לסגור את הגמרות
לסגור את הגמרות

לסגור את הגמרות

חנוך דאום

עיתונאי, תושב גוש עציון, בן 26

 

צריך להפסיק ללמוד גמרא. ליתר דיוק, לא צריך, זה קורה מאליו בעולם הישיבות הדתי-לאומי, שהעיון המשפטי הקדום אינו מדבר אליו, ורבניו אינם מציעים לו עיסוק מאוזן יותר במקורות הכולל את התנ"ך, האגדה והמדרש

 

כתיבה על  תהליך דרמטי הקשור בתוככי עולם התורה, תוך כדי התהוותו, מעמידה אותי בסיכון. או שאתנסח בטרמינולוגיה הישיבתית ומתי מעט יבינו באמת למה אני מתכוון, או שאשקע בים תרגומים והסברים שיתאימו גם לחילוני בגיל הרך. קשה להסביר עד כמה מרחיקת לכת העובדה, שעולם הישיבות נוטש בהדרגה את לימוד הגמרא. אפשר לומר שהתהליך זה שווה ערך לאפשרות שהעולם החילוני, נניח, יעזוב את המוזיקה כתחביב, כמקצוע וכנושא לכתיבה, ויעבור להתעסק בספורט ימי. קשה להסביר, אבל אפשר לנסות.

ובכן, נכון גמרא? נכון בחורי הישיבות לומדים ומפלפלים בה רוב היום? אז זהו, שלא. כאשר אומרים "גמרא", בשביל אלה שבמקרה לא שמעו על חז"ל (אגב, להקה מצוינת), מתכוונים לתלמוד הבבלי, חיבור ענק שנערך על ידי רבינא ור' אשי, וסיכם את דיוני האמוראים, ואת פירושיהם למשניות התנאים. לא הייתי ממליץ לכם לגשת לבגרות בגמרא על בסיס האינפורמציה המתומצתת הזו, אבל זה די מדויק. מלבד התנ"ך, התלמוד הבבלי הוא החיבור היהודי המשמעותי ביותר, ועליו מתבססת רוב התורה שבעל פה.

זה נכון אובייקטיבית, וזה נכון עוד יותר אם בוחנים את כמות המשאבים הנפשיים שמושקעים בלימוד גמרא, בהשוואה ללימוד טקסטים יהודיים אחרים. עולם הישיבות, בכלל זה גם עולם הישיבות הציוני, עוסק כמעט כל היום בלימוד גמרא. לימודי ההלכה נדחקים הצידה, שלא לדבר על תנ"ך, מוסר ואמונה. מדובר במנהג בלתי מעורער ומובן מאליו. במשך מאות שנים, אף אחד לא הרגיש צורך להסביר על שום מה דווקא גמרא, ומדוע כל הזמן. הגמרא מילאה את סדר יומו וסיפקה את מאווייו הרוחניים של בן התורה, אשר עיין בה וחפר בה במשך כל שנות לימודו. אבל בשנים האחרונות מורגשת מאיסה מצטברת של בחורי הישיבות הציוניות - ישיבות גבוהות ויותר מכך ישיבות הסדר - בלימוד הגמרא.

 

                                          *

 

עד לפני חמש שנים דיברו בקול רם על משבר בלימודי גמרא רק בקרב ישיבות תיכוניות. סקרים שנעשו בנתיב מאיר, ספינת הדגל שנעשתה רעועה מעט בשנים האחרונות, הראו כי מלבד ספרות, הגמרא היא המקצוע השנוא ביותר. על גמרא ספרותית אין בכלל מה לדבר. הפולמוס הציבורי שהתעורר היה מוגבל, כנראה משום שהיה נדמה כי מדובר בבעיה דידקטית בת חלוף, ולא בחוסר התאמה טוטלי של צעירי ישראל לתלמוד הבבלי. הסבירו זאת בשיטת הלימוד השטחית שמנהיגים ר"מים כדי לזכות בהצלחה בבגרות, שהרי ציוני התלמידים בגמרא הם מבחן יוקרה למוסד. הזכירו את גילם הצעיר של הלומדים, אשר מתקשים להתמודד עם המורכבות של הגמרא. הנחמה היתה כי בסופו של דבר יגיעו הילדים הסוררים לישיבות הגבוהות, ושם יאהבו את התלמוד הנהדר אהבת אמת. הטיפול בבעיה, הגם שאיש לא התכחש אליה, היה מינורי. אולי משום שהיה ברור לכולם כי מדובר בבעיה שקשורה ל"דור הצעיר", מותג שאפשר להגדירו כ"קבוצת צעירים שתכונתם הבולטת היא היותם דפוקים מהוריהם במגוון רחב מאוד של תחומים". ואולי סתם כי אף אחד לא העלה על דעתו אופציה אחרת, מלבד הגמרא.

פה ושם  נעשו נסיונות לשקם את שיטת הלימוד. בישיבה התיכונית בעלת השם המוזר "חיצים" פותחה שיטת לימוד אשר עובדת על חלוקת הגמרא לפסקאות בטרם ההבנה הראשונה. בנצי נמט, מנהל בית ספר נועם בירושלים, ואדם נחמד בזכות עצמו, פיתח חוברת עם תרשימי זרימה שיקלו על הלומד הצעיר. לפני כשנה אף התקיימה תערוכה בישיבת נחלים, שבה הציגו מחנכים שיטות לימוד חדשות. אגב, בראש ישיבת נחלים עומד יוסף בא-גד, וכל מי שטרם התאושש מפעילותו הפרלמנטרית מוזמן לראות איך ח"כ פתטי מנהיג את אחת הישיבות התיכוניות הטובות בישראל, מה שמוכיח שוב כי אין אדם אשר אין לו מקום.

שרגא פישרמן, מי שכתב את "נוער הכיפות הזרוקות" וניתח את הנשירה הדתית, ראה את הדברים בצורה חריפה יותר. לטענתו, לימוד הגמרא הוא קטליזטור משמעותי בדרך לחזרה בשאלה. ביסוס לדבריו ניתן למצוא במונולוגים של מורידי הכיפות המתארים את הניכור, ולפעמים גם את הטראומה, שהותיר לימוד הגמרא האינטנסיבי.

כאשר  למדתי בישיבה תיכונית סברתי במידה של צדק כי החבר'ה מואסים בלימוד הגמרא עקב הפער הגדול שקיים בין לימוד "העיון" הקלאסי שנהוג בישיבות הגבוהות, לבין שיטת הלימוד בישיבות התיכוניות. בישיבות התיכוניות, למשל, עד עצם היום הזה, יש אובססיה לגמרי לא מוסברת בכל הקשור ללימודי ה"תוספות". בעלי התוספות היו "ראשונים" מצרפת (ראשונים, מושג הלקוח מסדר השתלשלות התורה שבעל פה: תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים), בהם גם נכדו של רש"י, רבנו תם, שחידושיהם ופירושיהם - מסיבות כמעט פוליטיות - הודפסו בכתב רש"י על הגמרות עצמן. משני צדי הגמרא מודפסים פירושיו של רש"י ושל בעלי התוספות.

על רש"י אין ויכוח: פירושו העקבי והמתומצת נחוץ לכל לומד. אבל פירושים כשל בעלי התוספות כתבו גם ראשונים נוספים כרשב"א וכריטב"א, שלא לדבר על ה"מאירי" וה"רא"ש" שכתבו פירושים בסגנון יעיל עוד יותר. על כל פנים, בגלל שטקסט התוספות הודפס על הגמרא, או בעטיה של סיבה מסתורית אחרת, מקפידים בישיבות התיכוניות ללמוד את כל ה"תוספותים" כולם. זו אמנם בפרשנות חשובה, אך בשום אופן לא  הבסיסית ביותר, משום שהיא מתבססת על היקף יותר מאשר על עומק בסוגיא. זהו  אחד המיתוסים המוזרים יותר של הישיבות התיכוניות. במקום להתעמק בסוגיא ולהבינה על בוריה, נאלצים התלמידים להתעמת עם בעלי התוספות ולייגע עצמם ללא סיבה.

בעבר חשבתי כי  ההיטפלות המוגזמת לתוספות ושיטת הלימוד הרווחת בישיבות התיכוניות היא הסיבה לאיבה שחשים הצעירים כלפי הגמרא. אם יניחו להם לעיין כדרך בני הישיבות הגבוהות, אם רק יראו להם את היופי שבתלמוד, הכל יסתדר. מסתבר שטעיתי. בחמש השנים האחרונות החלה התופעה לתפוס בהדרגה ממד חדש, אשר ממנו כבר קשה מאוד להתעלם. לימוד הגמרא החל לאבד מיוקרתו גם בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר. בניגוד לישיבות התיכוניות, שבהן לימוד הגמרא הוא מקצוע לבגרות, אמנם מקצוע מרכזי אך לא סוליסט, בישיבה הגבוה הגמרא היא הכל. מהבוקר עד הערב עסוקים בחורי הישיבות בגמרא, רוב היום בשיטת ה"עיון": לימוד איטי עם מפרשים, וחלק בשיטת ה"בקיאות", כלומר, לימוד מהיר ללא התעכבות.

רק המחשבה על האפשרות שתלמידים יחדלו ללמוד גמרא, או אפילו ישנו את המינון באורח ניכר, גרמה לרבנים חשובים לכתוב שירים ביידיש. הרב אבינר, למשל, לא הסכים לקבל את התופעה כבעיה שמותר לחפש לה פתרונות אלטרנטיביים. לטענתו, הטלוויזיה והפסיביות שנחשף אליהם הדור הצעיר, הם הגורמים לקושי שמתעורר במפגש עם לימוד מורכב ומאומץ כל כך, כמו הגמרא. בפולמוס די היסטרי שהתקיים מעל דפי עיתון "הצופה", הציגו רבנים את ניתוחיהם על אודות השבר הגדול בלימודי הגמרא. רובם הגדול עסק בניתוח הגורמים לכישלון וטענו כי יש בעיה בחברה, יש ירידה ביראת שמים ואנשים לא מוכנים להתאמץ. חלק אחר דיבר על הצורך בלימוד גמרא אליבא דהלכתא, שכן מדובר בלימוד עם השלכות מעשיות. בישיבת ההסדר בהר ברכה, למשל, ישיבתו של הרב אליעזר מלמד, ניתן דגש רב על המסכתות שיש בהן נגיעה הלכתית רלוונטית, כמו מסכת "שבת" ומסכת "ברכות".

בעיניי, הפולמוס היה די עצוב. ניכר היה ברבנים שהם מתאמצים להבין את תלמידיהם, אך לא מסוגלים. הם כל כך אוהבים גמרא, כל כך מתחברים ללימוד הזה, עד שקשה להם לתת פתרונות לאלה שלא אוהבים. דוגמה בולטת ומפתיעה לכך הוא הרב חיים סבתו, מי שלאחרונה זכה בפרס ספיר. סבתו, ר"מ בישיבת הסדר וסופר דתי לאומי (שגאוות היחידה שאנחנו חשים בזכותו מתקרבת רק להתרגשות שגורם לנו תא"ל אפי איתם, לדעת רבים מנהיגה הבא של הציונות הדתית), אינו מודאג: "גם אם יש משבר, אני משוכנע שהמשבר יחלוף. הגמרא החזיקה 1,800 שנה, ולא במקרה. החינניות שלה פנימית, היא מלאת יופי, חכמה, אש וביקורת פנימית. יש ירידה כללית באהבת החכמה, דבר שקשור לתהליכים תרבותיים, אבל מדובר בבעיה חולפת. הגמרא תישאר בקדמת הלימוד עוד שנים רבות, משום שמדובר בלימוד ייחודי, פרוטוקול חי אשר גם בלימודים המודרניים מנסים לחקות".

לישיבת ההסדר במעלה אדומים, שבה מלמד הרב חיים סבתו, יש הרשמה גבוהה, ובימים שבהם מתקוטטות ביניהן הישיבות על כל תלמיד, יש בכך משום חיזוק מסוים לדבריו.

נחום לנגנטל, אופיר פינס של הציונות הדתית, פירסם אף הוא סדרת מאמרים בעיתון "הצופה" בנוגע לעולם הישיבות. עיקר דבריו היו קשורים בבעיית בוגרי הישיבות שלא נשארים בעולם התורה. לטענתו, בגלל שבעולם הישיבות מפתחים כמעט רק את הלימוד לעומק, "גמרא עיון" בעגה הישיבתית, לא נעים ללמוד דף גמרא בצורה שטחית, ולמשהו אחר אין זמן. את בעיית לימוד הגמרא תלה לנגנטל ב"סדרים", זמן ללימוד עצמי בחברותות, שלטענתו איננו מתאים לגיל צעיר.

הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, הוא מהרבנים הראשונים שטענו כי הבעיה איננה בתלמידים, אלא בסגנון הלימוד הארכאי. גם הניסיון של חלק מהרבנים לתת לגמרא תרגום הלכתי, כך ש"שור שנגח פרה" יהפוך לדיון אנלוגי  על וולבו שנתקעה בסוסיתא, איננו מספק לטעמו. טענתו היא כי צריך לממש את דבריו של הרב קוק ולשלב בין עולם ההלכה והאגדה. בתלמוד הבבלי, המידיינים אינם משפטנים נטו. מאחורי ובבסיס דבריהם עומדת תשתית רוחנית, ומאחר שלא חשפו אותה נמאסה הגמרא על התלמידים שחותרים לעומק רוחני ולא לתובנות משפטיות. שיטת הלימוד שהוא מציע היא ללא ספק ייחודית ומעוררת השראה, ואני  לא הייתי לומד גמרא אילמלא דרכו המיוחדת, אבל אי אפשר לומר שהוא חולל מהפך בעולם הישיבות.

גם שניים מהוגי הדעות הבולטים בקרב הדור הצעיר של עולם הרבנות הדתי לאומי, הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, אומרים דברים מעט יותר נועזים מהמקובל. הרב גלעד, רבה של  לביא, ר"מ בישיבת הקיבוץ הדתי, מספר שתיים במפלגה הווירטואלית מימד, מודה כי צריך לבחון מחדש את מקצוע הגמרא בישיבות התיכוניות, במטרה לצמצם את השעות המוקדשות לו  באורח ניכר. בגיל מבוגר יותר, לטענתו, הגמרא צריכה להוסיף ולהיות מקצוע מרכזי, לא לפני ששיטת הלימוד תשתנה ותשלב, מלבד הפלפול הקלאסי, גם כלים אקדמיים מודרניים.

הרב יובל שרלו, רבה של ישיבת ההסדר בפתח תקוה, מהרבנים הרהוטים והמקוריים של הציונות הדתית, ומי שלדעתי יהיה מועמד בולט לתפקיד הרב הראשי לישראל  באחת הקדנציות הבאות, טוען אף הוא כי מלבד הצורך להגדיר יעדים חדשים בלימוד הגמרא, יש צורך להרחיב את תחומי הלימוד באופן משמעותי. יחד עם זאת, שניהם סבורים עדיין כי לימוד הגמרא צריך להיות מרכז יומו של בחור הישיבה.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחת המכינות הקדם-צבאיות הוא הרצון של התלמידים ללמוד במקום שלא משקיע רק בגמרא. המכינות ויתרו מראש על הניסיון להדביק את החבר'ה באותה אהבה עיוורת לגמרא, ודגש רב יותר ניתן ללימודי אמונה ומחשבה. הצעד הזה לא עורר מהומות משום שראשי המכינות, בעצמם רבנים שגדלו בעולם הישיבות הקלאסי, הסבירו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, כי מדובר בתוכנית לתלמידים שאינם בחורי ישיבות. דווקא בגלל שהמכינות לא התיימרו להיחשב כמובילות בתחום הלימודי, איש לא טרח להיבהל מהמהפך בסדר היום שלהם. האדישות המסוימת הזו נתנה לתלמידי הישיבות שנפשם קצה בלימוד הגמרא האינטנסיבי כל כך לגיטימציה שקטה לעסוק בדברים שליבם חפץ.

 גם המדרשות לנשים נוטלות חלק בתהליך. מאז קבוצת הנשים הראשונה  אשר החלה לפני 13 שנה ללמוד תורה ב"ברוריה" באופן מסודר, החלו נשים רבות ללמוד תורה. הנשים עברו קשיים משום שבניגוד לפמיניזם החילוני, הן תלויות באישורו המתמיד של הממסד ההלכתי, מתחם זכרי לחלוטין. אך נכון להיום כבר אין רבנים שמעיזים להתנגד בקול לתופעה. אמנם אשה עדיין נהפכת רבנית בתהליך אוטומטי, ברגע שבעלה מוסמך לרבנות, אבל  עד יורו 2004 השטות הזו תשתנה.  חנה קהת, מרצה במכללת אפרתה ובמכללת אורות, ומובילה בתחום הפמיניזם האורתודוקסי, טוענת בצער כי מקצועות יוקרתיים רבים, כמו משפטים ורפואה, איבדו מיוקרתם לאחר שנשים החלו לכבוש אותם. הכירורגיה, למשל, היתה תחום יוקרתי, ומאז שנשים החלו לפרוץ אליו הוא בירידה. לדעתה, המגמה של נשים הלומדות גמרא תגדל, אך הגמרא לא רק תזכה לעדנה מחודשת, היא אף תינזק.

כמה עצוב, ככה מפוכח. קהת, השוקדת על דוקטורט שעוסק בלימוד תורה ב200- השנים האחרונות, טוענת כי יסוד הכישלון טמון באימוץ דפוסים חרדיים שלא התאימו לנפש הדתית לאומית, דבר שאשמים בו החרדים, שבתחילת דרכה של הציונות הדתית תפסו משרות במערכת  החינוך שלה. כאן המקום לציין כי הדברים הנכתבים כאן אינם נוגעים למגזר החרדי. שם הקונפורמיזם חזק יותר מטייסון, ותמורות בלימוד יחולו אצלם רק לאחר שהמשיח בעצמו יבוא ויורה להם מה לעשות. גם לו, אגב, לא מובטחים חיים קלים.

 

                                         *

 

הרבה דברים השתנו ב-300 השנים האחרונות, אך אי אפשר למנות בהם את שיטת לימוד הגמרא. שיטת הפלפול והחקירות של בריסק השתלטה על עולם הישיבות, והיא מסרבת לפנות את מקומה לדרכי לימוד חדשות. האיטיות שנגזרת משיטת העיון הזו חושפת את בחורי הישיבות רק ל-5% מהתלמוד הבבלי. עולם הישיבות שבוי בעיון הישיבתי החוקר, ולא נעשים ניסיונות למצוא היבטים נוספים. ביטוי בולט לכך יש בדילוג הטוטלי, הכמעט מעליב, על אגדות התלמוד. בעיניי זה לא מתקבל על הדעת. הסיבה ההיסטורית למעמדו הגבוה של התלמוד הבבלי היא היותו בלול מדברי משנה, גמרא הלכה ואגדה.

למרות זאת, בעולם הישיבות מתעלמים במפגיע מכל טקסט שאיננו עיוני במובן הקלאסי. תלמידים רבים שנטיית ליבם מופשטת יותר היו מוצאים עניין רב באותם סיפורים ומדרשים נפלאים, אך משום מה בחר עולם הישיבות שלא לתת לזה צ'אנס אמיתי. השאקל, מלה שעדיין רווחת במחוזותינו, הוא זה שיודע לפלפל ולהעמיק שוב באותן סוגיות בודדות שכבר נטחנו עד דק במשך מאות שנים. כל כך הרבה נאמר על אותם דפים ספורים, בדרך כלל הראשונים בכל מסכת, עד שקשה מאוד לחדש ולומר דבר חדש, וגם זה גורם לתסכול. דווקא הרב קוק, שממנו שואב עולם התורה הציוני את ההשראה, הטיף ללימוד מגוון ולטיפוח בעלי אגדה, ולא רק לעיון הלכתי. אבל עולם הישיבות הציוני, שהיה זקוק בתחילת דרכו להכרה מהאח הגדול, עולם הישיבות החרדי, התעקש להראות את יכולותיו דווקא בשדה ה"גמרא  עיון".

הרב יהושע ויצמן מיישם את תפיסתו של הרב קוק, שטען כי בתופעות רווחות, ובהן הכפירה, יש להתבונן ולא לפוסלן על הסף. לדידם של הרב ויצמן והרב שרלו התלמידים צודקים בהרגשתם, וצריך לשנות את המטרה בלימוד הגמרא. גם אני סובר כי התלמידים צודקים, אך לדעתי, אם יורשה לי לחלוק על רבותי, לא צריך לשנות את המטרה בלימוד גמרא; צריך להפסיק ללמוד גמרא. ליתר דיוק, לא צריך, זה קורה מאליו. גם דבריו הנחרצים של הרב סבתו, השולל אפשרות כזו מכל וכל, יותר משהם מנומקים הם רוויי אמוציות, מבוססים על היסטוריה מפוארת יותר מאשר על העתיד המפוקפק. אני אוהב את הרב סבתו ואת נשיאת ההפכים שלו, קראתי את שני ספריו, אבל אינני יכול שלא להביע פליאה רבתי על הריחוק שקיים בין דבריו למציאות.

התהליך  ברור. התלמידים מרגישים בו, אך הרבנים שגדלו לתוך ההילה העצומה שרחש עולם הישיבות לתלמוד הבבלי, מתקשים לעכל זאת. לימוד הגמרא איננו זוכה לאותה אהדה לא בגלל ירידת הדורות, אלא בגלל עלייתם. עולם הישיבות הציוני פורץ דרך חדשה ואחריו יבוא העולם החרדי: היפרדות הדרגתית מהמשא הכבד של הגמרא. לא יפסיקו לעסוק בה לגמרי, לפחות לא לאורך זמן, אך היא תקבל מקום שפוי יותר בחלוקת הזמן בין חלקי התורה.

לא מדובר בתהליך שמשמעותו קשורה רק לסדר היום. מה שקורה ויקרה לגמרא הוא סימבול לתהליך סובלימציה פנימי שמתחולל בעולם הישיבות, שיחל לעסוק בתורה מנקודת ראות רכה ורלוונטית יותר. אינני טוען כי עולם התורה עומד להתפכח ולגלות עד כמה רחוק היה כל השנים מלעסוק בתורה במובן הרחב שלה, אם כי אולי גם זה יצטרך להיאמר יום אחד; אני מתאר כאן מהפך שמתחולל ויתחולל כמעט מאליו, ויחיל על תקופת הזוהר של הגמרא את חוק ההתיישנות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד