משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה
משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה

משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה הצינית

ד"ר בעז נוימן

מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספר "חייל טוב”,

חבר קיבוץ שפיים, בן 30

 

הישראלים עיצבו מאז 67' יחס מיוחד לכיבוש, הם מאשרים את קיומו ומצדיקים אותו בו זמנית, במה שניתן לקרוא לו "תודעה צינית". דרך ההסתכלות הזו עוצבה על ידי משה דיין יחד עם "הכיבוש הנאור", ואחריהם באו "הלחץ הפיזי המתון", "כדור הגומי" ועוד. תורת "הכיבוש הנאור" אמנם קרסה באינתיפאדה הראשונה, אבל התודעה הצינית נשארה אתנו עד הימים האלה  

 

במאמר זה אני מבקש לעסוק בתודעה הצינית, מתוך בחינת הסכסוך הישראלי-פלשתיני משנת 1967. לא תושבי המדינה ולא הקהילה הבינלאומית מסכימים עד היום על גבולותיה המוכרים של ישראל. סלע המחלוקת הוא בעיקר עתיד השטחים.

את נקודת המבט הימנית מקובל לזהות, לפחות עד תחילת שנות התשעים, עם הגישה הרואה ביהודה, שומרון וחבל עזה חלק אורגני מישותה של המדינה הישראלית מבחינה גיאוגרפית והיסטורית. לפי פרשנות זו, במלחמת ששת הימים חזרו היהודים אל שטחי מולדת ושימשו חוליה נוספת בגאולת הארץ.

 השמאל, לעומת זאת, זיהה את יהודה, שומרון וחבל עזה כשטחים כבושים. מדינת ישראל לא גאלה, אלא כבשה אותם במלחמה, ולא היתה מוכנה לוותר עליהם לאחר שהסתיימה. כך דיכאה צבאית, כלכלית, פוליטית ותרבותית את העם הפלשתיני היושב בהם. בעוד התפיסה הימנית רואה את ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה כמחויבות היסטורית ומוסרית, הרי שמנקודת המבט השמאלית מדובר במתנחלים, ראשי חץ של מדיניות קולוניאלית ישראלית.

אני מבקש להציע כאן אופן התבוננות אחר על הסכסוך מאז 1967, תוך התמקדות בתודעה הישראלית ובפרקטיקה שנגזרה ממנה. בניגוד לזיהוי התודעה הישראלית כתודעה של גואלי-ארץ מצד אחד וכתודעה קולוניאליסטית מצד אחר, אטען כי התודעה היתה צינית בעיקרה. התודעה הצינית הובילה את מדינת ישראל לפסוח על שתי הסעיפים. לכל הפחות עד החתימה על הסכמי אוסלו ב1993-, היא לא סיפחה את יהודה, שומרון וחבל עזה ולא נסוגה מהם. הדבר התאפשר רק מתוך עמדה צינית שהכירה בעוולת הכיבוש, ועם זאת הצדיקה אותה. התודעה הצינית הישראלית היא שאיפשרה לאחוז את המקל משני הצדדים, היינו, להיות כובש ובעל מצפון נקי.

מבחינה היסטורית אראה, כי מעצב התודעה הצינית הישראלית ביחס לשטחים היה משה דיין, שכיהן כשר הביטחון במלחמת ששת הימים ואחריה. בחלק הראשון של המאמר אדון במשנתו. בחלק השני אתאר את תודעת החייל הישראלי ששירת באינתיפאדה שפרצה 20 שנה מאוחר יותר. אבקש להצביע על הקשר הישיר בין המדיניות הישראלית ביחס לשטחים, שעוצבה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לבין התודעה וההתנהגות הצינית של החיילים. את המאמר אפתח בדיון קצר על מושג הציניות.

                                         *

המושג "ציניות" יווני במקורו. הוא קשור לפעילותם של הקיניקים (הכלביים), חסידי התורה של אנתיסטנס מאתונה ודיוגנס מסינופי. הקיניקים, בניגוד לתפיסותיהם של גדולי הפילוסופים היווניים אפלטון ואריסטו, דחו את עקרונות הפילוסופיה והמדע לטובת אורח חיים הקרוב עד כמה שניתן לטבע. הם בזו לתבונה ולכל מוסכמה חברתית. החיים הטובים, לשיטתם, היו חיי פשטות. הכינוי "כלביים" דבק בהם בגלל התנהגותם התוקפנית ושלוחת הרסן: הבושה נחשבה בעיניהם לצביעות חברתית. דיוגנס מסינופי (המאה הרביעית לפני הספירה) אף הרחיק לכת כשקבע כי האדם צריך לחיות כחיה. הוא תקף כל קוד תרבותי ודתי, וקרא לחסידיו לא לקיים טקסי קבורה, לאכול בשר אדם וכדומה.

הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדיק (Sloterdijk 1987 [1983]) כינה את הקיניקיות "ציניות מלמטה". זו ציניות המאפיינת חלשים ומדוכאים המשוללים כוח צבאי, כלכלי, פוליטי או חברתי. הם מתריסים על מצבם באמצעי היחיד שנותר ברשותם - גופם. העבד, בניגוד לאדון, שורק, מקלל, צוחק בקול רם, מסמן באצבע משולשת, יורק, דוחף, מפליץ. מה שנותר לחלש הוא היכולת להיות חצוף. זה כוחו של המדוכא. לעומת "הציניות מלמטה" מגדיר סלוטרדיק את "הציניות מלמעלה" כציניות של חזקים ומדכאים. האדון מכיר בסבלו של העבד, מגלה אמפתיה לחלש ולמדוכא, אבל מחסל כל ניסיון לשינוי המצב. האדון מכריז C'est la vie אל מול פני העוולה. האדון מזיל דמעה כאשר הוא נתקל באי צדק, אבל מיד מנגב אותה וקובע את עליונות החוק והסדר. כל מה שהאדון הציניקן יכול להציע לרעב הוא לאכול עוגות, אם אין לו לחם.

את "הציניות מלמעלה" מגדיר סלוטרדיק כ"תודעה כוזבת נאורה" (enlightened false consciousness). לכאורה, ההגדרה מציגה סתירה פנימית. "תודעה כוזבת" אינה יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם "נאורה". בכדי להבין את ההגדרה יש לדון בכל אחד מהמושגים בנפרד. אפתח ב"נאורות".

"נאור (מן אור, נאור) - משכיל, בעל השכלה, בן תרבות (להבדיל מן 'חושך')" (מילון אבן שושן). מבחינה כרונולוגית מזוהה הנאורות עם פועלם של פילוסופים והוגי דעות במאה ה18-, ששמו להם למטרה לקעקע את המחסומים העומדים בפני האדם המבקש להגיע אל ידיעת האמת. עיקר חצי הביקורת כוונו אל האמונה הדתית, הדעה הקדומה והבורות. במקומם הוכתרה התבונה כמקור לידע. באמצעות החקירה התבונית עתיד היה הפרט להשתחרר מהדוגמה הדתית, מהדעה הקדומה ומהבורות ובדרך זו לצאת מהחושך אל האור.

תודעה נאורה היא תודעה היוצאת מלב המאפליה. אדם המסוגל לראות את העולם, יכול גם להבינו, כפי שמורות מלים לועזיות רבות, למשל בשפה האנגלית, שבה I see פירושו לראות ולהבין. תודעה נאורה היא, אם כן, תודעה המאירה את העולם ומאפשרת להכיר אותו כפי שהוא, ומכאן שהיא הופכת את האדם ליצור יודע הנשלט על ידי התבונה. את סיסמת הנאורות טבע הפילוסוף הגרמני, עמנואל קאנט, שקרא לאדם sapere aude (העז לדעת).

"התודעה הכוזבת" הוא מושג מרקסיסטי קלאסי. בתפיסתו ההיסטורית הניח מרקס מצב של קונפליקט תמידי בין שני מעמדות שהתגלמו בתקופה המודרנית בפרולטריון ובבורגנות. לפי התחזית של מרקס אמור היה הקונפליקט להוביל למהפכה פרולטרית. אך לא זו בלבד שהמהפכה לא התממשה, הפרולטריון שיתף פעולה עם הבורגנות בתהליך הייצור.

השאלה המרקסיסטית הקלאסית המטרידה רבים, עד עצם היום הזה, היא מדוע פעל ועדיין פועל הפרולטריון נגד האינטרס המעמדי המובהק שלו? מרקס ייחס את הטעות הפרולטרית למה שכינה "תודעה כוזבת". הפרולטריון הוא קורבן לתודעה מטעה הגורמת לו לפעול בניגוד לאינטרס שלו. התודעה הכוזבת המובהקת של העידן הקפיטליסטי היא הלאומיות. בזמן מלחמת העולם הראשונה, מבחנה האמיתי הראשון של התיאוריה המרקסיסטית, העדיף הפרולטר הצרפתי להילחם כתף אל כתף לצד הבורגני הצרפתי נגד הפרולטר והבורגני הגרמני. פועלי העולם לא התאחדו נגד הבורגנות. התודעה הלאומית גברה על התודעה המעמדית.

כיצד, אם כן, ניתן לחבר זה לזה שני מושגים כה מנוגדים? כיצד תודעה כוזבת יכולה להיות נאורה? התודעה הכוזבת, לפי המסורת המרקסיסטית, היא זו המעוורת את האדם ומונעת ממנו לראות את האור ההכרחי כדי להגיע לנאורות. סלוטרדיק מתמודד עם האתגר שהציב מרקס. הוא מקבל את התשתית התיאורטית ולפיה הפרולטר אמור להיאבק בבורגני מתוך ניגוד אינטרסים מעמדי. אך מהפרספקטיבה של סלוטרדיק, הספר נכתב ב1981-, אפילו שתי קטסטרופות בדמות מלחמות העולם לא שיכנעו את הפרולטריון שאין יותר מקום לשיתוף פעולה עם המעמד הבורגני.

סלוטרדיק מסיק כי יש לערוך רביזיה בתורה המרקסיסטית. לשיטתו, תודעת הפרולטריון אינה תודעה כוזבת, אלא תודעה כוזבת שעברה רציונליזציה. זוהי "תודעה כוזבת נאורה" שהוא מכנה אותה ציניות. הפרולטר הציני יודע שהוא נושא תודעה כוזבת. הוא יודע שהוא טועה. הוא מודע למצבו, הוא היה רוצה לשנותו, אבל אינו יכול, כי המציאות, היינו, תהליך הייצור הקפיטליסטי, חזק ממנו. הפרולטר המתוסכל נותר עם הידיעה שהוא אמור להיאבק בבורגנות, אבל אינו מממש ידיעה זו. לא נותר לו אלא להביט על עצמו באירוניה, ללעוג למצבו, להיות ציני ביחס למציאות. סלוטרדיק מרחיב את טיעונו וקובע כי האדם המודרני במאה העשרים הוא ציניקן. האדם המודרני יודע שהוא נושא תודעה כוזבת, הוא יודע שהוא טועה, אך אינו יכול או רוצה להשתחרר מתודעה זו.

אפשר לראות בספרו של סלוטרדיק תוצר מובהק של התפכחות מהאידיאליזם והחלומות של דור שנות השישים. התמימות של קבוצות אוכלוסייה שונות (סטודנטים, נשים, שחורים, היפים) שביקשו לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, פינתה את מקומה לציניות היאפית של שנות השמונים והתשעים. הציניקן אינו מתאפיין בחוסר ידיעה, אלא בחוסר מעשה. הציניקן הוא אדם חכם, שאינו מגייס את חכמתו לפעולה. הציניקן יודע שמפעלים מזהמים, אבל ממשיך בתהליך הייצור והצריכה תוך שכנוע עצמי שאין ברירה אחרת. הציניקן יודע שהעוני הוא תוצר של תהליך חברתי, ועם זאת הוא מאשים את העניים במצבם. הציניקן יודע שג'אנק פוד לא בריא, ובכל זאת ילדיו אוכלים אותו, כי אין לו זמן להכין אוכל ביתי. הציניקן מכיר את הטוב, ובכל זאת הוא מוצא דרך להימנע ממימושו. לפעמים הוא לא נותר פסיבי, ואף עושה את הרע.

 

                                        *

 

בין תום מלחמת ששת הימים והחתימה על הסכמי אוסלו, ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון ולא נסוגה מהשטחים. משה דיין, שר הביטחון דאז, ניסח עמדה צינית שכונתה לא אחת על ידי מתנגדיה "כיבוש נאור". "הכובש הנאור" יודע שהוא כובש ומכיר בעוול הנובע ממנו, ועם זאת לא רק שאינו מרגיש אשם, אלא אף מצדיק את מעשהו ורואה בו דבר טוב וראוי ונאור.

דיין היה מודע למצב הכיבוש של הפלשתינאים. בהזדמנויות רבות התייחס אליהם כנכבשים. באחד המקרים אף דן ב"רקע הנפשי של הנכבש" לעומת "הרקע הנפשי של הכובש", וטען כי ההבדל בין השניים הוא "דבר יסודי מאוד". הוא דן במצב הנכבשים באמצעות שיריה של המשוררת הפלשתינאית, פדואה טוקאן, שעמה נפגש. הוא הצביע על החד-סטריות הנובעת מהקונפליקט הישראלי-פלשתיני. הוא קרא לישראלים ל"מאמץ עליון בתחום האנושי" במטרה ליצור מגע עם מיליון הערבים שעתידים לחיות אתם. בשלב ראשון צפה כי יהיה זה "מגע חד-סטרי" בלבד. גם אם הישראלים יבינו את הפלשתינאים, טען, הם לא יבינו את הישראלים. למרות המגע וההבנה החד-סטריים, על הישראלים להמשיך ולהקשיב לערבים בתקווה שביום מן הימים יקשיבו גם הם לישראלים (שם, 130-133).

בדברים שנשא לפני סטודנטים בחיפה אמר מפורשות כי היהודים הקימו מדינה יהודית בארץ שהיתה מיושבת בערבים. הוא פנה אל הקהל והצר על כך כי הנוכחים צעירים מכדי להכיר את שמות הכפרים הערביים, כי בספרי הגיאוגרפיה הם כבר לא מופיעים. לא רק הספרים אינם בנמצא, אלא גם הכפרים עצמם. הוא ציין את נהלל, מקום הולדתו, שקמה במקום מהלול, את גבת שקמה במקום ג'בתה, את שריד שקמה במקום חנפס ואת כפר יהושע שקם במקום תל-שמאם. מעטים היישובים שקמו במקומות שבהם או בקרבתם לא היה קודם לכן יישוב ערבי (שם, 140). דיין, אם כן, קשר בין הבעיה הפלשתינית שנוצרה לאחר 1967 לבין הפרויקט הציוני בכללותו, שאחת מתוצאותיו היתה העוולה שנגרמה לתושבי הארץ המקוריים.

דיין התייחס מפורשות אל הפלשתינאים כאל ישות לאומית. הוא הפריד בין אנשי ארגון הפתח המתנגדים לשלטון הישראלי בדרכים אלימות לשאר האוכלוסייה. נגד הפתח דרש לפעול לא רק באופן צבאי ישיר, אלא גם ובעיקר בעקיפין. הוא הבטיח כי ישראל תעניש ותכה בחזרה בכל כוחה באלה שיעזרו לטרוריסטים. הוא הבטיח כי כל בית שבו אכלו אנשי פתח יפוצץ, כל כפר שבו הגישו להם עזרה ייענש. הוא לא ציפה שהאוכלוסייה המקומית בגדה המערבית תוקיע את אנשי הפתח, תלשין עליהם או תסגירם. לזאת לא ניתן להגיע, שהרי "האוכלוסייה הערבית היא ערבית, אנשי הטרור הם אולי בני התושבים, ואנו נמצאים בגדה המערבית, וברצועת-עזה בתוקף כיבוש".

במקום זאת שאף דיין להביא את האוכלוסייה הפלשתינית למצב שבו הטרור יהיה מנוגד לאינטרס שלה. הוא ציפה כי התושבים יגנו את אנשי הפתח על הפגיעה בהם: "כל פעם שאתם פותחים בגל טרור, באים בעקבותיו עוצר ופיצוץ בתים. המעבר על הירדן חופשי והערבים בורחים. למעשה, אתם עוזרים לישראלים להגשים את מטרותיהם" (שם, 127-128).

דיין היה מודע לכיבוש, ועם זאת לא הסיק כי יש למנוע מצב זה. דיין חזר בהזדמנויות רבות על זכות האבות השמורה ליהודים להתיישב ביהודה, שומרון ובחבל עזה. הוא ראה בשטחים אלה חלקים משטחה של ארץ ישראל, אבל בעיניו ההצדקה העיקרית לכיבוש השטחים היתה ביטחונית. לפי דיין, הישראלים אינם נמצאים בשטחים במטרה להוסיף מיליון ערבים לאוכלוסייה הישראלית. הם נמצאים שם במטרה להעניק ביטחון למדינת ישראל. הוא ידע כי האוכלוסייה הכבושה בשטחים לא תבקש מהישראלים להישאר בהם, אך הוסיף כי קיים סיכוי שהפלשתינאים יקבלו את הנוכחות הישראלית כעובדה וילמדו לחיות עמה, אם יוכלו להניח שאין הישראלים מתכוונים לשלוט בהם ולהתערב בחייהם (שם, 129-130).

דיין לא הסתפק בטיעון אלא רצה להוכיח כי הכיבוש הישראלי גם משרת את האינטרסים הפלשתיניים. כאן טמון הגרעין הקשה של הציניות בתפיסתו. אף כי התייחס אל המציאות החדשה ביהודה, שומרון וחבל עזה ככיבוש, טען בהזדמנויות אחרות כי אין לכנותם "שטחים כבושים", אלא "שטחים מוחזקים", "שטחים משוחררים" ומכאן, שהמתיישבים בהם הם "אנשים משוחררים" (שם, 117, 174).

 בחינה מדוקדקת יותר של הדברים מצביעה על כך ש"שחרור" השטחים והאנשים, המכוון לכאורה לצד הישראלי בלבד, היה תקף מבחינת דיין גם לגבי הפלשתינאים. לטענתו, ישראל לא רק שיחררה את האוכלוסייה הפלשתינית מעול המצרים, אלא גם קידמה אותה. דיין ייחס למדינת ישראל לא פחות ולא יותר מאשר את גיבושה של הישות הפלשתינית, בכך שהתירה לראשונה לתושבי רצועת עזה לבוא באופן חופשי לגדה המערבית ולצאת ממנה.

תושבי הגדה, לעומת תושבי הרצועה, נהנו משלטונו של המלך חוסיין. הם קיבלו אזרחות ירדנית ונציגיהם ישבו בפרלמנט ברבת עמון. הם לא רק נהנו מזכויות שוות לאלה של הירדנים, אלא אף מילאו תפקידי מפתח ותפסו עמדות השפעה בממלכה, הודות להשכלה ולניסיון שרכשו במינהל המנדאט הבריטי. לכן, סבר דיין, אין להתפלא כי לאחר התבוסה במלחמה רק התחזקה הזיקה הפלשתינית לירדן בחינת "יחדיו יצאנו למלחמה. יחדיו נגפנו ומלוכדים נישאר גם בעת צרה". שלטונות ירדן תבעו מהאוכלוסייה הערבית למרוד בישראל - לא לשתף פעולה עם השלטונות הישראליים, לא להתפלל במסגד כיפת-הסלע כל עוד נמצא בתחום שלטונה של ישראל, לסגור חנויות, להשבית לימודים.

דיין התגאה בתגובתה הנאורה של ישראל למרי: "...הישראלים לא נקטו אמצעים חריפים. דם לא נשפך ברחובות. המושלים הצבאיים משכו בכתפיהם והסבירו לראשי הערים, כי ממשלת ישראל מוכנה לקיים על חשבונה את רשת החינוך ב'גדה', אולם אם מעדיפים הם שלא לפתוח את בתי-הספר, אך ישמח משלם המסים הישראלי להיות פטור מלשלם את משכורות המורים הערביים" (שם, 121).

דיין לא הבין מדוע פתחו הפלשתינאים במרד, ולאן אמור היה להובילם. אין טעם לסגור את החנויות ולהשבית את הלימודים, לדבריו, שהרי צעדים אלה לא יוכלו למגר את הצבא הישראלי, שתפס את הגדה על בכוחות שריון, אוויר ויחידות צנחנים מאומנות. כמו במקרה המצרי, גם כאן מצא לנכון לגנות את התנהגות המלך הירדני שפגע באינטרסים פלשתיניים.

"מה זכות לו", כתב דיין, "לחרוש על גבם?" כאשר היחסים בין הישראלים לפלשתינאים חיוביים בעיקרם: "מי שעובר ברחובות שכם, חברון וירושלים העתיקה, נוכח כי השווקים והחנויות מלאים מטיילים ישראליים, הקונים מכל הבא ליד, והחנוונים, כנהוג, גורפים את הפדיון הגואה, אלא שכאן הם עושים זאת בשני מטבעות - בלירות הישראליות ובדינרים הירדניים - כסף הוא כסף; השירותים העירוניים והממלכתיים - בתי-חולים, אוטובוסים, ניקוי הרחובות, הספקת המים וחשמל - פועלים כסדרם, אולי רק בפחות בירוקרטיה..." (שם, 122).

דוגמה אחת למצב זה הוא שוק הירקות של דמיה, כפי שכינו אותו חיילי הגבול הישראלים. השוק לא היה רק מחזה ססגוני, אלא גם תופעה סימפטומטית. יום יום חצו את הגשר משאיות שהובילו תוצרת חקלאית. הן העבירו סחורה למכירה ברבת עמון וחזרו ריקות, מלבד הדינרים, לשטח ישראל. "ממשלת-ישראל הרואה את עצמה נושאת באחריות ממלכתית לתושבי ה'גדה המערבית', רוצה שיכירו כי היא ממשלה מתקדמת הדואגת להמציא תעסוקה למובטלים ושווקים לתוצרתם החקלאית" (שם, 122).

דיין הדגיש את הליברליות של המשטר הצבאי הישראלי בשטחים, שאיפשר הוצאה לאור של עיתון ערבי במזרח ירושלים, שביטא אף עמדות אנטי ישראליות, כמו גם אפשרות האזנה לשידורי רדיו וצפייה בתוכניות טלוויזיה ערביות. הכיבוש הישראלי ששאף לו דיין התבסס באופן פרדוקסלי, וציני, על יחסי שכנות.

נאורות הכיבוש הישראלי התבטאה יותר מכל בקידום האינטרסים הכלכליים של הפלשתינאים. דיין סבר כי ניתן להרוס את המחיצות ולהתגבר על האיבה באמצעות שילוב כלכלי המשרת את שני הצדדים, ובעיקר את הצד הפלשתיני. הוא שאף לקשור את רשתות החשמל הראשיות, את מערכות המים, התחבורה והחקלאות, שיתוף הפעולה הכלכלי. במפגש עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן ליגלג על הכלכלה הפלשתינית. לאחר שהציג את נתוני האבטלה הגבוהים בגדה וברצועה ואת רמות השכר הנמוכות, שאל באופן רטורי: "מי ייצור מקומות-עבודה בשטחים? בעלי-ההון בעזה יקימו תעשייה? הקפיטליסטים הגדולים של ג'נין?..." פתרונו היה ברור וחד משמעי - את מקומות העבודה ייצרו יהודים מחוץ לארץ ומישראל. "הם עצמם [הפלשתינאים] אינם מסוגלים ליצור מקומות עבודה אלה".

דיין הבחין בין הכיבוש הישראלי לבין מצבי כיבוש של ממשלות קולוניאליות אחרות, וטען כי המקרה הישראלי שונה: "אל לנו לבוא אליהם ולומר שאנו, היהודים, רוצים להנהיג אצלם אורח-חיים חדש, לשנות את המבנה החברתי שלהם וללמד אותם היסטוריה לא-להם - כל אותם משגים שעשו ממשלות קולוניאליות במקומות שונים בעולם. אל נהיה כ'קומיסרים' ואל נהיה כפקידי ממשלת מנדאט. אל לנו לשבת בכל משרד מקומי ולהשגיח שמא חותרים בין כתליו נגד מדינת ישראל" (שם, 128-129).

בתקופת השלטון הירדני היו נציגי המלך חוסיין בודקים כל יום שישי את נוסח הדרשה במסגד אל-אקצה, שמא יש בה הסתה. ממשלת ישראל ביטלה זאת. "לא אנו, היהודים, נצנזר דרשה מוסלמית דתית, כשם שלא נפקח על בית-הספר... איננו רוצים לכוף את עצמנו ואת אורח-חיינו לא רק על הפרט הערבי או על הכפר הערבי, אלא גם לא על טובאס וג'נין; יחיו תושבי טובאס וג'נין את חייהם כרצונם" (שם, 128-129). בערב שאלות ותשובות בביתה של פולה בן-גוריון ביפו הוצג הכיבוש כ"נאור" ללא כחל ושרק. דיין נשאל את השאלה הבאה: "האם משום היותנו עם תרבותי, אנחנו צריכים לנהוג כלפי הערבים בשטחים המוחזקים ביד רכה, בעוד שבארצות-ערב הורגים יהודים ללא רחמים? מדוע אנו מרשים לתושבי-השטחים להפגין נגד ישראל ואיננו מכניסים את האנשים הללו למחנות-ריכוז?"

 תשובתו היתה כי הגדרת השואל נכונה. ממשלת ישראל אכן נוהגת כפי שהיא נוהגת משום ש"אנו עם תרבותי". אך אין לנהוג כך מטעמים של היותה האומה הישראלית תרבותית בלבד, אלא גם מתוך האינטרס המדיני הנבון שישרת את המדינה. המטרה החשובה ביותר של המדינה היא למנוע את הזדהות האוכלוסייה הפלשתינית עם ארגון פתח. בפתח עצמו, לעומת זאת, יש לטפל כבארגון טרור שנגדו לוחמים באמצעים צבאיים מובהקים וללא רחמים.

גם בטיפול בטרור, גרס דיין, נוהגת מדינת ישראל כ"עם תרבותי": "... 'ללא רחמים' אין פירושו, שכאשר מישהו מהם מרים ידיו - יורים בו. אנו מכניסים אותו לבית-הסוהר". גם ביחס לטיפול באוכלוסייה האזרחית הלא חמושה הציב דיין את אותם קודים תרבותיים נאורים: "... כאשר נערכות הפגנות - והן נערכות - לא מיד אנחנו יוצאים מהכלים. כאשר הן מתנהלות ברחוב הראשי ומפריעות לסדר הציבורי, הרי קודם כל אנחנו מבקשים ממשתתפיהם ברמקול, מבקשים יפה, להסתלק הביתה. אם המתפרעים אינם מסתלקים, פונים אליהם פחות יפה. ואם גם זה ללא הועיל - יורים באוויר. אם לא תהיה ברירה, ננקוט אמצעים חריפים עוד יותר... לא הייתי רוצה שמדינת ישראל תיקלע למצב שבו תאסור אנשים על עצם התנגדותם לה" (שם, 138-139).

אריה בראון, שהיה שלישו הצבאי של דיין, כתב כי דיין הרבה להתבסס על לקחי המעורבות האמריקאית בווייטנאם והדגיש את הצורך העז שלא לכפות את הישראליות על אוכלוסיית השטחים, לא במובן התרבותי, הבירוקרטי ולא משום בחינה שאינה ביטחונית. "הוא היה מודע בבירור לבעיה היסודית ביותר - בכפייה שבעצם השליטה הישראלית בשטחים, מאז המלחמה ובגלל המלחמה - אבל חשב שאפשר למצוא נוסחה להתגבר על כך" (בראון 1997, 145-146). בבסיס הדוקטרינה של דיין, אם כן, היתה מודעות לעוול שגרם הכיבוש הישראלי לעם הפלשתיני, ועם זאת לא רק שלא הסתפק בהצגתו כהכרח, אלא הציג אותו כראוי. הכיבוש הישראלי היה לשיטתו סוכן של קידמה.

 

                                        *

 

מיכאל ששר, שהיה קצין מטה במפקדת האזור של כוחות צה"ל בגדה המערבית, ומאוחר יותר דובר הממשל הצבאי, ניהל בתקופת שירותו יומן אירועים מדוקדק ומרתק (ששר 1997). אין צורך לקרוא בין השורות כדי לחשוף את ההתייחסות הצינית של רבות מהנפשות הפועלות. זו לא היתה נחלתו הבלעדית של שר הביטחון. ששר מצטט את תשובתו של עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, לשאלה של עיתונאי צרפתי על האופן שבו ראה את המצב. נרקיס חזר על התזה של דיין ואף הקצין אותה: "ברור שאין הערבים נהנים מן הכיבוש הישראלי, אבל אין זה מעניין אותנו. חשוב לנו שנשיג מינימום הגיוני של שיתוף-פעולה. לא נשנה את דתם, תרבותם או שפתם של התושבים, אבל אולי נשנה כמה אספקטים של הציוויליזציה שלהם" (שם, 141-142).

ששר איבחן את המצב כ"טרגי-קומי". המציאות החדשה שבה היו נתונים הפלשתינאים הזכירה לו בדיחות ששמע. לפי אחת מהן, אין להשיג בשוק "מלפפונים כבושים", אלא רק "מלפפונים מוחזקים" או "מלפפונים משוחררים" (שם, 236). דוגמה נוספת ואחרונה לציניות ביומנו הופיעה כאשר נידונה שאלת המכס באחת מישיבות המטה. הנוכחים החליטו לאשר ייבוא כבשים מירדן, לרגל חג הרמדאן. אחת ההצעות היתה שלא להטיל מכס על גלולות למניעת היריון המיובאות מירדן, במטרה "לתרום בכך לצמצום הילודה [בשטחים]". מנגד עמדו אנשי המכס שהתנגדו לכך בטענה שהגלולות ימצאו את דרכן בסופו של דבר לשטחה של ישראל ויגבילו את הילודה בישראל ולא בגדה "וכך תושג בפטור מטרה הפוכה מכוונת המחוקק..." (שם, 269-270).

מאז מלחמת ששת הימים הוציאה היחידה לתיאום הפעולות בשטחים דו"חות שנתיים שהציגו נתונים על הפעילות האזרחית בשטחים. התודעה הצינית הישראלית נחשפת במקרה זה הן בתוכן הדברים והן בצורת הופעתם, קרי, דרך השפה שבה נוסחו. הדוגמאות שיובאו הן מהדו"ח השנתי של 1972/1973 (השטחים המוחזקים 1972/1973, אוגוסט 1974).

תוכן העניינים מציג קשת רחבה של נושאים שמטפלים בהם כותבי הדו"ח. הרשימה התמציתית והיבשה מציגה מציאות בנאלית ונורמלית, כאילו מדובר במדינה עצמאית וריבונית. תחת הכותרת "כלכלה" נמצאים הנושאים: אוצר, דלק, חקלאות, מיפוי ומדידות, מכס, מכרות, מסחר ותעשיה, מסים, סטטיסטיקה, עבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, רכוש נטוש וממשלתי, תחבורה, תיירות, תעסוקה. תחת הכותרת "מינהל ושירותים" נדונים הנושאים: ארכיאולוגיה, בריאות, גנים לאומיים, דואר, דתות, חינוך, חשמל, טלקומוניקציה, מנגנון, משטרה ובתי-סוהר, משפטים, סעד, פנים, שיכון, שמורות טבע, ייעוץ משפטי.

הדו"ח כתוב בשפה בירוקרטית ומסתמך בעיקר על סטטיסטיקות המופיעות בטבלאות. מלבד הכותרת, "השטחים המוחזקים", אין אפשרות לדעת כי מדובר באוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש.

השפה היבשה, הלאקונית, הסטטיסטית, מאפשרת לכותבים להציג את המציאות כמנותקת מהקשר היסטורי קונקרטי. אין כובש. אין נכבש. הבנאליות של המצב נוצרת לא רק באמצעות ריטואל של חזרה על סטטיסטיקות, אלא גם מהאופן שבו נסקרים הנושאים. ניתן למצוא בו התייחסות למידות מאקרו הגבוהות ביותר ("שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ביהודה ושומרון גדל ב-1972 בכ-4 אחוזים וברצועת עזה וצפון סיני בכ2- אחוזים לעומת 1971". שם, 2) ועד העניינים הקטנים ביותר ("בתי ספר באזור הציגו דברי רקמה וציורי שמן, בתערוכה השנתית שהתקיימה בבית המדרש למורים בעזה". שם, 173).

מלבד התייחסות כמותית למדדים שעולים או יורדים, ותיאורים איכותיים הקשורים ליומיום, נעדר הדו"ח כל הערכה איכותית של המתרחש. ההתייחסות הנורמטיבית היחידה היא לפעולות של שיפור המצב מאז הנוכחות הישראלית במקום. בין הגורמים העיקריים לגידול בתוצר המקומי הריאלי למועסק בכל השטחים מציין הדו"ח "שיפורים טכנולוגיים ותכנון גידולים בהתאם ליתרון היחסי של כל אזור", "השתלבות האזורים בתכנון החקלאי הישראלי הכולל" ו"הנהגת שינויים בתשומת העבודה לעובד בענפי הבנייה והתעשייה" (שם, 6). אפילו ביחס למתקני הכליאה ביהודה ושומרון מצביע הדו"ח על שיפור. הוא פותח בביקורת על מצב המתקנים תחת השלטון הירדני, ומיד לאחריה מדגיש את השינוי לטובה בעקבות הנוכחות הישראלית.

 

                                          *

 

מורכבות התודעה הצינית הישראלית ביחס לשטחים עלתה מדרגה בעקבות האינתיפאדה, שפרצה ב9- בדצמבר 1987 והעמידה את עקרון הכיבוש הנאור אל מול מציאות חדשה, שהוכיחה כי אין דבר כזה, לפחות לא מצד הנכבשים. 20 שנה לאחר שהגדיר את משנתו, קרסה הקונספציה של משה דיין, אך התשתית התודעתית הצינית נותרה בעינה. הפעם היא עמדה אל מול מציאות מורכבת בהרבה, ונאלצה לשכלל את עצמה.

מונח אחר שנדון בהרחבה ומייצג את העמדה הצינית ביחס לכיבוש הוא "לחץ פיזי מתון" שטבעה ועדת לנדוי, שעסקה בעינויים בחקירות השב"כ. מקוצר היריעה לא אדון בו כאן. המושג קלע לאופן התודעה והפרקטיקה שיאפיינו את החיילים הישראלים העתידים לשרת בשטחים. הכיבוש הנאור והלחץ הפיזי המתון מתבססים על ידיעה ואי ידיעה בעת ובעונה אחת. זו תודעה נאורה שיודעת שהיא כבר אינה נאורה ובוחרת לעצום את עיניה. זה היה מצבם של רוב החיילים ששירתו בשטחים.

האינתיפאדה, או כפי שראובן גל הציע לכנותה, "המלחמה השביעית", היתה שונה משש המלחמות הקודמות באופיה, באורכה ובאמצעיה. היא היתה שונה בעיקר בשאלות שהציבה בפני החברה הישראלית. לא עוד "האם כוחותינו ישובו בשלום?", אלא "איך נצא מזה?", "מה זה יעשה לנו?", "מה זה עשה לנו?" (גל 1990, 9). אל מול ההתקוממות האזרחית והמאבק נגדו, חששו הישראלים כי השפעותיה של המלחמה עלולים לחלחל אל החברה הישראלית. את הדילמה שהחברה הישראלית עמדה לפניה בכלל, והחיילים בפרט, אפשר להציג בדרכים שונות.

 לראשונה נאלץ הצבא לפעול כמשטרה. החייל שחונך ואומן להילחם בצבא סדיר ובחיילים כמותו מצא עצמו נאבק באוכלוסייה אזרחית. האינתיפאדה החריפה את הדילמה, שהופיעה לראשונה במלחמת לבנון, שבה נוצר ניגוד מוצהר בין החובה לשרת את המדינה לבין צו המצפון. לכך יש להוסיף את הבלבול שנוצר מאז 1967 כתוצאה מאי הכרעה לגבי עתיד השטחים.

רוב החיילים חיו בתוך צרימה זו ופתרו אותה בדרך צינית: הם הצדיקו את מה שזיהו כבלתי ראוי ומגונה. הם ביקשו להיות מוסריים במקום שבו ידעו שאי אפשר להיות מוסרי. הדוגמאות שאציג מובאות ממאמרן של תמר ליבס ושושנה בלום-קולקה (ליבס ובלום-קולקה, בתוך גל 1990, 85-105). חלק מהחיילים שהיו מודעים למעשיהם הפסולים הצדיקו אותם בטענה כי לא היתה להם ברירה אחרת. זו היתה ה"עבודה" שלהם. "... יש לי תפקיד לעשות ואני צריך לעשות אותו... מבחינה אנושית, אז זה מפריע לי. מפריע לי להרביץ לילד... אבל מצד שני, זה.... זה מה שאנחנו צריכים לעשות... ידעתי שאני צריך לעשות את העבודה שלי, אין לי ברירה, כלומר... אני הייתי שמח לא ללכת" (שם, 91).

אחרים ראו את פעילותם הפסולה בשטחים כאפשרות הגרועה פחות, לעומת תרחישים אחרים. הם ידעו שהם עושים את הרע, אבל שאפו לעשות אותו הכי פחות רע שאפשר. "אנחנו בפלוגה שלא... עושים כל מיני... מעשים אלימים... ואנחנו לא הרבצנו ואנחנו לא התפרענו ועשינו הכל בצורה הכי... הומאנית שיכולה להיות" (שם, 92). חיילים אחרים הניחו כי מעשיהם אינם פסולים כפי שניתן לחשוב. כדי להתמודד עם מעשיהם, המעיטו בחומרתם: "באופן עקרוני, נראה לי שהגדוד שלי אה... פחות או יותר אה... שמר על התנהגות אה... התנהגות קורקטית... כל ההימצאות שלנו שם היא לא מוסרית, אבל לא... לא הרביצו לאנשים אה... ולילדים או ב... נשים... חוץ מאשר אה... מקרים בודדים, של אה... התלהטות - אבל זה גם כן, לא היה במסגרת התעללות, אלא... פשוט אה... זה היה יותר דומה למכות בשכונה... אה... הכי הרבה..." (שם, 92).

היו חיילים שטענו כי בתנאים שפעלו היה מותר לצפות שבאופן חד פעמי יהיה מותר להם לנהוג באופן פסול. אחרי הכל, גם הם בני אדם שמגיעים לנקודת השבירה שלהם. "... אנחנו תפסנו ת'עצמנו - אנחנו חודש וחצי חוטפים פה אבנים, קללות ו... רצים כל היום, ומכבים כל צמיג ו... זה - הוא בא לשעתיים לקסבה וכבר מתחיל לירות, אה... אז קצת אה... אז קצת אה, אז... גם אנחנו מוותרים לעצמנו" (שם, 93). רבים ייחסו את מעשיהם לשחיקה. "... הם [החיילים החדשים בשטח] ראו בהתחלה מכות ונדהמו, זאת אומרת לא הכירו את זה... אבל אחרי ששמה כמה זמן, וחוטפים ת'קללות ואת האבנים. הם חשבו שבאמת ה... חיילים נהיו אה... מושחתים. זה קורה לכולם, זה לא... זאת אומרת, הם ראו שזה ככה, שזה מה שקורה" (שם, 95).

אייל בן ארי טען כי בעת הגיוס לצבא בכלל ובמסגרת השירות בשטחים בפרט עוטה החייל על עצמו מסכות ותחפושות המאפשרות לו להיות אדם אחר (אייל בן ארי, בתוך גל 1990, 106-121). הוא רוכש לעצמו שפה חדשה, צבאית במהותה, הפותרת כל דילמה מוסרית ומצפונית פרטית. הפעולות שעושה החייל לא נבחנות עוד מבחינה מוסרית, אלא ביצועית. חיילים "מנקים את השטח", "פורסים את הכוח", "פושטים על יעדים" ו"עובדים במקביל", והשאיפה היא לבצע את המשימה באופן "הנקי" ו"היעיל" ביותר. אין בני אדם, רק משימות שהושגו או לא הושגו.

כאשר החייל עוזב את השטחים, הוא מביט לאחור ובוחן בעיקר את הישגיו המקצועיים. "יצאנו חיילים טובים יותר משהיינו כשנכנסנו, מפני שראינו בכך משימה צבאית. רמת החיילות האישית, התנועה של הפלוגה כולה וההיכרות שלנו עם הלוחמה בשטח בנוי - כל אלה השתפרו והגיעו לרמה גבוהה ביותר" (שם, 114). בן ארי תיאר, גם על סמך עדות אישית, את החיילים כמי שרואים את השירות בשטחים כסוג של משחק. הם שיחקו "מחבואים" ו"תופסת" עם משליכי האבנים. במשחק אחר התמודדו שכלית עם היריב שעליו ניסו להערים.

באמצעות המשחק יכלו להיות אנשים אחרים מאלה שהיו באזרחות, וכך אף לפעול נגד צו מצפונם. הם הפכו לבני אדם אחרים, כדברי אחד ממפקדי פלוגות הצנחנים: "אין לי ספק כי נגד כוח עליך להגיב בכוח, וכי המשימות המוגדרות לפני הצבא הן לגיטימיות. באותו זמן אתה רואה כי האוכלוסייה המקומית סובלת... ואני עשיתי את הדברים האלה. כחייל, אני שלם עם עצמי בקשר למעשי. כאדם, אינני שלם עם עצמי" (שם, 117) (לדוגמאות נוספות ראו רוזן והמרמן 1990).

למרות שאין זה מקובל להתבסס על עדות אישית במאמרים מסוג כזה, אבקש להציג את אחד הביטויים של התודעה הצינית כפי שהופיעה בפלוגה שלי בזמן שירותי כחייל סדיר בשטחים. התגייסתי לצה"ל ב-5 בנובמבר 1989. לאחר מסלול של שנה בחיל השריון, שבסופו הוסמכתי למפקד טנק, הצטרפתי לפלוגה מבצעית ברמת הגולן. מדי פעם נשלחנו לשטחים. צוות שמירה שמנה מפקד ושלושה חיילים נשאר מאחור בפלוגה. על פי רוב העדיפו החיילים לרדת לשטחים בגלל סבב יציאות טוב יותר. מי שנשאר בגדוד יצא הביתה פעם בשלושה שבועות בממוצע. בשטחים יצאו החיילים הביתה פעם בעשרה ימים.

אבל רוב החיילים העדיפו לרדת לשטחים בגלל ה"אקשן". החזית הסורית ברמת הגולן היתה השקטה מכל החזיתות, והמשעממת ביותר. לחיילים ולמפקדים שנחשבו "שמאלנים", כאלה שהתנגדו לכיבוש, שימש צוות השמירה מקום מפלט. כך יצא שכל אחד בא על סיפוקו - מי שרצה לשרת בשטחים ירד לשטחים, ומי שביקש להימנע מכך נשאר לשמור. במשך תקופה ארוכה בחרתי להישאר בצוות השמירה בגדוד, עד שמפקד הפלוגה ביקש ממני לרדת ולהצטרף לפלוגה בעזה. העובדה שלא הצטרפתי לפלוגה במשך זמן כה רב היתה יכולה להשפיע לרעה, לדבריו, על מעמדי כמפקד בפלוגה.

הוא הכיר את דעותיי, וניסה לשכנע אותי. הוא ואחרים טענו כי אם אני, ה"שמאלני" המתנגד לכיבוש, לא ארד לשטחים, אפקיר אותם בידי אלה שבמקרה הטוב אוהבים את ה"אקשן", ובמקרה הרע יוזמים אותו מתוך שעמום או שנאת ערבים. מכאן נבע שאם איני יורד לשטחים בגלל סירוב לשתף פעולה עם הכיבוש, אני לא רק מאפשר אותו, אלא הופך אותו לאכזר יותר.

הכרתי את הגבולות שלי. הייתי מוכן להישאר שבועות בפלוגה ולא לצאת הביתה או להתעמת עם מפקד הפלוגה, אבל לא הייתי מוכן לשבת בכלא על סירוב פקודה. בסופו של דבר ירדתי לשטחים, כשהטיעון של מפקד הפלוגה משמש אותי להצדיק את החלטתי ומקל עלי את השירות. אף על פי שהכרתי במציאות הכיבוש והתנגדתי לו, חשבתי שאני עושה את המעשה הנכון - בעצם בירידה לשטחים, עמדתי להקל על מצוקת האוכלוסייה הפלשתינית הכבושה.

במהלך השהייה בשטחים מצאתי את עצמי מעיר לחיילים ומגנה אותם על התנהגות לא ראויה נגד האוכלוסייה הפלשתינית. פעם אחת אף יזמתי משפט אחד החיילים בפלוגה שכיוון את קנה הרובה שלו לראשה של ילדה קטנה באחד הסיורים. לדבריו, הוא עשה זאת רק בשביל "הקטעים". הייתי לציניקן - שיתפתי פעולה מרצון עם מה שהתנגדתי לו. ביקשתי להיות כובש המבקש למנוע את הכיבוש ואת הסבל הנגזר ממנו, בדומה לנועם, סגן בהנדסה קרבית וסטודנט לביולוגיה ששירת ברפיח בקיץ 1988. "בעצם זה שאני שם, הרבה דברים איומים ונוראים לא מנעתי, אבל אני חושב שכמה דברים איומים לא פחות כן מנעתי בעצם הנוכחות שלי. ובסופו של דבר... גם כתבתי את המכתב לרמטכ"ל" (שם, 101).

זו היתה הופעתה של התודעה הצינית, שחזור בזעיר אנפין של דוקטרינה שנוסחה על ידי שר הביטחון יותר מ20- שנה לפני כן.

 

                                        *

 

בידי החייל הציני ניתן כלי נשק ציני, "כדור הגומי", שהיה אחד ממגוון כלי הנשק ששימשו אותנו בשטחים, כמו אלת פלסטיק, אלת עץ, רימון גז, פצצת עשן. רבים מחברי הפלוגה שאפו להיתקל פנים אל פנים ברעולי פנים או לקחת חלק במרדפים אחרי מבוקשים, אבל אף אחד, גם אלה שירדו לשטחים בגלל ה"אקשן", לא רצו להגיע למצב שבו היו הורגים ילדים, נשים וגברים חפים מפשע. אך באלה נתקלנו פעמים רבות בהפגנות והתפרעויות. "כדור הגומי" נועד לטיפול בהם. כל אחד ידע כי "כדור הגומי" לא רק שאינו פחות מסוכן מכדור חי, אלא מסוכן יותר. ה"גומי" בכדור מילא תפקיד זהה לזה של ה"נאורות" בכיבוש ושל ה"מתינות" בהפעלת הלחץ הפיזי. זה היה השקר שהחיילים סיפרו לעצמם כשירו אותו. "כדור הגומי" היה המשכה של התודעה הצינית בדרכים אלימות.

בפעילות שלפני הירידה לשטח הוצג בפנינו "כדור הגומי". האסוציאציה הראשונה שלי היתה קשורה לחומר רך מאוד, ספוגי משהו. הגומי התקשר בעולם הדימויים שלי לעולם של משחקי ילדים. בפעם הראשונה שלקחתי "כדור גומי" לידי חשתי בחומר קשה כמתכת. כשנעצתי את הכדור בשיני הרגשתי שהוא קשה כאבן. רק מאוחר יותר התחוור לי ש"כדור הגומי" הוא למעשה כדור פלדה המצופה בשכבה דקה של גומי. הפער בין האסוציאציות הרכות לבין קשיחותו האמיתית, הפך אותו לקטלני יותר כתוצאה מאופן השימוש בו. ידענו שכדור חי גורם לנזקים קשים ובמקרים רבים למוות. לכן נזהרנו מאוד מלהשתמש בו. הוראות הפתיחה באש היו קפדניות וחמורות.

כשהרובה היה טעון בכדורים חיים, האצבע על ההדק היתה כבדה. "כדור הגומי" נחשב למסוכן פחות, ולכן האצבע על ההדק היתה קלה יותר. בנוסף לכך, הירי ב"כדור גומי" הותר גם במצבים שלא נשקפה סכנת חיים, שהרי זו היתה מטרת ייצורו. במלים אחרות, העובדה שנחשב למסוכן פחות, הפכה אותו למסוכן יותר.

זאת ועוד, בניגוד לכדור רגיל, "כדור הגומי" לא היה מדויק. באחד התדריכים נאמר לנו כי בירי שלו יש לכוון את הרובה לנקודה נמוכה יותר בגלל נטייתו לנוע כלפי מעלה. כאשר הוא עזב את הקנה, לא היה ברור היכן יפגע. ירי בלתי מדויק מסוכן יותר כי הוא עלול לפגוע בחפים מפשע.

דבר נוסף שהפך את ירי "כדור הגומי" לקטלני יותר היה, שלפי ההוראות, הותר לירות אותו רק מטווח של 40 מטר ומעלה. בשלב מאוחר יותר עודכן המרחק ל70- מטר. בתנאי שטח קשה להעריך את המרחק. לא כל אחד מסוגל להעריך מרחקים. במצבים מורכבים בשטח פעלו האינסטינקטים ולא השכל.

 

                                        *

 

את תאריך הופעתה של הציניות הישראלית אני מציע לזהות ב-1967. כאמור, ציניות היא תודעה של חזקים. בשנה זו הפכה מדינת ישראל, בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה, למעצמה אזורית בעקבות הניצחון המשכנע במלחמה וההשתלטות על השטחים. במאמר זה דנתי בתודעה ובפרקטיקה הציניות, כפי שהופגנו על ידי ישראל כלפי הפלשתינאים, אך אין לצמצם את הדיון לתחום זה בלבד. התודעה והפרקטיקה הצינית תגלוש גם אל גבולות מדינת ישראל, עם תהליכי פירוק מדינת הרווחה והאצת ההפרטה הכלכלית והאידיאולוגית. התודעה הצינית היא זו שהניעה ועדיין מניעה את התהליך המכונה לא אחת בשם "מציונות לקפיטליזם". זוהי שעתו היפה של הפוליטיקאי הציני. "לא משנה אם אתה צודק, תמיד תציג את עמדתך כצודקת" (בנימין נתניהו, כפי שמצוטט בעיתון העיר, 19.7.2001, 120). זוהי שעתו היפה של איש הכלכלה הציני. "אם תיתן לאבא של ילד עני עוד עשרת אלפים שקלים לחודש, זה לא יעזור בסנטימטר אחד לילד" (עמירם סיוון, כפי שמצוטט במוסף "הארץ", 20.7.2001, שם, 8). לתודעה הצינית כתשתית החברה הישראלית בהווה ראוי להקדיש דיון נפרד.

 

מקורות:

 

בן ארי, אייל, "חיילים במסכות: צה"ל והאינתיפאדה", בתוך גל 1990, 106-121.

 

בראון, אריה, 1997. חותם אישי. משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה, ידיעות אחרונות, תל אביב.

 

בצלם. דף מידע, דצמבר 1998.

 

גל, ראובן (עורך), 1990. המלחמה השביעית. השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

 

דיין, משה, 1969. מפה חדשה יחסים אחרים, ספרית מעריב ו"שקמונה" חברה להוצאה לאור, תל אביב.

 

"השטחים המוחזקים 1972/1973. נתונים על הפעילות האזרחית ביהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני", אוגוסט 1974. היחידה לתיאום פעולה בשטחים, משרד הביטחון.

 

"ועדת-החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת. דין וחשבון", אוקטובר 1987. חלק ראשון, ירושלים.

 

ליבס, תמר ושושנה בלום-קולקה, '"יורים ובוכים"? על ההתמודדות עם דילמות מוסריות בשירות הצבאי בשטחים", בתוך גל 1990, 85-105.

 

רוזן, רולי ואילנה המרמן, 1990. משוררים לא יכתבו שירים. במדים בארץ ישמעאל: סיפורים ותעודות, עם עובד, תל אביב.

 

ששר, מיכאל ששר, 1997. מלחמת היום השביעי. יומן הממשל הצבאי ביהודה ושומרון יוני-דצמבר 1967, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תל אביב.

 

Sloterdijk, Peter, [1983] 1987. Critique of Cynical Reason, University of Minnesota Press, Minneapolis.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד