ערוצי הטומאה והקודש
ערוצי הטומאה והקודש

 

ערוצי הטומאה והקודש

ידידיה מאיר

מגיש תוכנית אישית ברדיו קול חי, עורך עיתון האינטרנט אפעס, תושב גמזו, בן 25

 

בין החרדים לבין הרדיו שוררים יחסי משיכה-דחייה מרתקים. ההנהגה הרבנית הוותיקה נאבקת בו, ומולה קמים עוד ועוד תחנות רדיו דתיות וחרדיות, ומתרחבת ההאזנה מקיפה לרשתות הכלליות. הרדיו ממלא חלל בחברה החרדית, וכל נסיון לעצור את המשיכה אליו נדון לכשלון

 

"אבקשך ואבקש את אשתך תחי', אם אתם רוצים לחנך הילדים שילכו בדרך הישרה, שלא יהיה לכם עגמת נפש מהם ושיהיה לכם אך ורק נחת מהם, הזהרו והזהרו מלהכניס בבית מכשיר הרדיו והטרנזיסטור, כי הם מפטמים את השומע אך ורק בדברי ליצנות וניבול פה שמרעיל את נפש האדם, ובפרט נפשות הילדים שמושך אותם. וכשמתרגלים לשמוע את זה הם לא יכולים להתמסר להלימודים, ועל ידי זה מתדרדרים. והלא כל ילדי הרחוב הגיעו לשפל המצב רק בשביל שלא מתמסרים ללימודים, ורצים אחרי דברים כאלו. ועל כן, מי שיודע שיש לו חיוב לחנך הילדים שילכו בדרך הטובה, צריך למנוע מהילדים מלשמוע מכשירים כאלה, ועל האם מוטלת יותר החיוב לפקח על הילדים בזה".

(הרב אליעזר מנחם שך, מכתב אישי להורים, חשון תשל"ט)

לפני כשלוש שנים, בתוכנית רדיו על המוסיקה החסידית החדשה, ביקשתי לראיין את אחד מהוותיקים בתחום, זמר ויוצר מכובד, שהשפיע רבות על עולם הזמר החסידי. האיש, בשנות החמישים לחייו, נושא במשרה תורנית חשובה, מפורסם בכך שתורתו-אומנותו, ורק אחר כך, אומנותו-אומנותו.

כשביקשתי ממנו להתראיין, הדגשתי באוזניו את חשיבות הופעתו ברדיו, כדי לספר לציבור המאזינים על חייו כאומן נחשב, המצליח לשלב בחייו, בהרמוניה נדירה, שירה וזמרה יחד עם עולם התורה והלימוד;  ובעיקר, כדי לומר את מה שיש לו על המוזיקה החסידית החדשה. והיה לו מה לומר.

האיש הודה בנימוס על הכבוד, אך אמר שהוא לא נוהג להתראיין ברדיו. זה לא דבר חריג שלאדם, חרד כאפיקורס, יש פחד מראיון ברדיו, לכן ניסיתי להפציר בו. לשווא. לא הועילו כל ההבטחות והשכנועים. הוא לא מתראיין ברדיו. כשהגעתי לטיעון האידיאולוגי, שיש חשיבות ציבורית שאדם במעמדו, עם דעה כשלו, יישמע ברבים, הוא נשבר: "זה לא תלוי בי. אני מצדי רוצה להתראיין. אבא שלי לא מרשה לדבר ברדיו".

נו, טוב לא ויתרתי  אני אתקשר לאביך ואשכנע אותו בחשיבות העניין. אלא שכאן התעוררה בעיה טכנית. אבא שלו נפטר לפני שנים אחדות, והשאיר אחריו צוואה בלתי כתובה. "לפני כעשר שנים", סיפר האמן שהוא עצמו כבר סב לנכדים, "התראיינתי פעם לרדיו, וזה גרם לאבא שלי ז"ל המון צער. עצם הראיון ברדיו. מאז אני מקפיד לא להתראיין בשום אופן. זה עיקרון".

מה היה קורה אם אביו היה מאריך ימים וחי עד היום? יש יותר מחשש לומר שהוא היה "מרשה" לילדו, בן החמישים, להתראיין ברדיו. הרדיו של היום, זה לא מה שהיה פעם.

 

                                       *

 

בסתיו 1996, כשעלה לאוויר בני-ברק הרדיו החרדי החוקי הראשון (ולפי שעה: האחרון) "קול-חי", אחת הבעיות המרכזיות שעמדה לפני קברניטיו היתה הרתיעה שקיימת בציבור החרדי מהרדיו. הסלידה מעצם ה"מכשיר הטמא", ולא משנה אלו תכנים הוא משדר. אחרי אלפיים שנות גלות, קצת קשה לשנות סמלים שנתפסים בעיני שלומי אמוני ישראל כ"עבירה". והרדיו, המכשיר עצמו: הטיונינג, התחנות, הקולות, נתפס כחטא. 

ישבו וחשבו, לילות וימים, עד שקופירייטר מבריק ובור אחד, הנמנה על האסכולה שגורסת כי את הצרכן החרדי אפשר לקנות בפרסומות שמלבישות על המוצר החילוני, כמות שהוא, שטריימל - הציע את הסלוגן הבא: "רדיו קול חי - מצווה לשמוע!" הרעיון היה למחוק, במחי קמפיין, את הקישור המיידי של "רדיו" עם "עבירה".

וכך, בתחילת חורף תשנ"ו, כוסתה עיר התורה והחסידות, ואף עיתונים חרדיים רבים, במודעות הגדולות של "מצווה לשמוע!". והיו גם תוכניות לחלק בשלב מתקדם יותר של הקמפיין, ליד בית הכנסת "איצקוביץ'" המפורסם, בלב השטיבעליזציה, טרנזיסטורים שמקובעים רק על 93FM , התדר שעליו משדר רדיו קול-חי.

זו היתה טעות. הדבר האחרון שחרדים קונים הוא מצוות חדשות. אפשר לנסח זאת כך: יותר משחרדים חוששים מעבירות ישנות הם נשמרים, מכל משמר, ממצוות חדשות. "מצווה לשמוע"? איפה כתוב מצווה כזו?! באו לכאן, רחמנא לצלן, אנשים אשר לא רק שחוטאים בהקמת רדיו, דבר שהיה אסור מקדמא דנן, אלא שאף באו והמציאו מצוות חדשות שלא שיערום אבותינו...

וזו לא היתה הבעיה היחידה. במשך כשנה וחצי נפגש צוות ההיגוי של הרדיו המתהווה, שהורכב מאנשי תקשורת בכירים, דתיים וחרדים, כדי לנסות ליצור את התמהיל המופלא שיתאים לכל פלחי הציבור הדתי של גוש דן. זו היתה משימה בלתי אפשרית. אין קונסנזוס שיכול לאחד סביבו סוגים כה רבים של דתיים. מה שנשמע טוב למאזין הדתי-לאומי, יכול למלא את לוחות המודעות של בני-ברק בפשקעווילים רווי-חמה וקנאות. ולהפך.

דוגמה קטנה: מדי שנה, במהלך ימי ספירת העומר (הימים שבין חג הפסח לל"ג בעומר), מקפיד רדיו קול-חי להימנע מהשמעת מוזיקה שמחה. הציבור הדתי, כל הציבור הדתי, מציין בימים האלה את האבל העתיק על מותם במגיפה של תלמידי התנא רבי עקיבא.

אלא מה, בדיוק באמצע תקופה זו, בה' באייר, נופל יום העצמאות. הציבור הדתי-לאומי נוהג ביום זה להפסיק את האבלות, להתגלח, לשוש ולשמוח על מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתו. הציבור החרדי, מיותר לציין, לא מפסיק את רצף האבלות לרגל הכרזת כאלה ואחרות של בן-גוריון, שלא לדבר על השוליים החרדיים, אנשי מאה שערים ונטורי-קרתא, הקובעים להם אבלות מיוחדת בתאריך זה, יום אידם של הציונים. 

אם כן, מה יעשה רדיו קול-חי? יתעלם באלגנטיות מיום העצמאות החמישים של מדינת ישראל - יאמרו הדתיים-לאומיים שרדיו קול-חי הוא חרדי, פנאטי ולא-ציוני. ישדר מוזיקה שמחה - יאמרו החרדים שזה רדיו העובר על דיני האבלות של ספירת העומר המפורשים בשולחן ערוך, וגרוע מכך: "הוא רדיו-מזרוחניקי-צייוני". בעיה. וכל הפרובלמטיקה הזאת עולה עוד לפני שנגענו בצרות הקטנות, הצצות בכל יום מחדש, בהתאם לחדשות ולסדר היום הציבורי של מדינת ישראל.

אבל המחלוקת הקשה ביותר ברדיו קול-חי, מחלוקת שגרמה לעזיבתם בקול רעש גדול של שניים מבכירי הרדיו, לא היתה בגלל הבדלי השקפה כאלה ואחרים, אלא עקב ויכוח הלכתי יבש (לכאורה).

עוד הרבה לפני שהחל השידור החגיגי הראשון של רדיו קול-חי, נקבעו כללים ברורים לשעות שבהן תשודר "שירת נשים" ברדיו. ההלכה המפורסמת קובעת ש"קול באשה ערווה". השאלה היא מה תוקף קביעה זו כשקולה של האשה נשמע מתקליט או מרדיו. הרב עובדיה יוסף פסק בשעתו, כי כאשר הזמרת אינה עומדת מול השומע, אין לחשוש מהאיסור של "קול באשה". ובכל זאת, למרות הפסק המקל, נמנעים החרדים מלשמוע שירת אשה בכל צורה שהיא. ודאי שאף חרדי לא יאהב את העובדה ש"הרדיו שלו" משמיע קול אשה.

אם כן, ישאל השואל, למה להיכנס לצרות ולהשמיע שירת נשים ברדיו קול-חי. שישדרו רק זמרים וזהו! התשובה מתסכלת: בעולם רב-מגזרי כזה, כל עניין שנוי במחלוקת, אפילו מחלוקת הלכתית, הופך מיד לסמל. כמו בסוגיית השמחה/אבל ביום העצמאות, כן גם פה. אם יימנע הרדיו מלהשמיע שירת נשים בכלל, הוא ייתפס אצל חלק גדול מציבור היעד שלו, חובשי הכיפות הסרוגות, כרדיו חרדי.

ולכן, נקבעה פשרה יצירתית ומרתקת: לנשים, גם החרדיות, הרי מותר לשמוע שירת נשים.  ובכן, הרדיו ישמיע שירת נשים, אבל רק בתוכניות הבוקר, שלהן מאזינות נשים בלבד. ומדוע תוכניות הבוקר מואזנות רק על ידי נשים? פשוט מאוד. הגבר החרדי לא אמור להימצא בקרבת מקלט רדיו בשעות הבוקר, הוא בישיבה או בכולל.

וכך, הכתיבו שעות הלימודים והתפילות בכוללים ובישיבות בבני-ברק את אופי השידורים של הרדיו האזורי החדש. הבעיה היתה בקווי-התפר, אותן שעות שבהן יש חשש שהגבר החרדי עדיין בבית, בין התפילה לכולל. המדיניות שנקבעה היתה להחמיר, ולא להשמיע, גם בשעות אלה, שירת נשים.

ובבוקר בהיר אחד, כאשר שני מגישי תוכנית הבוקר של קול-חי, העיתונאים אורי אורבך ומנחם מיכלסון, עברו על החוק וניגנו שיר של הצמד אורנה ומשה דץ, נכנס מנהל התוכניות לאולפן ודרש מהטכנאי להפסיק לאלתר את שידור השיר. בשביל אורבך ומיכלסון היה זה ה"קש" החרדי האחרון: הם התפטרו בשידור חי, ומיהרו לנסוע לאולפני קול ישראל, מרחק דקות נסיעה משם, כדי לשתף את שלי יחימוביץ' ומאזיניה בחוויות שלהם מהשידור החרדי.   

 

                                       *

 

"בגדנו - פירושו: בגדנו בהקב"ה אשר כה אוהב אותנו, ודואג ומיטיב לנו, ואנו עוזבים אותו וחוטאים נגדו. בטלנו מלימוד תורה בזמן שבילינו בבילויים, בקריאת עיתונים, או ח"ו בצפייה בטלוויזיה או בהאזנה לרדיו. שבמשך זמן זה, המצטרף לשעות רבות, יכולנו ללמוד תורה"

("הפותח שער לדופקי בתשובה", פירוש לווידוי בתפילת יוה"כ)

החרדים מאזינים לרדיו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ולמרות מה שתואר לעיל בעניין "טומאתו" של אותו מכשיר, החרדים מאז ומתמיד האזינו לרדיו (למעט קבוצה קטנה יחסית, כתלמידי החזון-איש בבני-ברק, או חסידים שמרניים במיוחד שנמנעו מלפתוח רדיו אפילו בזמן האזעקות של מלחמת המפרץ). עד כמה שזה יישמע מפתיע, אפשר בהחלט לומר, שהחרדים צורכים רדיו יותר מהחילונים. והסיבה פשוטה: אין להם טלוויזיה. ולכן לא רק במהלך היום, אלא גם בשעות הערב, שבהן החילוני הפנוי מבלה מול הטלוויזיה, מסך הקולנוע, התיאטרון, הפאב - החרדי יאזין לרדיו. אין לו משהו אחר.

חרדים בפרט, ודתיים בכלל, אוהבים להאזין הרבה לרדיו החילוני, כי הוא מעצבן אותם. בלחיצת כפתור פשוטה אפשר להתחבר לקול החילוני האותנטי. לדעת מה "הם" חושבים. אין לכך נתונים מדעיים, אך ההערכה היא ששלי יחימוביץ' ותוכניתה "הכל דיבורים", זכתה לשיעורי האזנה גבוהים מאוד בציבור החרדי. האזינו וקיללו, קיללו והאזינו.

לא בכדי נפוצו אשתקד שמועות על חזרתה בתשובה של "אותה שלי יחימוביץ'". לא על כל כוכב חילוני היו החרדים (במקרה הזה הש"סניקים וערוצי הקודש) מפנטזים חזרה בתשובה שלימה וקבלת עול מלכות שמיים. בשביל שציבור כזה ישתוקק לחציית הקווים של אושיה כלשהי עד כדי פטה מורגנה, היא צריכה להיות מאוד שנואה ומסקרנת.

ומדוע הדתי והחרדי אוהבים כל כך לשמוע מה חושב החילוני? גם מפני שזה מעניין, גם כדי לדעת את האויב, אבל בעיקר כי הציבור החרדי והדתי הוא מיעוט קטן, עם כל תסביכי הנרדפות הנלווים לכך. כשדתי ישמע שבחדשות של ערוץ 7 מדווחים על חנוכת בית כנסת חדש באלקנה לזכר קורבנות הטרור - איבחן העיתונאי חנוך דאום - הדבר הראשון שיעשה יהיה לזפזפ לרשת ב' או לגלי צה"ל. לשמוע אם גם ברדיו מדווחים על האירוע. שם, כמובן, לא מדווחים, ברוב רובם של המקרים, מה שמעלה את סף הריגוש.

מאותן סיבות בדיוק הציבור הדתי והחרדי אוהב מאוד את קומץ הדתיים שמחרפים נפשם כדי להגן על העמדות "שלנו", בשטח האויב. בעיניים אורתודוקסיות פופוליטיקה היא לא סתם שואו טלוויזיוני-גולדפינגרי, כי אם מאבק בין כוחות טוב לכוחות רע, בין רבים למעטים, בין רשעים לצדיקים, בין זדים לעוסקי-תורתך. והרב ישראל אייכלר ש"משיב מלחמה שערה" בתוכנית מעין זו, הוא גיבור אמיתי ש"מקדש שם שמים ברבים".

גם אורי אורבך, אותו "מזרוחניק שמשמיע זמרות בקול-חי", הפך לחביבם של חרדים רבים, בעיקר בחורי ישיבות, מאז החל את עימותיו היומיים עם עירית לינור בתוכנית "המלה אחרונה" בגלי צה"ל. "שמעת את אורבך, איך הכניס לה היום, לעירית לינור הזאתי", אומרים עליו, "הוא יודע לעשות את העבודה". המזרוחניק להכעיס הפך פתאום למקדש שם שמים ברבים.

מקרה אורבך יכול ללמד על האמביוולנטיות ביחס החרדי לרדיו, זו שהקשתה כל כך, ומקשה עד היום, על רדיו קול-חי לזכות בלגיטימציה החרדית. המאזין החרדי מצפה מרדיו דתי להיות אחר, הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לשמוע ב"רדיו שלנו" דברים שחורגים, ולו במעט, ממנהגיו או מהשקפת עולמו. לאנ"ש אין הנחות. אם בקול-חי משמיעים זמרות, אז במה הוא עדיף על שלי יחימוביץ'?

 

                                        *

 

"מי שברך אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה, הוא יברך את כל הקהל הקדוש הנמצא כאן, ואת כל מאזיני רדיו 10. הקב"ה יברך יתכון, יפיש חיכון, וישגיה יומיכון, ויתן ארכה לשניכון וותפרקון ותשתזבון מן כל עקא ומן כל מראין בישין, מרן דבשמיא יהא בסעדכון כל זמן ועידן ונאמר אמן'"

(הרב ראובן אלבז, סיום אמירת סליחות בשידור חי, רדיו 10)

קבוצת המאזינים החרדים לרדיו החילוני נחלקת לשניים: כאלה שיודו בכך וכאלה שלא. הקבוצה האחרונה גדולה יותר. כשרב בישיבה או מרצה חרדי יידרש לאבסורד ששמע ברדיו, הוא מעולם לא יאמר "אתמול פתחתי את הרדיו ברשת ב', בתוכנית חדשות חוץ עם גדעון רמז, ומה אני שומע?". לא. בשביל זה יש מונית, אוטובוס, עגלה, סבתא. הוא במקרה, אגב נסיעה, או כל פעילות אחרת מחוץ, קלט משהו מהרדיו. הכל בסיפור יהיה מעורפל. לא ברור מה שם הרשת, מה שמו של המגיש, איזה תוכנית. אמרו ברדיו.

כשמדובר בכותבים בעיתונות החרדית, מכבסת המלים פועלת ביתר אינטנסיביות. "התקשורת", זו המלה הנכונה לתאר כל מדיה שאין רוח חכמים נוחה הימנה. החל בעיתון חילוני, שמקומו לא יכירנו מעל דפים קדושים אלה, וכלה בכבלים האסורים מדאורייתא ומדרבנן. "התקשורת הראתה תמונות של חרדים שאינם עומדים בצפירה...", או "בראיון תקשורתי ראשון מתוך הכלא סיפר הרב אריה דרעי...". אין אילנה דיין. אין עובדה. לא צריך להיכנס לפרטים קטנוניים, איפה בדיוק, ב"תקשורת", נראה אתמול הזכאי.

אולי יש בטרמינולוגיה הזו משהו מן ההתחסדות, אבל לפי השקפת העולם החרדית, יש בנורמות משונות אלו הרבה היגיון: העיתונות החרדית רואה את עצמה כמחנכת, וככזו, היא לא יכולה להרשות לעצמה לתת לגיטימציה כלשהי, אפילו באזכור, למכשיר בעייתי כל כך. התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

עד לפני כשנה נהג השבועון החרדי "משפחה", הפלורליסטי יחסית, לפרסם עמוד קבוע ובו לוח השידורים של התחנות הדתיות, תחת הכותרת "לוח תחנות הרדיו היהודיות". לאחר כמה שבועות ירד העמוד, בעקבות פניות של קוראים רבים, ואף גורמים בכירים יותר בציבוריות החרדית, שהתלוננו על כך שערוץ 7 ורדיו קול-חי מופיעים ברשימה, ומקבלים בכך מעין "תעודת הכשר" לשידוריהם.

אולם בניגוד לשתי התחנות "הבעייתיות" האלה, פורחים בשנים האחרונות עשרות ערוצי רדיו פירטיים-חרדיים (או בשמם הרשמי, המלמד על היחס עליהם: "ערוצי הקודש"). מול העוצמה של הערוצים הללו התפוררה, כמעט לחלוטין, חומת ההתנגדות לרדיו. מסיבה פשוטה: קשה לתקוף אותם, את ערוצי-הקודש. הם חרדיים לחלוטין, אין בהם את הבעיות של קול-חי ובטח לא של ערוץ 7 הציוני-מתנחלי. הכל על טהרת הקודש.

"רדיו 10", "קול שמחה", "קול הנשמה", "קול החסד", "קול האמת" "רדיו 2000" וערוצים קדושים אחרים, הם בשנים האחרונות פס הקול לסצנת החזרה בתשובה ולכל ההוויה הש"סית. בימים הנוראים משודרים שם סליחות, בימי בין המצרים קינות, ובימי בחירות קריאות ללכת לקלפי ולהצביע ש"ס. רק ש"ס. 

בניגוד לרדיו הממלכתי בישראל, ערוצי הקודש לא מסתפקים בדיווח עיתונאי, מן הצד, על הפעילות האינטנסיבית של העטרה החוזרת בקול גדול ליושנה. הם נוטלים חלק אקטיבי של ממש במהפכה הגדולה: בקירוב לבבות ישראל לאבינו שבשמים, בהרשמה לבתי ספר דתיים, במגביות צדקה, וגם בתפילות ומבצעי תהילים לרפואת חולים.

לערוצי הקודש היה תפקיד מכריע באירועים החשובים כ"יום המאסר", מעמד הוצאת ה"דיבוק", והבחירות לכנסת. קשה לראות את התנהלות העניינים בימים הללו, בלי הליווי הצמוד של הרדיו הקדוש, ואין ספק שחלק לא מבוטל מ17- המנדטים של ש"ס ראוי לזקוף לזכותו.

מדי מוצאי שבת מתאחדות רוב תחנות הרדיו הפירטיות, כדי לשדר יחד את שיעורו השבועי של הרב עובדיה יוסף מבית הכנסת היזדים בירושלים. כוכביו הגדולים של התחנות הללו הם בעיקר הרבנים. הז'אנר המוביל: תוכניות לילה המשלבות שיחה תורנית ולאחריה תשובות לשאלות מאזינים. הרייטינג של תוכניות אלה מרקיע שחקים. המרכזיות עמוסות בעשרות ומאות טלפונים של מאזינים שמבקשים להשתתף בתוכנית, ולשמוע את דבר ה' בשידור חי.

בשנה האחרונה, שנת הפיגועים, פתחו המובילות שבתחנות אלו מערכת חדשות משל עצמן. קריין, לעתים מקצועי, שחקן חוזר בתשובה וכד', בעת פיגוע קורא עדכון קצר על שארע. כך לא יעברו המאזינים לרשת ב' או לגלי צה"ל, אלא יישארו מכוונים על ערוץ הקודש, ובתום החדשות אף יקשיבו להמשך הגל הפתוח: שיחות חיזוק ותפילות עם מאזינים. בחדשות של ערוצי הקודש יש לכל פצוע  לא רק שם ושם משפחה, אלא גם שם של אמא. כך, אפשר יהיה להתפלל לרפואתו השלמה, בתוך שאר חולי ישראל.

הנרדפות והפירטיות של התחנות הללו היא חלק מעוצמתן. ייתכן כי אם אכן תתקבל דרישת ש"ס והתחנות הללו יקבלו אישור חוקי, הן יאבדו מעט מזוהרן. חלק מהעניין הוא מסירות הנפש, הפחד מפני פקחי משרד התקשורת שיכולים לבוא כל רגע ולהחרים הכל; אבל אתם, מאזינים יקרים, תחתמו על הוראת קבע, ואנחנו נקנה בעזרת השם יתברך קומפקט-דיסקים וקונסולות חדשות. אשריכם ישראל.

 

                                        *

 

"ועכשיו אנחנו נצא להפסקת פרסומות קצרה, ובזמן הפרסומות הרב טויסיג שליט"א יוציא לך את העין הרע"

("ענבי הגפן", תוכנית השידוכים והמיסטיקה של רדיו קול-חי)

צהריים אחד, ואני תלמיד צעיר הלומד בישיבה, נכנס ראש הישיבה לבית המדרש, דפק על הבימה, מקום שקוראים שם בדרך כלל בספר התורה, ואמר שהוא רוצה לדבר על נושא חשוב מאוד, וכדאי שכולם יקשיבו לכל מלה.

המעמד היה כה מסעיר, שעד היום, למעלה מעשר שנים אחר כך, אני מסוגל לחזור עליו כמעט מלה במלה: "מכל מיני מקומות אני שומע שיש בחורים שמחזיקים רדיו בישיבה. כבר כמה פעמים דיברנו על האיסור להחזיק פה רדיו. אז רבותיי, אני מודיע עכשיו: כל מי שיש לו רדיו, או אפילו ווקמן שהוא שומע בו רק קסטות, אבל יש בו גם רדיו, שיביא אליי את המכשיר בשעה הקרובה. הוא יקבל אותו בסוף השבוע כדי שיוכל להחזיר אותו הביתה. אחרי זה, בעוד שעה בדיוק, אנחנו נעבור בפנימייה. מי שייתפס אצלו רדיו יסולק מהישיבה לאלתר. אין עונשין אלא אם כן מזהירין. אז שלא תגידו שלא אמרתי. לא יהיו ויתורים בעניין הזה".

כל זה קרה לפני שמישהו חלם על ערוצים קדושים. אבל כפי הנראה, למרות הכל, בישיבות עדיין נשארה ותישאר הרתיעה מהרדיו. הוא עדיין טאבו. משתי סיבות עיקריות: בראש ובראשונה, כאמור, בגלל דברי החטאים שמשודרים שם ללא הרף, בערוצים הלא-קדושים, אבל גם בגלל ה"ביטול תורה" שיש בעצם ההאזנה. ברור שבישיבה סגורה, עם מתח לימודים גבוה, יש חשש שהתלמיד יתמכר למכשיר שמביא לו את כל העולם לתוככי בית המדרש. יש לא מעט ישיבות שאפילו טייפ קלטות אסור בהן לשימוש, מחשש לסחף ובזבוז זמן. בישיבה, קודש הקודשים, לא לוקחים סיכונים.

ויש כלי תקשורת אחד שאליו, למרות כל התמורות המסתמנות, הציבור החרדי כולו, בישיבות ואף מחוצה להן, לא יפתח: הטלוויזיה. כאן לא יהיו פשרות, משום שמדובר בסכנה רוחנית של ממש. בטלוויזיה יש תמונות. הרבה יותר מושך, הרבה יותר עבירה. מי שמחפש ללמוד על החומרה הרבה של חטא הטלוויזיה, לעומת היחס המעורפל-מה לרדיו, יכול לעיין במכתב בעניין הטלוויזיה שכתב הרב ש"ך, למנהלי תלמודי-תורה, בשנת תשמ"ו, ולהשוות את סגנון דבריו למכתב בעניין הרדיו המובא בראש מאמר זה.

להלן "מכתב הטלויזיא": "הנני באתי בזה להודיע לכם דעתי, ומה שקיבלתי דעתם של כל גדולי התורה מאלו אשר אין אתנו היום בחיים זכותם יגן עלינו, כי המכשיר אשר נקרא 'טלויזיא', הוא מקלקל ומטמא את לב האדם, שמראה את כל שקר, ואינו מבחין מלהראות אפילו מעשה רציחה וגניבה וגזלה וכל דבר רע, מה שפוגם הנפש הרואה. ולדעתי, יש בה איסור מן התורה הלאו דלא תתורו אחרי לבככם ואחרי עינכם - כי הכל מלא שם מינות ועריות. וזה אפילו לאנשים מבוגרים, ועל אחת כמה וכמה משפיע מאוד לא טוב על הצעירים לקלוט כל דבר, וזה מפריע הרבה להדרכתם בלימוד התורה ולזכות בכל המעלות והמידות הטובות. ועל כן ילד שבבית אבותיו יש לו 'טלויזיא', כשהוא בא בחדר מספר לחברים שלו, הוא בעצמו מתקלקל ומקלקל אחרים. ונכון שלא יתקבל בחדר ילד מבית כזה. והשומע לדברי יתברך בכל הטוב".

גורמים קנאים בחברה החרדית מנסים לקשור  בין פריחת הרדיו החרדי לסכנת הטלוויזיה. הרדיו זה השלב הראשון, הם אומרים, ואם נמשיך ככה, לא ירחק היום שבו בבתינו יהיו גם מקלטי טלוויזיה ר"ל. למעשה, החשש הזה לא מציאותי. לפחות לא בקרוב. השידורים והפרסומות בטלוויזיה הם כה רוויים במין ואלימות, שאין חשש שהירא לדבר ה' יעז להתקרב אל הכלי הזה. סקס והעיר הגדולה מונעת בגופה התקדמותם של תהליכים תקשורתיים מהפכניים בעולם החרדי.

והרדיו? אותו מכשיר בעייתי שמגיע לביתו של החרדי בילד-אין עם מערכת הסטריאו החדשה, או עם הטייפ באוטו, נראה שהיחס עליו לעולם יישאר מורכב: לא יפסיקו לשמוע, לא יפסיקו להתנגד. כך יאה לו, לאיש הקטן והמוזר שבתוך המקלט, ההופך במחי זפזופ ממלאך אלוקים ליצר הרע בהתגלמותו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד