ישמעאל ואני
ישמעאל ואני

ישמעאל ואני

אליעז כהן

משורר ועובד סוציאלי, עורך כתב העת לשירה "משיב הרוח", תושב כפר עציון, בן 29

 

השנה, בקריאתה בתורה, חשתי את הכאב הגדול בחזהו של האב אברהם, המצטווה לגרש את בנו ישמעאל. אני הולך וחש כי עוד יגיע היום שבו ילכו חבוקים יצחק וישמעאל, בני אברהם, על הארץ הטובה והמסוכסכת הזו

 

הימים הנוראים תשס"ב מחוללים בי חשבון נפש מיוחד.

אפיק אחד של החשבון הזה מוביל אותי לסכסוך היהודי-ערבי, שבנוירוטיות האופיינית לנו אנו נוהגים למפותו בכ80- מתוך 120 שנים של שכנות על האדמה הזו. בכמעט שלושים שנותיי, שרובן עברו עלי בהרי שומרון ויהודה, לא היו הפחד, הזעם והאיום דומיננטיים בקשת הרגשות שלי כלפי הערבים, אולי בזכות הישיבה המשותפת בארץ התנ"ך. אני לא נותן למאורעות לקלקל לי את חוויות העבר ואת תקוות העתיד. נסיעה חרדה בלילה עם אשתי והילדים בכביש המנהרות לא תמחוק את זכרון הילדות של השתכשכות יחד עם חסן ועלי בבריכות הקסומות של נחל קנה. אולי תהפוך תמונת הזיכרון לרחוקה יותר, הגעגוע יהיה צורב יותר.

 

                                         *

 

נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, ששמה הערבי "מלאבס" נותר לה ככינוי חיבה. עבדו כבר אז, בראשית שנות השבעים, פלשתינאים ממערב השומרון בתפקידי שירות שונים. את מלחמת יום הכיפורים ביליתי בהקפצות, יחד עם אמי, למקלט שבבית הדירות שבו גרנו. אבי גויס, ואמי מספרת שכאשר חלף האיום מעל העורף אני עדיין רציתי "וויאו וויאו" - קולות צופר החירום היו בין המלים הראשונות שהשמעתי.

ברחובות הבורגניים והשלווים של פתח תקווה היו עוברים סוחרים ערבים, פעמים רגלי ופעמים מושכים בסוס זקן ועגלה, וקוראים במבטא ערבי כבד: "אלטע זאכן! אלטע זאכן!"

חלק מילדי השכונה עשו לעצמם מנהג לרוץ אחרי הערבי ולשיר בקול: "ערבי זקן, צולע ומסכן, התחתן עם ערבייה צולעת ומסכנה. נולד להם בן..." ועוד הוסיפו כינויי גנאי כהנה וכהנה, והתקרבו ממש עד לערבי, עד שזה היה מסובב ראשו ונוהם בכעס, ואז היו הילדים נפוצים לכל עבר.

פעם אחת נלוויתי אל החבורה. שאגנו במלוא גרון ואריאציה של שירי הלעג המהולל, כשלפתע הפיל הערבי את סחורתי והסתובב במהירות לעברנו. אחד הילדים זרק עליו פרי שנותר בתיק האוכל, הילדים ברחו מיד. אני נשארתי נטוע במקומי, מתבונן כיצד מוחה הערבי המבוגר את שארית הפרי מפניו. הוא נתן בי מבטו, אחר כך התכופף, עמס את הסחורה על כתפיו והמשיך הלאה. את העלבון שבעיניו לא אוכל למחות מזכרוני.

 

                                         *

 

רוב זכרונותי מתקופת פתח תקווה הם כמעט פרה-היסטוריה במאגרי התמונות שבי, שכן בקיץ 1979 עלינו ליישוב אלקנה, במערב השומרון, ומשם זכרוני סדור לו ברצף. עוד לפני שעברנו לגור באלקנה, הצטרף אבי לשמירות הלילה ביישוב. בחלק מהלילות לקח גם אותי. בלילות חופשת הקיץ היינו מעפילים מהשפלה לגבעות השומרון. הפיאט 127 הצהובה שלנו גמעה את הדרך במיומנות, האוויר התחלף לקריר יותר. היה הווי מיוחד בשמירות ההן, היו נאספים יחד ותיקים וחזקים, מארגנים טורניר בכדורסל, ומישהו בינתיים היה צולה נקניקיות על האש. אני זוכר שדבר אחד מאוד הפריע לי וניקר בי: מפני מי אנחנו שומרים? ולמה הגדרות מסביב ליישוב הרענן הזה? והשער?

 

                                         *

 

ילדות באלקנה. היישוב גדל אתנו, ואנחנו, שכבר היינו אינדיאנים בכל החופשות, ספרנו את כל פרחי הבר במסלעות, אגרנו חוות של צבים ופרפרים, והנועזים שבינינו התעסקו עם נחשים. רצינו לעבור את הגדר, לצאת אל מה שמעבר.

לפעמים קרה שהגדר התקדמה מאליה, וחלק מהמסקרן והפראי של החוץ הפך להיות שלנו, אבל שוב לא היה כל-כך מעניין. היינו מקימים מחנה בסמוך לגדר, וצופים אל העבר השני. חיים שלמים היו מתגלים שם. עונות השנה קיבלו שם משמעות. היה חריש, וזריעה, וקצירה, ואסיף, וקיצת תאנים, ומסיק הזיתים הזקנים. היינו צופים על כל זה בקנאה. משפחות-משפחות היו נאספות מסביב לחלקת הזיתים שלהם, הילדים והזקנים היו פורשים שקים אפורים על האדמה. הנערים היו אוחזים במקלות ומכים בענפים עד שגשם של זיתים שחורים ניתך. אחר כך היו הילדים מטפסים על העצים ומנערים בידיהם הקטנות את הענפים.

באחת הפעמים קרבו אלינו כמה נערים ושאלו אם אנחנו רוצים להצטרף. הם מזה ואנחנו מזה, ובינינו הגדר. סימנו לנו שנלך אחריהם. הלכנו עד לעץ השקד הגדול שמאחורי המכולת, בצד הגדר. שם, מאחורי גזע העץ, היתה חבויה פירצה קטנה, בתוכה היו הרועים הערבים הצעירים נכנסים כדי לשתות מהברז ליד המכולת. כך סיפרו לנו חברינו החדשים. דרכה נכנסנו גם אנו אל מעבר לגדר.

 

                                         *

 

אחרי ההסתננות הראשונה החיים היו נראים אחרת. חבורות-חבורות של ילדים מן היישוב היו קורעים להם פרצות חבויות ויוצאים אל החים האחרים. אנחנו נשארנו נאמנים לפירצה של עץ השקד. במרחק של כמאה מטרים משם, בין טראסות מוריקות ומטעי שקדים ותאנים, מצאנו את הבאר העתיקה. שוב נאספו העדרים לפנות בוקר ולפנות ערב, שם התחברנו לרועים הצעירים. שם ראינו את הוריהם חולצים נעליים, כורעים ומתפללים, ובין הגיאיות הדהדו אלינו קולות המואזין. על פי הבאר ישבנו עם חסן ועלי מהכפר עזון השכן, וחיכינו לצבאי הבר שיבואו לשתות.

גם מבוגרים מהיישוב גילו את החיים שמעבר לגדר. בשבתות בצהריים היו מתחילים לטייל מסביב ליישוב. פעם ופעמיים היינו מבקרים בבית-הבד במסחה השכנה, ומתכבדים בפת טרייה טבולה בשמן זית מריר.

במבט לאחור אני מתבונן ונצרב. היה משהו כל-כך ראשוני ביחסים הללו, משהו שמעבר למלים. אולי אפילו הבנה בסיסית שאנחנו כאן, וגם הם כאן, וזה מסתדר, איכשהו, בשטח, זה מסתדר. ברקע ריחפה באותן שנים מלחמת שלום הגליל, אבל בשטח זה כמעט ולא הורגש. ואולי יש דברים שכילד אינך שם לבך אליהם. אני רואה עכשיו את ילדי שלי, מטיילים באין פחד בגוש עציון בעוד אני ואשתי מנסים כל העת לא לגלות את חרדותינו.

ובכל זאת היה שם משהו אחר.

 

                                        *

 

בחטיבה התורנית שבה למדתי באלקנה עבדה כעובדת ניקיון, פטמה, ערבייה מאחד הכפרים הסמוכים. ברבות השנים כבר הפכה לחלק מהנוף האנושי בחטיבה, כמעט ניתן לומר, לחלק מהצוות.

יום אחד, באמצע השיעורים, נכנס הרב, מנהל החטיבה, כשפניו חמורות סבר וקרא לאחד התלמידים. לאחר מספר דקות נכנס שוב המנהל, ידו האבהית מונחת על כתף התלמיד הסורר שפניו סמוקות, ואתם נכנסה גם פטמה. התלמיד סיפר לכולנו  (מה שחלק מאתנו כבר ידע) שבהפסקת הצהריים לעג לפטמה. הוא חיקה את הילוכה, את דדיה וכרסה הנפוחים, וכינה אותה בשמות גנאי. ברוב כעסה ועלבונה, המשיך חברנו לספר, הטיחה בו פטמה את סמרטוט הרצפה הלח, והוא החזיר לה ביריקה.

מול כל התלמידים הוכרח חברינו להתנצל, וחויב להישאר שבוע ימים לאחר סיום הלימודים, ולסייע לפטמה בניקיון החטיבה. הרב-המנהל שיחרר את פטמה הנרגשת, טפח קלות על גב התלמיד שישוב לכיסאו, ונתן לנו שיחת מוסר שכנראה לעולם לא אשכח.

"חביב אדם שנברא בצלם", אמר לנו, "מי שמלבין פנים הריהו כשופך דמים. כל אדם, גם נכרי, כל שכן, שכן שלנו!"

 

                                        *

 

חטפנו אבנים, תפסנו מחסה, ותוך דקות כבר הורה לנו המפקד לרוץ: "הנה הם! לשם!" רצנו במעלה רכס אבו-סנינא בעיר חברון. קבוצת שריונרים עם כושר קרבי מפוקפק, שנקלעה למארב אבנים בחברון. מכשיר הקשר היה עלי. השתנקתי. העלייה הזו לא נגמרת, וכמו תמיד אי אפשר לתפוס את הילדים הללו. הם נבלעים בסמטאות. כשהגענו למעלה, אפסי כוחות, היה מפקדנו בוער מזעם. לי היה ברור שעוד רגע קט הוא תופס את הקורבן שלו. "בואו אחרי!" ניער אותנו לפני שנספיק להסדיר את הנשימה. הלכנו. מה אפשר לעשות. בצבא אתה עושה מה שאומרים לך.

הגענו לאחת הסמטאות. על הקיר שלפנינו היו רשומות כתובות פלשתיניות, ומצוירים דגלי אש"ף קטנים צבעוניים. "אהה!" שאג מפקדנו הצעיר, מסמן באגרופיו שהוא בדרך לדפוק מישהו. המישהו הזה נפל לידיו כפרי בשל. בהמשך הסמטה ישב על כיסא ערבי מבוגר, כשבניו משחקים בקרבת הבית. "בואו!" דחף אותנו המפקד אל הטרף שמצא. ליד הערבי היה מונח מקל הליכה.

המפקד שלנו התחיל לברר אתו בקול מאיים מי צייר את הכתובות, ופקד עליו למחוק אותן. הערבי סימן על רגליו ועל מקל ההליכה, ילדיו הקטנים החלו להתגודד סביבו. "עזוב", לחשתי למפקד. הוא הסתובב בבת-אחת, והבנתי שעלי לשתוק.

"עכשיו אתה והילדים מוחקים את זה", שאג הבחור הצעיר שבמקרה היה מפקדי באותו הזמן, "לא אכפת לי איך!" לקח בחוזקה את הכיסא ושמט ממנו את הערבי. זה נפל, נחבט בקרקע, נאנח, סימן בשקט לילדיו. אני עצרתי בעצמי שלא להתנפל על מי  שחשב שהוא מפקדי. כל מה שגדלתי עליו, בבית, באלקנה, בתורה, עמד עכשיו בשעת מבחן. הילדים באו מצוידים בכלים, ואביהם צלע בראשם לכיוון הכתובת. הם החלו לנסות ולגרד את הצבע. המפקד וחייל נוסף שלנו עמדו משועשעים מהמצב, ואני, שראיתי שעוד מעט האיש הערבי נופל מרגליו, לקחתי את הכיסא ורצתי לקראתו. תפסתי אותו בכתפיו והושבתי אותו.

מפקדי צרח עלי כל אותה עת, אבל אני לא הקשבתי לו. באוזני הידהדו גרסאות דינקותא שלי, זכרונות הילדות המתוקים. הוא קרב אלי, ניער אותי בכתפי וצווח: "יא מתנחל מניאק! מה אתה חושב שאתה עושה?"

 

                                       *

 

את ביתי קבעתי עם אשתי בהר. בכפר עציון. כשחזרו בני עציון, חלקם מיותם מאב, מאותו יום מר ונמהר בתש"ח, אמרו עליהם ערביי האזור: "אלה, אל-יהוד, הם כמו יבלית, גם אם תעקור אותה, היא תשוב ותצמח".

את כפר עציון הקימו מחדש, בעבודה עברית, בידיים. אבל כמו ברחבי הארץ, את כל עבודות ההרחבה וההתבססות בשנים האחרונות עושים שכנינו הפלשתינאים, כוח עבודה חרוץ וזול הנמצא בהיזקקות מתמדת. בגוש עציון, כמו במרחבים רבים אחרים של "ארץ המתנחלים", התבססה התיישבות חזקה, משגשגת, שרתמה אליה בעיקר את טובי בניה של הציונות הדתית. אך רוב ההתיישבות לא השכילה לפרוץ פרצות בגדר ולהחזיק ידיים עם השכנים הפלשתינאים. כאשר החלו הנסיונות לכך, כבר טרפה הפוליטיקה את הקלפים, והשטח החל בוער.

סביב עיסוקיי כמשורר נוצר קשר מיוחד ביני לבין הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע, "שייח' מנחם", ולחלופין "אבו יוסוף", על שם בנו בכורו, בפי הערבים. את דמותו המורכבת והאנושית כל כך של ר' מנחם אין הרבה יכולים לעכל, וגם לי היו מעט הארות בתפיסת האישיות הזו. בנקודות זמן שונות פנה אלי כדי שאירתם לפרויקטים שעלו במוחו הקודח.

תפיסתו היתה פשוטה כל כך, מצד אחד, וגאונית כל כך מאותו הצד. רק בעשייה משותפת, בפרויקטים משותפים של פיתוח חינוכי-תרבותי-כלכלי, נוכל לייצב את דו הקיום שכל הזמן תוהים עליו. "ההפרדה היא אם כל חטאת", אמר. מי שבאמת מאמין בשלום ובאחוות עמים לא יצדד בבניית חומות שרק מגביהות את השנאה. היינו שותפים בייסוד ארגון שיאגד פעילות שכזו, "אמונים", והצלחנו לגייס אליו דמויות ציבוריות ורבנים, חלקם  ממייסדי גוש אמונים.

השטח עצמו קרא לעשייה משותפת. צוותים חינוכיים משני המחנות נפגשו.  ראשי רשויות החליפו מידע, ובמועצת גוש עציון חנכה מחלקת הביטחון צוותי חירום פלשתיניים, שיוכלו לסייע לאוכלוסייה המקומית במצבי חירום אזרחיים, השכיחים כל כך בחבל זה של "המזרח הפרוע". היוזמות היו עדיין רק בתחילת הדרך.

ואז התלקחה האש. הפחד, הזעם, החרדה, תחושת האיום והייאוש החליפו את הראייה הנכוחה, את התקווה, את שמחת העשייה. הגולל עדיין לא נסתם, ואני יודע שישובו ימים טובים מאלה, ונוכל להמשיך בהם כמעט מאותו המקום שבו הפסקנו, אולי חדורים בתעצומות גדולות יותר שלא לתת לכל השטח לבעור שנית.

 

                                        *

 

דווקא בשנה שכזו כתבתי שני שירים על יחסיי עם ישמעאל. האחד בעל גוון דתי מוסרי, השני בעל כוח ארוטי. אינני יודע כיצד נכתבו השירים. בשנה הזו לא היתה כתיבת שירה דבר נעים בשבילי. נכתבו רק דברים שמוכרחים היו להיכתב, וככאלה אינני יודע לבוא לפרשם ולנתחם. אני רק יודע שהם נכתבו מתוך אמת פנימית גדולה.

בראש השנה, החל במשך שני ימים, מדגישים כולם את פרשת עקידת יצחק, הנקראת בתורה בציבור ביום השני של ראש השנה. ואולם ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים פרשייה שאת שיאה הדרמטי אני מכנה "עקידת ישמעאל". לא כאן המקום להרחיב במשמעויותיה של פרשייה זו, אולם השנה, בקריאתה בתורה, חשתי את הכאב הגדול בחזהו של האב אברהם, המצטווה לגרש את בנו ישמעאל. בקריאת פרשה זו, שיש מן הפרשנים המעזים לומר כי בניסיון זה כשל אברהם, אני הולך וחש כי עוד יגיע היום שבו ילכו חבוקים יצחק וישמעאל, בני אברהם, על הארץ הטובה והמסוכסכת הזו.

*

יִשְׁמָעֵאל מְיַדֶּה בִּי אֲבָנִים

"מִלִּים"

הוּא צוֹעֵק

מִלִּים קָשׁוֹת מֵאֲבָנִים, וְאֵיפֹה הָיִיתָ

כְּשֶׁגֵּרְשׁוּ אוֹתִי עִם שַׁחַר וְחֵמַת מַיִם

הַבָּנִים שֶׁלָּנוּ

צוֹעֵק יִשְׁמָעֵאל

יִתְרוֹצְצוּ בְּקִרְבֵּנוּ יַעַבְדוּ זֶה לָזֶה

יִשְּׂאוּ סֻלָּמוֹת, מַלְאָכִים, נָשִׁים

יְיַדּוּ זֶה בָּזֶה זִכְרוֹנוֹת.

*

נְעָרִים עַרְבִיִּים עוֹשִׂים לִי אֶת זֶה

זוֹרְקִים אוֹתִי שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה אֲחוֹרָה.

רָצִים עֵירֻמִּים הַגְּבָעוֹת מְקַשְּׁתוֹת

גֵּוָן הַיָּרֹק לְגוּפֵנוּ

דָּשׁוֹת מִנְחַת קְנָאוֹת, כְּמוֹ לֹא רוֹאוֹת

כְּשֶׁיִּשְׁמָעֵאל וַאֲנִי זוֹרְעִים בְּרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד