ההכרח לצאת מהמצב
ההכרח לצאת מהמצב

ההכרח לצאת מהמצב

עילי ראונר

סופר, זכה בפרס הסיפור הקצר בהארץ לשנת 2001, חבר קיבוץ יקום, בן 22

 

מצב המלחמה עם הפלסטיני ויצר השרידה מכריח אותנו להתלכד, להתכסות עוד רצינות, עוד זהות, עוד אטימות. אני מבקש להציג תנועה הפוכה, שאינה מתקבלת על הדעת, שביסודה היפרדות מהרצון, ויתור על היקר מכל, כנות בלא סיבה, בוז לעצמי. תנועה שאינה מפחדת מחופש, שאינה מדכאה את היותי בעל חיים יוצר

 

"מלחמה איננה חיים: היא מצב,

ממנו לא ניתן להתעלם, לא להסכים לו"

ת"ס אליוט

אספר סיפור פשוט. בדרך זו אחרת, על אף תפלותו, סיפור זה יכיל כוונות שבעזרתן אולי אוכל לפרוס רעיון שיהיה בו טעם כלשהו. אחד ממוריי, באחד הימים, נסע במכוניתו. לפתע, במרכז עיר, באמצע רחוב, חדלה זו מלנסוע. בעוד הוא מנסה להתניעה בלא ההצלחה, הצטופפה אט שורה של מכוניות מאחור. כעבור רגע, פקעה סבלנות והרחוב הפך המולה של צפירות חוזרות ונשנות ומחאות קולניות. ואילו המורה הזה, אף הוא אינו חף מחמה, לבסוף יצא ממכוניתו, פנה לאחור אל הנהג הראשון, הפשיל את שרוולי חולצתו, ביקש שיפתח את החלון ובלא השתהות אמר: "למה שלא נתחלף: אתה תנסה להתניע את המכונית שלי ואני אצפור לך מאחור".

 

*

 

נדמה שאחת השאלות המהותיות לענייני מתרכזת ביחסי הגומלין שבין האדם למצב שבו הוא נמצא. מצב הוא צירוף של תנאים המתלכדים בזמן כלשהו ובמקום כלשהו, ומתרחשים לאנשים כלשהם ובאמצעותם. אני מתכוון, בני האדם הם אלה המקיימים והמתארים את המצב כפי שהוא, הם אלו העדים והמתעדים אותו. ובכל זאת כוחו הייחודי לפעמים כופה את עצמו עליהם, לפעמים הינו רב מן האנושי וזה משמש רק כלי למיצוי יכולתו. אני מדבר על מקרה שבו כוח הכובד נמצא במצב, ובני האדם, שלמראית עין יש ביכולתם לבחור לשנות או לעצב את יחסיהם כלפי הדברים, הופכים להיות כבהסכמה חלק מתנועתו.

כמו במיתולוגיה היוונית, שבה בני אדם ואלים מדמים שיש להם חירות, אך הם רק ממלאים את חלקם בהתוויית הגזירה הקדומה. או כמו במשחק הגורל שב"כרוניקה של מוות ידוע מראש" של גרסיה מרקס, או ברעיונות מרכזיים של בורחס, המנסה להבחין מהיכן נהגו הנסיבות וההקשרים של המצבים הללו, כמו תבניות שקוויהן חוזרים ונשנים, משתקפים בספרות ובמציאות (לפעמים אף מועתקים זו או זו), בכל פעם בלבוש שונה, מתרחשים בשפה אחרת ובהשתתפות אנשים אחרים, שלא נועדו אלא לשחק וליטול חלק בהן.

אנסה להמחיש זאת בסיפור שבו פתחתי. בשטחיות, מתואר מצב שיגרתי. המורה משחק בעל כורחו את הנהג התקוע; דבר-מה השייך לו מפר את תנועתו, ובשל כך הוא נתפס למבוכה, המוסיפה ומתעצמת כאשר הוא נוכח שהוא מפר תנועה של אחרים, שעה שהנהגים האחרים מגיעים ובאנוכיות טבעית דורשים את המשך הזרימה. במלים אחרות, המורה נמצא בעימות עם עצמו. כלפי חוץ משתקפת חוסר יכולתו בלבד, חוסר יכולת שאף גורמת לאחרים למצוא את עצמם במגבלה, ובמחווה יצרית להתרעם על-כך.

מצב זה מכיל שתי סתירות משניות. הראשונה של המורה, שאינו רוצה בעימות אבל הוא עצמו יצר אותו. השנייה של הנהגים, שנמצאים בעימות שלא הם יצרו. כלומר, איש אינו רוצה להשתתף בעימות, אבל המבוכה גורמת לשני הצדדים להתבצר, ללבוש זהות ובכך להעצים את המרחק והניגוד. כך, בעזרת שתי סתירות משניות, מתאר הסיפור סתירה עיקרית: יחסים בין שני מרכיבים המאשרים זה את זה בדרך כלשהי של התכחשות. זהו מצב המשתמש באנשים ולא אנשים המשתמשים בו.

אולם כאן באה ההתרה: תגובתו של המורה. על אף ששפת גופו דרוכה, ולבטח ניתן לתאר את האוויר העומד של אותו היום והזיעה על מצחו ואנשים ברחוב נועצים בו מבט והרעש המטריד כל כך  ... ועל אף זאת  הוא שומר על איפוק ומצליח במלים אחדות, אם נכונות ההטעמה שבקולו ותנועת הפנים, לפטור את הנוכחים מעימות: "למה שלא נתחלף: אתה תנסה להתניע את המכונית שלי, ואני אצפור לך מאחור". תגובה כזו מאפשרת, בתנאי שלאחר יש ממד כלשהו של דמיון והומור, תחילה לבלבל, אחר כך לרכך את סבר הפנים הרציני, וכמו להפריד את הנוכחים מן העמדה בה הם מתייחסים למצב. כאילו באה להעמיד בספק: "אתה חושב שאני רוצה להיות במגבלה? שאני בחרתי בכך? באותה המידה, מה שקורה כאן יכול להיות הפוך, ואני הייתי אתה ואתה היית אני, זה רק מקרה, זו רק אפשרות שאני זה אני ואתה זה אתה".

תגובה כזו יש בה כדי לעקור את הדרישה של המושגים להיות קבועים ומוחלטים; היא מכילה ברוחה דבר מה רחב יותר, שכן אינה מנסה להגדיר את המסכה ואת הזהות, אלא מבקשת לפרק את הזהות ולגעת במה שמעבר לה.

כאן אני מתקרב לשורש הבעיה. קיים חולי: רצינות היא בורות, זהות היא בורות1. בורות היא אטימות. בקט אומר: אנו בסך הכל חיה ממציאה, חיה שממציאה את עצמה, וסיבת ההמצאה לארח חברה לעצמנו, כדי לא להיות לבד, מפני שלבד הוא לשד האימה, לבד הוא הנורא מכל, לבד הוא פירוק החיים, וכוחו של מצב לעתים מעמיד אותנו לבד מול עצמנו ולבד מול הבעיה, בוודאי מצב שהוא סתירה או מלחמה; עוצמתו כמו על-טבעית, גדולה כל כך מאתנו, משקפת עוד ועוד את בדידותנו, בהינף יד יכולה להכריענו. בשעה כזו יצר השרידה מכריח אותנו להתלכד, להתכסות עוד רצינות, עוד זהות, עוד אטימות, עוד גאווה, עוד קנאות. והרי זו תנועה חסרת תועלת, תנועה שמפחדת מחופש, תנועה חשדנית שמדכאת את הלהיות בעל חיים יוצר.

בניגוד לכך, מבקש אני להציג תנועה הפוכה, תנועה שאינה מתקבלת על הדעת, תנועה שביסודה היעדרות הרגש, היפרדות מהרצון, ויתור על היקר מכל, כנות בלא סיבה, בוז לעצמי. ובכל זאת תנועה שאינה מקדשת את הסטאטיות, אינה נאחזת ביוקרה שבשפלות ובהיות קורבן, אינה מצטעפת בתמימות כמו "לתת את הלחי השנייה" או בוחרת באמונה. אני רוצה לומר, העימות ביסודו אינו בין האדם ליריבו, בין האחד לאחר, העימות מתנהל בין האדם לעצמו, בין האדם למצב, כיצד הוא תופס את המצב וכיצד הוא משתתף בו. השפה שאני מבקש השתמש בה קשורה בירידה למטה, בלמידה, בהתוויה פנימית. אני מתקשה לומר מלים שמתארות פעולה, מעשה או בחירה, אני תמיד חלש ומסויג מדי בשביל להגות בהן, אני מעדיף להשתמש בלנסות, בלהתכוון, בלחתור לצאת ממצב, בדרך של חידוד הריכוז והזיכרון, ביצירת מחיצה של דעת, בהרחבתו של החוש האירוני.

אירוניה, אם אוכל לנסח נכון, היא נקודה הממזגת שני תהליכים עיקריים המתהווים בעת ובעונה אחת: האחד מתאפיין בפירוק המצב, והאחר ביצירה מתוך המצב2.

התהליך הראשון מתחולל בעקבות שבר שיש בין המתבונן לבין ההתבוננות לבין הדבר. שסע בין הנושא לבין הנשוא לבין המושא. תחושת שקר או בגידה הנמצאת בסביבה, בפעולה המפרשת ובאדם עצמו. תחושה כזו היא תחושה שאינה נסבלת, אולם יש בה כנות, היא משקפת חיים שנעדרת מהם ידיעת עצמם, חיים הנחשפים לארעיותם3.

חיים שהכּנות בעוכרם - הארעיות וההעדרות הם אולי היחס הכן היחיד - תובעים תביעה בלתי אפשרית: מעילה באמון עצמם, הטלת ספק בדברים היקרים להם מכל, גולה מוחלטת מיצר השרידה, פירוק השיפוט האתי, הדתי, האסתטי (כאותם מושגים של טוב-רע, מגננה-מתקפה, זכות-חובה, שכר-עונש, יופי-כיעור), ויתור על הרגש, ויתור על הצורך, ויתור על הרצון. אלבר קאמי מתאר בפשטות: אם נותנים לך סטירה, תצחק.

התהליך השני זקוק לניסיון זה של סיגוף, אולם הוא מאזן אותו, שכן הוא כעין מענה לקשר שיש לאדם אל חייו, כלפי תשוקתו הבלתי מוסברת לאהבה ולחירות. זהו תהליך מייגע של יצירה, של סקרנות, של מאמץ לגעת, של חזרה בשאלה4, חלל המבקש להתרחב, להכיל עולם רב-ממדי של השקפות והקשרים מכל תחומי המחשבה והתרבות. זוהי התמסרות לבנייה איטית של בבואות ונגזרות, בנייה שלעולם אין לה סוף, שלעולם אינה יכולה להיות שלמה. כלומר, בנייה לשם בנייה, אוסף של תשתיות הנערמות על תשתיות, אשר לפעמים, ברגע מסוים, ניתן לראותן מתלכדות, ניתן למצוא בהן עקביות מסוימת. רגע כזה, כמו רגש של הזדככות, כמו מקום ממנו יש פרספקטיבה או פנורמה, מאפשר להיות-לא להיות, מאפשר גמישות שאינה תלויה בדבר, לוליינות רבת רושם, התחזות מודעת, הכישרון להיות אחר.

אדם לעולם אינו יכול להיות נטול מצב, או לחלופין, להכיל את כל המצבים. לכן הוא נוהג למצוא נחמות בפתרונות שיכוך או רמיסה או הכחשה. אירוניה, לעומת זאת, אינה פתרון ואף אינה כניעה5, היא תמיד שאיפה, מתוך הפגם האנושי, להיות חסר כל פניות ובה בעת מוכשר יותר להשתמש באפשרויות שהמצב מנחיל. או הגדרה נוספת: שאיפה להרחיב את המצב עד  שיש אפשרות צרה להיווכח במשהו מיסוד הדברים. שם יש מודעות: להיות לא להיות מי להיות מה להיות היכן, מתי וכיצד.

 

*

 

העימות הישראלי-הפלשתיני, או המלחמה כמצב, חושפים את היחיד לסופיות שבקיום, לאכזריות שבקיום, בהיותו שותף, בכל מידה שהיא, ליחסי הגומלין בין רוצח ונרצח; בהיותו נתון על הציר שבין הקורבן לדמוי האל, ראוי שיהיה לישראלי די כנות, די אומץ לסגל נקודות השקפה שאינן מצרות, שאינן מאשרות את האישי בלבד, נקודות השקפה השוכנות מעבר למצב. שהרי השקפות כאלה יש להן אותו משקל של קיום, רק שהן קשות להשגה, מפני שבקרב התהליך איננו יכולים לראות את כללותו.

אשען, למשל, על רעיונות של אליוט, המבקש להשתמש בהיסטוריה לשם שחרור: על-אף שההיסטוריה מתעצבת על-ידי האישי, לאישי אין כל חשיבות בה, רק לסמל שהוא מייצג (המיטהר לאחר מותו), סמל של ניצחון או תבוסה, או סכסוך המרכיב קיום חדש - תהליך היסטורי אחיד.

כך גם במלחמה או בעימות הזה, שבו אנשים קרובים נהרגים ונפצעים. והפחד. אם רק ניתן, היום באמצע הדרך, באמצע התהליך, לזכור, להיות כשחקנים שאינם נכנעים לתכתיבי הטרגדיה, שחקנים המחליטים להתחזות במחצית המחזה ולהשתמש במלים ובפעולות אחרות: שהמחבל המתאבד יבוא לרחוב שהכל בו מכסים את ראשם בכאפייה; התלמיד בבית הספר ירים את אצבעו לשאול למשמעותם של "פסוקי האור" בקוראן; האם בכרעה ללדת תקרא לבנה על שם בן האל: מוחמד, והפוליטיקאי יצהיר אחת ולתמיד: ירושלים מוסלמית לנצח! ונשים בלבן יקימו עמותה "אמץ פלשתיני!", ועבודה מועדפת לחיילים משוחררים תציע ללכת לתרום בבניין בשטחים, ועם לילה יעלו המתנחלים ויספחו גבעה נוספת ויניפו על פסגתה בגאון את דגל פלשתין, וחיים יבין ייטיב לשדר חדשות בשפה השכנה, ובהן תתואר אכזריותו של הצבא הציוני, ואחר כך יתפתח דיון באולפן בהנחיית דן מרגלית: מה מבשרת עצמאותו של עם מדוכא, או כיצד חייבת אומה להתקומם נגד השחיתות והדיקטטורה של מנהיגיה?

וכל זה בכנות מלאה, מבלי שתיחשף עווית אחת או זיק של מעשה קונדס או יוהרה; הרי אז, מישהו ישאל, כלא מבין מדוע בכלל היה עימות, אם בכלל היה עימות.

אני שב ואומר את מה שכבר אמרתי: היום ניתן להפריד את ההווה מן העבר, ולחדול לצפות ל"ימים האחרים", לחדול בקול חנוק מהדבר ההוא שישים "שלום על ארץ מעונה"6. היום ניתן לפטור את עצמנו מן המושגים ההיסטוריים, להיות סמל לאנושיות, שהרי חברה נמדדת באנושיותה, בדרך שבה היא נוהגת בחולשותיה, ואילו אדם צריך שיידע באחד הימים להשלים עם סופיותו ובדידותו, כהיווכחות ריקה שהוא רק חיה בעלת שפה, ובמותו רק מזון לצמחי השדה. או לפחות כן כדי לומר שאין הוא יודע דבר.

פרננדו פסואה כותב7 : "עלינו להתייחס לאחרים כשותפים למסע, שהרי אנחנו מפליגים יחדיו על ספינה שיצאה מנמל לא ידוע אל עבר נמל לא ידוע". אני מוסיף ומרשה לעצמי לסיים בנימה טובה: אם אחד אינו יכול להמשיך, במרכז עיר, או על ספינה, או על חלקת אדמה, נסה לאפשר לו להמשיך. או, לפחות לרגע, הפנה את שימת לבך אליו, שהרי חייב גם אתה להמשיך.

 

 

 

הערות

 

1.  זהות היא בורות: לא די שנמנע ממנו להיות חי אחר או דומם אחר, לא די שנמנע ממנו להיות גבר או אשה, לא די שנמנע ממנו לקבוע את תווי גופנו, תווי אישיותנו, באיזה מקום ולאילו תנאים ניוולד, לא די שנמנעו ממנו תרבויות אחרות, שפות זרות, מחשבות רחוקות, מנהגים, אמונות כו', לא די בכך, ישנה דרישה לעשות שימוש ביכולת היצירה שלנו להשריש ולהצדיק זהויות חברותיות, דתיות או אישיות. האמירה: אני כך וכך, אני כזה וכזה, שפת מחשבותיי מונעת ממני להיות אחר, לעתים מונעת מאחר להתקרב אלי. זהות מהווה סיבה עיקרית לעימותים. המציאות החברתית כופה זהות אחת, זוהי טעות פסיכולוגית-חינוכית, התייחסות מאחדת ולא מפרידה.

רצינות היא בורות: ביסודה של רצינות יש מיוחדות. חיים התופסים עצמם כמיוחדים מכילים גאווה, כבוד, יריעה שטחית של זהות. באומרי: זה מאוד חשוב מי שאני ומה שאני עושה, יש תביעה לוודאות קיומית. ודאות היא קביעות. קביעות היא סדר. סדר מבקש את המשתמר ומתכחש למשתנה. המשתנה הינו כל מה שיש בו מן הספק, מן הפחד, מן הסתירה, מן הדחף שאיננו יודעים מהו. מי שחי במשתנה יודע שהחיים הם פארסה, הומור, מה שאינו מונע מההומור להיות רציני.

2 .שני תהליכים - האחד ביטוי להתעמקות בקיים, והאחר ביטוי למה שאמור להתקיים. שני הניגודים הללו באים בחריפות קיצונית אולם מטרתם זהה, ההכרח לצאת ממצב מתוך השימוש בו.

3.ארעיות - התחזות, מקריות, נלעגות, סילוף.

4.דוגמה למבנה של שאלה: כל דבר הוא הצטלבות של שלושה קווים: (א) כמות כלשהי של חומר. (ב) האופן שבו אנו מפרשים. (ג) הסביבה שהוא נמצא בה (פרננדו פסואה).

5.אירוניה היא תנועה מתמדת - לעולם אינה נכנעת, לעולם אינה נגאלת.

6 .סימפוניה ישראלית - גיל  שוחט, למלים של חיים גורי.

7 . מן הזכרון

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד