עשרה דברות לכישלון חרוץ במסע ה
עשרה דברות לכישלון חרוץ במסע ה

כאשר מסעי-שכנוע אקולוגיים מצליחים, הם זוכים לניתוח ומחקר מדוקדק, ורבים טוענים לאבהות עליהם, ואילו הכשלונות נותרים יתומים. מטרת מאמר זה לנתח את הכשלונות בלי לרפות ידיים

 

אבנר דה-שליט

 

פרופ' אבנר דה-שליט מן המחלקה למדעי המדינה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ועמית מחקר במרכז אוקספורד לסביבה, אתיקה וחברה, מנספילד קולג', אוקספורד

 

השאלה שמציג מאמר זה היא "מדוע, ומתי, נכשלים שוחרי איכות הסביבה במאבקים סביבתיים?" לפני שאענה, יש להגדיר  מה טיבו של כישלון כזה. התשובה פשוטה למדי: כישלון מתרחש כאשר קבוצה עורכת מסע הסברה כדי ליזום מדיניות מסוימת, ואינה מצליחה לשכנע את מקבלי ההחלטות הרלוונטיים, או כאשר קבוצה עורכת מסע הסברה נגד מדיניות מסוימת ואינה מצליחה למנוע את יישומה.

המחקר המתואר כאן נעשה בעיקר בישראל תוך כדי השוואות למקרים באנגליה ובארצות הברית. זוהו עשר סיבות לכשלונן של פעולות אזרחים בענייני איכות הסביבה. במאמר שלהלן הסיבות הללו מוצגות בצורת "עשרה דברות לכישלון חרוץ במסע הסברה אקולוגי". אין ציניות בכותרת זו או בנאמר אחריה. אני עצמי שוחר איכות הסביבה, והשאלה כיצד להצליח במסע הסברה, או ליתר דיוק, כיצד לא להיכשל בו, נראית לי רצינית מכדי שננעל אותה מאחורי חומות של אמונות שיסודן בטעות, בדעות קדומות או בתיאוריות שלא נבחנו מעולם.

 

דיבר ראשון: שאפו תמיד לשינוי מוחלט; לעולם אל תסתפקו ברפורמה או בפשרה

 

שתי טענות שמשמיעים פעילי אקולוגיה רבים עומדות כאן להכרעה. הטענה הראשונה אומרת, שרק מאבק שיילך עד הסוף - דהיינו רדיקלי - יניב תוצאות. השנייה אומרת, שהעיקר לנצח במלחמה, לא בקרבות, ומכיוון שזוהי מלחמת חורמה, אין מקום לפשרה. עתה ברצוני לבחון את שתי הטענות הללו בעין ביקורתית.

החוקר סטיבן יאנג מבחין בין שני מודלים של מסעי הסברה אקולוגיים. האחד הוא "רדיקלי/פופוליסטי"; האחר "מתון/קונבנציונלי". הסוג הראשון משתמש בפעולה פוליטית לא מקובלת, לעולם אינו מסכים לפשרה, ומבחינת הגישה והאופי הוא שָׂש אלֵי עימות. הגישה השנייה עושה שימוש בהליכי התייעצות מקובלים ובהידברות עם הרשויות, מוכנה להתפשר ומגיעה בצורה דמוקרטית להחלטה אם להסכים להחלטותיהן של הרשויות. הוויכוח בין הקבוצות המשתמשות בשני המודלים השונים אינו נסב כל כך על השאלה מה אינו תקין ומי האויב, אלא מהם הפתרונות האופטימליים ואיך להשיגם.

פעילים רבים רואים באקטיביזם הרדיקלי את האמצעי האפקטיבי היחיד, ומשוכנעים ש"המערכת" לעולם לא תגיב ללחץ מתון. טענה זו מושמעת תכופות בלי ראיה אמפירית הולמת. אסביר זאת בדוגמה: פעילותו של הבריטי  "סוומפי" (שמו האמיתי - דניאל הופר), שהתמקדה בפעילות נגד כבישים. בשנת 1997 גילה לוחם-איכות הסביבה, שהיה אז בן 24, שיטה חדשה להיאבק בבניית כבישים חדשים, ובחר להתחיל בכביש המהיר A30 ליד  אקסטר (דבון, אנגליה). הוא חפר מנהרה והתחפר בתוכה ימים אחדים, כדי שייאלצו להפסיק את הבנייה. היו אנשים שסברו, כי מעשיו של סוומפי הביאו לכך שאנשים שינו את דעתם, אולם קשה מאוד לאשש תיזה זו. אדרבה, כפי שכותבת אנה מרפי בגילוי לב בעיתון "אובזרוור",  "אפשר שסוומפי משך תשומת לב אל העניין שלשמו נאבק, אבל בעיני רבים נחשב לליצן חביב ותו-לא." על כל פנים, עכשיו, משחלף זמן-מה מאז פעילותו של סוומפי, נראה שהמורשת שלו נמוגה: האזכור היחיד שלו בעיתונות אחרי המחאה של 1997 מופיע בכתבה שדיווחה באוגוסט 1998 על כך שסוומפי נקנס ב100- ליש"ט לאחר שהודה כי החזיק ברשותו פטריות הזייה. בכל מה שנוגע לפוליטיקה אמיתית, לקבלת החלטות, סוומפי - ורבים כמותו לא הטביעו, ככלות הכול, את רישומם.

ישראל מספקת דוגמה נוספת. בשנת 1985 הגיש קיבוץ כפר הנשיא, השוכן כקילומטר וחצי מנהר הירדן, הצעה להטות את הנהר לתוך תעלה פתוחה באורך 400 מטר שתוביל לאגם מלאכותי. משם יתועלו המים למפל מלאכותי בגובה 30 מטר, שבתחתיתו יוצבו טורבינות. משם יוחזרו המים אל הנהר. על אף שהתוכנית עתידה היתה לגרום נזק לַנהר הירדן במקום היחיד שבו הוא עדיין זורם בנתיבו המקורי, תמכו בה כמה מהארגונים הירוקים מטעמים כלכליים. זו היתה נקודת התחלה גרועה לשוחרי איכות הסביבה שהתנגדו לתוכנית.

אולם החברה להגנת הטבע בישראל התנגדה בעקביות לכל ניסיון להטות את אפיק הנהר, ולו גם הטיה קלה. החברה טענה, כי לאיכות הסביבה ייגרם נזק בל-ישוער. כאשר, בשנת 1990, דחתה ועדת התכנון המחוזית את כל ההתנגדויות לתוכנית, התפתחו אירועים אלימים ביותר. שבועיים אחר כך צעדו 20,000 איש - ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל באותה שנה - אל האזור, במחאה נגד הפרויקט. ביוני 1991 כבלו עצמם כמה פעילים לטרקטורים והשליכו את מפתחותיהם לנהר. דבר זה הועיל במידת-מה, כין פוליטיקאים אחדים החליטו לתמוך במוחים. אולם התוצאה היתה שהקיבוץ החליט להפסיק את כל המגעים עם שוחרי איכות הסביבה. זה היה האות לכשלון המחאה: המתנגדים נכשלו במבחן בית המשפט, מפני שלא היה שום דבר בלתי חוקי בתוכניתו של הקיבוץ. למעשה, סביר שבית המשפט התקשה להבין מדוע לא הסכימו המתנגדים לפשרה מלכתחילה. בכך שדחו כל פשרה הפסידו המתנגדים במאבק כולו.

ארגונים אחדים בעולם טענו, שאמנם הפסידו במאבקים נגד סלילת כבישים, אבל בסופו של דבר ניצחו במלחמה. כהוכחה הם מצביעים, למשל, על כך שמשנת 1992 ירד מספר התוכניות לסלילת כבישים בבריטניה. ניתן לטעון שמסעי ההסברה נגד הכבישים הגדילו את המחיר הפוליטי והכלכלי שיש לשלם על סלילת כבישים, ושדבר זה בתורו תרם לכך שגורמים בממשלה החלו להתייחס לתחבורה הממונעת בגישה ספקנית יותר. טענה זו עודנה טעונה הוכחה.

נראה שפעילים רבים מודעים לכך שהם מפסידים קרבות רבים בגלל הבחירה באסטרטגיות ראוותניות, ואף על פי כן הם מצדיקים אותן בנימוק שבסופו של דבר הם מנצחים במלחמה. אבל הפעילים הרי מבקשים למנוע התרחשויות מסוימות. אם זו מטרתם, עליהם לנצח בקרבות, לא רק במלחמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך, שארגונים סביבתיים נוטים לחפש שינוי מוחלט? מובן שפעילים בארגונים ירוקים הם אידיאליסטיים; הם מוכנים להקריב זמן ומרץ למען רווחת בעלי-החיים, שלמות המאזן האקולוגי או שימור אתרים יפים. ברור שבלי אנשים מסורים כאלה כמעט בלתי אפשרי להתנגד לכוחם של הביורוקרטיה וההון, לא כל שכן לשנות את המציאות. אולם, אליה וקץ בה; אנשים כאלה אינם מוותרים בקלות - גם אם נסיגה קטנה גמולה בצידה. במאמציהם הנחושים להשיג הכל או לא כלום הם עלולים להחמיץ ניצחון פוטנציאלי בלי לשים לב לכך כלל.

לסיום דיבר זה, הערה נוספת: הדמוקרטיה היא המשטר הטוב ביותר בנמצא, אבל אין היא כל-יכולה. עקרונית, ההיא מבוססת על פשרות. אין זה משטר שבו הצדק מנצח באופן אבסולוטי. הוא אינו יכול לחסל לחלוטין את הרוע. בקיצור, הדמוקרטיה איננה מערכת שבאמצעותה ניתן להגשים אידיאלים וערכים. אין היא אלא מנגנון - משעמם, אולי - המאפשר לאנשים, הדוגלים באידיאלים ובערכים שונים ומשונים, לחיות ביחד.

בזה גם סוד קסמה של הדמוקרטיה: מדינות דמוקרטיות לא יצאו מעולם למלחמה זו נגד זו, ולעתים נדירות מתרחשות בהן התנגשויות פנימיות אלימות. ואין זה הישג של מה בכך. אדרבה - לא רק מפני שמניעת שפיכות דמים היא דבר טוב כשלעצמו, אלא גם מטעמי איכות הסביבה. מלחמות גורמות לאסונות האקולוגיים החמורים ביותר שהצליחו בני האדם לחולל. להוותנו, לעתים קרובות אנו רואים פעילים המוכנים בפזיזותם לחסל את הדמוקרטיה כדי להגן על יער, בלי להבין שנטישת הדמוקרטיה תביא למלחמות שישמידו עשרות יערות כאלה.

 

דיבר שני: דברו תמיד במונחים נואשים

 

השאלה איזו טרמינולוגיה לנקוט כאשר מנסים לשכנע את הציבור בצדקת עמדה אקולוגית מסוימת היא שאלה חשובה, מפני שבדרך כלל אין הציבור מתמצא בענייני אקולוגיה, ויתקשה לקבוע דעה בסוגיות הרלוונטיות. אנשים רבים מסתמכים על "תחושת בטן" כאשר הם מחליטים אם לתמוך בעמדה מסוימת או לא. במצבים כאלה יכולים היזמים להוציא על מסעות פרסום ויחסי ציבור סכומים גדולים יותר מאלה העומדים לרשותם של ארגוני אקולוגיה, והם נהנים מנגישות קלה יותר לפוליטיקאים ולמקבלי החלטות.

לכן עמותות ירוקות צריכות לעורר זעקה ציבורית לטובת האמת, אבל אין בידיהן האמצעים לעשות זאת, ולכן עליהן להישען על נשקן היחיד - אמינות. לפיכך עליהן לדייק מאוד כשהן מציירות את תמונת העתיד, מנתחות השלכות ומתוות תרחישים מתקבלים על הדעת שיהיו תוצאה מקווי מדיניות מסוימים, וכיוצא בזה.

יחד עם זאת, הארגונים הירוקים צריכים גם להוסיף למשוך חברים לשורותיהם. לצורך זה, בין שאר דברים, עליהם להסתמך על מחויבות אידיאולוגית. כדי לזכות בה הם מנסים להראות עד כמה נואש המצב. יתר על כן, אולי בגלל תסכולם על חוסר היכולת לשכנע את הזולת, הם נוטים לשרטט תרחישים קודרים להחריד. כתוצאה מכך אנשים רבים מתייחסים אליהם בספקנות מלכתחילה.

בנוסף לכך, יזמים רבים יכולים להצביע על מקרים שבהם לא התגשמו התרחישים שניבאו שוחרי איכות הסביבה. דוגמה טובה אחת כזאת נוגעת למדיניות מפלס המים בכנרת בישראל. אגם זה הוא אחד המקורות החשובים ביותר למי השקיה בישראל. הגופים הירוקים טענו במשך שנים רבות שהלחץ הפוליטי מהחקלאים גורם לשאיבת-יתר של המים, והזהירו שהמערכת תקרוס בסופו של דבר כאשר יחדרו מי-תהום מלוחים לתוך האגם. הם לחצו לקבוע  קו שאמור היה להיות מפלס המים המינימלי בהחלט ("הקו האדום"), אבל אחרי שנתיים שבהן שררה בצורת קשה המשיכה הממשלה בשאיבה מתחת לקו האדום, ואף קבעה קו חדש, שגם אותו עברה בינתיים. כמעט דבר לא קרה לאיכות המים, והגופים הירוקים איבדו את אמינותם.

יתירה מכך, שוחרי איכות הסביבה חייבים לזכור, כי למלים יש כוח, ושלאנשים יש נטייה להיסחף בדבריהם. לפעמים הדבר קורה לפעילים עצמם. בישראל, לדוגמה, רבים בציבור האמינו לקבוצת פעילים שטענה כי הנזק לנחלים הספורים שנותרו בישראל הוא "בלתי הפיך". הם האמינו לפעילים, והסיקו שהואיל והנזק בלתי הפיך, אין מה לעשות.

 

דיבר שלישי: השתמשו תמיד בנימוקים ביוצנטריים

 

פעילי אקולוגיה רבים הפנימו את העמדה המוסרית ואת הז'רגון של האתיקה האקולוגית. במלים אחרות, הם הפנימו נימוקים "ביוצנטריים" או "אקוצנטריים", ולכן הם דוחים את האנתרופוצנטריזם, דהיינו העמדת בני האדם במרכז - בטענה שזוהי גישה אנוכית של המין האנושי (speciesist). פעילים כאלה מדברים תכופות על זכויות בעלי-החיים, על שלמות המערכת האקולוגית, וכדומה. טענתי כאן - בלי קשר לשאלה אם התיאוריות הביוצנטריסטיות מעוגנות באמת או לא - היא ששימוש בשפה הרדיקלית של הביוצנטריזם איננו מעשה נבון מבחינה פוליטית.

כשאני טוען כי על שוחרי איכות הסביבה להניח בצד את הטיעונים הביוצנטריים, אין כוונתי לכך שעליהם לשנות את עמדתם. אני רק מבקש מהם להתייחס לשפה שבה משתמשים מחוץ לחוגי איכות הסביבה. כפי שטוען אנדרו דובסון, בקרב שוחרי איכות הסביבה האקוצנטריזם והביוצנטריזם הם כמו שפה פנימית, ואילו מחוץ לחוגי האקולוגיה יש להשתמש בשפת האנתרופוצנטריזם, כי אין זה סביר שהבריות יבינו את משמעותו של הביוצנטריזם.

על אף שלפעמים נראים טיעונים ביוצנטריים דרמטיים יותר, ולכן מושכים יותר, השימוש בהם עלול להיות בעוכריו של המשתמש. לדוגמה, בין 1988 ל1991- נערך בישראל קמפיין נגד הקמתם של משדרי קול אמריקה באזור מדברי, שאותו חוצות מיליוני ציפורים נודדות מדי שנה בשנה. כל הטיעונים הביוצנטריים (למשל שהקרינה האלקטרומגנטית מהאנטנות תזיק למערכות הניווט של הציפורים) כשלו, מפני שנראו בלתי רלוונטיים למקבלי ההחלטות האמריקאים והישראלים.

ברצוני לטעון שקמפיין מצליח הוא כזה שמשתמש בתפיסות ובמונחים המדברים אל אנשים רבים. דוגמה טובה לכך קרתה כאשר ארגון WWF (הקרן העולמית לחיי הבר) הכריז כי "על כל החיים כיום מוטלת האחריות לקבל עליהם אפוטרופסות על חיי הבר (...) כדי למסור [אותם] לדורות הבאים כמקור לפליאה ולעניין, לידע ולהנאה. () אין לדור זה הזכות לנהוג באנוכיות () ולגזול מהדורות הבאים את המורשת הכבירה הזאת." שימו לב לשפה: מדברים על "אפוטרופסות" - באנגלית מונח שיש בו הקשרים דתיים; "מקור" - מונח ששוחרי איכות הסביבה מסתייגים ממנו, אבל הציבור מכירו; "אנוכיות" ו"גזילה" - איש אינו רוצה להיות אנוכי או גזלן; ו"מורשת" - מונח מוכר מאוד בבריטניה.

ייתכן   שהשימוש בשפה חדשנית (או ז'רגון) הוא הסיבה לכך, שאף על פי שאיכות הסביבה חשובה למיעוטים ולאוכלוסיות עניות יותר, רבים מהם אינם תומכים בגופים הירוקים. שוחרי איכות הסביבה רואים ברדיקליזם חלק בלתי נפרד מההעתקה מאנתרופוצנטריזם לביוצנטריזם, במקום לעמוד לצד העניים והמקופחים, הסובלים מניצול מצד המפעלים המזהמים.

 

דיבר רביעי: אל תנקטו יוזמה; הסתפקו בתגובה!

 

לדברי בריאן דוהרטי, פעילים בתנועות החדשות לענייני חברה וסביבה, בעיקר אלה שבבריטניה, המתמקדות בפעולה ישירה, הם אנשים צעירים ולעתים קרובות מובטלים. אולם ארגונים מקומיים, קטנים יותר, מתבססים על פעילים לא מקצועיים - אנשים עובדים בשנות ה30- וה40- לחייהם, תכופות בשיא הקריירה שלהם. בדרך כלל אין להם פנאי רב, והם עסוקים מאוד בעבודתם, במשפחתם, בחינוך ילדיהם, בטיפול בהורים מזדקנים וכדומה. לפיכך הם נוטים להצטרף לעמותות ונעשים פעילים יותר לאחר מעשה, דהיינו אחרי שאיום הזיהום כבר נעשה סכנה ממשית, או לאחר שהרשות המקומית החליטה להפוך גן קטן לאזור תעשייה. אז הם מחליטים להגיב "בעוצמה".

אולם תגובה מטבעה שהיא מגיעה באיחור, היא חלשה מדי, ובדרך כלל נואשת מדי. הפעולה מתרחשת בלחץ זמן, והסיכויים לשכנע את הרשויות לחשוב מחדש של המדיניות קלושים למדי. כפי שטען החוקר רנדי שו "על הפעילים לפתח סדר יום ואז למקד את משאביהם במימושו. לרוע המזל, פעילים רבים כשלו בהגדרת סדר-יום משלהם וביישומו, ותחת זאת הם מתמקדים בנושאים שאותם קובעים מתנגדיהם". עניין ה"קביעה" כאן מכריע. הצד הראשון שיגדיר את תנאי המאבק וגבולותיו הוא בעל הסיכויים הגבוהים יותר לנצח, מאחר שהתנאים והגבולות מוגדרים לפי תחום הנימוקים שבהם ידו של צד זה על העליונה.

אם הפעילים מגיבים במקום ליזום, נוצר הרושם שהם פועלים נגד אלה ש"מנסים לעשות פה משהו". הציבור נוטה לראות בפיתוח מאמץ לשפר את מצבן של אוכלוסיות מצוקה, למשל כאשר מקימים מפעל חדש או סוללים כביש שיקצר את זמן הנסיעה מהפריפריה למרכז. אם במועד מאוחר יותר צצים שוחרי איכות הסביבה ומתחילים להתנגד לפרויקטים הללו, הם מצטיירים כמי שמפריעים לפרויקט הוגן שהציעו אנשים טובי-לב. שוחרי איכות הסביבה המשתמשים בלשון של "אנחנו והם" נראים כטיפוסים אנוכיים בעלי אובססיה למיני עניינים טפלים.

 

דיבר חמישי: הצהירו תמיד שאין במעשיכם שום דבר פוליטי

 

אחת השגיאות העיקריות שעושים פעילי איכות הסביבה היא להציג את מסע ההסברה שלהם כקמפיין א-פוליטי. לפעמים הם מאמינים שזאת הדרך להגביר את התמיכה הן מימין והן משמאל. אולם שלוש טעויות בידם: ראשית, הם חושבים שמטרה לא-פוליטית תגייס תמיכה רבה יותר; שנית, הם מבלבלים בין "פוליטי" לבין "מפלגתי"; ושלישית, אין הם מבחינים כלל עד כמה פוליטי הקמפיין שלהם.

באמצעות ראיונות שקיימתי עם פעילים בישראל ובמדינות אחרות, למדתי שרבים מהם חושבים שפוליטיקה היא דבר "מכוער", "נבזי", "מלוכלך", "משחקי כוח ותו-לא", "שחיתות", "עניין לקרייריסטים" או סתם "עוד אחד מהשעשועים של הבורגנות העשירה". הם מאמינים שאם יציגו את הקמפיין שלהם כלא-פוליטי, יתמכו בהם אנשים רבים יותר; אנשים שבדרך כלל נוטים לשמור מרחק מהפוליטיקה.

אולם נראה שדעה זו סותרת את המחקר האמפירי הבודק מי מצטרף לפעילות ציבורית. אנשים מחליטים אם לתמוך במטרה או בקמפיין על-פי השאלה אם העניין צודק או לא, לא על-פי השאלה אם זהו עניין פוליטי או לא. דוגמה מצוינת היא שביתת הסטודנטים ההמונית שאורגנה בישראל בין אוקטובר לדצמבר 1998. מטרת השביתה היתה להנמיך את שכר הלימוד, והיא נראתה משונה מאוד בעיני אנשים רבים, כולל סטודנטים. יתר על כן, רבים מתושבי שכונות העוני בערים סירבו לשתף פעולה עם הסטודנטים כל עוד לא יכירו הללו בקשר בין הורדת עלויות ההשכלה הגבוהה לבין הגדלת סיכוייהם של הפחות-אמידים לניעות חברתית. אולם ברגע שהעזו הסטודנטים להודות שהם מתנגדים לממשלה והכריזו על הקמפיין שלהם כפוליטי, יצאו מובטלים רבים וארגונים חברתיים בתמיכה פומבית בהם, ואף הצטרפו לשביתת רעב שערכו מנהיגי הסטודנטים.

הטעות השנייה נעשית כאשר רבים משוחרי איכות הסביבה, כולל פעילי ה"ירוקים" ופוליטיקאים, מכריזים על עצמם שאינם נוטים "לא ימינה ולא שמאלה" אלא, לטענתם, "קדימה". זאת אולי סיסמה נחמדה, אבל היא רחוקה מהאמת. אפילו הממציא של הסיסמה הזאת, מר פוריט, בלי ספק אחד הפוליטיקאים הירוקים המובילים באירופה ופעיל אקולוגיה ותיק, מעלה בספריו, במאמריו ובמסותיו את סוגיית ה"זכויות", ומתאר את הקריטריונים המינימליים לחברה ירוקה כ"דמוקרטיה פתוחה, משתתפת", "הרמוניה בין בני-אדם מכל הגזעים", וכן הלאה: טרמינולוגיה ורטוריקה שמאלנית מובהקת. אפשר ששורשיה נטועים בשמאל החדש, אבל ודאי איננה חלק מהאידיאולוגיה של הימין. הטעות השלישית היא שפעילים רבים מתעבים כל כך את הזירה הפוליטית, שהם מעתיקים את הדגש במסעי ההסברה שלהם מעניינים פוליטיים לסוגיות שרבים הסיכויים שייחשבו ללא-פוליטיות. לפיכך מתמקדים רבים מהם בהרגלי צריכה ובמספר התינוקות הנולדים במדינה. אבל, כדברי ג'ון בלאמי פוסטר, בעשותם זאת הם מפרשים את המציאות שלא כהלכה: סבורים הם שהציבור, מעצם היותו צרכן, הוא אויב הסביבה, בעוד שהאויבים הגדולים הם הפירמות והממשלות המזהמות.

 

דיבר שישי: הדגישו חקיקה - לא פוליטיקה

 

שוחרי איכות הסביבה תולים תקוות רבות בחקיקה. הם מניחים שבמקום שיש חוק אין ליזמים או לכוחות האנטי-אקולוגיים שום דרך להזיק לסביבה. אולם סברה זו לוקה בשתי בעיות: ראשית, לעתים קרובות חקיקה אקולוגית נהפכת להם לרועץ, ושנית, קל מאוד לחוקק; השאלה היא, האם ניתן לאכוף חוקים אלה?

נתחיל בכך שהחוקים הם נוקשים, ואילו במערכות אקולוגיות חלות תמורות. קשה לשנות את החוקים בד-בבד עם השינויים באקו-סיסטמות. לפיכך לפעמים חוק עלול להיות דווקא למכשלה. כך בעניין ההגנה על הצבאים באנגליה: הדאגה הגוברת בגלל הצטמצמות מספרם של הצבאים ומיני הצבאים הביאה לחקיקת סידרה של פקודות בחוק. פקודות אלה היו יעילות כל כך, שמקץ 25 שנה החלו הצבאים מאיימים בצורה קשה על משק השטחים המיוערים. ועתה, מי ירהיב עוז לשנות את החוק ולהגביל את האיסור על ציד הצבאים?

בה בעת, המאמצים לכפות בַּחוק הגנה על סוגים אחרים של חיי הבר נכשלו פעמים רבות בגלל חוסר היכולת לאכוף את החוקים בלי להפוך את המדינה למדינת משטרה. לדוגמה, שורת חוקים שנחקקו בשנות השישים כדי להגן על עולם הצומח בבריטניה נכשלה מסיבה זו. נראה ששוחרי איכות הסביבה צריכים להקדיש את מיטב מרצם לשינוי דעות, לא לאכיפת איומים. כך קרה כאשר הקרן להגנת הטבע ולשימור אתרים (National Trust) באנגליה הריצה קמפיין נגד הריסת אזורי החוף, שעליהם איימו הגידול בשעות הפנאי ובמספר הנופשים. במקרה זה היטו הבריות אוזן, ותרמו לחברה סכום כסף שהספיק לרכישת 160 קילומטרים של קו-חוף.

בישראל היה מקרה דומה במסע הסברה שאירגנה החברה להגנת הטבע בשנות השישים להצלת פרחי הבר. מסע זה התבסס אך ורק על חינוך ויחסי ציבור וזכה להצלחה רבה. אולם חוק שנחקק להגנה על שמורות הטבע באופן כללי לא נאכף, מפני שבמקרים רבים פירוש הדבר להעמיד למשפט המוני בני אדם. יש, איפוא, לחנך את הציבור במקום להיאבק למען חקיקה.

לעתים קרובות החוקים, כשלעצמם, חסרי משמעות. לדברי רנדי שו, שוחרי איכות הסביבה נופלים קורבן ל"עבריינות אקראית" כאשר הממשלה מסרבת לאכוף את התקנות האקולוגיות של עצמה. הוא מצטט את החוקר האמריקאי ויליאם גריידר, המצהיר כי קיימת התעלמות משמונים אחוזים מתקנות הסוכנות להגנת הסביבה לגבי הטיפול בפסולת מסוכנת. יתר על כן, אומר גריידר, בשנות השמונים התפרנסו 92,500 איש מוויכוחים על תוכנן של תקנות פדרליות. אפשר שהדבר מצביע על חוסר רצינות מצד המחוקק בתקנו תקנות להגנת איכות הסביבה.

 

הדיבר השביעי: עשו כמיטב יכולתכם למשוך את תשומת לבה של התקשורת

 

ארגונים רבים סבורים שבין חבריהם חייבים להיות מומחים ב"משיכת תשומת לבה של התקשורת". הם סבורים כך מפני שיש להם נטייה להאמין בנוסחה "חברי פרלמנט + טלוויזיה = הצלחה". הם להוטים כל כך לזכות בכתבה בעיתון או באייטם בטלוויזיה, שהם מתמקדים בגימיקים של מחאה במקום לפעול למען שינוי אמיתי. "דממה היא מוות", הם אומרים, ויוצאים מגדרם להקים רעש רב ככל האפשר.

הנסיון מוכיח כי הסיקור התקשורתי והעיתונאי של פעולות מחאה כאלה לובש דפוס קבוע. עיתונאים מגיעים למקום ומדווחים. אבל אז, אחרי שהיקצו לאירוע 30-20 שניות בטלוויזיה, הם ממשיכים הלאה. השאלה הראשונה המתבקשת מיד היא: מה יכולים שוחרי איכות הסביבה להשיג בדיווח בן 30 שניות? גם כך קשה מאוד להסביר סוגיות אקולוגיות, על אחת כמה וכמה בפרק-זמן קצר כזה. לכן מתמקדים הפעילים במטרות אחרות. הם מוותרים על הניסיון לשכנע את הציבור באמצעות מידע והסברה - וזו שגיאתם הראשונה. הפעילים משחקים לפי חוקי המשחק שקבע הקפיטליזם, עם האובססיה שלו למידרג (רייטינג) טלוויזיוני: בלי דיון רציני, בלי מידע שיסייע לציבור לקבל החלטות.

ואז נעשים הפעילים מתוסכלים. הם קולטים סוף סוף, ש20- שניות בטלוויזיה לא ישנו דבר. הם מסיקים מכך שעליהם למשוך את תשומת לבה של התקשורת לזמן ארוך יותר. הם נוקטים פעולות מוזרות עוד יותר. שוב מגיעה התקשורת בדהרה קלה. הפעם היא מציגה את הפעילים כאנשים שעושים דברים משונים. בפעם הבאה שהללו יטפסו על עצים או יכבלו את עצמם לחפצים שונים ומשונים, תתחיל סבלנותה של התקשורת לפקוע. הדיווחים שלה יקבלו נימה שלילית.

קחו לדוגמה את הדיווח בטלוויזיה הישראלית על קבוצת סטודנטים, חברי "פעולה ירוקה" דווקא אחת הקבוצות היותר מעניינות ומצליחות בארץ - שבאביב 1999 טיפסו על עגורנים וקשרו את עצמם אליהם כדי להפגין נגד בנייתם של מלונות-ענק על שפת הים ממש. תגובתה המיידית של התקשורת היתה לדווח עליהם, אם כי במשך פחות מדקה. הם ראיינו אחד מהפעילים במשך 15 שניות בערך. למחרת הצטרפו אליהם סטודנטים נוספים. הפעם היה הסיקור התקשורתי קצר עוד יותר. צעדם הבא של הסטודנטים היה לאיים, שאם לא יקבלו הבטחה שהמלונות לא ייבנו, הם יישארו על המנופים "לַנצח". העיתונאים קיבלו את דבריהם כפשוטם וחשבו שהדבר מטופש למדי: "האם באמת יכול אדם לחיות על מנוף לנצח?" שאלו. הדיווח דן בקבוצת אנשים מוזרים, שאינם יודעים בדיוק מה הם רוצים. הסטודנטים לא זעו ולא נעו. עורך חדשות הטלוויזיה החליט שכל העניין חסר עניין לציבור. הדיווח נפסק. ימים אחדים אחר כך רטן מאמר אחד בעיתון, על האנשים האלה שיש להם זמן להתעסק בדברים כאלה... אין צורך לומר שהסטודנטים התפזרו והמלונות עולים כפורחים. רבים בציבור החליטו בסופו של דבר שהם "פתטיים".

לו היתה זו הבעיה היחידה, ניחא. אבל הפעילים הללו הרודפים אחרי התקשורת שמים את כל ביציהם בסל אחד - הלא נכון. הם שוכחים שמטרתם היא לשים קץ לזיהום, לנזק הנגרם לאקוסיסטמה וכן הלאה. אבל לעולם אסור להם לשכוח ששם בחוץ יש עולם אמיתי. מה שרואים בטלוויזיה אינו העולם האמיתי, לעומת זאת. לא זו בלבד שמצטיירת להם תדמית שלילית בעיני הציבור, הם גם נכשלים בפתרון הבעיה האמיתית שלמענה יצאו למאבק מלכתחילה. לא די בכך שגישה זו רק מרחיקה את הפעילים מפתרון הבעיה, אלא שהיא גם עלולה להרחיק רבים מהפעילים-בכוח,  אשר משתכנעים שרק פעולות מסוג זה מצליחות. הואיל והם עצמם אינם מן הסוג המטפס על עצים וקושר עצמו לטרקטורים, הם עלולים להסיק שאין להם מה להציע.

כפי שכבר נאמר, אחד הפעילים הרדיקלים ביותר במאבק נגד הכבישים היה סוומפי. בתחילה ניתן לפעולותיו סיקור צבעוני ותומך ביותר. אלכס בֵּלוֹז כתב ב"גרדיין" על "קדחת סוומפי". הופעתו הראשונה של סוומפי בציבור אחרי שהותו הארוכה במנהרה תוארה במונחים הירואיים: "כאשר יצא סוומפי מהמנהרה צעק אליו עיתונאי בתוך מהומת אנשי הביטחון והשוטרים: 'למה סיכנת את חייך?' "התשובה," כותב בלוז, "היתה קולעת, מנוסחת היטב והושמעה בטלוויזיה. 'זאת הדרך היחידה לקבל פתחון פה בימים אלה. אילו כתבתי מכתב לחבר הפרלמנט שלי, הייתי משיג את כל זה? החבורה שלכם היתה מופיעה כאן?'".

אבל בתשובה, אני מהין לשאול, מה בדיוק השיג סוומפי? איזו תמיכה עממית ארוכת-טווח הצליח לגייס? האם הפגנה המונית, שותקת, לא היתה משיגה אותה תוצאה? נכון שעיתונים מסוימים, שבדרך כלל נוטים לגנות פעילים המפירים את החוק, "התאהבו בו", ובכל זאת לא הקדישו תשומת לב כלשהי לנושא האמיתי. סוומפי נתן לעיתונים ולכתבי-העת סיפור אנושי נוגע ללב ורכילותי. אבל היכן בדיוק איבדנו את האקולוגיה?

 

הדיבר השמיני: קדמו את ענייניו של הארגון עצמו

 

ידוע לכל ממחקרים על ארגונים, שתכופות הם מוקמים אד-הוק, למטרה ספציפית, אך משפתרו את הבעיה שביקשו לפתור הם ממשיכים בפעילות, אמנם בשינוי תפקידים. לעתים קרובות קורה, שחברי הארגון נהנים כל כך להשתייך לארגון כזה, שתמיכה בארגון וטיפוחו מקבלים חשיבות עליונה בעיני חברים ופעילים רבים.

החוקרת אורלי פלד חקרה את הרקע הסוציו-אקונומי ואת המוטיבציה של חברי העמותה הישראלית הגדולה ביותר בנושא איכות הסביבה, החברה להגנת הטבע בישראל. היא מצאה כי שיעור גבוה מהאנשים שהיו פעילים וקיבלו תשלום על מעורבותם הצטרפו לחברה להגנת הטבע, או נשארו בה, מטעמים חברתיים. אנשים דיווחו שהם מרגישים רצויים ושזקוקים להם, הם רכשו חברים טובים, או התנסו בשיפור הערכתם העצמית מאז הצטרפותם לארגון. פעמים רבות מצטרפים אנשים לעמותות מסיבות כאלה, ורק אחר כך מאמצים גישה אקולוגית.

חברים ופעילים רבים מייחסים לארגון ולחוויית הפעילות בקמפיין משמעות העולה על כל הציפיות שהיו להם כאשר הצטרפו. פעילים נעשים תכופות מעורבים ומחויבים כל כך, שמתפתחת אצלם תחושת שייכות לקהילה קטנה ואינטימית. במקרים כאלה עלולים הפעילים ליפול במלכודת "מנטליות הכיף". אם ההנאה היא מרכיב חשוב במחאה, ימשיכו הפעילים באסטרטגיית המחאה הנוכחית שלהם גם אם היא נכשלת ויש להכניס בה תיקונים.

אולם לא זו בלבד שחברים מנסים לטפח את הארגון מסיבות אישיות, אלא שהארגון עצמו מוצא את עצמו במצב שבו עליו לקדם את עצמו. הואיל ואנשים מצטרפים לא כל כך מפני שיש "ביקוש" לתמיכתם, אלא יותר בגלל ה"הצע" שיכול הארגון להציע, חשים הארגונים שמחובתם לשווק את עצמם לחברים פוטנציאליים. פירוש הדבר שהרבה ממרצם וזמנם מוקדש לשכנוע החברים הקיימים להישאר, ולהנעת חברים-בכוח להצטרף, במקום להשקיע הכל בשכנוע יזמים ופוליטיקאים שהפרויקטים שלהם אינם ידידותיים לסביבה ולכן יש לבטלם.

 

הדיבר התשיעי: לעולם אל תפרגנו לארגונים אחרים

 

פעילים רבים מדווחים על מתחים בין ארגונים ופעילים. מתחים אלה, הם טוענים, מפריעים לארגונים להציג חזית מאוחדת. יש יריבות בין הארגונים על משאבי אנוש וכסף ממקורות דומים, על תרומות, על תשומת ליבה של התקשורת, ועל תהילה חברתית. הם מתחרים אפילו על נפשות החברים. ארגונים אחדים, בדרך כלל הרדיקליים יותר, הוקמו בידי אנשים שהיו מתוסכלים מהאופן שבו ניהלו הארגונים הקודמים שאליהם הצטרפו את מסעי השכנוע שלהם. לדוגמה, קבוצת Earth First!  ("כדור הארץ קודם") באנגליה נוסדה בידי שני סטודנטים בהייסטינגס,  סאסקס. הסטודנטים, ואלה שהצטרפו אליהם מרשתות מקומיות של שוחרי שלום ומתנגדים לאנרגיה גרעינית, השתתפו בקבוצות ירוקות אחרות ובסופו של דבר התאכזבו מהן. למעשה, פעילים רבים חברים ביותר מארגון אחד. לדוגמה, 65.8% מחברי FoE חברים גם בקבוצות פעילי אקולוגיה אחרות. פירוש הדבר שקבוצות אלה נאלצות להתחרות על מצבת החברים.

חשוב לציין שהמתחים נובעים לעתים קרובות משוחרי האקולוגיה ה"אמיתיים", אבל דווקא מכשילים אותם. ה"שוחרים האמיתיים" משליכים שיקוצים בארגונים הממוסדים יותר וטוענים שאין הם רדיקליים די הצורך, וכי אלה שיש להם גישה למוקדי קבלת ההחלטות אינם "שוחרי אקולוגיה אמיתיים". כך לומד הציבור לזהות את המצליחים, אלה ששומעים בקולם, כשוחרי אקולוגיה לא-אמיתיים. כתוצאה מכך, כאשר ארגון רדיקלי יותר משיג משהו, הוא מפסיק להיות שוחר אקולוגיה אמיתי בעיני הציבור. בדומה לכך, כפי שטוען ג'ורדן, בקרב האקדמאים יש נטייה לתייג כל קבוצה המשתמשת באסטרטגיות לא קונבנציונליות כ"תנועה חברתית", אבל מרגע שהקבוצה מתחילה להצליח היא חדלה להיות "תנועה".

למתחים אלה ארבעה מקורות: מתחים בין ארגונים ארציים לארגונים מקומיים, מתחים בין תנועות עממיות לדרג המקצועי, סכסוכים אישיים וחילוקי דעות אידיאולוגיים בין הפעילים. יהיה המקור אשר יהיה, מתחים אלה גורמים לבזבוז משאבים ואנרגיה ולהכשלת מאבקים משותפים.

 

הדיבר העשירי: אל תבטחו במחקר זה: זוהי עצת אחיתופל של רכרוכי

 

מעטים מאוד יעזו להכחיש שאקדמאים רבים, אם לא רוב האקדמאים, החוקרים את הפוליטיקה, הפילוסופיה או הכלכלה של האקולוגיה, גם תומכים בתנועות האקולוגיה, לפחות במידת-מה. אפשר גם שהם מחויבים לאסכולה סביבתית מסוימת, כגון אקוצנטריזם או אקופמיניזם וכן הלאה. לפיכך יש לקרוא מאמר זה כגילוי-דעת של שוחרי איכות הסביבה ה"מרובעים", או אולי השמרניים יותר (אך לא מהמפלגה השמרנית!). אכן, אפשר לחשוד בי שאני בדיוק טיפוס כזה, "שוחר אקולוגיה משעמם", וכבר "האשימו" אותי בכך שוחרים רדיקליים יותר על סמך חלק מעבודתי האקדמית. עם זאת, חשוב לציין שבמקרה האישי שלי הגעתי למעמד של "מתון" אחרי מחקר ובדיקה מתמשכת של מסקנות מחקרי. לפיכך מאמר זה אינו גילוי-דעת "רכרוכי", על אף שאני חושד כי רבים יטענו כך ויתעלמו ממנו.

האקטיביזם האקולוגי הנוכחי צופן גדולות ונצורות. במדינות רבות נעשו בעיות האקולוגיה לסוגיות לגיטימיות על סדר היום הציבורי, ואין ספק שהדבר קרה בזכות פעילי איכות הסביבה. אולם אני חושש, כי כאשר מסעי-שכנוע אקולוגיים מצליחים, הם זוכים לניתוח ומחקר מדוקדק, ורבים טוענים לאבהות עליהם, ואילו הכשלונות נותרים יתומים. מטרתי כאן היתה לנתח את הכשלונות בלי לרפות ידיים. אני מאמין שאם ילמדו הפעילים מהכשלונות, בעיקר כאשר מסתמנת בהם תבנית חוזרת, ישפרו במידה עצומה את סיכוייהם להצליח.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד