובה: הילדים תמהים על כך, שהוריהם יודעים מה הם מרגישים, גם כשאינם מגלים צפונותיהם. "לא רק המילים מספרות - גם הגוף או השתיקה", אומרת אמא. הילדים קולטים את מסר האהבה.

בסיפורים אחדים פוגע הילד בהוריו, שלא בכוונה להזיק או להדאיג - אלא מתוך משובת=ילדות או מחוסר=מחשבה. בסיפור "אבל כבר ביקשתי סליחה" באה לידי ביטוי האמונה הילדית, שדי במלמול המנטרה הפלאית, הכרוכה במילה זו. הילד יוסי (מכיתה ב') משתהה, בלא להודיע להוריו על כך, בבית חברתו וצולל בצפייה בנפלאות האינטרנט. "רק בערב... נזכר יוסי שעליו לחזור הביתה". הוריו, שדאגו לו שעות רבות, מגיבים בדברי כיבושין - המכאיבים לו. מרוב בלבול, תדהמה וצער - אינו מסוגל להוציא הגה מפיו. בקשת הסליחה שלו מתבטאת בעיקר בעיניו... הסוף אינו שמח ומפויס: "רק מי שהביט לו בעיניים יכול היה לראות שהוא מצטער באמת" (עמ' 18).

הסיפור מרמז לנו, ששפת העיניים ברורה לפעמים יותר מן הדיבור. ציורה היפה של נורית יובל (ראה בתחתית עמ' 18) ממחיש את הדבר. רצוי להראותו לילדים, לבקש את תגובתם עליו ואולי אף "לייעץ" ליוסי המבולבל כיצד לנהוג להבא...

ד.

שני סיפורים רגישים במיוחד עוסקים במצוקות קשות ביותר, עליהם בחרתי לייחד את הדיבור ביתר פירוט. האחד בהם עוסק בקבלת המוות במשפחה - והאחר - בפירוד בין ההורים. לסיפורים אלה וכאלה תזדקק הגננת (או: ההורה, המורה) בעת שאחד מהילדים חווה משבר=פירוד או מוות במשפחה.

בסיפורה "סבתא לא תחזור עוד" (עמ' 72) מפגישה דבורה עומר את הילדים עם הסיטואציה הקשה מאוד של האבדן. הילד, שאחת מאושיות חייו נעלמת לפתע לבלי שוב, חש נבגד, מצטער, עצוב, מבוהל ונבוך. כשהוא עומד על כך - הוא מצטרף ללוויית סבתו. כך, "בפעם הראשונה שעדי ביקר במקום הזה שצמחו בו עצים ושיחים ודממה שררה בכל...". אמא מסבירה לו מה הן המצבות וכיצד מתייחסים בני המשפחה אליהן. ההסבר רגיש ונבון מאוד. הילד משתתף באירוע ואף מתנחם בפרחים ש"יגדל ויביא לקברה של סבתא בכל פעם שילך לבקר שם". העבודה בגינה המיועדת לכך "משכיחה ממנו את מצב רוחו הרע בגלל המוות של סבתא, את הגעגועים אליה ואת הידיעה שלא תחזור עוד לעולם".

קשה יותר לילד הפירוד שבין ההורים - "בחושך שבין אבא לאמא" (עמ' 77). חושך זה מקבל "המחשה" מפחידה, כשאבא נפרד בנשיקה מן הילד בפתח הבית שבו הוא גר עם אמו - והאור בחדר המדרגות כבה... האם מביעה כעס על האב, שלא העלה את הילד הביתה - וגלעד חש עצמו שלא בנוח, "כי הוא לא ידע איך להתנהג עם זוג הורים שנפרדו ולפעמים כועסים זה על זה".

האם מציעה פתרון: האב ילווה את הבן עד הדירה, או שהיא תחכה לילד ליד דלת הכניסה. היא אף מחזקת אותו בהבהירה לו, שהפרידה לא קרתה בגללו: "אנחנו התגרשנו מפני שלא יכולנו עוד לאהוב זה את זה. אבל תמיד תמיד שנינו נאהב אותך. זכור את זה, חמודי".

החושך שבחדר המדרגות הוא ממשי, אך גם סמלי. על הילד להבין ולהפנים את דבריה הנבונים של אמו. לשם כך "הוא רצה כל=כך שגם אמא וגם אבא יגידו לו את זה שוב ושוב, בכל פעם מחדש" (עמ' 78).

מה שמבינה יעל בסיפור האחרון בספר ("מיהי אֵינְבְּרֵירָה...") הוא בעצם מה שמבינים הילדים בכל פעם שדבר קשה קורה להם: אין ברירה (לפעמים) - וצריך להתעשת. "אינברירה" היא הקוסמת, העוזרת במצבים קשים, באשר היא מעוררת את האדם לערנות, חריצות והתעשתות היוצאת מגדר הרגיל. מצבה של הילדה יעלי לנוכח מסך המחשב ה"בוגד" בה ו"בולע" את שורות השיר שחיברה - מאלץ אותה לפנות לעזרת "הקוסמת אינברירה", שהרי אחרת תישכח ממנה יצירתה, שזה עתה "נולדה". היא מצליחה - והדי שמחתה הן המסקנות הנכונות שהסיקה מן האירוע (כדברי סבא שלה: "לא היתה לך ברירה, אלא למצוא את הפתרון בעצמך, בלי עזרה. זה הקסם האמיתי")...

רבים מן הסיפורים "קוראים" לילדים, השומעים אותם, לגלות תושייה ויצירתיות - ולהישען, ליתר ביטחון, גם על המשפחה הסובבת אותם. פרט לערכים הספרותיים, "חשיבותה המכרעת של הקניית המיומנות הרגשית לילדים" עומדת לנגד עיני העורכים.

שם "המשחק" הוא - ביבליותראפיה.

וחן=חן לדבורה עומר על הספר.

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד