בחינה מחודשת של ספרים מצוירים
בחינה מחודשת של ספרים מצוירים

תמונה אחת שווה לאלף מילים .האמנם?

בחינה מחודשת של ספרים מצוירים

נורית יובל

נורית יובל, מאיירת, סופרת, עורכת.

 

איך מציירים יום חמישי והאם אנו חוזרים אל ההירוגליפים? האמנם קלה שפת הציור משפת הטקסט?

מה מקבל הילד מן הציורים? איך פועל הציור על הצופה בו? הגיעה השעה להשיב למילים את כבודן האבוד.

דפדוף קצר במדפים של ספרי הילדים מראה שההעדפה היום היא של טקסטים קצרצרים על דפים מאוירים מקצה אל קצה, במלוא ססגוניותם של אמצעי ההדפסה המשוכללים.

גם ספרי הלימוד בבתי-הספר שינו חזות וחומרי הלימוד הטקסטואליים שלהם משובצים בין תמונות רבות. הספרים ללימוד שפות זרות מייחדים עמודים שלמים של ציורים מורכבים שהתרגיל הלשוני תופס בהם פינה קטנטונת והציירים עושים שמיניות באוויר כדי להציג בפני הלומד משפט בן ארבע מילים.

 זה לא כבר השתתפתי בהכנת ספר לימוד שפה זרה ללומדים בגיל שתים-עשרה(!): איירנו מאות ציורים עתירי פרטים ופרטי-פרטים לעייפה המתעדים את כל חיי האדם, כדי שבסופו של תרגיל יידע המלומד הצעיר לרשום על הקו המסומן בתחתית את המשפט הבא:

בשעה שמונה מקס אוכל ארוחת-בוקר.

מה קרה לאינטליגנציה שלנו, שאנו מגייסים שפת ביניים, שפת הציור, כדי לתפוס את המילים?

אמנם, יש הגיון בהמחשה. בלי אבן רוזֶטה, שנחקק עליה טקסט אחד בשלוש שפות שונות, לא היינו מצליחים לפענח שפה עלומה. אך באבן רוזטה מתורגם טקסט אל טקסט, ואילו בספרים של היום נוטל הציור את חלק הארי של הדפים.

בני הדורות הקודמים למדו מילים מתוך טקסטים. אמצעי הדפוס טרם השתכללו לכלל הצבעוניות הכמעט בלתי מוגבלת הנתונה לנו היום. האותיות עצמן סיפקו גם את החוויה הוויזואלית והקוראים ראו בהן ציורים קטנים שהיה בכוחם לגרות את הדמיון.

ביאליק גילה באות "אָלף" אסל וזוג דליים וחדוות הגילוי לא היתה פחותה מההתרגשות למראה מרהיבותם של הפוסטרים הצבעוניים המוצעים היום (ציור מס' 1).

ביאליק צמח להיות אמן מילים, אף שנחשב בתחילה לילד מפגר שאינו תופס ש"אָלף" אינה אסל ודליים אלא סימבול תרבות. מותר האדם מן הבהמה ביכולת המחשבה שלו, בכושר ההַמְשָֹגָה וקביעת דעה. זאת הוא עושה על יסוד הלשון והמילים.

אלה, יחד עם הכתב, הם סמלים מופשטים שבעזרתם אנו מְתַייגים וממיינים עצמים ומושגים לקבוצות שייכות שונות, אם על יסוד תכונות דומות, הקשרים או מבנה.

מקובל לחשוב שכושר הַמשָֹגה וחיווי ("בניית קונספט") הוא ייצוג רוחני ושכלי של יכולת מיון ושיוך. הילד קולט מילה חדשה ומנסה אותה בהקשרים שונים ותגובת הסביבה מאששת או מפריכה את הנחותיו. בדרך זו אנו "מארגנים" לעצמנו את העולם ויכולים אף להוסיף עליו.

מדוע אנו אצים-רצים להחליף את הלשון והטקסטים באומנויות אחרות? האם הציורים, שגם הם סימבולים גראפיים, יהיו כלים עדיפים לבניית הַמשָֹגות וחיווי דעות? ואיך נעשה את פעולת התִּיוג והמִּיון לפי התמונות:

האם נכניס למחלקה אחת מושגים שקלטנו בצבעי שמן ולמחלקה אחרת מושגים שקלטנו בצבעי מים?

מושגים שרכשנו ממודעות פרסומת או מושגים שראינו בספר מאויר? איזה מכנה משותף יש לציפור שצייר פיקאסו עם הציפור שהופיעה במודעה של חברת השיכון המפרסמת שכונה חדשה, פרט לעובדה ששניהם עונים לַשם שקבענו מילולית כ"ציפור", שִיַיכנו לקבוצה שתִיַיגנו מילולית כ"בני כנף" והיא עונה על ההגדרות המילוליות של הזואולוגים?

ומי ישתגע לצייר את כל האינפורמציה הזו? אין לשכוח שהציירים הם אינדיבידואליסטים. אי אפשר לקבוע להם נוהלי עבודה וכמספר הציירים מספר הציפורים. הביטוי הוא אישי של האמן. באיזו ציפור נבחר כדי לבטא את המושג? מישהו כנראה מתגעגע מאוד למגדל בבל.

ומה נעשה עם כל המילים שאינן ניתנות לאיור, כגון הפְּעָלים והזמַנים? איך נמסור "אי פעם" או "יום חמישי" או "נסעתי לפני שבועיים לאמריקה וחזרתי אך אתמול"?

המחשבה האנושית, זו הבנויה על הַמשָֹגה וחיווי, הביאה אותנו לנחות על הכוכבים ולהמציא את המחשב.

קשה להבין למה אנחנו מתאמצים כל כך לחזור אל ההירוגליפים ואל רמת ההפשטה של הפרה והעז, שכל גרפיקאי מתחיל מוריד ממאגר האיורים שבמחשב? לא חאראם?

תאמרו: ילד בגיל טרום-קריאה איננו יודע לפענח את סמלי האותיות והסיפור שלו, שבו הוא יכול לקרוא ללא מתווך, נמצא כולו בציורים. האם שפת הציור באמת יותר קלה ואפשר להשתמש בה כקביים ללימוד שפה יותר מופשטת? האם ילד יודע באמת "לקרוא" ציור טוב יותר מאשר טקסט? האם המבוגרים שלא העמיקו בלמידת הנושא יודעים זאת?

ואם אמנם הציורים הם שפתו של הילד הקטן, מדוע אין המדורים המציגים ספר חדש לשירות הציבור והמחנכים, מתייחסים באריכות אל הסיפור החזותי, מפענחים את האלמנטים הצורניים ובוחנים בעיקר את מלאכתו של הצייר?

מדוע, למרות שינוי הפרופורציות בין הטקסט והתמונות, עדיין מאיירים הציורים את הסיפור המילולי ולא להיפך, מזמינים את הסופר לאייר במילותיו את הציור?

הסיבה היא, כנראה, מפני שאנו יודעים מעט מדי על התהליך של "רכישת תמונה". ראיית המראות נתפסת אצלנו כמובנת מאליה לכל מי שיש לו עיניים. קתדראות רבות עוסקות בהתפתחות הלשון ורק מעטות מטפלות בהתפתחות ראיית הציור בעיני הילד. ברובן אלו קתדראות העוסקות בילדים פגועים שמתקשים לתקשר מילולית והחוקרים מנסים למצוא עבורם שפה חלופית.

אנו משפיעים על הפעוט שפע של גירויים ויזואליים. אין לנו מושג איך הם פועלים ומה באמת נחוץ לו:

ראשית, מפני שהפעוט אינו בוחר את החומר המוגש לו, אינו מכיר את המצַאי העולמי ואינו יודע להסביר מה היה מעדיף מתוכו.

שנית, משום שיש הרבה אופנתיות בסגנונות האיורים, גם לא ניתן לבודד את הצבעים והצורות מן הנוף העיצובי הכללי בפרסום, בלבוש, בעיצוב המוצרים וכו', השורר סביבו בתקופה פלונית.

שלישית, לא ניתן לבודד את הילד ממגיש הספר, המאציל עליו את העדפותיו ואשר נוכחותו נותנת לסיפור ולציור כוחות שקשה לאמוד את שיעורם.

רביעית, משום שאין לנו מושג מה הילד רואה או מקבל מן הציורים שלנו. מתוך מחקר, שנעשה כדי לבחון שפת תקשורת חלופית לילדים שנולדו פגועים ואינם יכולים לתקשר מילולית, הוברר שהציור אינו חד-משמעי כפי שנטינו לחשוב.

פעוט שרואה תמונה של כוס אינו מקשר אותה עם הכוס שבמטבח, או עם המילה המסמלת את הכלי הזה.

עורכי המחקר מצאו שהקשר בין הציור ובין המושג האמיתי מתרחש אצל הילד לפחות כחצי שנה אחרי הטמעת המושג המילולי ולא לפני גיל 26 חודשים.

זאת אומרת, שתפישת המילים קודמת לתפישת הציור. מי הם הקביים של מי?

מכיוון שהספרים השתַנו לבלי הכר, כדאי גם לנו להגמיש את ההתייחסות שלנו אליהם. למה לא ננסה להפוך את הסדר:

לקחת ספר מצויר מן המדף הכורע תחתיו של ספרים לילדים, להתעלם מן הטקסט ולבנות עם הילד סיפור על-פי הציורים, מעֵין מדרש תמונות ברצף. אם העבודה האמנותית טובה, מובטחני שיוולד סיפור מעניין.

לא יהיה זה סיפורו של הסופר החתום על הכריכה, אבל בוודאי יהיה זה סיפורו של הקורא. הצבעים והצורות יוצרים סיפור, בונים דרמה ומשפיעים אווירה ואלה פועלים על הצופה באורך הגַל והגירויים שהם משדרים לעצבי הראייה.

יש כללים לדבר הזה ואם נדע אותם נוכל לרתום את התמונות לשירות המְסָרים הרצויים לנו כמחנכים. למשל:

הקו נותן את הסיפור והאינפורמציה ואילו הצבעים מוסיפים את הרגישויות. מתוך ציור קווי אפשר לבנות עלילה ואילו הצבעים, חמים וקרים, משפיעים על מצב-הרוח (ציור מס' 2).

קווים רבים וחדים, בלתי מקבילים ומתפרצים לכיוונים שונים, מַשרים תנועה ואי שקט. קווים מעטים ומעוגלים משרים אווירה רגועה ופסטוראלית (ציורים מס' 3, 4). הביטו על האריה השובב והפרוע שצייר ווכטר -  בוודאי מייד יעולל משהו.

לעומתו, נעים להירדם בחיקו הנינוח כל כך של האריה שצייר מוריס סנדק! פיטר ברדפורד ביקש לצייר את ניו-יורק ונדרש לקווים שיוצרים מהומה ואילו דויד מקיי מראה לנו, בקווים מעטים ועגולים, את שלוות הכפר.

הטכניקה שבה השתמש הצייר היא חלק אינטגראלי של האמירה. אקווארלים בצבעי מים יוצרים שקיפות ורכות ומאפשרים קסם (ציור מס' 5) ואין טובים מהם כדי לאייר אגדה. צבעי אקריל בונים תוקף וחוזק (ציור מס' 6).

רישום בעט יכול לתת יותר פרטים מאשר צבעי הפנדה העבים (ציורים מס' 7, 8). קולאז' מקנה ססגוניות של מירקמים ופתילונים ("טושים") יוצרים תמונה שטוחה.

צבעים חמים מסעירים את הצופה וצבעים קרים מרגיעים אותו (ציורים מס' 9, 10). לצירופי צבעים הנמצאים זה מול זה על גלגל הצבעים יש השפעה מעוררת וצירופי צבעים הנמצאים בסמיכות זה לזה על הגלגל נעדרים תכונה זו (ציור מס' 11).

הדברים האלה ישפיעו על הצופה בצורה בלתי מודעת ובוודאי נבכר להגיש לילד בעל מזג סוער ספרים מעוטרים בצבעי מים המשרים רוגע, או להציע לילד שמתעניין בכל פרט קטן רישומים מפורטים. בחירה נבונה של הציור המוגש תעזור לנו להשפיע על הילד את מצב-הרוח הרצוי ולענות על צרכיו.

הילד אינו יודע את הכללים שלעיל. הוא מתעשר מן הציורים פשוט מפני שמניחים לו להתרשם מהם באופן חופשי ולא מבלבלים לו את המוח עם המשמעויות כפי שאנו עושים לגבי הסיפור המילולי. הטבע האנושי, המתנסה והלומד, עושה אצלו את העבודה והוא לוקח מהתמונות את הנחוץ לו. ברונו בטלהיים הסביר את חשיבותם של האיורים בספרים בכך שילד אינו נמשך במיוחד אל המציאות האובייקטיבית ואינו יכול להבין אותה כראוי ובמלואה.

הוא משתמש להבנתה בדמיונו, בפנטזיות ובהתנסויות שלו ואלה מוגבלים מתוקף נסיונו המוגבל.

בספר פוגש הילד פנטזיות שטוו אחרים סביב מראות העולם ואם הציורים הם מלאכת אמנות מעבר לפרשנות של הטקסט, הם מביאים אליו דמיון עשיר ובוגר בהרבה משלו ועולמות חדשים לתור בהם.

אין חולק על ברונו בטלהיים. שתי האמנויות נחוצות, זו בצד זו. שפת הציור אינה מוגבלת מן הלשון, היא פשוט באה לתאר דברים אחרים. בוודאי שיש לה מונחים, מושגים, מבנים, חלוקות, הבעות, הבנות והשפעות, אבל כל אלה "עובדים" על מקומות אחרים במוחנו ובנפשנו.

הלקסיקון של האמנות הזו מעשיר ומפתח לאין-שיעור, אבל  לא מחליף את הלקסיקון המילולי. גימוד מקומם של הטקסט והמילים חוטא ליכולתנו כבני-אדם ועלינו להשיב להם את מקומם האבוד.

  

  

מקורות:

 

 cihparG ni sleveL yrogetaC fo erutalcnemoN

?rewolf a rewolf a rewolf a sI :slobmyS

 cihparG ni sleveL yrogetaC fo erutalcnemoN

.noitazirogetaC ni ytiralimiS fo eloR :slobmyS

 dna evitatnemguA ,CAA ,ressolhcS .W hplaR

 )8164-3470 NSSI( noitacinummoc evitanretlA

.7991 hcraM

הפסיכולוגיה של האמנויות, הנס ושולמית קרייטלר, בהוצאת ספריית פועלים, 1980.

הבית הגדול בעולם, ליאו ליאוני, פתח דבר מאת ברונו בטלהיים, בהוצאת כנרת, 1992. n

ציור מס' 1: האותיות הן חוויה אסתֶטית לעצמה.

ציור מס' 2:

הקו נותן את הסיפור והצבעים מוסיפים את האווירה.

מתוך "מרד החתולים הגדול", מאת תמר פרימור ושירלי פורמנסקי. ציירה: נורית.

ציורים 4-3: קווים רבים ומתפרצים משרים תנועה ואי-שקט.

קווים רכים ומעוגלים מַשרים אווירה רגועה ופסטוראלית.

ציור מס' 5:

צבעי מים יוצרים שקיפות ומְאַפשרים קסם. מתוך: amanaP tsi nohcs eiw ,hO מאת יאנוש.

ציור מס' 6: צבעי אקריל בונים תוקף וחוזק.

ציור מס' 7: רישום בקו יכול לספק אינפורמציה מפורטת.

ציור מס' 8: צבעי הפנדה העבים מספקים פחות פרטים.

מתוך "ששת ימי בריאה". כתבה וציירה: נורית.

ציור מס' 9: צבעים חמים מסעירים את הצופה

מתוך: קישטה וצבעי הקשת. כתבה וציירה: נורית.

ציור מס' 10: צבעים קרים מַשפיעים רוֹגע.

מתוך: קישטה וצבעי הקשת. כתבה וציירה: נורית.

ציור מס' 11: צבעים מנוגדים יוצרים מתח.

צבעים קרובים אינם יוצרים מתח.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד